לשלוט במילים, לשלוט במציאות
אהוד פירר
הייתה תקופה, בערך בסוף שנות התשעים, שמיסטיקה יהודית הייתה הדבר החם. בכל מקום דיברו על ספירות, על פרצופים, על שם הווי"ה: לא רק בעולם הדתי, שהיה אחוז אז בשיגעון לכל מה שקשור בקבלה – גם בעולם האקדמי של אותם שנים המיסטיקה הייתה העתיד. אני עדיין זוכר את הסטודנטים הנלהבים שהיו ממלאים את שיעוריו של פרופ' משה אידל, מתלחשים על כך שיש כאן מהפכה; הבנה חדשה לגמרי של הקבלה. שכעת, תחת שלטונה של האסכולה החדשה, המיסטיקה היהודית כבר איננה רק אוסף של רעיונות תיאורטיים בדבר האלוהות – "תיאוסופיה" (נא לקרוא במבטא גרמני כבד), כפי שהייתה אצל גרשם שלום ותלמידיו. לא, כעת הקבלה נהפכה למשהו חי, מעשי. משהו שצריך לתרגל אותו ולהתמיד בו. משהו שדומה פחות להרצאה בפילוסופיה קונטיננטלית ויותר לשיעור יוגה. או לפחות לשיעור על ההיסטוריה של היוגה.
כמובן, בבסיס המשיכה הזאת אל הקבלה וספיחיה עמדה התחושה שיש שם איזה סוד. שמעבר לכל אותם הררים של טקסטים סבוכים, כתובים בארמית או בעברית ימי־ביניימית, מעבר לכל אותם אינסוף משלים ודימויים, אשר מאחוריהם מסתתרים עוד משלים ועוד דימויים, מעבר לכל זה נמצא משהו. שאם רק נצליח לפענח את כל המטפורות הללו, ואת כל האותיות והכינויים ושברי הפסוקים והמושגים האזוטריים, נשיג איזושהי חוכמה. איזושהי הבנה עמוקה של החיים, היקום וכל השאר. או איזשהו כוח. ואם לא, לפחות נשיג נקודות זכות.
ספרו של אלעד נבו תוגת צעצועיך הקדושים מבקש להחזיר את התחושה הזו, את תחושת הקסם של הקבלה. באמצעות סיפורו של המקובל הירושלמי רבי יוסף חיים טובול – וכן באמצעות הסיפור על מקבילו המרושע, "הרב" אור־שלום ישראל, ראש המרכז התל־אביבי האופנתי לקבלה – נבו מנסה לשכנע אותנו שהקבלה איננה רק אוסף של טקסטים אזוטריים ושל פרקטיקות דתיות מוזרות. לא, אצלו היא מוצגת כמשהו מלהיב, דינמי, מלא עוצמה. אולם, אולי באופן מפתיע במקצת, נבו עושה זאת לא באמצעות הפנייה אל הפנטסטי והעל־טבעי – כפי שנעשה למשל לאחרונה בסדרת הטלוויזיה "מלאך משחית" – וגם לא באמצעות עיסוק בממד המשיחי והאפוקליפטי שחבוי (אולי) במיסטיקה היהודית – ממד שמשך כל כך ובו בזמן גם הבעית כל כך את גרשם שלום; במקום זאת נבו חותר לעורר את הקסם שבקבלה באמצעות הקשירה שלה אל שדה אחר, שגם הוא סובב כולו סביב אותיות ושמות ונשמות – הספרות, וליתר דיוק, הפרוזה.
במרכז הספר נמצאת דמותו של רבי יוסף חיים טובול, מקובל ירושלמי מהדור הישן, תלמיד חכם ונחבא אל הכלים, שכל חייו עברו עליו בבתי המדרש ובישיבות המקובלים של העיר העתיקה. אומנם, בנקודה מסוימת בהכשרתו כמקובל חרג יוסף חיים מהמסגרת: שלא כרבו הוותיק, שנותר כל ימיו נאמן לקבלת הרש"ש (רבי שלום שרעבי, 1777-1720) שעיקרה עיסוק בתפילה מתוך כוונות וייחודים, יוסף חיים מעדיף את קבלת הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו 1744-1706) – שגישתו, הנחשבת פחות־אורתודוקסית בעולם הקבלה, התבטאה מחד בעיסוק בהיסטוריה ובראייתה כחלק מתהליך התיקון האלוהי, ומאידך בכתיבת שירים ומחזות, עד כי יש הרואים בו את אחד האבות של ספרות ההשכלה העברית. אם כן, כבר באמצעות הבחירה של נבו לצייר את גיבורו ככזה הפוסע בעקבות הרמח"ל הוא קושר בין קבלה, מרד ועיסוק בספרות. ואם הקבלה המסורתית, קבלת הרש"ש, מציירת את העולמות כמערכת סטטית שבה יש להתבונן ושאותה אפשר לתאר לפרטי פרטים – ובכך במובן מסוים היא דומה לשירה – הרי הקבלה החדשה, קבלת הרמח"ל, תופסת את העולמות העליונים כהוויה דינמית, כחלק מסיפור עם התחלה, אמצע ובאחרית הימים אולי גם סוף – ולכן היא קרובה ברוחה אל הפרוזה.
אולם החיבור בין קבלה לספרות בעולמו של רבי יוסף חיים אינו מצטמצם לנהייתו אחר תורת הרמח"ל. במקומות אחדים נבו מנסה לקשור באופן ברור יותר את ראיית העולם של המקובל עם זו של הסופר; כך למשל הוא מתאר כיצד, כאשר התקדם יוסף חיים והעמיק בלימוד הקבלה, הוא החל להיעשות בהדרגה ל"אחד מאותם מקובלים שעיניהם רואות דברים שאין עין רגילה לראות":
תחילה הבחין בקשרים קטנים שנרקמים בינו לבין ההוויה; זיהה סימנים של השפעות בני אדם זה על זה, של מילים, של חיוכים, של אמירות קטנות סמויות, הוא חש בתנודות הטבע עם החי, הבחין במילים שהתפזרו בחלל והתאספו יחד לכדי סיפור ברקע המעשים. (עמ' 29-28).
אם כן, רבי יוסף חיים משוטט בעולם ורואה בכל מקום סיפורים, מילים, תהליכים תת־קרקעיים שהולכים ונרקמים למול עיניו. אולם בשלב מסוים הוא לא מסתפק בהתבוננות בלבד. בנקודה מסוימת פתאום אוחז בו הדחף לכתוב. הוא מתחיל להעלות על הכתב את כל הסיפורים המופיעים לפניו; בקיצור, הוא נעשה סופר. תחילה הוא מנסה להתנגד לדחף הזה, להסתיר אותו ולהתכחש אליו. אולם לבסוף הזרם פורץ. רבי יוסף חיים טובול נהפך לסופר מפורסם, כזה שסיפוריו מתפרסמים בכתבי עת מכובדים ושביקורות על ספרו האחרון מתפרסמות במוסף הספרים של "הארץ". המעבר הזה, ממקובל לסופר ישראלי מצליח, הוא אולי אחד הקטעים הפחות משכנעים בספר (האם בכלל קיים כיום כזה דבר, "סופר ישראלי מצליח"?). אולם נדמה לי שמה שמעניין כאן הוא בעיקר הדיון המטא־ספרותי. דיון אשר אחת מנקודות השיא שלו מתרחשת בפאנל (ואיך אפשר לדבר על ספרות בלי פאנלים?) המתכנס לכבוד השקת ספרו של הרב טובול, סביב השאלה "הספרות מהי?".
ראשון הדוברים, המבקר איציק אוחיון, סבור שהמחשבה על מקובל ירא שמיים שכותב ספרות היא פשוט שערורייה. סתירה פנימית. ספרות אמיתית, לטעמו, חייבת לעסוק בביבים. היא חייבת לגעת בחלקים הנמוכים ביותר של המציאות, ברבדים שאדם רגיל לעולם לא היה מגיע אליהם בכוחות עצמו. לעומתו הסופר המפורסם אורן גרייסמן סבור שהספרות צריכה לעסוק בראש ובראשונה בספרות עצמה; הספרות בעיניו היא מערכת סגורה שמתכתבת עם עצמה ומצטטת את עצמה, מנותקת לחלוטין מהמולת חיי היום־יום ונועדה לשמש להם אלטרנטיבה. ואל מול שתי הגישות הללו מציב נבו את גישת גיבורו, המקובל רבי יוסף חיים: הוא רואה בספרות לא את האלטרנטיבה לחיים, ולא מין "אור הבוקע מן הביבים", אלא את בבואת החיים עצמם; ביטוי של מכלול הסיפורים השונים, המודעים והלא־מודעים, המנסרים בחלל העולם. לכן, כמו דיו לכתיבת ספרי תורה, היא צריכה לכלול את כל מרכיבי החיים: "שרף האילן, הדבש, מי העפצים – עולם ומלואו; צומח, חי, דומם, שנדחקים בכמה תווים". (עמ' 85). אם כן, הכתיבה הספרותית בעיניו היא הצד השני של העיסוק הקבלי, ושניהם עוסקים באותה יכולת מופלאה לראות בתוך המולת החיים גם את ה"דברים שאין עין רגילה לראות" – כלומר את הסיפורים, את המחשבות, את הנשמות. לכן גם הרמיזה לשירו של אלתרמן המופיעה בכותרת: שהרי הן איש הספרות והן המקובל יכולים לראות את מה שמעבר לפני השטח. להסתכל על העיר ולראות אותה "טבולה בבכי הצרצרים". להתבונן במראה ישן, ולראות בו רגע של הולדת.
אבל הסיפור על המקובל הירושלמי הנהפך לסופר מצליח תופס רק את חלקו הראשון של הספר. חלקו השני, הפנטסטי והפרוע יותר, עוסק בעימות של רבי יוסף חיים עם מקובל אחר: הרב אור־שלום ישראל, מעין גורו ניו־אייג'י, מקובל שפנה אל הצד האפל ונעשה לאיש סודם של אוליגרכים רבי־כוח ושל פוליטיקאים מפוקפקים. כמו יוסף חיים, גם אור שלום – לשעבר ליאור הר־גב – הוא איש של מילים; אולם שלא כמו יוסף חיים, שמנסה להקשיב לסיפורים שהמילים מספרות, אור־שלום מנסה לשלוט במילים, ללוש אותן כרצונו ולהרכיב מהן סיפורים חדשים. כך הוא מצליח לשעבד את חסידיו לשלוט בתודעתם – וכפי שנרמז בכמה מקומות, גם לשלוט במציאות. העימות בין השניים מציית לכל חוקי המערבון: הוא מתפתח בהדרגה, מסלים במהירות, עד שמגיע אל הקרב הסופי בעמודים האחרונים של הספר. לעומת החלק הראשון, העוסק בעיקר בספרות ושואב מאלתרמן ומחיים באר ומ"היכל הכלים השבורים" של דוד שחר, החלק השני – המספר על קוסם לבן הנלחם ביריב שחור השווה לו בעוצמתו, או, אם נרצה, במאסטר ג'דיי הנאבק כנגד לורד סית' – פונה לכיוונים אחרים ושואב ממקורות אחרים. במובן זה אפשר להגיד שזהו החלק השאפתני יותר של הספר; החלק שבו נבו מנסה לעשות משהו שכמעט לא נעשה בספרות העברית.
אפשר להתווכח על השאלה אם ועד כמה הניסיון הזה עלה יפה. לטעמי לפחות היה אפשר להרחיב מעט יותר בבניית העולם, כמו גם בפיתוח דמותו של הנבל. באותה מידה אפשר גם להתווכח אם נבו אכן הצליח לעורר את הקסם שהיה פעם בקבלה. אולם כך או כך, נדמה לי שהוא בהחלט הצליח לעורר את הקסם שבספרות העברית – בצד התחושה שהספרות הזו יכולה, גם כיום, להיות מקורית, שאפתנית ובלתי שגרתית. וזהו הישג לא מבוטל.
ד"ר אהוד פירר מלמד פילוסופיה ומחשבת ישראל במסגרות שונות, ועוסק בכתיבה ועריכה. ספרו "אדם חדש בצורת יהודי: עיון בהגותו א"ד גורדון" יצא ב־2019 בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן.
.
אלעד נבו, תוגת צעצועיך הקדושים, פרדס הוצאה לאור, 2023.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: שגב עמוסי על "ליאת והבלונדה" מאת שולי ספיר
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
