עץ הרימון מביט בנו בצער מן החלון: על "כשהשמש עוברת את ההר" מאת אפרת נסימוב
מאיה ויינברג
.
מהו הרגע המדויק שבו השמש עוברת את ההר? נראה שאי אפשר להגדיר רגע זה. זו השעה שבה אנו מכירים בעור, בתודעה ובנפש השתקנית; השעה שבה האור אינו בשיא כוחו וההר אינו בשיא נראותו – והתודעה מבולבלת בשל חולשת התנאים. כשהשמש עוברת את ההר, הדברים אינם נראים כפי שנראו בראשית היום או בראשית הדרך, ונדמה שהאור מספיק רק כדי לשרטט נכונה את קווי המתאר, לא כדי לדייק בפרטים. שירתה של אפרת נסימוב בספר השמש עוברת את ההר (הליקון, 2022) גם היא כזו; שירה שאינה מנסה להגדיר את עיקרי הדברים או לאחוז בהם בשעה של אי־בהירות, ואולי לכן רבים מהשירים משוללי שם. עם זאת שירתה עוסקת בנושאים הגדולים ביותר שיש: זהות, בית, חופש, אינטימיות ותפיסת גוף אמונה, נישואים, זוגיות, הורות (או היות בת) ואימהות.
.
תּוֹדָה לָכֶן מִלִּים, עַל שֶׁאֵינְכֶן נִשְׁמָעוֹת לִי
לוֹמַר אֶת מַה
שֶּׁלֹּא רָאוּי לְהִשָּׁמַע
(מתוך השיר "עייפות", עמ' 76)
.
נראה שנסימוב בוחרת לאחוז בדוגמאות ממשיות, קטנות, שאין מדויקות מהן ללכוד גרגרי אמת. יש בזה היגיון רב. האמת עשויה מדוגמאות רבות המתגבשות לכדי סך כל האפשרויות. ניסיון להגדיר אמת כללית אחת במדויק נועד לכישלון. לכן אולי נדמה שכולנו שרויים תמיד – במידה מסוימת – בשעה שבה השמש עוברת את ההר, ואי אפשר להיאחז באמיתות גורפות. אולם אם נאחז בדוגמה אחת, נטעה פחות. כך, למשל, בשיר "מנומנמת" אובדן היַלְדּוּת נמסר במנייה של אובדנים קונקרטיים, אבל ביניהם מהדהדים אובדנים עמוקים יותר, תהומיים לעיתים, הנגלים לקוראת מבין השורות, מתוך מה שאינו נמסר בעצם:
.
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת
יְשֵׁנָה בַּיָּמִים, מְהַלֶּכֶת בֵּין הַחֲדָרִים בַּלֵּילוֹת
לְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁנֶּעֱלַם מֵהַבַּיִת בִּשְׁנָתִי:
טֶלֶוִיזְיָה סוֹנִי 22 אִינְץ' שֶׁרָאִיתִי בָּהּ נִילְס אוֹלְגֶרְסוֹן
מַחְשֵׁב קוֹמוֹדוֹר
אַבָּא
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת, הִשְׁקוּ אוֹתִי חָלָב
לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם,
הֵם הָיוּ מְרֻצִּים מִמֶּנִּי
נָתְנוּ לִי לִטְעֹם דְּבַשׁ, לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם
נָתְנוּ לִי שׁוֹקוֹלָד, לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם
עַד שֶׁמִּישֶׁהוּ נָתַן לִי לְלַקֵּק לוֹ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת, לִקַּקְתִּי לוֹ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
מֻתָּר לִי לִישֹׁן
מֻתָּר לִי לִישֹׁן
("מנומנמת", עמ' 31)
.
בילדותה המשוררת היא ישנה מהלכת, ובשנתה דברים גדולים כקטנים נלקחים מחייה. הנמנום, בשעה שמשקים אותה חלב, הוא מעין אלחוש מפני הכאב ובה בעת דרך לרצות את המבוגרים. אבל המשוררת ישנה רק בימים, ובלילות, כשכולם ישנים, היא מתעוררת ומחפשת את אשר אבד לה. אולי הלילות הם רמז לחלימה או לתת־מודע התובע את מה שחסר לו, או לחלק הסיסמוגרפי, הרועד וכותב את קורותיו. גם ממנו היא מבקשת לשכוח, ותובעת את זכותה הראשונית לחזור לישון.
בשיר אחר מצטיירת דמותו של האב דרך רשימה של דוגמאות קונקרטיות על אודות מעשיו, הממוסגרות על דרך השלילה באמצעות החיווי החוזר בתחילת השורות:
.
זֶה לֹא הָיָה שִׁגָּעוֹן
כְּשֶׁקָּנִיתָ גַּלַּאי מַתָּכוֹת וְיָצָאתָ לְחַפֵּשׂ זָהָב,
בַּוָּאדִי הַנָּמוּךְ תַּחַת הַבַּיִת, בַּמָּקוֹם שֶׁבַּסּוֹף מָצְאוּ רָדוֹן.
… זֶה לֹא הָיָה שִׁגָּעוֹן
כְּשֶׁצָּעַקְתָּ לַשָּׁמַיִם בַּמְּכוֹנִית,
הֵנַפְתָּ אֶת הַיָּדַיִם עַל רוּחוֹת רְפָאִים שֶׁנָּסְעוּ אִתְּךָ בְּאֹפֶן קָבוּעַ,
כָּל הַדֶּרֶךְ לְחֵיפָה וַחֲזָרָה.
(שיר ללא שם, עמ' 16)
.
אלא שהחזרה "זֶה לֹא הָיָה שִׁגָּעוֹן" מנכיחה את החריגות הרבה של מעשיו, עד כדי הטלת ספק בבוחן המציאות שלו. עבור הקוראת נותר פער לא פתור באשר לדמותו של האב, אולם עבור הדוברת־הילדה, שנקודת מבטה סמוכה מאוד לזו של אביה, מתחולל רגע של התלכדות עם האב בניסיון להגן עליו ולהצדיקו. דמות האב מתוארת אפוא באופן חי ושלם מתוך הפרספקטיבה הכפולה של בִּתו; היא נבנית מתוך סצנות מסוימות, שמצטרפות לתמונה רחבה יותר.
כוחה של נסימוב מתבטא ביכולתה להוביל בטבעיות את הדוגמה הקונקרטית, המפורשת, ולמתוח אותה מתוך שגרת החיים אל השדה האלכימי, הנפשי־פואטי, עד שהיא מתרוממת ונהיית לשיר. כך, למשל, בשיר "סעודת מלכים":
.
נְשִׁימוֹת הַיְלָדִים מְאַדּוֹת אֶת הַמִּלִּים הַחֲרִיפוֹת,
הוֹפְכוֹת אוֹתָן שְׁקוּפוֹת בְּתוֹכִי
נְשִׁימוֹת הַיְלָדִים מְחַמְּמוֹת אֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלָּנוּ
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת מָה הַטַּעַם לְכָל זֶה וְאֵיךְ נִהְיָה כָּל כָּךְ מְאֻחָר
וּמְנַסָּה לְמַלֵּא אֶת הַזְּמַן שֶׁנִּשְׁאַר
בִּקְצִיפַת מִלִּים בְּחוּשָׁה בְּרֵיחַ עִוָּרוֹן
וּמִינֵי סִפּוּרִים
עֲטוּפִים בִּשְׁבָבֵי קוֹקוֹס מְרֻסָּק וְסֻכָּרִיּוֹת שֶׁהֶחְלִיפוּ אֶת צִבְעָן.
(עמ' 51)
.
בבסיסו של השיר מוטל ספק במפעל גידול הילדים, בנחיצותו, בהצלחתו ובמשמעותו. לעומת זאת חומרי השיר הקונקרטיים הם חומרי המטבח המשפחתי, היום־יומי, המצוי. האלכימיה נוצרת מהערבוב בין השניים. על פי רוב חדר המטבח הוא ליבו של הבית, ולכן הוא משרת יפה את הנושא, ועם זאת הוא גם הדבר הראשון שמתעתע ונסדק: ריח עיוורון, סוכריות שהחליפו את צבען. כך גם בשיר "אספתי אותך מהגן":
.
אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לָשֶׁבֶת עַל אִמָּא
כְּאִלּוּ בְּרֶגַע יוּשַׁב לָךְ הַבִּטָּחוֹן שֶׁלָּקְחוּ מִמֵּךְ עֵינַי
רַק אֶתְמוֹל הִבְטַחְתִּי לָךְ פָלָאפֶל וְסוּפֶּר וּמַמְתָּק וְגַן מִשְׂחָקִים
אַתְּ עוֹד לֹא יוֹדַעַת כַּמָּה מַהֵר מִשְׁתַּנִּים הַדְּבָרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה
שֶׁנַּדְנֵדָה מִתְפָּרֶקֶת בִּגְלַל חֻלְיָה סְדוּקָה
שֶׁהַכֹּל תָּלוּי עַל מוֹט עֵץ יָשָׁן – גַּם מִי שֶׁיָּצַר אוֹתוֹ כְּבָר
הִתְיָאֵשׁ מִן הַתַּקָּנָה.
הָעֶצֶב שֶׁלִּי מַמְשִׁיךְ לְהַסִּיעַ אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה
(עמ' 43)
.
לשירה זו היכולת להמריא מתוך המציאות הארצית אל הרובד העדין, המופשט – הרובד היחיד שיכול למסור דבר בעל משמעות. זוהי אינה מטפורה גרידא אלא אקסטרפולציה, כלומר קו רציף הנמשך מתוך הנתונים הקיימים אל נמשל עקרוני ואפשרי. כך, למשל, הנדנדה המתפרקת בגלל חוליה סדוקה (ולא מסיבה קונקרטית) ומוט העץ הישן אינם מטפוריים, אלא הם תיאור נאמן לכך שהכול תלוי על בלימה, שאין אחראי בטיחות או אחראי תקן בעולם, ואפילו יוצרו מיואש. דבר מוביל לדבר כפי שנדנדה מובילה לחוליה תלויה, וזו מובילה למוט עץ, והעץ נעשה מטונימי לעולם כולו. כתיבה שכזו משולה לתעופה נמוכה מאוד, רגל אל הארץ וכנף באוויר, התעופה המאומצת ביותר מבחינה אנרגטית; תעופה שנאבקת בחיכוך מתמיד ואינה תופסת זרם אוויר חם לנוח בקרבו.
יסוד נוסף שנוכח מאוד בשירתה של נסימוב הוא האומץ או הכוח להודות בתבוסה. גם לכך יש דוגמאות רבות, אביא שתיים מהן:
.
מֵאָז אֲנַחְנוּ מְחַבְּרִים אֶת יְרִיעוֹת הַפְּחָדִים שֶׁלְּךָ וְשֶׁלִּי
וּמְנַסִּים לַעֲשׂוֹת מִזֶּה בַּיִת
בִּפְעֻלּוֹת שֶׁאֵינָן מְנֻמָּקוֹת הֵיטֵב
וּתְחוּשׁוֹת בֶּטֶן מִתְהַפֶּכֶת יָתֵר עַל הַמִּדָּה
אֲנַחְנוּ קוֹשְׁרִים וְקוֹשְׁרִים
וּמִתְפַּלְּלִים שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ שִׁטְפוֹנוֹת
(שיר ללא שם, עמ' 32)
.
וכן:
.
אַתְּ מַצִּיעָה הַרְבֵּה מִשְׂחָקִים לֹא מַתְאִימִים,
מַטְעִינָה אֶת כָּל הַשַּׁלָּטִים הָרְחוֹקִים שֶׁל הַמְּכוֹנִיּוֹת הַמְקֻלְקָלוֹת
( שיר ללא שם, עמ' 58)
.
דווקא במשפטים הללו, על אודות אוזלת היד שעליה מתוודה המשוררת, אפשר למצוא כוח: הכוח להבחין בחולשה והכוח להודות בה. היכולת להתבונן במדויק בחולשה היא יכולת בפני עצמה, כלי חיוני בארגז הכלים. למעשה התבוסה היא הפותחת את הספר בשיר "פנצ'ר". השיר מתאר שרשרת טעויות בהתנהלות בין המשוררת לאימה ביום גשום אחד. גרבוני הניילון הקרועים, הצליעה, חוסר היכולת להגן בידיים מפני הגשם, הבושה. עם זאת דווקא שרשרת הכישלונות נחווית בסופו של דבר כזיכרון מתוק של הגנה, חום ודאגה. ברגע ההוא גם הגשמים המתנקזים לתעלות הביוב זוכים לעדנה ונהיים לנהרות אהובים.
נראה שהחולשה זורמת במשפחה, שהיא כמעט גנטית, אבל למעשה היא כלל־אנושית. היא ניכרת במבנה הקובץ: הוא נפתח בשירים על האם, על האב ועל זיכרון הילדות, וכך בעדינות רבה נטווית ראשית מעשה. רק אחר כך פונה מבטה של המשוררת אל ילדיה שלה. יש הקשר גנטי משפחתי מתמשך לפגיעוּת, אבל גם לניסיון התיקון ולחמלה. אם לחזור לדימוי האור, בשיא היום כוחה של השמש ניכר והדברים מוארים באופן דיכוטומי ונחלקים לאור וצל ותו לא. בשעה זו העין מצטמצמת, מסתנוורת, וממילא גם הנפש. להבדיל, בשעות הזריחה והשקיעה, שבהן קרני השמש ארוכות, כשהשמש עוברת את ההר האור נעשה רך, ודווקא אז עומקם המלא של הדברים נגלה. בחולשת האור ובתבוסתו האישון מתרחב ומאפשר כניסה והתכנסות. אז נפתחת אפשרות ליתר צבעי הפלטה, לדיון עמוק יותר, המביא בחשבון גוונים וגוני גוונים. זו השעה שבה אפשר אולי להתערער מעט, להחליף מראֶה במראֶה, להשיל זהות. כך, למשל, בשיר "פרידה":
.
פַּעַם אַחַת קָרָאתִי לְךָ וְלָחַשְׁתִּי:
אֲנִי מְקַנְּאָה בֶּהָרִים
שֶׁמַּחְלִיפִים אֶת צִבְעָם בַּשֶּׁמֶשׁ
שֶׁיּוֹדְעִים לִהְיוֹת אֲחֵרִים
רַק בִּגְלַל הַשָּׁעָה
(עמ' 38)
.
גם כריכת הספר, היפה להפליא, מצוירת בשעה שבה האור כבר נוטה לקראת שקיעה. השמיים חיוורים וחסרי צבע ממש, השמש איננה – אך אינה חסרה. מופיעים בה שני ילדים בגופייה, על שפת ים גדול, מתבוננים בריכוז ובשלווה בדרור בית קטן ממין זכר. כמו בשירים, גם בציור הדברים מובאים בפירוט דייקני ובריאליזם רב. יש קשר עין ניסי בין הילדים והציפור. זהו רגע שאורך רק שנייה, אולם כמו בשירה, הוא לכוד לנצח, תופס משהו עדין וחמקמק המצמית את הלב ומרחיב אותו באותה השעה. צמד הילדים הללו הם תלמידי זן ללכידת רגע ההווה. בנוכחות מלאה וברגליים שלובות, שעה שעיניהם רואות ופיותיהם חתומים, ללא שיפוט, הם כלי של הכלה וקבלה.
שם הספר לקוח מתוך שיר ללא שם המתאר את זמן קבלת השבת. המשוררת מבקשת מאלוהים:
.
וְרַק תַּעֲזֹר לִי לְהַרְגִּישׁ
הַכֹּל נָקִי וּבָהִיר
הַכֹּל נָקִי וּבָהִיר וְשׁוֹאֶלֶת
לָמָּה בָּחַרְתָּ לְחוֹרֵר אוֹתִי וְנִדְמֶה לִי שֶׁאַתָּה זָכָר
וְאֵיךְ זֶה שֶׁתָּמִיד הַכֹּל כּוֹאֵב בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹבֶרֶת אֶת הָהָר
(עמ' 30)
.
הסבר אפשרי לחוסר הוודאות, או חוסר היציבות, שנוכח בשדרת הספר נטוע בספק אמוני, ברצון עז ובכמיהה עמוקה ובלתי אפשרית לדבר "נָקִי וּבָהִיר". שהרי היכן שהדברים בהירים ומוארים, אין קונפליקט – ולכן גם אין כאב. לעומת זאת בשעת קבלת השבת, שעה שבה מייחלים לקדושה, לשמחה, לאחדות ולשלווה, אצל המשוררת הכול כואב. הצער על הפער בין המתיקות שהאמונה באל מבטיחה למאמיניה, לבין החמיצות הטמונה בחיי היום־יום האנושיים, עולה לא מעט בשירה בת ימינו. משוררות כגון שלומית נעים נאור, יעל סטטמן ורוני אלדד ומשוררים כמו עמיחי חסון, יצחק כהן ועדן אביטבול עוסקים בפער האמוני ובמחיר שהוא גובה. עם זאת שפתה של ניסימוב חילונית בעיקרה, חופשייה מציטוטים מהמקורות ומהווי החיים הדתי, ולכן הדוגמאות שהיא בוחרת להביא בשירים, תבוסותיה וכן תקוותיה ותפילותיה, הן אוניברסליות ועם זאת אישיות מאוד. שירתה על החולשה ועל הכוח בשעות הדמדומים של הנפש, שעה שהכול מתבקש להתאיין, ניחנת באומץ ובכנות ומתאפיינת דווקא בבהירות גדולה.
.
מאיה ויינברג משוררת, רופאת חיות וחוקרת עטלפים. כלת פרס גורי לשירה לשנת 2023. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 20, 68 ו־92 של המוסך.
.
אפרת נסימוב, כשהשמש עוברת את ההר, הליקון, 2022.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: טליה סיידל כהן על "בידי מלאכי המים" מאת ענת חנה לזרע