בסוף המצור על ירושלים, רגע לפני חורבן בית שני, קיבל רבן יוחנן בן זכאי החלטה קשה מאוד. הוא השאיר את עירו האהובה והקדושה מאחור, לגורלה. הוא הרגיש שלא ניתן להצילה, ולכן החליט לעשות משהו אחר כדי לשמור על הגחלת של העם היהודי
בשלהי ימי בית שני, כשירושלים הייתה במצור של הצבא הרומאי, ניגשו עשירי העיר ותרמו את כל האוכל שהיה באסמים שלהם למען התושבים. כך חשבו, או קיוו, יוכל העם היהודי להישאר בחיים, בבטחה ובנחת, אל מול המצור.
הקנאים חשבו אחרת. הם ניגשו אל מחסני המזון ושרפו אותם. נחת, לא מעוררת את המרד, נחת לא היתה נחוצה להם. נחוץ להם רעב, כעס וזעם, שיזינו את המרד נגד הרומאים.
בזמן שהרעב התחיל להתגבר קם מנהיג מתון, רבן יוחנן בן זכאי שמו, וקרא לראש הבריונים (כך כינה אותם התלמוד), ראש הקנאים אליו. הוא הזמין את אבא סקרא כדי לנסות למצוא פתרון. התלמוד מדגיש שהדבר קרה בצנעא. בלי לפרסם, בלי שכולם ידעו. הם נפגשו לפגישה פרטית.
אבא סיקרא הוא הכינוי התלמודי למנהיג המרד ברומאים ששמו 'בן בטיח',מנהיגם של הבריונים שהם כנראה מכת הסקריים. בתלמוד מספרים על מימדי גופו הגדולים והמאיימים באופן חריג ומספרים שאגרופו היה בגודל ראש של אדם ממוצע.
הסקריים היו כת של קנאים שלחמו ברומאים ושמם מוכר במיוחד בשל העובדה שהם אלה שלחמו ואולי אף התאבדו במצדה.
אבל אבא סיקרא היה גם דם מדמו של רבן יוחנן בן זכאי – הוא היה בן אחותו של המנהיג המתון. כך עמדו להם באותה משפחה שניים מהכוחות החזקים בשני צידי המתרס של עם הנאבק על קיומו, וניסו למצוא פתרון לחורבן הממשמש ובא.
"עד מתי אתם עושים כך והורגים את העולם ברעב?" שואל רבן יוחנן בן זכאי את אבא סיקרא בפגישתם הסודית (מסכת גיטין דף נ"ו עמוד א). ראש הבריונים פתאום לא נראה כל כך קשוח. הוא מושך בכתפיו ועונה "אין לי מה לעשות, אם אומר לבריונים להפסיק להילחם הם יהרגו אותי".
מנהיג הבריונים הודה בפני דודו שהוא שבוי בידי לוחמיו. הם כבר כל כך שקועים במלחמה שאפילו הוא לא יכול לשכנע אותם אחרת.
כשאפסה התקווה למנוע את חורבנה של ירושלים, הבין רבן יוחנן בן זכאי שאין ברירה אלא לצאת מהעיר. הוא נעזר באחיינו, מנהיג הביריונים, ומבקש ממנו שיחשוב על פתרון, כל דרך שבה יוכל לצאת החוצה. הדרך היחידה לצאת החוצה, מסביר לו אבא סיקרא, היא כמת.
וכך עשה רבן יוחנן בן זכאי. הוא התחזה למת, וביקש משני תלמידיו הנאמנים – רבי יהושוע ורבי אליעזר – שיוציאו אותו אל מחוץ לחומות, לכאורה כדי לקבור אותו. שם, מחוץ לחומות הוא נפגש עם המצביא הרומאי אספסיאנוס. וביקש ממנו שייתן לו את יבנה וחכמיה, שיתיר לו להשאיר שריד ופליט לעם המפואר שעולמו חרב.
שם, ביבנה, יצר רבן יוחנן בן זכאי את העולם היהודי כפי שזה המשיך להתקיים באלפיים השנים הבאות. הוא בנה מחדש את היהדות אחרי החורבן, ויש האומרים שהוא זה שבזכותו העם היהודי קיים עד היום.
אבל יש גם כאלו שדנים אותו לשבט, ולא לחסד: המעשה של רבן יוחנן בן זכאי ספג ביקורת רבה לאורך הדורות. אולי הוא היה צריך להילחם יותר על ירושלים ועל בית המקדש? אולי הוא לא היה צריך לוותר? לשכנע את שר הצבא שלא יחריב את עירו? בכל מקרה, יחד עם הביקורת יש גם הכרה גדולה של חז"ל לעובדה שבזכותו היהדות עדיין פועמת גם אלפיים שנה אחרי החורבן.
כולנו גדלנו על סיפור מצדה, על מרד עד טיפת הדם האחרונה ועל התאבדות קולקטיבית כמוצא של כבוד. אבל לצד המיתוס של הקנאים והקיצוניים, באותו זמן ממש, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו ישבו ביבנה. הם בחרו באפשרות אחרת. אפשרות שמרימה על נס דווקא את המתינות ואת היכולת למצוא פתרונות של חיים בלב קונפליקט שמוביל לאבדון.
מה ניתן ללמוד ממעשהו של רבן יוחנן בן זכאי? הוא מלמד אותנו שגם אם המציאות מורכבת וקשה תמיד אפשר למצוא פתרון, לא משנה מאיזה צד של המתרס אנחנו נמצאים. תשעה באב, היום שבו נחרב בית המקדש, הוא יום מתאים להקשיב לרבן יוחנן בן זכאי ולהגותו. הוא יום מתאים להאמין בעם היהודי ששרד את החורבן והפרעות לאורך הדורות ותמיד הצליח להמשיך לצעוד.
תגובות על כתבה זו