ההוביט התקבל בעולם הספרות כספר ילדים מקסים, אך רבים בו התקשו לעכל את שר הטבעות, ועוד יותר – את ההתלהבות ממנו. הסופר והמבקר האמריקאי אדמונד וילסון כתב על שר הטבעות שהוא מעשייה יומרנית, ניסוי פילולוגי. את מעריציו של ג'ון רונלד רעואל טולקין כינה עיוורים, ואת פרשנותם ליצירה – יומרנית.
ביקורתו ביקשה להוציא את האוויר מבלון ההערצה העיוורת הזו. וילסון טען שהפרוזה גרועה, העלילה שטחית וילדותית, הדמויות משעממות ופשטניות, והקונפליקט אף פעם אינו מתעלה על מלודרמה סנטימנטלית. בסופו של דבר, סיכם וילסון, "יש אנשים מסוימים – בייחוד בבריטניה כנראה – השומרים על תיאבון לזבל ילדותי. הם לא יקבלו זבל של מבוגרים, אבל כאשר ייתקלו בפריט המכוון לילדים לילדים מתחת לגיל ההתבגרות, ישובו אל המצב המנטלי שהתמוגג מלורד פונטלרוי הקטן […] אפשר לראות זאת בטון שאליו הם קורסים כאשר הם מדברים על טולקין בדפוס: הם מקשקשים, הם צווחים, הם פועים; הם מברברים על מאלורי וספנסר – שלשניהם קסם וייחוד שבהם טולקין מעולם לא הצליח לגעת".
הביקורת המצוטטת לעיל פורסמה ב-1956 במגזין האמריקאי The Nation, שלושה חודשים לאחר יציאת הכרך השלישי של שר הטבעות (החלוקה לכרכים הייתה חלוקה שרירותית, שנבעה ממחסור בנייר בתקופת הצנע שלאחר מלחמת העולם השנייה). במבט לאחור, חמישים שנה לאחר פטירתו של ג'ון רונלד רעואל טולקין, ב-2 בספטמבר 1973, קל לראות שידם של המעריצים העיוורים הייתה על העליונה. גם בלי להביא בחשבון את ההצלחה המסחרית והתודעתית של הסרטים שיצאו לאקרנים בשנים 2005-2003, קשה להתעלם מנוכחותו של "הניסוי הפילולוגי" של טולקין בתרבות שלנו. ועדות תכנון עירוניות מתייחסות להוביטים בפרוטוקולים רשמיים (נכחתי פעם בישיבה שבה אגב דיון בתוכנית לסלילת דרך בתוך שמורת טבע עלו ההוביטים והפלך כדוגמה להתנגשות בין אורח חיים מסורתי ותיעוש), חברות הייטק קוראות לעצמן על שם חפצי קסם מעולמו, דוברים אוקראינים רשמיים מכנים את רוסיה "מורדור" ואת חייליה "אורקים", ושירות החדשות של הקרמלין מדווח כי פוטין חילק תשע טבעות לבעלי בריתו.
בסיפורו המפורסם של חורחה לואיס בורחס "טלון, אוקבר, אורביס טרטיס" (שנכתב ב-1940, כאשר טולקין כבר היה שקוע עמוק ביצירת שר הטבעות) מתאר המחבר את האנציקלופדיה של טלון, עולם שלא היה ולא נברא, פרי עטם של אינטלקטואלים ואומנים מראשית המאה העשרים, על הרגישויות התרבותיות, הפילולוגיות האסתטיות והפילוסופיות שלו – השונות לחלוטין משלנו. בסוף הסיפור, שנכתב לכאורה שבע שנים לאחר גילוי טלון עצמה, מתברר שהתרבות האנושית הולכת והופכת את עצמה לטלון; שהקריאה באנציקלופדיה מזמנת טרנספורמציה תודעתית-תרבותית ושואבת אותנו אל עולם שלא היה ולא נברא, שכולו פיקציה תרבותית.
בורחס נשאל כמה פעמים מה דעתו על יצירתו של פרופ' טולקין, וטען שאינו מצליח להיכנס אליה ושככל הנראה לא נועדה עבורו – אמירה מעניינת כשלעצמה מצד מי שעסק בתכנים דומים הן מבחינת חומרי הגלם (סאגות נורדיות למשל) הן מבחינת עיצוב התאולוגיה הניסיונית והיחס בין הבדיון למציאות. אף שלא הייתה היכרות בין השניים, אפשר לראות בטקסט זה של בורחס תיאור מסוים של מפעל חייו של טולקין. לידתה של הארץ התיכונה (המרחב שבו מתרחשת מרבית יצירתו של טולקין, תרגום המושג הגרמאני "מידגארד", כלומר, הארץ שבמרכז הבריאה, שבה מתקיימת האנושות), התרחשה אף היא, כמו זו של טלון, בקבוצה של אינטלקטואלים. יחד עם שלושה מחבריו בבית הספר התיכון התכוון טולקין ליצור מיתולוגיה רציפה עבור אנגליה, קנון תרבותי ממשי ומגובש להתבסס עליו. אולם מחצית מהחבורה המקורית נפלה במחפורות של המלחמה הגדולה, ובסופו של דבר פנה טולקין למשימה הזו לבדו, וביתר שאת. חוקרים רבים רואים במות חבריו מניע וקריאה לקיים את שבועת הנעורים.
עשייתו האקדמית של טולקין כפילולוג, עניינו בשפות מלאכותיות ומעורבותו העמוקה בדת הקתולית היו לו לכלים שבהם יישם את המפעל הזה. יצירת הארץ התיכונה, הייתה מפעל פואטי אך גם מחקרי ופרשני. עד סוף ימיו התחבט – מתוך תחושת רצינות ואחריות עמוקה – בסוגיות רבות באשר לעולמו המומצא, למשל, באשר לטבעם של האורקים – עבדי הרוע הגסים והכעורים שבספריו. ייתכן שהצורך שלו להציג רוע כזה נבע מן הזוועות שחווה במלחמת העולם הראשונה (באחד ממכתביו המקובצים באסופה The Letters of J.R.R Tolkien, כתב כי המלחמה הגדולה התרחשה בין שתי קואליציות שבכל אחת מהן היו אורקים, בני אדם והוביטים), אבל הוא מעולם לא הצליח ליישב רוע זה עם אמונתו הקתולית הגורסת כי כל מי שתבונה לו זכאי לגאולה, וכי רק הבורא מעניק תבונה.
הפרויקט השאפתני ליצור מיתולוגיה של אנגליה הלך והשתנה עם השנים, ספג עוד ועוד השפעות, עד שכשל במובן מסוים, אך במובן אחר הצליח מעבר למצופה. הארץ התיכונה, שתוכננה תחילה כעברה המודחק של אנגליה (כמה טיוטות חיברו בין עלילות הארץ התיכונה למשפחות אנגליות מודרניות, ואף לאילן היוחסין של טולקין עצמו), התנתקה ממנה בהדרגה, והפכה למציאות נפרדת – בריאה שניונית על פי התאולוגיה של טולקין, שהאדם בורא בכוח דמיונו, בסמכותו וברצונו של האל ולמען תהילתו הרבה – מציאות שאינה תובעת לה נחלה בהווה שלנו ומוותרת על קשר קונקרטי ומוגדר אליו. כפי שעולה מתוך הפואמה שלו "מיתופואיה" והסיפור הקצר "עץ ועלה": אנחנו כותבים לעצמנו את גן העדן הראוי לנו. אולי גם בזכות הוויתור הזה על הקשר ההכרחי עם המציאות הצליח הלגנדריום – כינוי כללי לגוף הכתבים העוסקים בארץ התיכונה – להפוך לגוף ידע משכנע ומשפיע כל כך.
תחושת העומק של הלגנדריום הייתה גורם נוסף להצלחתו. חוקר הספרות הקנדי נורת'רופ פריי הציע חמישה מודוסים לכתיבה ספרותית, הנקבעים על פי מקומו של הגיבור ביחס לכלל האנושות: המודוס המיתי עוסק באלים; הרומנטי – בגיבורים הגדולים מן החיים; המימטי הגבוה – בדמות האנושית שאליה צריך הקורא לשאוף; המימטי הנמוך – בדמות האנושית שבה מזהה הקורא את חרדותיו; והאירוני – בגיבור המעורר רחמים בקרב הקורא. פריי טוען שהמודוסים מתחלפים בגלגל בין-דורי החוזר על עצמו: בכל דור התרבות משנה פניה, והתנועה היא מהמודוס הגבוה, הנשגב, אל הנמוך, אל הדמות האנושית הפגומה. כשהמהלך מגיע אל המודוס הנמוך ביותר הוא ממצה את עצמו, והאנושות חוזרת לברר לעצמה שוב מהם הכוחות המיתיים שמניעים את העולם.
הלגנדריום של טולקין מציע דרך ייחודית בתוך החלוקה הזו – תחילתה של הדרך ברצון לכתוב מיתולוגיה, ולכן ברובד המיתי; המשכה בשחזורי מסורות שיריות מימי הביניים וביצירת שכבה רומנטית לתלפיות בארץ התיכונה; לאחריה מגיע הזינוק אל ההוביט וכתיבת סיפור אגדה מימטי־נמוך על גיבור בורגני־אנגלי שנשאב לעולם רומנטי, אגדי וגדול, עד אשר הוא מצליח לגדול אל מידותיו ולהשתלב בו; וסופה בשר הטבעות, יצירה בפרוזה בת יותר מאלף עמודים, שאליה תמיד סירב טולקין להתייחס כאל רומן – ובה יצר סימפוניה מסחררת המעניקה פתחון פה לכלל המנעד המודלי.
כל אחד מהמודוסים של פריי מתבטא אצל טולקין בפואטיקה משל עצמו, וכולל התרחשויות המעידות על מקומו של הגיבור בו. כל אחד מהם כתוב מתוך רגישויות והשקפות וכללי התרחשויות שמאפיינים אותו. נדמה לי שזוהי רגישותו של טולקין, רגישות פילולוגית, דתית ותרבותית להשקפות עולם שונות, אשר מצליחה ליצור את אותה תחושת עומק כובשת ומזמינה שמאפשרת לארץ התיכונה להיראות לפעמים אמיתית יותר מן העולם הממשי.
כבר בההוביט, שראשיתו אגדת ילדים ואחריתו במחוזות רציניים הרבה יותר, מציג טולקין דואט בין המהוגנות הקרתנית של אנגליה הישנה והטובה מחד גיסא, ובין עוז רוחם הגאה והאצילי של הגמדים שכמו בקעו מתוך הסאגות האיסלנדיות מאידך גיסא. הדו-שיח בין העולם שמייצג הגיבור, בילבו בגינס, והעולם הפראי והראשוני שאליו גררו אותו הגמדים, מסתיים בהשגת הרמוניה – שני הצדדים מתיידדים, ועל אף האבדות הקשות מצליחים להשלים זה את זה. המפגש בשר הטבעות מעט פחות חשוף, אבל עמוק ומגוון הרבה יותר. הפוליפוניה מקשה לזהות את מגוון הנרטיבים והיחסים ביניהם. שאלת המפגש בין האני הקטן ובין המיתי והרומנטי כמעט שאינה נשאלת, וכך הקסם פועל בעומק, עומק כמעט אין-סופי, שניחן בגודש המרובד שמאפיין מציאות מוחשית.
על פי המיתוס של טולקין, האל היוצר ברא את העולם באמצעות השירה: סימפוניה קולית של מלאכיו – האלים הזוטרים. ואכן, אם ההוביט הוא דואט, שר הטבעות הוא סימפוניה שבה נפגשים מלאכים ומלכים, גיבורים פגומים וגיבורים שלמים, קצינים בריטים מהמלחמה הגדולה ומשרתיהם האישיים, שברי אדם מרוסקים תחת חטאם – כל אחד פועל וכתוב על פי המודוס הראוי לו, אך כולם פועלים במרחב אחד, משפיעים זה על זה ומלמדים זה את זה, ויוצרים בכך עולם בדיוני שיש בו עומק ותחושת מציאות; עולם המכיל אמיתות אהובות רבות ונותן להן מקום זו לצד זו; עולם אמיתי ומזמין, לפעמים אמיתי ומזמין יותר מהעולם הממשי.
המערב שלאחר מלחמת העולם הראשונה היה עולם שבור, שמפקפק באמיתותיו ומחפש דבר מה שיוכל להאמין בו. טולקין הציע ביצירתו, על העומקים הפילולוגיים וההיסטוריים שבה, עולם שהכיל וסידר מחדש את כל האמיתות. האמונה הקתולית העמוקה שלו, הייתה הקצב השקט שמאחורי הלגנדריום; המורשת האנגלו-סקסית הפראית, שמשמשת אולי בסיס לעמיות האנגלית, נמצאה ברוהן; המורשת הקלאסית – העברית והרומית גם יחד – השתקפה בגונדור ובנומנור; אנגליה (והכפריות) הישנה והטובה – אשר השניאה כל כך את טולקין על מבקריו הרדיקליים, שלא במקרה היו ידועים גם בשנאתם לאנגליות זו ממש – מצאה את מקומה במבט המארגן של הסיפור – בקרב ההוביטים של הפלך, שיוצאים למסע כדי לערוך היכרות מחודשת עם כלל המסורות והאתוסים, ליצור אינטגרציה שלהם, ואולי אף להציל אותם מן האויב הגדול יותר: הרצון של האדם לשלוט בטבע, השאיפה לאובייקטיביזציה וליעילות מקסימלית, על ביטוייו: האימה של מלחמות העולם, אך גם העיור והתיעוש ושבר החברה המסורתית.
הערגה של טולקין לעבר לא הייתה מהזן הריאקציונרי. היה בה געגוע משולב בוויתור לנוכח התהליך שטולקין כינה "התבוסה הארוכה". הוא ידע שעולמות התוכן שבהם התעסק הולכים ונסוגים, מתכסים בשכבות תרבותיות חדשות, ומצא דרך להעביר אותם אל תחומו הפתוח של הדמיון; לשלב את קולותיהם כדי ליצור מיתוס חדש, מודרניסטי והומניסטי להפליא מבחינת ערכיו – שהרי גם אם החומרים שמהם יצר את הארץ התיכונה היו קדומים מאוד, מדובר ביוצר בן המאה העשרים, שעבר את מלחמות העולם וניסה להגיב עליהן וכנגדן מתוך החומרים שבהם עסק ואותם אהב. מה שיצר לא היה רומן בלבד, ומדידתו בכלי ניתוח ספרותיים היאים לרומן יכולה בהחלט לעורר תסכול ואי-הבנה. אותה התקבלות נלהבת של "מעריצים עיוורים" שהרגיזה את וילסון, אותם "קשקוש, צווחה, פעייה", היו תגובה ליצירה מסוג אחר לגמרי.
טולקין ויתר על חזון המיתולוגיה האנגלית שלו כדי ליצור את המיתוס החדש של המערב – של החברה הפוסט-נוצרית שחיפשה דרך לשמר את אמונותיה ואת אמיתותיה במציאות שלאחר מלחמות העולם. הלגנדריום הציע לנו סדר עולם סמלי חדש, וסדר זה הלך והתקבל מאז פרסומו, וביתר שאת – מאז מותו של טולקין. מדובר במיתוס שהוא ספרותי במובהק, שמודע למלאכותיות שלו ומתהדר בה, ודווקא משום כך מותאם היטב לתקופתנו – הוא אינו תובע מאיש להאמין בו, ולפיכך מאפשר לאנשים להאמין לו ולפתוח בפניו את ליבם.
הפוליפוניות שלו מאפשרת למפות מחדש את הדברים החשובים באמת בחיים. היא יוצרת תחושת עומק מזמינה, אשר ניחנת בכריזמה במובנה המקורי – מתת האל, התחושה שכאן שוכנת דרך אל משהו שמעבר למציאות המוחשית, שאליו אי אפשר להגיע בחיי היום-יום.
הלגנדריום של טולקין היה הזמנה לנסות ולהיכנס אליו, ואנשים ניסו. מרגע הפרסום קיבל טולקין מכתבים ממאות קוראים שרצו לברר עוד ועוד פרטים על העולם שברא, והתייחסו אליו כאל מציאות של ממש. היו אומנם תקדימים לתופעה זו (ארץ הבדיון "Poictesme" של ג'יימס ברנץ' קייבל, המוזכרת בביקורת של וילסון המצוטטת לעיל; קורות קונאן הברברי של רוברט הווארד; הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות של לואיס קרול; מסעי גוליבר של ג'ונתן סוויפט ועוד), אבל סדר הגודל ובייחוד הרצינות שלה היו אחרים בתכלית.
ברמה הספרותית יצרה הזמנה זו מסורת כתיבה חדשה של חיקויים, אך רבים מכותביה לא ניחנו בהיקף וברמת ההשכלה והחוויות של כותב המקור, ולפיכך המירו את תחושת העומק בהעתקים שטחיים, וסופם שיצרו את מה שמכונה "פנטזיה נוסחתית" או "פנטזיה גנרית", עשרות סדרות שבהן יוצא נצר למלך קדום למצוא חפצי פלא ולהציל באמצעותם את ממלכתו משרי אופל חמושים בצבאות דמוניים. אלא שגם יצירות פחותות אלה גילו כי יש להן קהל נאמן ועקבי. עלייתה של הפנטזיה האפית כז'אנר הביאה עימה גם טיפוס חדש של קוראים, המעדיפים שהייה ומעורבות בעולמות רחוקים, מופלאים ומפורטים עד מאוד, על פני רוב שימושיה הקודמים של הספרות.
הזמנה זו פתחה גם דרך חדשה לעסוק בשפה ובסיפורים. בכל תרבות שאליה תורגם שר הטבעות נמצאו מי שניסו לשחק בו: להציב את עצמם בתוך המיתוס הכריזמטי הזה, לפעול ולחדש בו (כשהם נענים אולי להזמנתו של הפרופסור עצמו, שציין כי מדובר במערכת שלא יוכל להשלים אף פעם וכי ישאיר מרחב רב עבור "תודעות אחרות וידיים אחרות, האוחזות בצבע ובמוזיקה ובדרמה"). מגמה זו הגיעה להבשלה מסוימת בפברואר 1974, חצי שנה לאחר מות המחבר, עם צאת המהדורה המקורית של "מבוכים ודרקונים" – מרחב משחקי ששכפל את ההזמנה הטולקינאית מתוך הבנה שטחית מאוד של הלגנדריום, אך נתן לראשונה אפשרות מבנית להגר אל היצירה הספרותית ולעסוק בה כתחביב משותף ומכונן קהילה.
"טלון, אוקבר, אורביס טרטיס" של בורחס נהגה בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. שר הטבעות עמד אז בנקודה מכרעת בהתפתחותו. שניהם הציעו אפשרות של עולם אחר, אסתטי יותר, לחיות בו; של אסקפיזם כחוויה משחררת וטרנספורמטיבית.
אך את מה שהציע בורחס – ביצע טולקין בפועל. הלגנדריום, שהיה מפעל חייו, משמש מרחב הזדהות, אמון ומשמעות עבור רבים, אבל אופן יצירתו התגלה כמשמעותי לא פחות – אותה רצינות מקודשת ולא מתנצלת שבה התייחס טולקין ליצירתו הבדיונית, שכנעה את קוראיו שיש ממש בפנטזיה, שהיא יכולה להכיל את האדם במלואו ולא רק השתקפות חלקית או מעוותת שלו. הלגנדריום שלו, המשלב אגדות נורדיות ואמונות קתוליות, את אימת הקרב וצער האובדן, הולך ומחלחל אל תוך עולמנו אנו, וגם חמישים שנה אחרי מות מחברו ממשיך לשכתב אותו בצלמו ובדמותו, מזמין אותנו לשיחה.
.
דניאל פידלמן הוא יליד ברית המועצות ותושב ירושלים. עובד במרכז זלמן שזר, פעיל בבית המדרש העברי, תאורטיקן של משחקי תפקידים, מרצה בענייני היסטוריה תרבותית וממובילי החבורה הספרותית "שעטנז: יוצרים יהדות פנטסטית".
.
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: ראיף זריק על פליטות ואמנות בשירתו של מחמוד דרוויש, במלאת חמש עשרה שנים למותו של המשורר.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
