.

איריס רילוב

אֵיני

אָדָם אֵינֶנּוּ אִי

וְאַף אֲנִי

אֵינִי.

נִסִּיתִי –

וּמִדְבָּר חָנַק גְּרוֹנִי

בְּצִמָּאוֹן; בַּיּוֹם – יָרְדָה עֵינִי

דִּמְעָה; בַּלֵּיל – שֵׁנָה מֵעַפְעַפַּי

נִטְּלָה; וְרוּחַ יִלְּלָה

וְלָחֲשָׁה:

הַנִּיחִי, אִי

אֶפְשָׁר.

חִזְרִי לַיַּבָּשָׁה.

.

נקודה

זוּג דּוֹרְסִים

דּוֹאֶה מֵעַל הַוָּאדִי.

אֲנִי, שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֶת שְׁמָם,

נְקֻדָּה זְעִירָה

נְטוּלַת כְּנָפַיִם

תַּחַת מַסְלוּל מְעוֹפָם.

.

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית, מנחת סדנאות ומתרגמת. ספר שיריה הראשון, "על ציר האפשר", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת פרדס. סיפורים קצרים שכתבה ראו אור בשנת 2020 בספר "אל תשבי סתם ככה" (פרדס).  שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 47 ו־73.

 

מרב זקס־פורטל

ברוש ארץ ישראלי

לזכרו של איאד אל־חלאק

יְרֻקָּה צַמַּרְתּוֹ הַמַּשְׁקִיפָה

עַל מִדְרְכוֹת אֶבֶן אֲפֹרוֹת

עָגֹל הַקָּנֶה

קְצָרָה הַדְּרִיכָה

.

אַנַא מַעְהַא انا معها אֲנִי אִתָּהּ

אַנַא מַעְהַא انا معها אֲנִי אִתָּהּ

 

רַךְ מַבָּטוֹ וְטוֹבוֹת יָדָיו

אִיַאד עַכְשָׁו לְבַד.

שׁוּם צִפּוֹרִים שָׁרוֹת לוֹ

אֵיזֶה יֶלֶד אַתָּה,

אֵיזֶה יֶלֶד

אַתָּה

אִיַאד.

.

מרב זקס־פורטל היא מתרגמת ספרות, סופרת ומשוררת. ספר הפרוזה שלה, "מלאכים באופק" (ידיעות ספרים) יצא לאור בשנת 2016. ספר שיריה, "אין השלם" (עיתון 77), יצא לאור בשנת 2021. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 26 ו־42.

.

לילך גליל

הנסיעה

*

חֲמוֹר לָבָן קָשׁוּר לְעֵץ.

רַגְלָיו מְבַקְּשׁוֹת

אֶת הֶהָרִים.

.

*

מְטַפֶּסֶת וְעוֹלָה.

מִזְוָדָה בְּעִקְבוֹתַי.

הִגַּעְתִּי.

.

*

יוֹם לְלֹא שְׂחִיָּה –

אוֹמְרִים פָּנַי

הַיְּבֵשִׁים.

.

*

מִתְיַשֶּׁבֶת מוּל קַו הָרֶכֶס;

הָעַיִן מְלַטֶּפֶת

חַמּוּקָיו.

.

*

צִפּוֹר עִם כְּנָפַיִם גְּדוֹלוֹת מִדַּי

מִתְאַמֶּצֶת לַחֲלֹף

מֵעָלַי.

.

*

אִמָּא שֶׁלִּי שׁוֹכֶבֶת מֵעַל לָעֲנָנִים.

אֲנִי חוֹסָה בְּצִלָּם.

בִּמְקוֹמָהּ.

.

*

אֲנִי זוֹכֶרֶת; עוֹרָהּ הִתְפּוֹרֵר

כְּמוֹ עֲלֵה כּוֹתֶרֶת

שֶׁל כַּלָּנִית אֲדֻמָּה.

.

*

וְאֵיךְ הַגּוּף שֶׁלִּי בָּכָה.

מִי חָשַׁב שֶׁהַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת

בּוֹכֶה?

.

*

זֶה הָרֶגַע שֶׁבּוֹ אֲנִי מְבִינָה

שֶׁכָּל הַמִּשְׁקָעִים יֵהָפְכוּ

לְעַנְנֵי נוֹצָה.

.

*

רוּחַ מְאַגֶּפֶת מִשְּׂמֹאל.

שֶׁמֶשׁ מִיָּמִין. וּבְחֵיקָן אֲנִי

נִרְדֶּמֶת לְקוֹלָן.

.

לילך גליל היא עורכת, מנחה ומלווה כותבים וכותבות. פרסמה חמישה ספרי פרוזה (הראשון זכה בפרס ע"ש הרי הרשון), שלושה ספרי שירה וספר שירה בפרוזה. שירים פרי עטה הופיעו בגיליונות המוסך 24 ו-92.

.

»במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ענבר שפרוני ואפרת בלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שבעת המופלאים

עדו חפץ

.

א.

ואוו!! איך הכול הלך חלק בהתחלה, כל כך חלק עד שלפני הכול אני ממש חייב דוגמה, משל: אתה מנסה להכין עוגה נגיד, או לחם, והכול מתחרבש לך. שכחת את זה וגם את זה, עשית דברים בסדר הלא נכון, הפוך, שמת מלח במקום סוכר, שמן במקום מים, התנור כבה באמצע ואתה אפילו לא שמת לב. בכל זאת, איכשהו, באורח פלא, בסוף יצא לך טוב, יותר טוב אפילו ממה שקיווית. זהו, לזה אני מתכוון, כזה חלק היה.

דברים ריחפו סביבנו, נשרו עלינו, הסתדרו מעצמם, הלחם ששלחנו על פני המים חזר עם עלה של זית בפה. הבעיות נפתרו לפני שידענו שהן נוצרו, הקשיים לא הספיקו להתקשות, חוקי מרפי התהפכו במאה ושמונים מעלות. היינו צעירים וחזקים, לא משנה כמה שתינו, כמה עישנו, כלום לא נשאר, הכול נספג והתפוגג, בבוקר שלמחרת קמנו חדשים.

עשינו אהבה עשרות פעמים ביום ובכל זאת נשאר לנו כוח לעוד, נשאר לנו חשק לעוד, נשאר לנו כוח גם כשלא היה לנו חשק ולהפך, יכולנו לעשות אהבה בלי אהבה בכלל. נרדמנו בכל מקום, מתחת לספסל ברחוב, על דשא בגינה ציבורית, על אדמה רטובה. פעם נרדמנו בתוך רכבת נוסעת והתעוררנו במדינה אחרת, לא היה לנו מושג איפה אנחנו אבל זה לא ממש שינה. ירדנו, שאלנו, ענו לנו והבנו, למרות שאת השפה לא שמענו מעולם. לא גירשו אותנו אפילו פעם אחת, כי כל מקום היה בשבילנו בית, העולם היה בית, אף פעם לא הרגשנו זרים.

לא מיהרנו, כי החיים היו לפנינו. החיים היו משהו נפלא שעוד לא קרה, אבל מיד, באיזשהו מחר, יקרה. בכל זאת ידענו שאין לחץ, לא צריך להעיר את המחר, אם הוא ישן כל כך טוב הוא כנראה צריך את זה. עבדנו פה ועבדנו שם, לא כעסו עלינו אף פעם, גם אם עשינו נזק, גם אם ממש החרבנו את המקום ועזבנו למחרת, בלי הודעה מוקדמת. תמיד הסכימו לקבל אותנו בחזרה ובלי פרצופים, ביקשו במקומנו סליחה. היינו מוצלחים בכל מה שעשינו, גם דברים ששעממו אותנו עד מוות, גם מה שהיה מגוחך בעינינו, הרשים את כל העולם, דיברנו שטויות וכולם מסביב מחאו כפיים והתפוצצו מצחוק. אכלנו בלי סוף ונשארנו רזים, בזבזנו המון כסף ואיכשהו, תמיד, נשאר לנו עוד. אחרים כבר התחילו להתקבץ סביבנו כמו דבורים סביב מים, כמו פרפרים סביב אור, ולפתע, יום בהיר אחד, גילינו שאנחנו לא לבד, שהפכנו לעדר, ללהק, לשלם גדול מסך חלקיו. היינו שבעת המופלאים.

הדרך רבצה על הגב לפנינו
וכשכשה בזנב
הנחלים זרמו חלב
כל מה שנגענו בו הפך זהב

תמיד הגענו בזמן – הזמן שהגענו בו היה הזמן. בכל מקום חיכה לנו מישהו, חבר, כמו אישה בכל נמל. השתוקקו אלינו, איבדו את הטעם לחיים בהעדרנו, היינו התרנגול שקורא לשמש לצאת. דיברנו על עצמנו בגוף ראשון רבים – אנחנו; שלנו; היינו; רצינו. אף אחד לא ניסה להתחרות בנו, כולם רק רצו להצטרף אבל לא מצאו את דלת הכניסה. התכנסנו בבית קפה וכל הרחוב נדלק, רק הלכנו ומיד התחילו צעקות ובאה משטרה, נכנסנו לחדר שניים ויצאנו ארבעה. רצינו את הדברים אחרי שכבר השגנו אותם, אחרי שמסרו את עצמם לידינו בהכנעה.

מעולם לא שאלו אותנו מי אנחנו ומה אנחנו עושים, שֵם – כל שֵם, גבול – כל גבול, היה עלבון, ואם התקרבנו אליו, הוא מיהר לסגת ולהסתלק.

.

ב.

נדמה היה שהכנענו הכול, הטבע ציית, השמש; הירח; הכוכבים; הזמן עצר אובד עצות וחיכה לפקודה הבאה. רק יום אחד, מתוך בדיחות דעת שאננה, ספרנו את עצמנו וגילינו שנותרנו שישה בלבד. ספרנו שוב, מההתחלה לסוף ובכיוון ההפוך, הפכנו סדינים ומחצלות, שלחנו שליחים, בקבוק בים ומברקים, לא הותרנו אפילו אבן אחת בלתי הפוכה. הרמנו גבות וציפינו לרגע שבו נתעורר מהחלום, מהבדיחה, כשמישהו העז לפתע לגמגם, אמר שראה אחד מאיתנו מתרחק אל האופק, נועץ עיניים כלות בגב של מישהו אחר, הוא נשבע שקרא לו, אבל ההוא לא ענה. נדהמנו, לא האמנו, מעולם לא הלך אחד מאיתנו בעקבות זר. שילחנו אותו וקראנו לעד נוסף, רצינו עובדות אחרות, אמת שתמצא חן בעינינו. הוא עמד מולנו ולחש שעדיף לו למות ולא לומר את האמת.

מַשהו מאיתנו תלה את עצמו על עץ אלון שעמד בשלכת
השאיר רק פתק מקופל אחריו
לא קראנו, לא פתחנו בכלל
שרפנו את הפתק וגם אותו
נותרנו חמישה

החורף בא. פיהקנו בעיניים נפוחות, התמעטנו, התדלדלנו, הצטמקנו, נקלענו למלחמה שלא פרצה ונפלנו בה חלל. נעלמנו במסדרונות, בלבירינת אפל במנזר חסר אל, התכסינו בשמיכות צמר עבות ואטמנו אוזניים. כאב לנו בכל הגוף, מפינה לפינה, ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, היינו צמאים נורא, אבל לא היה לנו כוח לקום ולשתות. ספרנו בחושך את הנושמים ושקט ריק התנחל בחלל שהפך גדול ולא חדל להתפשט, לא חדל להתרוקן. נרדמנו וחלמנו שאנחנו ישנים, מישהו נכנס לחדר, נעמד ליד המיטה, הושיט יד וטלטל אותנו בכתף. אנחנו לא זזנו, הוא דיבר, הוא הרים לנו את אחת הידיים והיא צנחה ונפלה. הוא חשב שמתנו כבר, רצינו לצעוק לו שלא, שלא יוותר עלינו, שעוד לא נגמר, שאנחנו נחים רק לרגע ומיד נחזור בכוחות מחודשים, בוהקים יותר ממה שהיינו אי פעם, שמחים וטיפשים כמו גורי כלבים, אבל הוא כבר הלך ואנחנו נותרנו ישנים ומכוסים.

בבוקר קמנו לאט, גיששנו, נתמכנו בקירות. האור לא הצליח לחדור מבעד לחלונות הפתוחים, האביב חזר אבל שום דבר לא בקע מהאדמה, הציפורים שרו בשביל אחרים. נתקלנו בכורסה וצנחנו עליה, העייפות הפכה בבת אחת הרגל והדם הזורם בוורידים נחל אכזב, זיכרון רחוק ומתפוגג, רעש של מים, ריח של שמש, חושך סמיך התפשט באוויר כמו ענן דיונון. רצינו לחזור למיטה ולאגור עוד כוח, אבל לא זכרנו איך קמים. רצינו לדבר ולו כדי להביס את השקט הצורם, אבל לא היה לנו מה להגיד, הכול נאמר והכול נשכח, המילים שלנו לא התאימו עוד לעולם הזה – הבדיחות עצובות והעצות תפלות, האיומים מצחיקים והבקשות נדחות. מצאנו את עצמינו שוב לבד, באותו רחוב נידח, באותו בית ישן, באותו חדר אחד שאפילו ההד, זיכרון הצחוק השאנן, עזב אותו, ולא רצה לחזור.

 

עדו חפץ, יליד 1962, מתגורר ביישוב כליל שבגליל. בעבר מלחין ומורה למוזיקה. ספרו הראשון ובו שתי נובלות – "עוזב הולך" ו"חלון" – יראה אור בקרוב בהוצאת שתיים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נטע פתע", סיפור קצר מאת נולי עומר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת מיכל זכריה

.

למרות ההצלחה הבינלאומית שזכתה לה, סקנדל הגניבה הספרותית שליווה את הסופרת המנוחה אסיה אשל־בלוי בשנותיה המאוחרות הרחיק מעליה את כל ידידיה. ילדיה המבוגרים, חווה ואדם, מתקשים למצוא את הדרך הנכונה לכבד את זכר אימם. ניסיונם לפזר את אפרה בפריז לפי בקשתה האחרונה גווע בפיזור נפש, וכשהם מבקשים לארגן טקס לזכרה בישראל בהשתתפות חבריה הם נתקלים בסירובים מנומסים. ההתמודדות עם זכרה המוכתם של האם היא הבעיה הרגשית והמעשית שעומדת בבסיס שעת השקרנים, ספרה החדש של יערה שחורי. הפלגיאט שאסיה מואשמת בו הוא השקר המובהק ביותר בספר (וגם בו ניתן לפקפק), אך הסיפור כולו עשוי שקרים: תירוצי המוזמנים המתחמקים מהטקס, הכוונות הנסתרות של האורחים הקבועים בבית משפחת אשל־בלוי, והחזות הבלתי חדירה אך השבירה למעשה של חווה ואדם, אשר גדלו בצילה של אם לגלגנית שהשתמשה בהם כחומר לסיפוריה המפלצתיים.

האם הספרות משקרת תמיד? כותרת הספר והמובאה בתחילתו לקוחות משירו של חזי לסקלי ״שעת השקרנים מכל הסוגים״: ״הַזְּקֵנָה הַשַּׁקְרָנִית, הִיסְטוֹרְיָה, שׂוֹנֵאת / שַׁקְרָנִים קְטַנִּים״. השקרנים הקטנים של לסקלי הם משוררים ומספרי סיפורים, המואשמים בבלופריות עוד מימי אפלטון, והמאבק הוותיק בין הספרות להיסטוריה בשירו מזכיר את ההגנה על השירה שכתב סר פיליפ סידני במאה השש־עשרה. המשורר, לפי סידני, לעולם אינו משקר, כי הוא לא טוען דבר. כוחו טמון לא בתיאור המציאות אלא בטוויה של מציאות אפשרית. ההיסטוריון, לעומת זאת, מתיימר לתאר דברים כהווייתם, ולכן הוא השקרן האמיתי. אסיה, שסמכותה מלווה כל תו בספר, כותבת רומנים היסטוריים, וכך חולשת על כל העולמות – מה שהיה ומה שיכול היה להיות. גם השקר שבו הסתבכה – בין שאכן התכחשה למקורות של ספרה או רק הואשמה בכך וסירבה להגיב לחשדות – כרוך בשאיפה לשררה. את תעלול ההעלמה הזה יודעת לא רק אסיה אשל־בלוי, שבעברה שינתה את שמה הפרטי מחווה לאסיה, קראה לילדיה חווה ואדם, והפכה את עצמה מאם כל חי לאלוהים. כשבנה אדם מהרהר ביחסיו עם אחותו, גם הוא מבצע גניבה שקטה ומייחס לעצמו את אחד הדימויים הנלמדים ביותר בשפה האנגלית: אחותו הגדולה חווה ״הוסיפה לעדכנו גם כששהו בארצות אחרות, כלומר חווה תמיד באותו מקום ואדם זז, כמו בסיס ורגל של מחוגה. אדם שנא את הדימוי הזה, גם אם הגה אותו בעצמו.״ דימוי המחוגה, דוגמה קלאסית לשירה המטפיזית ברנסנס האנגלי, שייך למשורר ג׳ון דאן: ״אִם שְׁתַּיִם הֵן, הֲלֹא הֵן שְׁתַּיִם / כִּשְׁתֵּי שׁוֹקֵי הַמְּחוּגָה: / נַפְשֵׁךְ, זוֹ הַקְּבוּעָה, כְּמוֹ לֹא / תָּחוּג, אַךְ עִם שֶׁלִּי חָגָה״ ("שיר פרידה: איסור על אֵבל", בתוך אין אדם שהוא אי, ספרי סימן קריאה – הקיבוץ המאוחד, 2019; מאנגלית: שמעון זנדבנק). השנאה שאדם רוחש לדימוי המפורסם היא הביטוי היחיד לעובדה הבלתי נסבלת שהוא אינו מי שהגה אותו. במקרה הזה, אם אדם לא נתפס בשקר, הרי גם שחורי לא נתפסת. אך לעומת אדם, שלאורך הספר משתמש בדימויים ספרותיים רק כדי להפגין את ידענותו ולכן מרדד אותם, שחורי משתמשת בדימוי המחוגה באופן שמוסיף עומק הן לדמות שהיא יוצרת והן לדיון על שימוש יצירתי במקורות ספרותיים.

ספרה של שחורי גם מרחיק לכת יותר וגם מקומי יותר מהשאלות הכלליות על היחס בין ספרות לאמת, ובין מקוריות לפלגיאט. השקר הגדול בטבורו של שעת השקרנים הוא העניין בספרות; לאף אחת מהדמויות בספר, שכולן קוראות וחלקן כותבות, לא באמת אכפת מספרות. בשיחות הספרותיות המתנהלות בחצר בית משפחת אשל־בלוי ובקלישאות הספרותיות שאדם משתמש בהן כדי להשפיל את בני שיחו, הספרות היא שולית, והעיקר הוא להפגין הון תרבותי – אותו מכלול של השכלה וטעם טוב שמבסס עליונות חברתית. בהתאם, הרגש שבו ספוגים עמודי הספר אינו אהבת הספרות אלא בוז מר כלפי כל מי שנתפס כבינוני, כל מי שהרפרנס התרבותי עובר מעל ראשו. בבחירתה זו, שחורי, עורכת ספרות מקור בהוצאת כתר, המצויה היטב בעולם הספרות הישראלית, מצביעה על נקודת תורפה מקומית וכואבת. בוז ולגלוג תופסים חלק דומיננטי בשיח הספרותי העכשווי. עורכי כתבי עת ומוציאים לאור מפרסמים חדשות לבקרים גילויי דעת על טעמו הירוד של הציבור. לפני שבועות ספורים בלבד התפרסם דבר השופטים בתחרות הסיפור הקצר של ״הארץ״ – התחרות המפורסמת מסוגה בישראל – כשהוא רווי בלעג כלפי משתתפי התחרות, שאת כתיבתם תיארו השופטים (מרים גולן, עומר ולדמן ואוריאל קון) כנטולת ערך ספרותי ומביכה. הפנטזיה של אדם, שבה הוא וחווה ״יושבים ביציע, מעבירים זה לזה שקיות ענק של חטיפים״ בטקס לזכר אימם, מבטאת באופן מושלם את עמדת הבוז המתורבת. לכאורה כולם יושבים באותו האודיטוריום וצופים באותו הטקס, אבל יש מי שמבינים ויש מי שלא. מי שרואים את הדברים נכונה ומי שללא ידיעתם הפכו ממשתתפים לתפאורה. תחושת הבוז היא עמדה פרדוקסלית שבליבה הן אדישות והן סלידה; האנשים שחווה, אדם והוריהם בזים להם הם גם פחותים מכדי שמשפחת אשל־בלוי תשגיח בהם וגם נחוצים כדי להבליט את מידותיהם הטובות של מי שיודעים לצטט ספרות. בהתאם לאינסטרומנטליות של הספרות בתוך תרבות הבוז, שעת השקרנים נקרא לעיתים כמו שיחת חולין במסיבת קוקטיילים – הדמויות מפזרות אזכורים ספרותיים של יצירות קאנוניות לא כדי להעשיר את שיחתן אלא על מנת לבחון את הזולת, ובאופן בלתי נמנע – גם את הקוראים. באורח אירוני, הדמות היחידה בספר שמושפעת מספרות ולא רק משתמשת בה היא איילת כהנא, סגניתו של ראש מכללה נידחת בנגב, המוסד היחיד שנעתר לאירוח הטקס לזכרה של אסיה אשל־בלוי. ״הספר ההוא דיבר אליי,״ היא אומרת על אחד מספריה של המנוחה, ״חבל שלא קוראים אותו יותר, לא שאני מבינה בזה.״

ההרהור המדוקדק בסטנדרטים מחמירים של טעם טוב, בתחרויות של שנינות וידענות ובעריצות של מורשת האם מפיח בשעת השקרנים אווירה של דיסטופיה ספרותית – עולם שבו הספרות התרוקנה מיופייה ובמקומה נותרו רק מימרות נוחות לשליפה, כמו עשים מנופצים על מנורה כבויה. אווירה זו היא האפקט העיקרי של הספר. שחורי אמנם בונה עלילה עם מכשולים, התגברויות, ואפילו הפתעות, אך כמו הילדים הבוגרים שאינם מצליחים לחמוק מאחיזת אימם המתה, גם האירועים הללו טבועים כולם באותה תחושת מחנק. למרות האפקטיביות הרגשית של האווירה הזו, לעיתים היא מכרסמת ביסודות הסיפור. קשה להאמין שדמות כמו אסיה אכן הייתה סופרת בעלת שאר רוח, או שעבור האמנית הצרפתייה סופי קאל ״לא היה בכל ירושלים אדם יותר מעניין מאשר אסיה אשל־בלוי״. הקושי לא נובע מאופייה הלא נעים של אסיה או מהאימהות הפוגענית שלה, אלא מנטייתה להתבטא בפתגמים רעילים שמזינים את התחושה שהספרות, בשבילה, היא כלי נשק. במקרים כאלה העמדה האנטי־ספרותית בשעת השקרנים נראית טוטלית מדי. ברגעים אחרים, לעומת זאת, שחורי מיטיבה לתאר את האווירה שהיא יוצרת מבלי להיבלע בה. אצל משפחת אשל־בלוי אווירה זו מכחידה לא רק את הסיכוי לאהוב אמנות, אלא גם את היכולת לקשור קשרים קרובים עם אחרים. כשאדם מבקר בדירתו של מאהב לשעבר, למשל, הוא לא מסוגל להשתחרר מהצורך להוכיח את עליונותו: ״תראו אותי, חשב, עומד עם פלס הטעם הטוב האידיוטי שלי ובודק את אלי. אבל ככל שניסה לא הצליח להניח אותו מידו. עדיין היה הסנוב הבלתי נסבל, גם אם העמיד פנים שלא, עדיין הבן של אסיה.״ אדם מוצא פרנסה כמרהט בתים – ניסיון נוגע ללב להקדיש את טעמו הטוב דווקא ליצירת מרחבים אינטימיים במקום להריסתם. אך הבתים הם תמיד בתים של אחרים. אפילו הרוך ששורר בין חווה לאדם מצומצם לעיבוד כפייתי של חוויית הילדות המשותפת שלהם ומשוסע בעקיצות הדדיות. הקִרבה המוגבלת בין האחות והאח היא המחיר הכבד ביותר של העולם שבו גדלו, כבד בהרבה מהכישרונות המבוזבזים שלהם, שהסובבים אותם מבכים. שעת השקרנים מראה שהעמדה התרבותית כלפי הספרות קשורה גם בעמדתה כלפי אנשים – השימוש בספרות כדי לצבור כוח מוביל לבדידות ולדלות רגשית. ההצגה הרגישה של הבדידות והדלות הללו בספר מזמינה התמסרות מחודשת לספרות ויצירה של שיח ספרותי חדש.

זמן קצר אחרי שהתחלתי לקרוא את שעת השקרנים סבתי האהובה זיוה נפטרה ממחלה קשה. בניגוד לטקס לזכרה של אסיה אשל־בלוי, הלוויה של סבתא זיוה הייתה מלאה בחבריה. כל הכיסאות היו תפוסים, ומאחוריהם מלווים נוספים הצטופפו בעמידה. רבים אמרו עליה שהייתה אישה תרבותית, ולמרות כוונתם הטובה, בקטנוניותי רציתי לתקן: סבתא לא הייתה תרבותית במובן הרווח, אנינה וידענית כדרוש כדי לזכות בהון תרבותי בתוך תרבות הבוז. היא אהבה מוזיקה בכל נפשה, אזרה כוח לבקר בתיאטרון גם כשהמחלה החלישה את איבריה, והתנחמה בספרים. בינה לבין חברהּ לחיים התבדחה שהם ״אינטלקטואלים אנאלפביתים״. הרשימה הזו מוקדשת לזכרה.

.

מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. רשימות ויצירות פרי עטה הופיעו בכתבי העת מעלה, מעין, המוסך ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. 

.

יערה שחורי, "שעת השקרנים", כתר, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על ספרה של אילנה ברנשטיין, "חמתו של תמוז"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך