הבחירה של רבן יוחנן בן זכאי: ירושלים או גורל העם היהודי?
בסוף המצור על ירושלים, רגע לפני חורבן בית שני, קיבל רבן יוחנן בן זכאי החלטה קשה מאוד. הוא השאיר את עירו האהובה והקדושה מאחור, לגורלה. הוא הרגיש שלא ניתן להצילה, ולכן החליט לעשות משהו אחר כדי לשמור על הגחלת של העם היהודי
רבן יוחנן בן זכאי ואבא סקרא. מתוך הסרט "אגדת חורבן". ציורים: דוד פולונסקי, מיכאל פאוסט
בשלהי ימי בית שני, כשירושלים הייתה במצור של הצבא הרומאי, ניגשו עשירי העיר ותרמו את כל האוכל שהיה באסמים שלהם למען התושבים. כך חשבו, או קיוו, יוכל העם היהודי להישאר בחיים, בבטחה ובנחת, אל מול המצור.
הקנאים חשבו אחרת. הם ניגשו אל מחסני המזון ושרפו אותם. נחת, לא מעוררת את המרד, נחת לא היתה נחוצה להם. נחוץ להם רעב, כעס וזעם, שיזינו את המרד נגד הרומאים.
בזמן שהרעב התחיל להתגבר קם מנהיג מתון, רבן יוחנן בן זכאי שמו, וקרא לראש הבריונים (כך כינה אותם התלמוד), ראש הקנאים אליו. הוא הזמין את אבא סקרא כדי לנסות למצוא פתרון. התלמוד מדגיש שהדבר קרה בצנעא. בלי לפרסם, בלי שכולם ידעו. הם נפגשו לפגישה פרטית.
אבא סיקרא הוא הכינוי התלמודי למנהיג המרד ברומאים ששמו 'בן בטיח',מנהיגם של הבריונים שהם כנראה מכת הסקריים. בתלמוד מספרים על מימדי גופו הגדולים והמאיימים באופן חריג ומספרים שאגרופו היה בגודל ראש של אדם ממוצע.
הסקריים היו כת של קנאים שלחמו ברומאים ושמם מוכר במיוחד בשל העובדה שהם אלה שלחמו ואולי אף התאבדו במצדה.
אבל אבא סיקרא היה גם דם מדמו של רבן יוחנן בן זכאי – הוא היה בן אחותו של המנהיג המתון. כך עמדו להם באותה משפחה שניים מהכוחות החזקים בשני צידי המתרס של עם הנאבק על קיומו, וניסו למצוא פתרון לחורבן הממשמש ובא.
"עד מתי אתם עושים כך והורגים את העולם ברעב?" שואל רבן יוחנן בן זכאי את אבא סיקרא בפגישתם הסודית (מסכת גיטין דף נ"ו עמוד א). ראש הבריונים פתאום לא נראה כל כך קשוח. הוא מושך בכתפיו ועונה "אין לי מה לעשות, אם אומר לבריונים להפסיק להילחם הם יהרגו אותי".
מנהיג הבריונים הודה בפני דודו שהוא שבוי בידי לוחמיו. הם כבר כל כך שקועים במלחמה שאפילו הוא לא יכול לשכנע אותם אחרת.
כשאפסה התקווה למנוע את חורבנה של ירושלים, הבין רבן יוחנן בן זכאי שאין ברירה אלא לצאת מהעיר. הוא נעזר באחיינו, מנהיג הביריונים, ומבקש ממנו שיחשוב על פתרון, כל דרך שבה יוכל לצאת החוצה. הדרך היחידה לצאת החוצה, מסביר לו אבא סיקרא, היא כמת.
וכך עשה רבן יוחנן בן זכאי. הוא התחזה למת, וביקש משני תלמידיו הנאמנים – רבי יהושוע ורבי אליעזר – שיוציאו אותו אל מחוץ לחומות, לכאורה כדי לקבור אותו. שם, מחוץ לחומות הוא נפגש עם המצביא הרומאי אספסיאנוס. וביקש ממנו שייתן לו את יבנה וחכמיה, שיתיר לו להשאיר שריד ופליט לעם המפואר שעולמו חרב.
קברו של רבן יוחנן בן זכאי בטבריה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, כל הזכויות שמורות לצלמניה פרי-אור, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
שם, ביבנה, יצר רבן יוחנן בן זכאי את העולם היהודי כפי שזה המשיך להתקיים באלפיים השנים הבאות. הוא בנה מחדש את היהדות אחרי החורבן, ויש האומרים שהוא זה שבזכותו העם היהודי קיים עד היום.
אבל יש גם כאלו שדנים אותו לשבט, ולא לחסד: המעשה של רבן יוחנן בן זכאי ספג ביקורת רבה לאורך הדורות. אולי הוא היה צריך להילחם יותר על ירושלים ועל בית המקדש? אולי הוא לא היה צריך לוותר? לשכנע את שר הצבא שלא יחריב את עירו? בכל מקרה, יחד עם הביקורת יש גם הכרה גדולה של חז"ל לעובדה שבזכותו היהדות עדיין פועמת גם אלפיים שנה אחרי החורבן.
כניסה למערת קברי הסנהדרין, מערת קבורה המצויה בגן הסנהדרין, בלב שכונת סנהדריה שבצפון ירושלים. מתוך אוסף תצלומי משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
כולנו גדלנו על סיפור מצדה, על מרד עד טיפת הדם האחרונה ועל התאבדות קולקטיבית כמוצא של כבוד. אבל לצד המיתוס של הקנאים והקיצוניים, באותו זמן ממש, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו ישבו ביבנה. הם בחרו באפשרות אחרת. אפשרות שמרימה על נס דווקא את המתינות ואת היכולת למצוא פתרונות של חיים בלב קונפליקט שמוביל לאבדון.
מה ניתן ללמוד ממעשהו של רבן יוחנן בן זכאי? הוא מלמד אותנו שגם אם המציאות מורכבת וקשה תמיד אפשר למצוא פתרון, לא משנה מאיזה צד של המתרס אנחנו נמצאים. תשעה באב, היום שבו נחרב בית המקדש, הוא יום מתאים להקשיב לרבן יוחנן בן זכאי ולהגותו. הוא יום מתאים להאמין בעם היהודי ששרד את החורבן והפרעות לאורך הדורות ותמיד הצליח להמשיך לצעוד.
הבדיקה קבעה: כתב היד של אבן סינא עתיק
כתב יד המיוחס לאבן סינא, רופא ופילוסוף פרסי ידוע בן המאה ה-11, המצוי בספרייה הלאומית, יצר מחלוקת בין חוקרים לגבי תיארוכו. האם הוא בן זמנו של הכותב ולכן חשוב ומהימן או שהועתק כמה מאות שנים לאחר מותו? הייתה רק דרך אחת לתת מענה לשאלה זו
אבן סינא, כפי שמופיע בכתב יד מימי הביניים בשם Subtilties of Truth, משנת 1271 (מקור: ויקיפדיה) והגר מילמן, מומחית לשימור ממעבדת השימור והשיקום בספרייה הלאומית, חותכת בעדינות פס נייר מכתב היד.
אישה עומדת בחלוק מעבדה לבן מעל שולחן מואר היטב.
"אזמל" היא אומרת ומושיטה יד. כשהסכין בידה, היא רוכנת מעל השולחן ומבצעת חתך ארוך.
ה"פציינט" שעל שולחן הניתוחים אינו אדם, אלא כתב יד שתאריך כתיבתו, או יותר נכון העתקתו אינו ידוע.
מטרת ה"ניתוח" היא לקבוע בן כמה כתב היד הזה. את זאת יעשו על ידי בדיקת דגימה ממנו במעבדה חיצונית. חשיבותה של הבדיקה ותוצאותיה קשורים לכתב היד ה"מנותח": זהו לא כתב יד רגיל אלא כתב יד המיוחס לפילוסוף והרופא הפרסי הידוע בן המאה ה-11, אבן סינא.
אבן סינא, כפי שמופיע בכתב יד מימי הביניים בשם Subtleties of Truth, משנת 1271. מקור: ויקיפדיה.
אבן סינא נחשב לאחד ההוגים החשובים של עולם האסלאם, והוא חלק מקבוצה מצומצמת של הוגים אסלאמיים שהיו בעלי שם עולמי עוד בחייהם, גם בעולם האסלאם וגם באירופה, שם הוא ידוע כ"אֲבִיסֶנָּה".
אבן סינא עלה לגדולה בגיל צעיר ונחשב כרופא וכפילוסוף מוערך. הוא קנה את תהילתו כאשר בגיל צעיר מאוד נקרא לרפא את סולטאן פרס שנפל למשכב ממושך. הצלחתו, שהוכיחה את עליונותו על רופאי החצר, זיכתה אותו בגישה לספרייה המלכותית של הסולטאן. זכות זו הביאה לפרץ יצירה נרחב מצידו של אבן סינא, שבין פירותיו ספר הפילוסופיה של המדעים החשוב "ספר הריפוי" (כתאב אלשפאא').
העמוד הראשון של כתב היד "ספר הריפוי" (כתאב אלשפאא'), מתוך אוסף הספרייה הלאומית.
במהלך חייו הקצרים אבן סינא הספיק לכתוב מאות יצירות. באוספי הספרייה ישנם מאות כתבי יד של חיבוריו השונים של אבן סינא, וגם פירושים מאוחרים שנכתבו על חיבורים אלה. אך שתיים מהן בולטות מעל כל השאר: האחת בתחום הרפואה והשנייה בתחומי המדעים.
הייחודיות של אבן סינא בשתי יצירות אלה, נובעת מכך שהוא ערך מיפוי של כל תחום הידע, תוך חלוקה לקטגוריות ברורות. בנוסף, נוגע ייחודו גם לכך שהוא בוחן קטגוריות אלה באופן ביקורתי ומציג את תובנותיו על כל תחום ותחום. שיטה זו של בחינת הקטגוריות השונות באופן ביקורתי, בעיקר בתחום הרפואה, הפכה להיות הבסיס שעליו במידה רבה מבוססת הרפואה המודרנית: "רפואה מבוססת ראיות".
ספר המדעים המדובר שלו, כתאב אלשפאא' ("ספר הריפוי") כולל 4 כרכים, וכל אחד מהם מוקדש לנושא אחר. באוספי הספרייה מצוי הכרך הראשון, העוסק בלוגיקה. שאר הכרכים עוסקים במדעי הטבע, פסיכולוגיה, מדעים חישוביים (גיאומטריה, מתמטיקה, מוסיקה ואסטרונומיה) ומטא-פיזיקה. מטרת "ספר הריפוי" היא לסקור את כל תחומי המדעים הקיימים. ייחודו וחשיבותו כאמור היא במבנה של הספר, שהפך להיות הסטנדרט שעל פיו נכתבו ספרי הפילוסופיה מאז.
הכרך הראשון של "ספר הריפוי" נמסר לידי הספרייה הלאומית כחלק מהאוסף העצום של החוקר, הסופר והאספן המנוסה, אברהם שלום יהודה. המקטלג של האוסף, אפרים ווסט, רשם את כתב היד הייחודי בקטלוג הספרייה. אחד הפרטים הנרשמים בקטלוג כל ספר חדש בספרייה הוא שנת יצירתו הידועה או המוערכת.
על גבי כתב יד זה לא היה רישום ברור של השנה בה נוצר. ובקטלוג העתקתו של כתב יד זה מסומנת "1050?". לא ברור מה הביא לתיארוך זה – האם זו הייתה הערכה מושכלת מבוססת אולי על הנייר או סוג הדיו, ואולי זו הייתה תחושת בטן בלבד.
תמונה מתוך קטלוג הספרייה הלאומית של כתב היד כתאב אלשפאא' ("ספר הריפוי"). ניתן לראות בקטלוג את כל הפרטים הבסיסיים לגבי כל פריט הנמצא בידי הספרייה הלאומית, ופה בולט התיארוך – "שנה: 1050?".
אך מה החשיבות בכלל של תיארוך כתב יד?
כתב יד שהועתק בימי חייו של המחבר נחשב כחשוב יותר מכתב יד לאחר מותו של המחבר משום שמצביע על חשיבותו של אותו מחבר. וכן הוא קרוב יותר לניסוח המקורי של החיבור. יש לציין כי ישנם מעט מאוד כתבי יד של כתאב אלשפאא' מימי חייו של אבן סינא. גילוי של עותק נוסף זה, מימי חייו, שופך אור נוסף על הנוסח המקורי של חיבור חשוב זה.
ישנן מספר דרכים לתארך כתבי יד. הדרך המוכרת והקלה ביותר היא להיעזר בקולופון: הערה שכתב מעתיק כתב היד ובו הוא כותב מתי בוצעה ההעתקה ולעיתים מוסיף פרטים נוספים על כתב היד. אפשר למצוא קולופונים על הרבה מאוד כתבי יד, אך כאמור, לא על כתב יד זה.
קולופון לדוגמא, לרוב יופיע בצורת משולש שאחד מקודקודיו פונה מטה. מתוך כתב יד שבספרייה הלאומית.
דרכים נוספות אך פחות ישירות מהקולופון הן לתארך כתבי יד דרך בחינת פרטים שונים בכתב היד – דף השער והמידע המופיע עליו, הערות, חותמות בעלים, הערות על הסכמות ללימוד הספר (אג'אזאת). חשוב לציין כי בהרבה כתבי יד מוקדמים אין בכלל דף שער! גם הערות בשולי הדפים יכולות לשפוך אור על תאריך ההעתקה של כתב היד.
נוסף על כך, החומר הפיזי שממנו עשוי כתב היד עשוי ללמד על תאריך העתקתו: סוג הנייר, סוג הדיו, צבעים ועיטורים, סוג הכתב, צורת מספור הדפים או הקונטרסים וכיוצא באלה. עם זאת, הקודיקולוגית (מדענית העוסקת בחקר החומרים מהם יוצרו ספרים) של אוסף האסלאם בספרייה הלאומית מזהירה מפני ניסיון לתארך כתב יד (או גם ספר מודפס) על פי הכריכה, משום שזו ניתנת להחלפה.
אחד הדברים שעשויים לעזור לזיהוי תאריך כתב היד הוא סוג הנייר, איכותו, מראה המרקם השטוח והשקיפות שלו, הברק והצבע של פני השטח, וגם המוצקות או הגמישות שלו. בעזרת התבוננות בצורת הנייר של כתב היד שנמצא בידינו, אנו יכולים לראות בבירור את הגורמים הללו, כך שלמשל אפשר לראות את הסיבים שמהם נוצר הנייר, ניתן גם לראות שיש אזורים כהים יותר מאחרים, דבר שמעיד על התאריך ועל התקופה שבה נכתב כתב היד.
במהלך השנים מאז שהגיע לספרייה הלאומית הועלו סברות בנוגע לתאריך ההעתקה של כתב היד: היו שטענו כי כתב היד אכן מימי חייו של אבן סינא, לעומת אלה שטענו כי כתב היד הועתק לאחר מותו של המחבר.
השאלות עלו ביתר שאת כשפנתה לספרייה מומחית לקודיקולוגיה איסלאמית מאיטליה שהטילה ספק בתיארוך הזה, וטענה שהוא נכתב 200 שנה מאוחר יותר, התגייסו אנשי הספרייה כדי לבדוק ולתת תשובה חד משמעית לגבי תיארוך כתב היד.
מרסלה סקלי, ראש מחלקת שימור ושיקום בספרייה הלאומית פנתה לפרופסורית אליזבטה בוארטו בבקשה לבצע בדיקת פחמן 14, הידועה כבדיקה האמינה ביותר לתיארוך נייר. פרופ' אליזבטה בוארטו, מומחית בעלת שם עולמי בתחום הגיעה לספרייה הלאומית כדי לאסוף דגימה מכתב היד.
לשם כך בוצע "ניתוח" לקיחת הדגימה. כיוון שמדובר במה שמכונה בדיקה הרסנית, היה דיון ארוך בין מרסלה סקלי לבין פרופסור בוארטו לגבי אופן ומקום לקיחת הדגימה. המחשבה הראשונית הייתה לערוך את הבדיקה על הדיו שבו השתמשו בכתב היד. אך בסופו של דבר, כדי להימנע כמה שניתן מפגיעה בכתב היד עצמו, נלקחה הדגימה מצידי הדפים בצורת פס מוארך ולא בצורת מלבן כמו שנהוג לרוב.
פרופ' בוארטו עוטפת את הפיסה שהוסרה מכתב היד לפני עטיפתה בנייר כסף והעברתה למכון וייצמן לשם ביצוע בדיקת פחמן 14.
שיטת הבדיקה הזו מכונה גם השיטה הרדיומטרית מתבססת על כך שלכל חומר אורגני יש קצב דעיכה רדיואקטיבית קבוע. כך, ככל שהחפץ עתיק יותר, כך תמצא בו כמות קטנה יותר של פחמן רדיואקטיבי. המחקר בתחום התפתח מאוד עם השנים, וכיום ניתן להשתמש בשיטה זו לתיארוך כל חפץ דומם ממקור אורגני עד ל-50 אלף שנה אחורה. סוכם כי בנוסף לבדיקת פחמן 14, תתבצע גם בדיקת החומר לפני בדיקת התיארוך. הבדיקה התבצעה ב"מעבדת מחקר מאיץ ספקטרומטר מסות ע"ש דנגור" שבמכון ויצמן ברחובות תחת פיקוחה של פרופ' בוארטו.
מרסלה סקלי, ראש מחלקת שימור ושיקום (משמאל) ופרופ' בוארטו (מימין), ולצידן כתב היד העתיק בספרייה הלאומית כתאב אלשפאא' ("ספר הריפוי"). כל כתב יד עתיק או כל פריט נדיר מוצאים לפי בקשה בחדר ייעודי לכך על גבי כרית מותאמת לשם שמירה והגנה עליהם.
כשחזרה התשובה סוף סוף מפרופ' בוארטו – היה ברור האספן והמקטלג צדקו ותחושת הבטן שלהם הייתה מדויקת: כתב היד אינו מהמאה ה-14 אלא נוצר בין השנים 1,040-1,160 לכל היותר, מעט לאחר תקופת חייו של אבן סינא שמת בשנת 1037. כמו כן התגלה כי מקור הנייר הוא תאית, בהמשך יעשו בדיקות נוספות לגילוי סוג הסיבים ממנו יצרו את הנייר. זו דוגמא נוספת כיצד המדע בא לעזרתה של ההיסטוריה וכיצד אנשי מקצוע מהשורה הראשונה מסייעים לנו להכיר לעומק את האוצרות הרוחניים הנמצאים ברשותנו ופתוחים לקהל הרחב לצורך עיון ומחקר.
הכתבה נערכה בסיוע מרסלה סקלי, ראש מחלקת שימור ושיקום בספרייה הלאומית.
בקשתו האחרונה של הצדיק הערירי: שהספר יעלה לישראל
מתי ומדוע יהודים שרפו ספרים של יהודים אחרים? עותק נדיר של ספר חסידי שרד איום כזה וההקדשה הנוגעת ללב שעליו היא דוגמא איך ספר הוא לעתים יותר מחפץ בלבד
שער הספר "תולדות יעקב יוסף" מאת הרב יעקב יוסף מפולנאה (1780)
הקדשות שונות מעטרות ספרים שונים. לפעמים ההקדשה היא מאהוב לאהובתו, מאם לבנה, מידיד נפש, מסופר ותיק למעריץ נרגש. הקדשה יכולה להיות עניינית, רגישה או היתולית אבל כמעט תמיד היא תחילתו של סיפור, סיפור שלא מסופר בספר.
***
"מה, באמת? יהודים שרפו ספרים? ספרים של יהודים?" כך אני נשאל פעמים רבות כאשר אני מתאר את ההיסטוריה של שריפת ספרים בעם היהודי והתשובה היא כמובן: כן, יהודים שרפו ספרים, ובהחלט גם ספרים של יהודים.
אחת התקופות האפלות והקשות שבהן יהודים שרפו ספרים של יהודים אחרים הייתה במאה ה-18, בשעה שהתפרצה המחלוקת המשולשת בין חסידים, מתנגדים ומשכילים. חסידים ומתנגדים שרפו ספרים של משכילים, מתנגדים ומשכילים שרפו ספרים של חסידים, וחסידים שרפו ספרים של משכילים ולעיתים גם ספרים של חסידים אחרים.
מדובר בתקופה ארוכת שנים (שהדים לה מעצבים את החברה הישראלית עד לימינו אלה) שבה המתנגדים, בראשם הגאון מווילנה ופרנסי הקהילות, ראו בתנועת החסידות תנועה מסוכנת מבחינה רוחנית, תנועה שפורצת את הגדרות ומפיצה באופן שערורייתי וחסר אחריות את סודות תורת הסוד היהודית (הקבלה) ברבים. בכך מערערת כביכול החסידות את המנהגים והמסורת עתיקי היומין, ועל ידי זאת יוצרת אנרכיה דתית ורוחנית.
אל קרב החורמה הזה נכנסו מאוחר יותר גם המשכילים. הם הדגישו את הצורך של היהודים בהשתלבות בחברה הכללית, בלימודים חיצוניים ובאימוץ רעיון האמנציפציה. מה הפלא שרבים מהם ראו בתנועת החסידות, תנועה ראקציונרית, ארכי-שמרנית, הלוחמת מלחמת חורמה בנאורות ומעודדת את המון העם להאמין בצדיקים מאחזי עיניים?
ההיסטוריוגרפיה החסידית מתארת את סיפור חייו של רבי יעקב יוסף, שהיה מחשובי הרבנים באותה תקופה ורבה של העיירה פולנאה באיזור וילנה. הוא השתייך ל״מתנגדים״ לחסידות עד לרגע ש״נשבה״ בקסמיו של הבעל שם טוב והפך להיות לאחד מחסידיו המושבעים וממפיצי תורתו.
אותו רבי יעקב יוסף כ"ץ (שחי בשנים תנ"ה, 1695 – תקמ"ב, 1781) הידוע גם כרבי יעקב יוסף מפולנאה, הוא זה שכתב את הספר החסידי הראשון שהודפס אי פעם – הספר "תולדות יעקב יוסף".
שער הספר החסידי הראשון שהודפס אי פעם "תולדות יעקב יוסף" (1780), שכתב רבי יעקב יוסף מפולנאה
יחודו של הספר טמון בכך שסימן את עצמאות הדפוס החסידי ועצמאות התנועה החסידית. אך בעקבות כך הוא גם זה שהצית מחדש את אש המחלוקת בין חסידים למתנגדים, אש שלרגעים נדמה היה שדעכה. בעקבות הדפסתו והפצתו נשלפו מחדש כתבי החרמות ומסורות שונות מתארות את שריפת הספר ברחובה של עיר.
כתב-החרם של קהל וילנא, מנחם אב תקמ"א, בראש החותמים הגאון ר' אליהו מוילנא. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית.
כתב החרם זה מוילנה הוא דוגמא לכך. מופיעה בו התייחסות מפורשת להדפסת הספר "תולדות יעקב יוסף":
"ונתפרסם קלונם וגדופם [=של החסידים] בספרם החדש [=תולדות יעקב יוסף] מקרוב באו לא שערו אבותינו (…) וחפאו דברים לא כן [=והעלילו דברים לא נכונים] על דתינו הקדושה" (…).
לא מפתיע אם כך, שרק עותקים בודדים נותרו כיום מאותה הוצאה.
את הספר הדפיסו בנו של המחבר וחתנו. שלא כמו במסורת היהודית, הספר הודפס ללא הסכמות (אישור המופיע בספר מאת הרבנים החשובים באותה התקופה) – וכי מי יעז לתת הסכמה לקבוצה נרדפת?
מהדורה זו הודפסה בשנת תק"מ, 1780. בשער הספר, המדפיס החליף את האותיות משנת תק"מ לשנת קמת, ושיבץ את השנה בתוך הפסוק: "וקמת ועלית אל המקום", רמז עבה למה שמספרת לנו ההקדמה ביתר פירוט, שאחד המדפיסים, במקרה זה – בנו של המחבר, הרב אברהם שמשון מרשקוב, החליט לקום ולעלות לארץ ישראל.
האם הוא עלה לפני שהסתיימה ההדפסה? האם הוא עלה לאחר שנסתיימה ההדפסה? קשה לדעת, בכל אופן, כאשר הוא עלה הוא לקח אתו לפחות עותק אחד של הספר ששרד את ניסיונות ההשמדה והגיע אליו או אתו לארץ ישראל.
את העותק הייחודי שבידו הקדיש הרב אברהם שמשון מרשקוב לכולל החסידי בירושלים כשהוא כותב את הדברים הבאים:
הגדלה של הפיסקה הראשונה בעמוד השער של הספר "תולדות יעקב יוסף" (1780). נסו לקרוא את השורות הראשונות.
"זה הספר שחיבר אדוני מורי אבי הגאון נ"י [= נרו יאיר ח.נ.] והבאתי לבית הדפוס כאשר מבואר למטה עתה למען יגדיל תורה. ולמען לזכות את הרבים אני שולח זה הספר להכולל של עיר הקודש ירושלם תוב"ב [= תבנה ותכונן] במתנה, וכל מי שירצה ללמוד יבוא וילמוד כאשר עשיתי בכל ערי הקודש בצפת ובטבריה תוב"ב [= תבנה ותכונן].
כי לא זיכני ה' בבנים חיים ולמען יהיה זה למזכרת באתי עה"ח [= על החתום] הק' אברהם שמשון בהרב המחבר הגאון מר יעקב יוסף הכהן אב"ד ומו"ץ דק"ק פולנאה [אב בית דין ומורה צדק של קהילת קודש פולנאה] אשר איתן מושבו היה בק"ק [= קהילת קודש] טבריה תוב"ב [= תבנה ותכונן] ועכשיו קבעתי דירתי בעיה"ק [= עיר הקודש] צפת תוב"ב [= תבנה ותכונן]".
בין השורות, רבי אברהם שמשון, מספר לנו סיפור כואב: "כי לא זיכני ה' בבנים חיים". מהכתוב עולה רבי אברהם שמשון עלה לארץ ישראל בגפו, והיה ערירי וללא ילדים. הדפסת הספר והפצתו היו עבורו משימה אישית, "למען יהיה זה למזכרת".
בשנת 1974 (תשל"א) נתגלתה בטבריה מצבת רבי אברהם שמשון עליה כתוב:
"זאת מצבת קבורת הרב ר' אברהם שמשון הכהן אשכנזי נלב"ע [=נלקח לבית עולמו] יום ב ח' לחודש אלול התקנט".
עותק ייחודי זה, יחד עם הקדשתו יוצאת הדופן של רבי אברהם שמשון שרד את כל קשיי הדרך והוא שוכן לבטח כיום באוסף שלום בספרייה הלאומית בירושלים. הוא נושא את זכרו של רבי אברהם שמשון, ומספר את סיפור תלאות הדפסת הספר החסידי הראשון ואת ראשית העלייה החסידית לארץ ישראל.
ד״ר אורי ספראי מודד את ה׳יריעה הגדולה׳ (רפרודוקציה של אוקספורד, הספריה הבודליאנית MS Hunt. Add. D) צילום: ד״ר אליעזר באומגרטן. התמונה באדיבות מפעל האילנות של אוניברסיטת חיפה
החל מן המאה ה-12 החלו קבוצות חשאיות של מלומדים יהודים לדבר על ה'קבלה' – שם קוד החדש לתורת הסוד העברית, שעל אף היותו חדש – מדגיש דווקא שמדובר במסירה (קבלה) של ידע אזוטרי ועתיק, ולא חידוש גמור ופורץ דרך. כחלק מהפרשנות החדשה-ישנה הזאת למסורת ישראל, החלו המקובלים (העוסקים בקבלה) להציע מערכת חדשה, חסרת תקדים, שמתייחסת לאלוהות: מערכת הספירות הקבליות.
את המילה ספירות מצאו המקובלים בספר מסתורי וקדמון. מדובר ביצירה הידועה בשם 'ספר יצירה', המתוארך למאות הראשונות לספירה. לא נמצא בו כל זכר לתפילה, לחיים אחרי המוות, לאחרית הימים או לגאולה משיחית. אפילו עם ישראל לא נזכר בו.
מה שיש בספר, ובשפע, הוא התייחסות אל הבריאה. אך זו לא הבריאה שאנחנו מכירים מספר 'בראשית', אלא בריאה שונה לחלוטין. אז כיצד נברא העולם לפי ספר יצירה? כ"ב אותיות האלף-בית העברי יחד עם עשר הספירות (כנראה עשרת המספרים הראשונים) הן אבני הבניין המרכיבות את העולם. הבריאה, אם כן, על פי ספר היצירה, מבוססת על חוקי הלשון.
את המילה הייחודית 'ספירה' (וברבים: ספירות) לקחו המקובלים מאותה יצירה מסתורית, אך שינו את משמעותה. לאל של המקובלים יש שני אספקטים מובחנים: האין סוף שלא ניתן לדעת עליו דבר – הוא האל הנסתר. והנוכחות האלוהית בעולם – הנובעת מן האין סוף דרך עשר הספירות המייצגות כוחות, איכויות, תכונות (ועוד כל כך הרבה) של האל הנגלה.
מאז המאה הארבע-עשרה, בד ובד עם התגבשותה של אותה מערכת אלוהית בקבלה המוקדמת – על שמות מרכיביה (הן הספירות) ועל התכונות והאיכויות שלהן – החלו המקובלים לייצר ייצוג חזותי לקודד בו את רעיונותיהם. מדובר בייצוג גראפי של האלוהות; וגם, כפי שמלמדים אותנו המקובלים – של העולם. זהו דימוי חזותי ורעיוני לגופו הנגלה של האל, והצצה לסדר המושל ביקום.
לא פעם דיברו המקובלים על מערכת הספירות כעל מערכת של צינורות שבהן זורם (או נובע) השפע האלהי מלמעלה – אותו אין סוף נסתר – עד אלינו, בני האדם, הנמצאים שם למטה, על האדמה. מובן, וזאת יודע כל מי שמכיר את הקבלה, שיש גם לאדם תפקיד במערכת הזאת. ביכולתו של כל אדם להשפיע, לתקן ולהתקין (במובן של להעמיד ולשמר) את המערכת האלהית כולה. כי מה שקורה ב(עולמות) תחתונים משליך על העליונים ולהפך. למקובלים הייתה מילה לכך: תיקון. תיקון מתבצע באמצעות 'כוונות' – תפילה שמכוונת אל ספירה אלוהית מסוימת על איכויותיה וכוחותיה – כדי להגשים את מטרת התיקון בעולם.
חשוב להבין, ואת זה מדגיש פרופ' יוסי חיות בספרו המונומנטלי החדש (והמומלץ בחום) על אילן הספירות הקבלי: הייצוג הגרפי של הספירות הוא לא כלי לשינון פסיבי, אלא מכשיר דתי. המקובל ר' משה קורדוברו, למשל, קרא לדמיין את אילן הספירות בזמן התפילה כדי להיטיב ולכוון אל הספירה המסוימת בכל תפילה ותפילה. מכאן שהאילן הוא גוף שבו מלבישים המקובלים את המציאות הרוחנית. מקרה מיוחד במינו של "דיברה הקבלה בלשון בני-אדם", לשון המשלבת בין טקסט לתמונה.
עם התקדמות המאות, כבשה הקבלה את העולם היהודי, ויחד איתה התפשטה גם הטכניקה הייחודית הזאת. אנחנו מוצאים ייצוגים של אילן הספירות בקהילות יהודיות בכל העולם. בספרד, מולדת הקבלה, נוצר גם האילן הקדום ביותר הידוע לנו, בשנת 1284 – שצורתו גלגל עגלה דווקא.
אך כאמור, אילן הספירות נפוץ בכל רחבי העולם היהודי – באירופה, צפון אפריקה, ארץ ישראל ואפילו המזרח. אילן ספירות ייחודי שהתגלה בכורדיסטאן היה הדבר שעזר לחוקרים לגלות את קיומה של קהילת מקובלים שלא ידעו דבר עליה קודם לכן.
אילנות הספירות מחולקים במחקר לשני סוגים: אילן הספירות של הקבלה המוקדמת ואילן הספירות שאחרי תורת האר"י (שחי בין 1534 ל-1572). ה"אילן הקלאסי" מציג את האלוהות באמצעות הידרשות לתרשים האילן. האילן של הקבלה הלוריאנית (משמע, קבלת האר"י) משמר את תרשים האילן אך מסבך את המערכת האלוהית, מעשיר ומציג מורכבות רבה יותר. בסוף הכתבה צירפנו אילן ספירות לוריאני שלם, ממרוקו – כדי שתוכלו להתרשם מהמורכבות שלו.
זה לא אומר שאילן הספירות הקלאסי לא יכול היה להיות מורכב מפרטים רבים, ואף איורים שנוספו לטקסט שלו. למעשה, כל אילן – קלאסי או לוריאני – "הכריח" את הלומד אותו לקרוא קריאה שאינה רציפה, אלא לקפוץ מפרט לפרט ולנסות לתפוס את השלם, את המערכת האלוהית הפועלת והפועמת.
אוסף ה'אילנות' כולל 36 מגילות קלף ונייר – חלקן הארוכות ביותר בעולם מסוגן (באורך של עד 11 מטרים!!), מצטרפות ל-25 מגילות מאותו סוג שכבר קיימות באוסף הספרייה הלאומית. בעקבות קבלת האוסף החדש תאצור כעת הספרייה הלאומית את האוסף הגדול בעולם של אילנות קבליים, עם למעלה משישים מגילות המתוארכות לשנים 1660 עד 1920, שנוצרו בכל רחבי התפוצות והקהילות היהודיות בעולם: ממערב ומזרח אירופה, מתימן, כורדיסטן, מרוקו, עיראק ועוד.
ולסיום, כמובטח. אילן ספירות לוריאני שנוצר במרוקו בשנת 1800. לחצו על הקישור כדי להגיע לפריט. צילום: ארדון בר-חמא:
לקריאה נוספת
J. H. Chajes, The Kabbalistic Tree (Pennsylvania University Press, 2022)
