"ב'רעב' מראה גיי איך את יכולה להיאנס ולבחור לקרוא לעצמך קורבן ולא שורדת, איך את יכולה לקרוא לעצמך שמנה ולא להיכנע למשחקי התיאורים המתחמקים, איך מותר לך להיות פמיניסטית וגם לשנוא את הגוף שלך". טל ויינטראוב על הספר "רעב" מאת רוקסן גיי
כמה ימים לפני שסיימתי לקרוא את רעב של רוקסן גיי הלכתי לקולנוע. זה היה אולם קטן, שמונה שורות של כיסאות בסך הכול. ראיתי בו סרטים עשרות, אם לא מאות פעמים, בעבר. הכיסאות דחוקים זה אל זה, שלא כמו במתחמי הקולנוע החדשים. המרחק בין השורות קטן. אם תרצו להגיע לכיסא מסוים בשורה שכבר התיישבו בה, יהיה קשה לעשות את זה בלי להתחכך ברגליים של הישוּבים בכיסאותיהם או בלי שאלה יקומו לכבודכם. לא עניין נעים במיוחד, לא נורא בדרך כלל. אלא אם את הולכת לסרט ביום שבו סיימת לקרוא את התיאורים של רוקסן גיי על יחסיה, כאשה שמנה – השמנת יתר חולנית, על פי ההגדרה הקלינית – המתנשאת לגובה מטר ותשעים, עם כיסאות. כיסאות קולנוע ותיאטרון, כיסאות סטודנטים, כיסאות מסעדה. כיסאות בערבי קריאה, כיסאות על במה. תאי ישיבה. כיסאות עם מסעד, כיסאות עם מסעד מתקפל. מושבים במטוס במחלקת תיירים.
ואולי הרגע הזה, שבו נדחקתי לכיסא הקולנוע והנחתי את בקבוק השתייה שלי במקום שיועד לו בצד ימין, מה שגרם לאישה שישבה לידי להזיז את היד שלה ולשנות תנוחה בכיסא ולהדליק אצלי עוד נורות אדומות, הוא ההמחשה הטובה ביותר לאיכותו של רעב. זהו ספר שמהדהד אחרי הקריאה. ולא סתם מהדהד, מהדהד בגוף.
רוקסן גיי הייתה ילדה מוצלחת ממשפחה מוצלחת. אבל אז, בגיל שתים־עשרה, היא נאנסה. אונס קבוצתי מחריד, שהתחיל בו ופיקד על המשכו הנער שאהבה. במשך כמה שנים, אף שגופה נשבר ונשמתה נותצה, היא המשיכה להיות הילדה הטובה מבחוץ, בעודה הולכת ונפערת ומתפוררת מבפנים. האוכל, שבידל אותה מבני משפחתה האחרים והרחיק אותה מהם, שכן "אני באה ממשפחה יפהפייה. הם רזים, מסוגננים, מושכים. כשאני אתם, לעיתים קרובות אני לא מרגישה שאני שייכת", בנה סביבה שכבות הגנה עבות, אטומות, מבודדות. על השכבות האלה נוספו החיים באזורים נידחים ומערכות יחסים שרובן עזרו לתחושת הניכור העצמית שלה להשתרש עמוק יותר בגוף ובנפש. הגוף שלה הפך למבצר, למצודה, אבל גם לכלוב. הקריאה עזרה לה לברוח פנימה, להתנתק מהכאב ומהסביבה. הכתיבה נתנה לה קול צלול, שבעזרתו היא מנסה עכשיו לקלף את שכבות ההגנה שבנתה.
גיי אינה האישה הראשונה שהכתיבה החזירה לה קול שהושתק במשך עשרות שנים. היא גם אינה הסופרת הראשונה שעברה טראומה נוראית וכתבה עליה. הקריאה ברעב מעלה בזיכרון כמה פעמים את הממואר הנפלא למה לך להיות מאושרת כשאת יכולה להיות נורמלית של הסופרת הבריטית ג'נט וינטרסון, ומסיבה טובה. וינטרסון, שאומצה על ידי זוג עני ודתי בצפון אנגליה וברחה בגיל 16 מהבית, מתירה בספר הזה לראשונה את פקעת החוטים של ההתעללות הנפשית שחוותה כילדה מאומצת, והייתה הליבה שסביבה השתרגו חוויות חייה, וגם זו שבנתה את הקול הייחודי שלה. למה לך להיות מאושרת כשאת יכולה להיות נורמלית אינו הספר הראשון של וינטרסון, אך הוא זה שבו – ואולי בעזרתו – היא מתירה לראשונה את הפקעת, בתיאור כן ומפורט, אמיץ ומפוכח. ברעב, גיי מוכנה לראשונה להשתמש במילותיה כדי להתיר במלואה את הפקעת שלה, אבל הסיפור שלה עושה הרבה יותר מזה.
"לספר את הסיפור של הגוף שלי פירושו לספר על בושה", כותבת גיי. היא מספרת על הבושה בקניית בגדים, ביציאה מהבית, בביקור אצל הרופא, בצילומים לכתבה. אבל האמת היא שהסיפור על הגוף של גיי הוא בעיקר סיפור של השפלה. השפלה של סופרת ומבקרת תרבות, פרופסור לספרות אנגלית ועורכת שהיא גם אישה שמנה מאוד, בידי אנשים ברחוב וטוקבקיסטים ברשתות החברתיות, בידי נוסעים ודיילות במטוסים, בידי ספרנים שאמורים להיות המארחים שלה בערבי ספרות, בידי מי שלא רואים אותה או רואים דרכה ברחוב – כי זה הפרדוקס של אנשים שמנים מאוד, מרוב נוכחות הם הופכים לשקופים – בידי מי שלא רואים בה אישה, בידי מי שנותנים לה עצות לבוש, בידי רופאים שנשבעו לא לגרום נזק ובכל זאת מרשים לעצמם להשפיל את האישה השמנה שמגיעה אליהם. גיי, על פי עדותה, כתבה ופרסמה את הממואר הזה כדי לחדור לראשונה את כל שכבות השומן פנימה ולפרק את סבכות הכלא שביניהן כלאה את עצמה. הבהירות שבה גיי מנתחת את מה שקרה לה ואת מה שעשתה לעצמה מאז יכולה להידמות לאורה של המנורה המתנודדת בדמיוננו בכל חדר חקירות, אבל רעב הוא למעשה זרקור בוהק שמכוון החוצה. אל החברה המצטדקת, הרב־תרבותית, המכילה והסובלנית, שמקיאה מקרבה אנשים שמנים.
בקובץ המאמרים המפורסם שלה, Bad Feminist, גיי מסבירה איך אפשר להיות פמיניסטית גם אם את לא לגמרי עומדת בכל הסטנדרטים הפמיניסטיים המצופים ממך. ברעב היא מראה איך את יכולה להיאנס ולבחור לקרוא לעצמך קורבן ולא שורדת, איך את יכולה לקרוא לעצמך שמנה ולא להיכנע למשחקי התיאורים המתחמקים, איך מותר לך להיות פמיניסטית וגם לשנוא את הגוף שלך, איך את יכולה להיות ילדה ממשפחה אוהבת ובכל זאת לרצות לברוח, איך את יכולה להיות סופרת מפורסמת ובכל זאת להתבייש בעצמך בכל אירוע שאת מגיעה אליו, איך את יכולה להיות עם גברים שיהיו טובים אלייך ונשים שיהיו רעות אלייך ולהפך, איך מותר לך לא לקבל את זה שאנשים רזים אומרים לך שכולם מתמודדים עם בעיות דימוי גוף ומשקל.
בכל השפלה שגיי מספרת עליה, קשה שלא להתכווץ. בכיסא, על הכורסה, על הספה, אפילו במיטה. הנוכחות הפיזית שלך כקוראת מתנצלת כלפי כאב הנוכחות הפיזית שלה. אבל פלא הקריאה האמיתי ברעב נמצא בקצה השני: בהבנה שבכל טאבו שהיא שוברת ובכל חוט שהיא מתירה, היא מאפשרת לקוראות שלה ללכת בגב טיפה יותר זקוף בעולם. וזה מעשה החסד הנדיב ביותר שיכולה סופרת לעשות. אולי לזה קוראים סיסטרהוד.
» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל על "בלי מה", ספר שיריו של עמיחי חסון
תגובות על כתבה זו