שירים מאת אדה לימון בתרגום מרב פיטון
.
סחף
צִפּוֹר קְלוּשָׁה כָּלְשֶׁהִי מַשְׁמִיעָה
קוֹל צְחוֹק יַלְדִּי בַּאֲוִיר הַיָּם
וַאֲנַחְנוּ, חֲסוֹנֵי לֵב, מְעִיפִים
אֵיזוֹ מִין הִתְפַּקְּעוּת בַּחֲזָרָה,
הַהֶפֶךְ מִיִּדּוּי אֲבָנִים.
כְּאִלּוּ שִׁחְרַרְנוּ כַּדּוּרִים פּוֹרְחִים זְעִירִים
לְמַעְלָה, לְעֵבֶר הַיָּרֵחַ,
נְחוּשִׁים לְהָבִיס
אֶת כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה שֶׁל הַסִּבּוּב הַזֶּה, הַשָּׁגוּר.
הִנֵּה, שָׁמַיִם, אֲנַחְנוּ זוֹרְקִים עֶצֶם
אֶל הָאֵינְסוֹף הַפָּתוּחַ שֶׁלָּכֶם,
קוֹל הַפִּצּוּחַ, בּוּל־עֵץ
שֶׁל חֹם חַיָּתִי. הוֹ, הַלְוַאי שֶׁהָיִינוּ
צִפּוֹר שֶׁעָפָה לְשֵׁם הַתְּעוּפָה
בִּלְבַד, מְכוֹנַת־נְשִׁימָה,
כָּזוֹ שֶׁאֲפִלּוּ הַהַסְּסָנִים,
אֵלֶּה שֶׁכַּנְפֵיהֶם מְעֻגָּנוֹת לָאֲדָמָה,
יִרְצוּ לִהְיוֹת בַּעֲדָהּ, לְהַבִּיט לְמַעְלָה
וְלוֹמַר, אַתְּ יְכוֹלָה, אַתְּ יְכוֹלָה, נַצְּחִי.
העץ המושיע
זֶהוּ הַחֵלֶק הַמְּצַנֵּן שֶׁל הַחֹם
כְּשֶׁהַכֹּל: קוֹרַת הַקְּפִיצָה
בְּקָצֵהוּ הָאָדֹם שֶׁל שָׁעַר הַזָּהָב, בֵּית הָעֵץ
הַמַּתַּכְתִּי הַנִּשָּׂא שֶׁל אֶמְפַּיְר סְטֵיְיט,
צוּק הַסֶּלַע הַשָּׁחֹר שֶׁל חוֹף סוֹנוֹמׇה,
שְׁאֵרִיּוֹת הַגְּלוּלוֹת בַּמְּגֵרָה, הֶחָתָךְ
הָאָדִישׁ, הַמְּכוֹנִית הַדּוֹהֶרֶת, מַעֲבַר הַחֲצִיָּה,
תַּמְרוּרֵי הֶעָצוֹר, הַלְוַתֵּר, לְוַתֵּר, לִגְמֹר עִם זֶה,
הַכֹּל מֵאֵט לִכְדֵי נְסִיעָה נֶחְמָדָה לְמַדַּי. דַּי בְּמַרְאֶה
שֶׁל עֵץ כָּלְשֶׁהוּ נוֹשֵׁם וְגַלְגַּלֵּי הַמֹּחַ
נִרְגָּעִים עַל סְפִינַת הַמִּדְרָכָה. הָעֵץ הַזֶּה,
הַדָּבָר הָרָזֶה הַהוּא שָׁם,
יָכוֹל לְהַצִּיל חַיִּים, אַתָּה מֵבִין? הוּא מוֹשִׁיעַ
בְּכָךְ שֶׁאֵינוֹ מְנַסֶּה. עֲלֵה, כְּמוֹ פֶּתֶק
מֻחְלָק תַּחַת דֶּלֶת עֶצֶב נְעוּלָה
(אַמְבָּטִיהָ מְלֵאָה, שִׁכְרוֹן יֵאוּשׁ) מִכְתַּב
חַי קָטָן שָׁאוֹמֵר רַק – הִשָּׁאֵרי.
לב בוער
כְּיֶלֶד אוֹמְנָה, סַבָּא שֶׁלִּי לָמַד לֹא
לְהִסְתַּבֵּךְ בְּצָרוֹת. מֶקְסִיקַנִי וַחֲסַר אֵם – כֵּיוָן
שֶׁמֵתָה מִשַּׁחֶפֶת – הוּא תִּרְגֵּל מִלִּים
בְּשָׂפָה חֲדָשָׁה וְשָׁמַר עַל הַפְּרוֹפִיל הַצָּנוּם שֶׁלּוֹ נָמוּךְ.
כְּשֶׁהַנַּעֲרִים הָאֲחֵרִים הִתְחַנְּנוּ שֶׁיִּשְׁתַּחֵל דֶּרֶךְ
הַחַלּוֹן הָעֶלְיוֹן שֶׁל חֲנוּת הַמּוּזיקָה כְּדֵי לִגְנֹב מַפּוּחִיּוֹת
לְכָל אֶחָד מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁמּוּזיקָה הִיא רִאשׁוֹנָה בַּמַּעֲלָה וּגְנֵבָה
הִיא מִשְׁנִית, הוּא סֵרֵב. כְּשֶׁהַשּׁוֹטְרִים הִגִּיעוּ
לַעְצֹר אֶת הַיְלָדִים שֶׁשָּׁדְדוּ אֶת החֲנוּת, הֵם
יָכְלוּ לִמְצֹא אוֹתָם בְּקַלּוּת לְיַד אֵלֶּה הַיּוֹרְקִים תָּוִים
שְׁבוּרִים אֶל הָאֲוִיר, מְמַלְמְלִים בְּאֹשֶׁר אֶת פְּלָדַת
הָאַל־חֶלֶד, מְחַקִּים אֶת הַגְּבָרִים בְּקַרְנוֹת הָרְחוֹב שֶׁמּוֹפִיעִים
תְּמוּרַת מַטְבְּעוֹת. אֲבָל לֹא סַבָּא שֶׁלִּי, הוּא יָדַע לֹא
לְסַכֵּן הַכֹּל לְמַעַן רֶגַע גָּנוּב שֶׁל הִתְעַלּוּת.
קַל לְדַמְיֵן שֶׁמִּשָּׁם אֲנִי מַגִּיעָה, שׁוּרָה שֶׁל
אֲנָשִׁים רְצִינִיִּים שֶׁנִּשְׁמָעִים לַכְּלָלִים, אֲבָל, אִם יֻרְשֶׁה לִי לְהוֹסִיף,
אַחַר־כָּךְ הוּא הָיָה רַקְדָן, זַמָּר, שַׂחְקָן שֶׁתַּפְקִידָיו הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר
נוֹתְרוּ עַל רִצְפַּת חֲדַר הָעֲרִיכָה. בַּדְרָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ
כָּזֶה שֶׁאוֹהֵב סִפּוּר טוֹב. שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הַחַיִּים
הֵם שׁוּרָה שֶׁל אַזְהָרוֹת אֲבָל גַּם קֶסֶם. פַּעַם
נִשְׁלַח לְהָבִיא גַּפְרוּרִים וְהֵנִיחַ אֶת הַקֻּפְסָה שֶׁעָלֶיהָ נִכְתַּב
"נִדְלָקִים בְּקַלּוּת" בְּכִיס חֻלְצָתוֹ הַמְּשֻׁבֶּצֶת
וְרָץ הַבַּיְתָה. הוּא רָץ מַהֵר כָּל כּךְ כְּדֵי לְהַגִּיעַ בַּזְּמַן, לִהְיוֹת טוֹב,
עַד שֶׁבִּשְׁעַת הָרִיצָה הַקֻּפְסָה כֻּלָּהּ נִצְּתָה, עַד שֶׁהָיָה
לְיֶּלֶד שֶׁרָץ בְּמוֹרָד הרְחוֹב עִם מָה שֶׁנִּרְאֶה
כְּמוֹ לֵב בּוֹעֵר. כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר עַל כָּךְ
הוּא צוֹחֵק, "לֵב בּוֹעֵר" הוּא אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁתִּזְכֹּר.
וְאָז, מִתּוֹךְ קֻפְסָה שֶׁעַל הֶאָח בְּסָלוֹן, הוּא
שׁוֹלֵף אֶת הַמַּפּוּחִית שֶׁלּוֹ וּמְנַגֵּן.
הפומה
צָפִיתִי בַּסִּרְטוֹן שׁוּב וָשׁוּב,
מַצְלֵמוֹת רְאִיַּת לַיְלָה מְהַבְהֲבוֹת בְּעֵינֶיהָ
בְּיָרֹק לֹא־טִבְעִי, אֵיךְ שֶׁהִבִּיטָה
בַּגָּדֵר בְּגֹבַהּ שְׁנֵי מֶטֶר מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה
כְּמוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא פַּס הֶאָטָה,
וְנִפְטְרָה מֵהַגְּבוּל מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם
בְּזִנּוּק מַרְשִׁים אֶחָד. מַבָּט חָטוּף
מֵעֵבֶר לַכָּתֵף, עַצְבָּנוּת, מֵעֵין
"נִרְאֶה לָכֶם שֶׁתּוּכְלוּ לְהַחֲזִיק אוֹתִי בַּחוּץ, אוֹ
בִּפְנִים". אֵינִי יוֹדַעַת מָה
גָּרַם לִי לִצְפּוֹת שׁוּב
וָשׁוּב. לֹא הָיָה זֶה פַּחַד, אַף שֶׁאִלּוּ
הָיִיתִי נִצֶּבֶת מוּלָהּ פָּנִים אֶל פָּנִים,
אוֹ שׁוֹמַעַת אוֹתָהּ מְשַׁחֶרֶת
לַטֶּרֶף בַּלַּיְלָה, הָיִיתִי נֶחְרֶדֶת.
הָיְתָה זוֹ הַתְּחוּשָׁה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא
גָּרַמְתִּי לְמַשֶּׁהוּ לְהֵרָאוֹת קַל כָּל כָּךְ. מֵעוֹלָם
לֹא הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּגִחוּךְ אוֹ
עִוִּיתִי אֶת פָּנַי כִּי דָּבָר לֹא יָכוֹל לַעֲצֹר
אוֹתִי. אֲבָל הָרַעֲיוֹן הַזֶּה מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי,
כְּמוֹ חֲלוֹם שֶׁנִּתַּן לְהַגְשִׁים:
רוֹאִים גָּדֵר? קוֹפְצִים מֵעָלֶיהָ.
.
.
» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת ויקטור נבוראק בתרגום אלכס אוורבוך
תגובות על כתבה זו