יומן מעשיות

ניל גיימן

.

מאנגלית: רוית ליכטנברג יקותיאל

עריכת תרגום: מורן שין

.

״אח, עכשיו אני מרגיש טוב!״ אמרתי ומתחתי את צווארי כדי לשחרר את אחרון השרירים.

האמת היא שלא רק הרגשתי טוב. הרגשתי נהדר. הייתי דחוס בתוך המנורה הזאת כל כך הרבה זמן. כבר חשבתי שאף אחד לא ישפשף אותה שוב.

״אתה ג׳יני,״ אמרה העלמה הצעירה שהחזיקה בד מירוק בידה.

״בהחלט! את גברת חכמה, חומד. איך גילית?״

״זה שהופעת בתוך ענן עשן,״ היא אמרה. ״ואתה נראה כמו ג׳יני. יש לך טורבן ונעליים מחודדות.״

שילבתי את זרועותיי על חזי ומצמצתי. עכשיו לבשתי מכנסי ג׳ינס כחולים, נעלי סניקרס אפורות וסוודר אפור ומהוה – התלבושת האחידה של הגברים בזמן הזה ובמקום הזה. הרמתי יד אל מצחי בחגיגיות וקדתי קידה עמוקה.

״אני הג׳יני של המנורה,״ הכרזתי. ״צהלי וחגגי, בת מזל שכמותך, כי בכוחי להעניק לך שלוש משאלות. ואל תגידי לי שהמשאלה שלך היא לקבל יותר משאלות – אני לא משחק את המשחקים האלו, ואת תפסידי משאלה. אז קדימה, מותק. לכי על זה.״

שילבתי את זרועותיי שוב.

״לא,״ היא אמרה. ״כלומר, תודה והכול, אבל אין צורך. הכול טוב.״

״מותק,״ אמרתי. ״חומד. בובה. אולי לא הבנת. אני ג׳יני. ושלוש המשאלות? אנחנו מדברים פה על כל דבר שאת רוצה. חלמת פעם לעוף? אני יכול לתת לך כנפיים. את רוצה להיות עשירה? יותר עשירה מקרויסוס? רוצה כוח? רק תגידי. שלוש משאלות. כל מה שאת רוצה.״

״כמו שאמרתי,״ היא אמרה, ״תודה. אני ממש בסדר. אולי תרצה לשתות משהו? אתה בטח מיובש אחרי כל הזמן הזה במנורה. יין? מים? תה?״

״המממ…״ עכשיו שהיא הזכירה את זה, באמת הייתי צמא. ״יש לך תה נענע?״

היא הכינה לי תה עם נענע בקומקום שהיה כמעט התאום של המנורה שבה ביליתי את רוב רובן של אלף השנים האחרונות.

״תודה על התה.״

״בשמחה.״

״אני לא מבין. כל מי שפגשתי אי פעם – הם מייד מבקשים דברים. בית מפואר. הרמון של נשים יפהפיות – לא שאני רומז שתרצי משהו כזה, כמובן…״

״למה? אולי דווקא כן,״ היא אמרה. ״אתה לא יכול להניח שאתה יודע מה אנשים רוצים. וגם – אל תקרא לי חומד או מותק או משהו בסגנון. קוראים לי הייזל.״

״רגע!״ הבנתי. ״את רוצה אישה יפה? סליחה, אנא, קבלי את התנצלותי. את צריכה בסך הכול להביע משאלה.״ שילבתי זרועות.

״לא,״ היא אמרה. ״אני בסדר. אין משאלות. איך התה?״

אמרתי לה שהתה שהיא הכינה היה המשובח ביותר שטעמתי אי פעם.

היא שאלה מתי התחלתי להרגיש צורך למלא משאלות ואם יש לי דחף נואש לרצות אחרים. היא שאלה על אמא שלי, ואמרתי לה שהיא לא יכולה לשפוט אותי כפי ששופטים בני אדם, כי אני שד, עוצמתי וחכם, קסום ומסתורי.

היא שאלה אם אני אוהב חומוס, וכשאמרתי לה שכן היא קלתה פיתה וחתכה אותה למשולשים.

טבלתי את פיסות הפיתה בחומוס ואכלתי בתענוג גדול. החומוס נתן לי רעיון.

״תביעי משאלה ואני אדאג שתוגש לך ארוחת מלכים,״ אמרתי לה. ״כל מנה תהיה מדהימה יותר מקודמתה, וכל המנות יוגשו על צלחות זהב טהור. תוכלי לשמור את הצלחות אם תרצי!״

״לא תודה, הכול טוב,״ היא חייכה. ״רוצה לצאת להליכה?״

צעדנו יחד ברחובות העיירה. היה טוב כל כך למתוח את הרגליים אחרי כל השנים האלו בתוך המנורה. הגענו לפארק ציבורי והתיישבנו על ספסל למול נהר. היה חם אבל סוער, ושלכת הסתיו הסתחררה עם כל משב רוח.

סיפרתי להייזל על ימי ילדותי. למשל, שחבריי השדים ואני נהגנו לצותת למלאכים, ושאם הם תפסו אותנו הם היו משליכים עלינו כוכבי שביט. סיפרתי לה על הימים הרעים של מלחמות השדים, ועל הסולטן סולימן, שכלא אותנו בתוך חפצים חלולים: בקבוקים, מנורות, כלי חרס וכדומה.

הייזל סיפרה לי על ההורים שלה. הם נהרגו יחד בהתרסקות מטוס והורישו לה את הבית. היא סיפרה לי על העבודה שלה: איור ספרי ילדים. עבודה שהיא התגלגלה אליה לגמרי במקרה, היא אמרה, כשהבינה שלעולם לא תהיה מאיירת רפואית מוצלחת. היא סיפרה לי כמה היא מאושרת בכל פעם שהיא מקבלת ספר חדש לאיור. היא סיפרה לי שהיא מעבירה סדנאות רישום מודל עירום למבוגרים במתנ"ס המקומי ערב אחד בשבוע.

לא ראיתי שום פגם בולט בחייה – שום חור שתוכל למלא בעזרת משאלה – למעט אחד.

״החיים שלך טובים,״ אמרתי לה. ״אבל אין לך עם מי לחלוק אותם. תביעי משאלה, ואני אתן לך את הגבר המושלם. או האישה. מושא חלומות. מישהו, אה, מישהי, דמות…״

״אין צורך. אני בסדר,״ היא אמרה.

בדרכנו חזרה אל ביתה חלפנו על פני בתים מקושטים לכבוד ליל כל הקדושים.

״משהו לא מסתדר פה,״ חיככתי את סנטרי בידי. ״אנשים תמיד רוצים דברים.״

״לא אני. יש לי את כל מה שאני צריכה.״

״אז מה אני אעשה?״ שאלתי.

היא חשבה כמה רגעים ואז הצביעה לעבר החצר הקדמית של ביתה.

״אתה יכול לגרוף את העלים?״ היא שאלה.

״האם זו המשאלה שלך?״

״לא. רק משהו שאתה יכול לעשות בזמן שאני מכינה לנו ארוחת ערב.״

גרפתי את העלים לערמה תחת גדר השיחים כדי שהרוח לא תפזר אותם. אחרי ארוחת הערב שטפתי את הכלים. ביליתי את הלילה בחדר השינה הנוסף של הייזל.

זה לא שהיא לא רצתה עזרה, היא נתנה לי לעזור. ביצעתי עבורה כל מיני מטלות, אספתי ציוד אמנות שהיא הזמינה וערכתי קניות. בימים שהיא ציירה הרבה היא נתנה לי לעסות לה את הצוואר ואת הכתפיים – יש לי ידיים חזקות וטובות.

קצת לפני חג ההודיה עברתי מחדר האורחים אל חדר השינה של הייזל, ולמיטה שלה.

הבוקר הבטתי בפניה כשישנה. הסתכלתי בצורות שהשפתיים שלה עושות מתוך שינה. אור השמש הסתנן פנימה ונגע בפניה והיא פקחה את עיניה, הסתכלה עליי וחייכה.

״אתה יודע מה לא שאלתי אף פעם?״ היא חייכה. ״לא שאלתי לגביך… מה היית מבקש אם הייתי שואלת מה הן שלוש המשאלות שלך.״

חשבתי על זה לרגע. כרכתי את זרועי סביבה. היא הניחה את ראשה בשקע צווארי.

״הכול טוב,״ אמרתי לה. ״אני ממש בסדר.״

.

ניל גיימן הוא סופר עטור פרסים שספריו לילדים ולמבוגרים מככבים ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בין כתביו: "המיתולוגיה הנורדית", "אלים אמריקאים", "ספר בית הקברות", "בשורות טובות", והטרילוגיה המאוירת "סנדמן". ספריו עובדו לסדרות טלוויזיה ולסרטי קולנוע. ניל גיימן הוא שגריר רצון טוב של נציבות האו״ם לפליטים (UNHCR) ומרצה לאמנויות בבארד קולג'.

.

רוית ליכטנברג יקותיאל, משוררת, מתרגמת, סופרת ומו"לית בהוצאת האם הגדולה. ספרה "ואת כלה" ראה אור בשנת 2022. תרגומה ל"וונג׳ק" מאת ג׳וזף בוידן נבחר כאחד הספרים הטובים ביותר בשנת 2022 בידי העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת מרלנה בראשטר, בתרגום מצרפתית של מאיה בז'רנו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הלוא אנחנו חולקות שמחה ­– על ״המלך מאוהב, שני מחזות מהודו העתיקה״

טליה אריאב

.

ב־1960 כתב אולי ראשון המתרגמים מסנסקריט לעברית, עמנואל אולסבנגר, מכתב לראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, בצירוף מבחר מתרגומיו: ״ידעתי עד כמה רבה התעניינותך והתעמקותך בספרות הודו ועד כמה הנך מעריך כמוני קשירת קשרי תרבות עם עמי אסיה. והנני מאמין שתרגומים מספרות מופת ירימו את תרומתם למטרה הנעלה״. תרגומיו של עמרם פטר הם תוספת מבורכת למסורת מצומצמת זו. תוספת שהיא ללא ספק ״תרומה רבת ערך להנגשת התרבות ההודית העתיקה״, כפי שנכתב בנימוקי השופטים שהעניקו לו את פרס טשרניחובסקי לתרגום (2022) עבור תרגומיו למחזות של קאלידאסה שנכללו בקובץ המלך מאוהב: שני מחזות מהודו העתיקה (מוסד ביאליק, 2018). קדם להם בין היתר התרגום למחזה אות ההיזכרות של שקונטלה (מוסד ביאליק, 2014). קוראות וקוראי העברית זכו לתרגומים מלומדים ומלאי מחשבה, שמספקים הצצה לנדבכי התרבות הקלאסית שהתחברה והשתמרה בחצי היבשת ההודית.

קאלידאסה חי ככל הנראה במאה הרביעית או החמישית לספירה, בתקופת מלכי הגופטה המזוהים עם ממלכה רחבה ויציבה יחסית ופריחה תרבותית ואמנותית. לאורך כ־1,500 שנות התקבלותו ועד היום הוא נחשב למשורר המכונן של המסורת ההודית הקלאסית, ויצירותיו הן דגמי יסוד של הספרות הסנסקריטית. הוא גם המשורר המתורגם ביותר מבין מאות משוררי הסנסקריט שיצירותיהם השתמרו: יצירותיו תורגמו אינספור פעמים לשלל שפות הודיות ומערביות. כך למשל ויליאם ג׳ונס, האוריינטליסט הבריטי, שמחקריו על הקשר בין סנסקריט לשפות אירופאיות מזוהים עם ראשית הבלשנות המודרנית, תרגם ב־1789 את ה״שקונטלה״, מחזהו הנודע ביותר של קאלידאסה. תרגומו זה נפוץ במעגלים נרחבים: בין השאר, גתה ידוע כמי שהושפע מן המחזה ועיצב את הפרולוג ל״פאוסט״ בהשראתו.

כותרת הספר, ״המלך מאוהב״, לוכדת יפה את תמת חיי האהבה בחצר הארמון שרבים מהמחזות ההודיים הקלאסיים נסובים עליה. המחזה הראשון הוא ״אורושי ופורורוס״, עיבודו של קאלידאסה לסיפור עתיק שמופיע כבר בהמנון וודי קדום, שבמרכזו סיפור אהבתם הבלתי סביר של נימפה שמימית (אפסרה) ומלך אנושי. כפי שמצוין במבוא לספר מאת דוד שולמן ונראינה ראו, המחזה עוסק באופן ברור במגבלות ויתרונות הגוף האנושי. כך למשל ניכר כי עוצמות הרגש של האהבה, והסבל הכרוך בהיעדר המימוש המוחלט שהיא בהכרח מביאה עימה, הן נחלתם הבלעדית של בני האדם. הנימפה השמימית אורושי מתאהבת במלך, וזהו סימן ברור להפיכתה לבת אנוש.

במערכה הרביעית והמפורסמת ביותר, כישוף עתיק הפך את אורושי הנימפה לצמח מטפס ביער. המלך, ספק שפוי, מחפש, אחוז טירוף, אחר אהובתו ופונה בייאוש, תוך כדי ריקוד ולעיתים בפרקריט – שפה הנגזרת מסנסקריט השמורה בדרך כלל לדמויות נשיות – למיני חיות, צמחים, ואף הר ונהר שהוא פוגש בדרך. זהו רצף מסחרר, העובר היטב בתרגום. כך למשל:

.

אָנָּא, טַוָּס, אֱמֹר לִי,

הֲרָאִיתָ אֶת יַקִּירָתִי, בְּלֶכְתְּךָ בַּיַּעַר?

אֲתָאֲרֶהָ לְךָ וְתַכִּיר אוֹתָהּ:

פָּנֶיהָ כַּלְּבָנָה, כַּאֲוָז הִלּוּכָהּ.

.

… [רוקד צ׳רצ׳ריקה ומסתכל]

.

מה! הוא אינו עונה לי ומתחיל לרקוד. [שוב רוקד צ׳רצ׳רי] אני תוהה מדוע הוא עליז כל כך? [מהרהר] אה, אני יודע.

.

אֲהוּבָתִי נֶעֶלְמָה מֵעֵינַי,

עַל כֵּן מִי יִתְחַר בִּזְנָבוֹ הֶהָדוּר,

הַסָּמִיךְ, הַנִּפְרָע בָּרוּחַ הַקְּלִילָה.

אַךְ כַּאֲשֶׁר הִתְעַלַּסְנוּ בַּאֲהָבִים,

נִסְתָּר שְׂעָרָהּ הַשּׁוֹפֵעַ, הַמְּשֻׁזָּר בִּפְרָחִים.

מִי יָשִׁית לִבּוֹ לְטַוָּס אָז?

(עמ' 95)

.

המחזה עוסק גם במחירים של האהבה ותלאותיה. כך למשל, כשפורורוס מתוודע לראשונה לבנו בן העשרה שדבר היוולדו הוסתר ממנו (אם פורורוס היה רואה אותו, אורושי הייתה חוזרת לצורתה השמימית, כך לפי הקללה המכוננת של הסיפור), הוא מתפעם:

.

בִּנְפֹל מַבָּטִי עָלָיו,

נִקְווֹת דְּמָעוֹת בְּעֵינַי,

רֹךְ אַבָּהִי מוּחָשׁ בְּלִבִּי,

מַרְגּוֹעַ בְּנַפְשִׁי,

רוֹחֲפִים אֲבָרַי, בִּרְכַּי פָּקוֹת,

וַאֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְאַמְּצוֹ אֶל לִבִּי.

(עמ' 118)

.

תגובת הנער, שהוא ממלמל לעצמו, פחות אידילית:

אִם נִפְתָּח לִבִּי לֶאֱהֹב אוֹתוֹ,

בְּשָׁמְעִי כִּי הוּא אָבִי וַאֲנִי בְּנוֹ,

מָה תִּרְבֶּה אַהֲבַת בֵּן

הַגָּדֵל בְּחֵיק אַבָּא שֶׁלּוֹ.

(עמ' 119)

.

מבעד לתבנית הרומנטית הדומיננטית של הסיפור, ניכרות תצורות אחרות של אהבה. גם להן מחירים כואבים הקשורים, על פי רוב, באיחוד הרומנטי המרכזי. הערת הבן שלא זכה לאהבת אביו בגיל צעיר משאירה טעם מר לצד הסוף הטוב של המחזה. לרשימה זו ניתן להוסיף גם את הקשר המיוחד של אורושי וחברתה הנימפה שמלווה אותה במחצית הראשונה של המחזה, אשר געגועיה לחברתה שהפכה לבת אנוש מובעים בהקדמה למערכה הרביעית, הנסגרת בבית השיר הבא:

.

בֵּין פִּרְחֵי קָמָלָה הַמְּנִצִּים

בַּאֲגַם מְלַבֵּב אֲוָזָה שׂוֹחָה,

בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם מְצַפָּה לַחֲבֶרְתָּהּ,

בּוֹעֵר בַּחֲרָדָה לִבָּהּ.

(עמ' 90)

.

המחזה השני בקובץ הוא ״מאלויקה ואגנימיטרה״, הנסוב סביב התאהבותו של המלך באחת ממשרתותיה של מלכתו, שהיא למעשה נסיכה המסתירה את זהותה. לטעמי, זהו המחזה המעניין ביותר של קאלידאסה, שמטפל באופן מקיף לא רק בתשוקה ההדדית של המלך ואהובתו החדשה, אלא גם במערך החברתי־פוליטי שמאפשר את כניסתה של אישה חדשה לארמון. נוסף על המלכה הראשית, במחזה זה מופיעה גם מלכה שנייה, שברור כי עד לפני רגע מילאה את תפקיד האהובה, והיא אולי הדמות המעניינת ביותר בסיפור. ככלל, המחזה מספק הזדמנות לבחון את התצורה הספציפית של הפוליגמיה, או ליתר דיוק הפוליגיניה (מבנה אשר בו לגבר אחד יש מספר נשים), ששלטו בייצוגים הספרותיים של התקופה. כך למשל, סיפור האהבה שעומד בבסיס מחזה זה ואחרים מציג אידיאל רומנטי ומונוגמי: כפי שמעידים שמות המחזות הקרויים על שם שני האהובים, המלך ואהובתו החדשה הם גיבורי הסיפור. האישה כאובייקט של תשוקה היא צעירה (מאוד) בהגדרה. הנשים הקודמות ממלאות תפקידים בארמון, אך הן אינן מושאי תשוקה. בהתאמה, ייצוגים של קנאה נשית הם נושא מרכזי. איראוטי, המלכה השנייה של המלך, אף מוצגת בלעג (למשל, כשהיא שיכורה וכבדת איברים באופן נטול חן, עמ' 169). כאשר הליצן, חברו הטוב של המלך מייעץ למלך ללכת לפגוש את איראוטי, שהזמינה אותו לגן, המלך עונה:

.

נניח שאלטף ברכות את חברתך איראוטי, האם היא לא תבחין שלבי הולך שבי אחרי אישה אחרת? לכן אני סובר כי

מוּטָב לְמָאֵן לִמְבֻקָּשָׁהּ הַמִּתְחַנְחֵן

(רַבּוֹת הַסִּבּוֹת לִדְחוֹתוֹ)

מֵאֲשֶׁר לִנְהֹג בְּנָשִׁים נְבוֹנוֹת

מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ,

אֲשֶׁר הָיָה טוֹב לְפָנִים,

אַךְ עַתָּה הוּא רֵיק מֵרְגָשׁוֹת.

(עמ' 163)

.

בית שיר זה מזכיר בית שיר מהפרולוג של המחזה, שהוא גם אחד מבתי השיר המפורסמים ביותר בתרבות הסנסקריטית בכלל. בפרולוג, דמותו של במאי המחזה מציגה את המחזה החדש של קאלידאסה, בו הקהל עומד לצפות. בתשובה לשאלה של עוזרו, למה להעלות מחזה חדש במקום מחזה של מחזאי מוכר, הבמאי עונה:

.

לֹא כָּל הַיָּשָׁן מוֹפְתִי הוּא,

וְאַף לֹא כָּל שִׁיר חָדָשׁ הִנּוֹ פָּגוּם.

אַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה יְעַיְּנוּ בָּהֶם

וִיבַכְּרוּ אֶת הַטּוֹב מֵהֶם.

הַשּׁוֹטִים הֵם אוֹמְרֵי הֵן סְרוּכִים.

(עמ' 135)

.

על פי קונבנציה ספרותית מקובלת במסורת, בתי השיר של הפרולוג מבשרים במשהו את נושא המחזה. לאור ההקבלה עם נושא ה״אישה החדשה״ שהמחזה עוסק בו בבירור, בית השיר הידוע הזה נטען אולי במשמעות נוספת, העוסקת באתיקה ובפוליטיקה של הרחבת הארמון.

זמניותה ההכרחית של התשוקה, המסתמנת לאור סיפוריהן של המלכות הקודמות, מאפילה במשהו על עוצמת ההתרה הרומנטית ותוחמת אותה בהקשר הפוליטי של חצר המלך. ניתן לומר שההתרה הרומנטית מלווה בהתרה אחרת, של שותפות גורל הנרקמת בין המלכות, וזו מספקת מעין הצדקה למבנה הפטריארכלי בארמון. ובכל זאת, מדובר בייצוגים מעניינים של אחווה נשית. לקראת סוף המחזה, מתוארת לרגע בתה הקטנה של המלכה הראשית כשהיא מבוהלת, וזו דוקא איראוטי, המלכה השנייה, שמפצירה במלך לגשת אליה ולהרגיע אותה (עמ' 194). כאשר המלכה הראשית שולחת שליחה לספר לכל נשות ההרמון על ניצחון בנה בקרב, הן מקשטות את השליחה בתכשיטים. בתגובה, עונה המלכה: ״מה הפלא? הלוא אנחנו חולקות שמחה״ (עמ' 210).

לסיום, הערה על בחירותיו של המתרגם לנוכח האתגרים הרבים שהציבו בפניו מחזותיו של קאלידאסה. הטקסט העברי כתוב בשפה גבוהה ומליצית, ומשלב מילים רבות שאינן שגורות בפי קוראי וקוראות העברית המודרנית. להלן מבחר אקראי: ״שְׂעָרָהּ הַמְּקֻטָּר בֹּשֶׂם פִּרְחֵי אַלְגֹּם״ (עמ' 109), ״הַרְרֵי מִשְׁבָּרִים מִתְנַחְשְׁלִים״ (עמ' 106), ״קְטֹרֶת הַקּוֹטֶרֶת מִסְּבָכוֹת״ (עמ' 73). התוצאה היא שפה עשירה באופן יוצא דופן, שנהניתי ממנה ולמדתי ממנה. מדובר בבחירה תרגומית נועזת, ועם זאת, תרגום כזה אינו מזמין קריאה רציפה ומתמסרת. אפשר לטעון כי כך נוצרת מעין הזמנה לצאת מהזמן ומהמקום המוכרים לקוראות וקוראי העברית המודרנית (הזמנה זו היא אפקטיבית במקרה של בחירת המתרגם להשאיר מונחים תרבותיים רבים בלתי מתורגמים ולבארם בהערת שוליים). אבל להערכתי, אפקט הזרות המתקבל מצמצם את פוטנציאל ההנגשה של הספרות ההודית הקלאסית לקהל רחב. יתרה מכך, הוא לא תואם את רוח ההתקבלות של הטקסט של קאלידאסה, שנחשב גם אלף שנה אחרי התחברותו לנהיר ופשוט יחסית עבור קהל יעד משכיל וגברי ברובו, בייחוד ביחס למחברים סנסקריטיים מאוחרים יותר.

״המלך מאוהב״ הוא, על כל פנים, הישג גדול. אלו שיצללו לשפה הייחודית של התרגום שיצר פטר ייהנו מעולמות עשירי מבע וייחשפו לרגעים ספרותיים מכוננים מחצי היבשת ההודית.

.

טליה אריאב, חוקרת ספרות ותרבות מהודו הקדם מודרנית, עמיתת פוסט־דוקטורט באוניברסיטה העברית, בעלת דוקטורט מאוניברסיטת שיקגו.

.

קאלידאסה, "המלך מאוהב: שני מחזות מהודו העתיקה", מוסד ביאליק, 2018. מסנסקריט: עמרם פטר

.

.

» במדור רשימה בגיליון קודם של המוסך: קרן שפי על אורסולה לה גווין במלאת חמש שנים למותה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארטמיס יאנג: מתוך רומן בכתובים

מגי אוצרי

.

1

ברוכים הבאים.

זה סיפור על נקמה.

.

2

היא קראה לזה "מבחן הזומבים". זה היה מין שם מצחיק שהיא המציאה, כדי להסביר לאנשים ככה שהם יקשיבו. הומור תמיד לוכד את תשומת הלב. הוא גם הופך את האידאולוגיה לפחות מאיימת. ואלוהים יודע שאנשים מפחדים מאידאולוגיה.

נניח שיש מתקפת זומבים אוכלי מוח, כאלה שהולכים יחסית לאט כמו בכל הסרטים והסדרות וכמו ב־Thriller של מייקל ג'קסון יימח שמו וזכרו. ונניח שאת נועלת את הנעליים הספציפיות האלה בזמן מתקפת הזומבים. תצליחי לברוח? אם לא, אז הנעליים האלה לא עומדות במבחן. ישר לפח. לאף אישה לא מגיע שיאכלו לה את המוח בגלל נעליים.

תמיד נורא שעשע אותה איך בכל הסרטים על גיבורות על, הן תמיד נועלות עקבים שבקושי אפשר ללכת בהם ולובשות את בגדי העור הכי צמודים לציצי ולתחת ולמפשעה. וונדר וומן. האלמנה השחורה. קאט וומן. בגדים כאלה עושים שפשפת. מי יכולה לבעוט עם שפשפת. היא חשבה ארוכות על עניין השפשפת כשהיא קיבלה את הכוחות שלה. כמובן שאצלה כל העניין הזה של משהו שנצמד לציצי בכלל לא היה רלוונטי, כי לא היה לה ציצי. הם לקחו לה אותו. נשארו רק צלקות. ובכל זאת היא לבשה מחשוף כשעטתה על עצמה מסכה. היא רצתה שיראו את הצלקות כשהיא מרסקת למישהו את הפנים.

לפני שכל זה קרה היא אף פעם לא התעניינה בכל העולם הזה של גיבורות על. בחיים היא לא החזיקה חוברת קומיקס. בחיים לא צפתה בסרט של מארוול. היא אפילו לא תהתה מעולם מי ינצח בקרב בין ספיידרמן לבין סופרמן.

היא מעולם לא פנטזה להיות אחת כזו. היא לא ביקשה את זה. היא לא חשבה שזה יקרה לה. לא הסרטן ולא הכוחות. אבל מי כבר חושבת שזה יקרה לה. מי כבר חושבת שיום אחד, ככה פתאום, היא תהפוך לגיבורת על.

.

3

זה משונה כל כך. איך הדחף שלך להישאר בחיים יכול להמשיך להתקיים אפילו אם את רוצה למות. ארטמיס רצתה למות כל החיים שלה, היא אפילו הרהרה בהתאבדות עוד מגיל שתים עשרה, ובכל זאת, כשגילו מה מתחולל אצלה מתחת לעור, בהתחלה הגידולים, אחר כך הגרורות, הדבר הראשון שהיא שאלה תמיד, עם כל גזרה שנפלה עליה, היה אם אפשר להחלים מזה. וככל שחלף הזמן, כך השתהו הרופאים לפני שענו "כן".

זה היה נחמד בהתחלה, כשרק גילו. כל תשומת הלב שהורעפה עליה. בחיים לא הרעיפו עליה כל כך הרבה תשומת לב. בחיים לא נגעו בה כל כך הרבה. למעשה, מאז שההורים שלה מתו, אף אחד לא נגע בה בכלל. וזה לא שלפני הם היו מהנוגעים. ממש לא. הם היו הורים בלתי. אבא שיכור, אמא מופרעת. קלאסיקה של שכונת מצוקה בקריית חיים מערב. עוני בקו ראשון לים. אין אוכל במקרר, אבל הנוף מהמם. בפרפרזה על עמוס עוז, אם ארטמיס הייתה כותבת את הספר הזה היא הייתה פותחת אותו ב"אני כותבת כי אנשים שלא אהבתי מתו".

ועכשיו, אחרי כל השנים של האי־מגע, פתאום היו כל מיני רופאים שחייכו אליה חיוכים אמפתיים, ואחיות טובות לב שליטפו לה את הראש ואמרו לפני כל דקירה "זה יכאב רק קצת", ואפילו שזה כאב יותר מרק קצת, זה היה נעים, התחושה שמישהו בכלל מנסה לנחם, שאכפת למישהו שאת פוחדת. הם באמת היו נחמדים מאד, הצוות הרפואי. כנראה שרחמים על מישהו שגוסס זה משהו שהופך אותך לאקסטרה־נחמד, או שאולי פשוט בוחרים אותם ככה. עושים אודישנים של נחמדות לחבר'ה של האונקו, ואת מי שלא עובר שולחים למרפאות של מכבי ולטריאז' של איכילוב לחטוף מכות מבני משפחה של פציינטים כעונש.

ואז הגיע היום של ה"לא". היום שבו היא שאלה – "ואפשר להחלים מזה?" והרופאה התפתלה מאוד, והיה ממש ניכר שקשה לה לומר את המילה המפורשת, וראו שהיא אמביוולנטית כי מצד אחד אסור לשקר למטופל, אבל מצד אחר מי שמך בכלל להגיד למישהו שנגמר ושהוא הולך למות, אפילו הכשרה של עובדת סוציאלית אין לך. באמת, למה אף אחד לא שולח עובדת סוציאלית למעמדים האלה? פשיטת הרגל של מדינת הרווחה, גבירותיי ורבותיי. אבל על זה חדשות שתים עשרה לא יעשו תחקיר, כי אף אחד לא רוצה לראות מצלמה נסתרת על מישהי שמודיעים לה שהיא עומדת למות בזמן שהוא אוכל חביתה וקוטג'.

אבל בסוף הרופאה אמרה את זה. היא אמרה את ה"לא".

אפשר להחלים מזה?

לא.

ואפילו שארטמיס רצתה למות כמעט כל החיים שלה, עדיין הדחף הזה, הדחף הקמאי, החייתי, הבסיסי הזה, להישאר בחיים, היה חזק יותר מהכול. וחבל שכך.

.

4

ד"ר צ'חנובר ארב לה. הוא תפס אותה לשיחה זריזה כבר בדרך החוצה מהרופאה. כמו שאומרים שבארצות הברית יש עורכי דין "רודפי אמבולנסים", אז הרופא הזה היה "רודף דלת יציאה משיחות אין־יותר־מה־לעשות". חיכה בעמדת ההמתנה ליד הברושורים של טיפול פליאטיבי והוספיס בית. משחר לטרף גרום בתת־משקל.

בגדול, מבחינת מבנה סיפורי, כאן אמור להגיע השלב של ה"פה חשדתי". החטא הקדמון שהוא המאורע המחולל של המשל. וזה צפוי הרי. זה מוסר השכל די בסיסי בסיפורים, כל העניין הזה של "אתה לא יכול לשחק את אלוהים בלי שיהיו השלכות."

בערך כל ה־cautionary tales של עולם המד"ב הם בדיוק על זה. כל מיני אייזיק אסימוב ו"מראה שחורה" ו"היזהר במה שאתה מבקש". זה כבר נהיה כל כך שחוק שזו ממש קלישאה. הסיפור הזה הוא קלישאה. אני לא יודעת למה אני מספרת לכם אותו.

.

מגי אוצרי, סופרת, פובליציסטית, דוקטור למשפטים. ספרה הבא "היפומניה" עתיד לראות אור השנה בהוצאת "שתיים". שיר פרי עטה פורסם בגיליון 97 של המוסך.

.

»  במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "הספר האחרון", רומן בכתובים מאת יעקב מישורי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן