מחמוד דרוויש: פליטות ואמנות
ראיף זריק
.
זאת לא תהיה, כלל וכלל, הגזמה מצידי לומר שמחמוד דרוויש, בשירתו, בפרוזה ובשלל הראיונות שנערכו עימו, השפיע עליי יותר מכל סופר, הוגה או פילוסוף אחר. קשה לי להתבונן בעולם המשמעויות, הדימויים, התובנות, והרגישויות האסתטיות שלי, ובים השפה שאני שוחה בו ושואל ממנו את המטפורות שלי, מבלי להבחין בניחוח המיוחד של מי הנהר שלו, אשר זרמו לים הגדול. לדעתי זהו אחד המקרים שבהם הנהר לא ממש נטמע בים. אולי יהיה מדויק יותר לומר: הים איננו אותו הים מרגע שזרמו אליו מי הנהר הזה. השפה איננה אותה שפה. דרוויש עזר לנו למצוא את המילים המתאימות ואת הניסוחים המורכבים אשר ביכולתם לתאר את האובדן הגדול, העצב והכעס, את הנכבה ואת הפליטוּת, לעצמנו וגם לעולם, אבל גם את התקווה ואת האהבה ואת הקשר בין האישי לקיבוצי. ואת הכול הוא עשה תוך כדי מחויבות מופלאה לפרויקט האמנותי שלו, לערכי האסתטיקה אשר מעולם לא התפתה לוותר עליהם, וכבר בשלב מוקדם מאוד בחייו, בגיל צעיר ביותר, האמין שהוא נולד להיות משורר וכי זה הייעוד שלו וגם מה שיהיה מפעל החיים שלו בידיעה שהייעוד הזה איננו בגדר יעד סטטי בר השגה אלא משימה שאין לה סוף ואין בה נחת. אי לכך, לא אחת כתב "יום אחד עוד אהיה משורר". והוא היה משורר. אולי המשורר בה"א הידיעה, – כפי שנהג אבו עלאא אלמערי לתאר את גדול המשוררים – אלמֻתַנַבִּי (המתנבא).
הפליטות הייתה ונשארה נקודת מפתח בהבנת עולמו של דרוויש. הילד בן השבע, מגורש מביתו בכפר אלבִּרוֶה בגליל המערבי וחוצה את הגבול תחת מבול של אש אל לבנון. המילה "פליט" מרחפת בחלל האוויר, והילד בן השבע נתקל בה כל הזמן. הילד מתעקש להבין את משמעותה, אבל האבא מסרב לענות לבנו הקטן ומסביר לו כי אין סיכוי שיבין את משמעותה של המילה אשר נכנסה בלי שום הזמנה ובהפתעה גמורה אל עולמו של הילד, איינה את כל שאר המילים והכפיפה אותן לשלטונה העריץ. אבל הסבא מתנדב להסביר לילד הקטן מה שהאבא מסרב להסביר: "להיות פליט משמע שאינך ילד עוד". אמנם דרוויש לא אמר הרבה על משמעותו של המשפט הזה בחייו, אבל דומני כי זה היה בית השירה הראשון ששמע בחייו והמטפורה הראשונה שבאמצעותה הצליח לתפוס את המציאות: פליטות היא הפקעה של הילדות. הילד בן השבע מפסיק להיות ילד מהרגע שבו הוא מבין שמחנות הפליטים הם המציאות וכי הבית בכפר אלברווה, ופלסטין בכלל, הם דמיון. הוא מבין כי מישהו אחר, ילד אחר, ישן במיטתו, אוכל מהתאנה שליד הבית שלו, ממשיך לגדול במקומו, ומשלים תחתיו את חייו אשר נקטעו. מאותו רגע המילה "שיבה" נהפכת למילת הקסם: חזרה אל המקום, אל הזמן, חזרה אל העבר שהוא גם העתיד והחזרה מבתים של פח לבתים מאבן (בניסוח של דרוויש עצמו).
הילד שב ולא שב. הפליטות הקצרה הזו מסתיימת, כעבור שנה, בחזרה אל פלסטין, אבל לא אל הבית עצמו ולא אל כפר מולדתו אלא לכפר גידיה שליד. אלברווה איננה. יישוב יהודי תפס את מקום הולדתו. אבל כל פלסטין איננה עוד, והמקום איננו אותו המקום. דרוויש הילד לומד את השיעור השני שלו: השיבה לעולם איננה שיבה, כי המקום לעולם איננו רק מקום: מקום הוא מכלול המורכב גם מאנשים, אווירה וחוויה. הילד החוזר ממשיך לחשוב גם על הילדים שלא חזרו, ועל הפליטים שלא "שבו". אבל הילד שעולמו מתרסק מוצא מחסה בעולם המילים, והשפה מחביאה אותו תחת כנפיה ובאמצעותה הוא מרכיב עולם תחליפי. בשפה הוא מוצא אינטימיות ומחסה שנעדרים מהעולם האמיתי ומתחיל לגלות את כוחן של המילים. השפה היא בעולם ולא רק על העולם, היא לא רק מתארת עולם אלא גם יוצרת עולם.
הילד שחזר, מעולם לא חזר. משהו מהלב שלו נשאר שם. אי־שם מעבר לגבול. מצד אחר, המעצרים התכופים והביקורים החוזרים ונשנים של המשטרה, מתישים את הנער שהתעקש לנשום חירות, והוא מגלה שמה שנראה לו כבית דומה יותר לגלות. גם בתוך המולדת הוא מרגיש זרות. הנער שנהפך לגבר צעיר עודנו מקשיב לרחש ליבו של הילד אשר איבד את ילדותו בגיל שבע. חלק מאותו ילד נשאר אי־שם, והוא מקווה להתחבר אליו כדי לחזור לעצמו.
הגבר הצעיר, המשורר שכבר זכה ללא מעט תהילה ברחבי העולם הערבי, חוצה את הגבול בשלישית אבל בכיוון ההפוך. מפלסטין החוצה. הוא שוהה בביקור בעיר מוסקבה אבל מחליט כי משם לא יחזור לחיפה אלא ייסע לקהיר, ובה הוא שוהה תקופה קצרה ומיד לאחר מכן עובר לביירות. אבל עוד יש לו תקווה למצוא את פלסטין האחרת: פלסטין של לוחמים ולא של פליטים, לוחמים פלסטינים אשר יחזירו את לו את מולדתו. כאילו פלסטין נמצאת מחוץ לעצמה, מעבר לגבולותיה הגאוגרפיים, כמו הייתה רעיון או חוויה ולא סתם מקום פיזי. המשורר הצעיר מתפרסם ונהפך למשורר בעל שם. אבל דבר אחד ברור: הגלות לא באה אל קיצה. אמנם הוא מרגיש בבית עם אחיו הפלסטינים אשר נלחמים למען פלסטין, אבל אין פירוש הדבר שאין גלות. דרוויש שוב רחוק מהבית והמשפחה. בשנת 1982, מיד לאחר מלחמת לבנון, כאשר נשאל על ידי כתבים בעקבות פינוי ביירות מה התוכניות שלו לעתיד, הייתה תשובתו קצרה וחדה כתער: אני מחפש קיר לתלות עליו את הבגדים שלי. ושוב אנו לומדים כי חלק מליבו של המשורר הצעיר נשאר אי־שם בגליל ואי־שם במורדות הכרמל. שנותרה בו תשוקה לבית שיוכל לתלות עליו את בגדיו.
הפעם הרביעית שבה דרוויש חצה את הגבול הייתה אחרי הסכמי אוסלו, אשר התנגד להם. הוא ראה בהם ויתור גדול על עיקרי הנרטיב הפלסטיני, ובעקבות זאת גם התפטר מהוועד הפועל של אש"ף. ולמרות זאת, הוא "חזר". הפעם "חזר" לגור ברמאללה ולא בתוך ישראל. בכל פעם שרצה לבקר את ביתו ואת משפחתו, היה זקוק לאישור השלטונות הישראלים. הרעיון שבכדי לבקר את אמא שלך ואת הבית שגדלת בו יש צורך באישורים ביטחוניים, עורר בו תערובת של כעס וחלחלה. לרוב לא ביקש אישור ו"הסתנן" אל ביתו. אבל הדרך מרמאללה אל חיפה נראתה לו כחזרה בתוך חזרה או חזרה לאחר חזרה, והתברר לו שגם בתוך פלסטין עצמה יש רמות שונות של חזרה. לכאורה החזרה לרמאללה אינה לא ממש חזרה, לא כמו החזרה לכרמל או לכפר שגדל בו – גדידה – שנמצאים בתוך ישראל, אבל נראה שגם כאן נדרשת עוד חזרה: חזרה לכפר אלברווה עצמו, מקום שכבר לא קיים. דרוויש מותש מהחזרות הללו ומבין שככל שינסה לחזור, לעולם לא יגיע, שכן איש אינו חוזר ממש.
הפיצולים המתמשכים הללו פוקחים את עיני דרוויש לבעייתיות הכרוכה בכל זהות ובמשמעותו של ה"אני". האני של דרוויש תמיד מפוצל ותמיד בתזוזה. לא נוח לו "כאן" ולא נוח לו "שם". בכל גלות יש מולדת ובכל מולדת יש גלות. בכל אני יש אחר ובכל אחר יש חלק שניטע באני. דרוויש לא היה זקוק לתיאוריה הפוסט־קולוניאלית והפוסט־מודרנית כדי להבין את הדברים הללו. הוא פשוט התבונן עמוק בהוויה שלו עצמו וניסה להמשיג אותה בנאמנות. הוא היה "כאן" והיה "שם", והוא תוצר של ה"כאן" וה"שם" הבו־זמני. העם אשר הפקיע את ילדותו והפך אותו ואת עמו לפליט הוא אותו עם שממנו הגיעה אהובתו הראשונה. הוא מבין שהוא אוסף של חלקים שאינם מתחברים, למרות תשוקתם המתמשכת להתחבר. לעיתים נדמה כי מהותו של דרוויש טמונה במתח ובתשוקה לחבר את חלקי האני לשלם אחד, תוך כדי מודעות מפוכחת לחוסר האפשרות של החיבור הזה.
דרוויש נאחז בשירה, אף שאינו תולה תקוות גדולות בשירה בתור פעולה אשר תשנה את פני העולם. השירה איננה תחליף לשום מאבק. באחד השירים שהם בגדר מכתב פתוח לידידו סמיח אלקאסם – משורר פלסטיני שהיה חברו ובן גילו ואשר חי בחיפה ולא עזב את הארץ – הוא שואל: "האם הינך מאמין עדיין כי שירים יותר חזקים ממטוסים? לנו יש זיכרונות ולאויבינו יש היכולת להפוך זיכרונות למושבות". להבנתו של דרוויש השירה תפקידה צנוע מאוד. הוא מדמה אותה לצורי למריחה על הפצעים העמוקים אשר נותרים בעקבות האובדן.
אבל כדי שתהיה לשירה השפעה וכדי לתמוך בחיים, היא עצמה חייבת להיות נבדלת מהם ולא פרזיטית או ספיח של הפוליטי והחברתי. וכדי לעשות זאת היא חייבת להיות עצמאית ובעלת ערך מוסף משלה, והערך המוסף המעניק לה את האופי הייחודי שלה, הוא ערכה האסתטי. יש לשירה חשיבות ומקום מיוחד בחיים רק אם היא "בוגדת" בהם וצועדת מעבר להם ולא מסתפקת בשיקוף שלהם. השירה – כפי שדרוויש כתב לא אחת – הופכת את הדמיון למציאות ואת המציאות לדמיון.
חשיבותה של האסתטיקה בעבור דרוויש מתבטאת בראש ובראשונה בהתעקשותו הבלתי מתפשרת על הפרויקט האמנותי שלו. דרוויש הבין שהוא קודם כול משורר ומחויבותו האמנותית היא לשירה. פוליטיקה ואתיקה אינן הצדקה ואף לא תירוץ לכתיבת שירה חסרת ערך אסתטי. למשורר יש חובה כלפי עצמו וכלפי השירה, והחובה הזאת היא לאומנות השירה; מחובתו להתמיד בפיתוח הכלים האמנותיים: השפה, המטפורות והדימויים השונים. דרוויש הוא מקרה כמעט יחיד ויוצא דופן ביכולת שלו להביא את הצורה והתוכן לידי הרמוניה. חלק גדול משירתו הוא שירה פוליטית במובהק, אבל לעולם לא פלקטית. היא פוליטית במובן זה שהיא נוגעת בשאלות העמוקות של הקיום האינדיווידואלי והקולקטיבי הפלסטיני, צרותיו ואכזבותיו, תקוותיו וחלומותיו (אם כי שירתו המאוחרת נוטה להתכנס אל החוויה הקיומית האישית שלו). כאשר דרוויש מעלה שאלות אישיות, הוא מודע לכך שהאני נטוע בתוך עולם חברתי, שהוא חלק מקהילה שלמה; ומסירה פיוטית של האני חייבת לשקף זאת, כעניין של צורך אמנותי בראש ובראשונה. עם זאת, בשעה שהוא ביקש לדבר על "אנחנו" או על העם, או על החברה, תמיד היה מודע לכך שהוא מדבר כיחיד ואין ביכולתו "לייצג" את הרבים, אלא באותה מידה שבה הוא מדבר על עצמו. דרוויש לא הרגיש שהוא מחויב לשירה "מגויסת" או שעליו להכניס את המולדת לשירתו; הוא פשוט נשם את המולדת ולכן, בהרבה מקרים שהוא דיבר על עצמו, היא הייתה שם, לא כישות עצמאית שכופה את עצמה על שירתו, אלא כהוויה מכוננת של האני.
על כן, אצל דרוויש הצורה האמנותית לא כופה את עצמה על התוכן, והתוכן לא מנכיח את עצמו בבוטות אשר מפנה גב לצורה. הצורה והתוכן נפגשים באופן שמשלב מקריות והכרח; בקלילות מסוימת, שבקריאה ראשונה, נתפסת כמעט כמקרית, כאילו פגשו זו בזו בלי התיווך של המשורר; אבל מקריות לכאורה זו, שעה שמסתכלים בה במבט לאחור וקוראים את השיר המוגמר, הרי היא נתפסת כהכרח. אבל לא ככזה שכופה את עצמו אלא ככזה שצומח באופן ספונטני, כאילו הצורה והתוכן נועדו זה לזה. ההרמוניה אצל דרוויש דומה להרמוניה במופע ג'אז שבו נגן הסקסופון יודע להיכנס ברגע המתאים לאחר האלתור של הפסנתר. רגע הכניסה אמנם לא נקבע מראש על פי נוסחה כלשהי, אבל במבט לאחור מתחוור שזה היה הרגע המדויק ביותר להיכנס – לא אחרי ולא לפני. אפשר לדמות את המפגש בין הצורה לתוכן בשירתו, כמפגש בין זוג זריםשעוד ייהפכו לאוהבים, אשר נפגשו במקרה ברכבת בהרי האלפים אבל אחרי המבט הראשון שמצית את אהבתם הם חשים שאמנם זאת הייתה יד המקרה שהפגישה ביניהם, אבל זאת מקריות שהיה הכרח שהיא תקרה. שירה טובה היא כזו שגורמת לנו להרגיש שהיא הכרח שצמח ביד המקרה אן מקריות שהיה בה הכרח. כמו כל אהבה ראויה לשמה, אשר משלבת באורח פלאי בין התחושה שהבחירה סובייקטיבית ובין התחושה שיד הגורל האובייקטיבית כיוונה אותה. קוראים לזה קסם. ודרוויש מהבחינה הזו היה קוסם.
דרוויש – בשירתו כמו גם בפרוזה שלו – נוכח בתודעה, בהבנה וברגישויות האישיות שלי לגבי העולם, כי הוא מצליח להנכיח ולדחוס את חוויות החיים במלוא הגודש שלהם, בשיר אחד בלבד ולעיתים אפילו בשורה. האמירות הפילוסופיות שלו מנוסחות תמיד באופן אסתטי, והאסתטיקה שלו לעולם איננה ריקה אלא ספוגה הבנה ולכן שירתו לעולם איננה בגדר הטפה. היא לעולם איננה אבסטרקטית, אלא מונכחת באמצעות דימויים חושיים קונקרטיים. שיריו מגישים לנו מנות גדושות של חיים, שכן החיים נוחתים עלינו בתור כוליות אחת (להבדיל מהדרך שבה חווים את האוניברסיטה למשל, בתור קואליציה של פקולטות שונות אשר משתפות פעולה כדי לפענח את סודות הקיום). בשירתו של דרוויש משתלבים האתי, האסתטי והפוליטי, וצלילה לשירה של דרוויש היא צלילה לחיים כמכלול אחד.
.
דר' ראיף זריק הוא בוגר בית הספר למשפטים באוניברסיטה העברית. את לימודיו המשיך באוני' קולומביה והרווארד, ושם השלים את הדוקטורט שלו. עוסק בעיקר בפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המשפט, וכותב ביקורת תרבות וספרות. מרצה לפילוסופיה של המשפט בקריה האקדמית אונו וחוקר בכיר במכון ון ליר. ספרו על קאנט ומאבקו לאוטונומיה יצא לאור השנה באנגלית בהוצאת לקסינגטון.
.
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: יוסי מנדלוביץ על "מהתלה אינסופית" מאת דייוויד פוסטר ואלאס, בתרגום מיכל ספיר