מתחת לכרית
אלעד נבו
.
.
בלילות אני מטייל ברחבי הבית ומספר סיפורים. כולם כבר ישנים, אבל הסיפורים מסרבים להסתיים. עוד דובי שנשכח מאחור, עוד ציורים שסגורים במגירה רחוקה, שיניים שנשרו ומוחבאות מתחת לכרית מאולתרת, עוד דלתות שמחכות להיפתח. בכל פעם הילדים מבקשים ממני עוד סיפור לפני שהם נרדמים, אבל כבר מאוחר. אך כשהעיניים נעצמות הסיפורים לא באמת נגמרים. הם ממללים את קולם חרישית, תמונות בלי מילים רצות מעצמן בלי להסתיים. הבית ריק ומלא באותו הזמן. אני יודע שהם שם, בחדר, ישנים. מדי פעם אני נכנס אליהם. מפלס את דרכי בין המשחקים על הרצפה וצופה על חלומותיהם, מנסה לרגע לראות איפה הם מהלכים, היכן הם מרחפים, במה הם נאחזים. אחרי כמה שעות הם מתעוררים, כל אחד בזמנו, עושה את דרכו אל השירותים, מדליק אורות, עיניים מצומצמות, אני איתם עד שהם מסיימים ומלווה אותם חזרה אל החדר. בכל פעם דלת נפתחת רק במקום אחד. אני חוזר אל המיטה ומנסה להירדם שוב. העיניים נעצמות ושוב מופיעים הילדים שנעקרו. הם רחוקים, ואין להם כרית.
בימים, הבכור נעשה פתאום בלש. תוך כדי התארגנות הבוקר הוא חושף, בדרך אגב: "שמרתי שן מתחת לכרית שלי חודשיים בלי לספר לכם, ולא קיבלתי שום דבר מהפיה." הוכחה ניצחת, קשה להכחיש. "מתי זה היה?" אני מחפש מילוט, "בקיץ? נו ברור, הפיה הייתה בחופש." "בסדר אבא, בסדר," הוא נועץ מבט. "אנחנו כבר יודעים את האמת. רק מי שמזכיר לכם מקבל הפתעה."
אבל ממלכת הפיות ממשיכה לפעום ברחבי הבית. הם מסתובבים עם פה מתנדנד ומצפים לנפילה. בבוקר הם קמים ואוחזים בקסם. בפעם האחרונה, השן של הבן השלישי סירבה ליפול. כבר צמחה חדשה תחתיה אך הישנה סירבה להיפרד. בכל יום הוא מקבל כמה מכות בדיוק בשן, הוא בוכה והיא עומדת בשלה, עומדת ומתנודדת. באותם הצהריים קיבל עוד מכה, מהראש של אחיו, וירד דם והוא בכה עמוק והתפלל שהשן כבר תיפול. מרוב כאב הרצנו אותו אל רופא השיניים, שקבע – צריך רק עוד קצת חיוך וסבלנות. ואכן, זה קרה בערב. עם הלחמנייה של הארוחה. בביס השלישי השן כבר הייתה בחוץ והחיוך המחורר מילא את פניו. הוא אחז בשן כמו קמע, הכניס אותה לשקית קטנה וטמן אותה מתחת לכר.
בלילה אנחנו נצמדים למרקע הרועם, מחפשים מילים בטוחות להניח עליהן תפילות חנוקות. כתבים מדיניים מדווחים על מגעים, וכל שם הוא תמונה שלא עוזבת. לאורך היום אנחנו מתווכים לילדים כפי מידתם, מנסים להכיל את מה שניתן מתוך הבלתי ניתן להכלה. הם מקבלים את המצב בכניעה וחוזרים אל היד המסיעה מכונית על הרצפה. בוקר אחד סיפר הקטן שחלם שחוטפים אותו. "הייתה רשת פרפרים גדולה ותפסו אותי בתוכה," הוא פקח עיניים מבוהל, עצם אותן וחזר לשם – "הייתי עם הרבה דובים חמודים ששמרו עליי." בבוקר חיבקתי אותו חזק ולא הרפיתי. בלילה הבא כבר הייתי לצידו, לא עוזב, יושב ליד המיטה ומביט בו, בודק שהוא לא נעקר מממקומו.
פעם התווכחנו, אמא שלהם ואני. אחרי שהתחילו לחשוד במקור ההפתעות של הפיה, חשבתי שלא צריך להתעקש על מוצאן. "להגיד שזאת לא הפיה? מה פתאום, איך אפשר?" היא התרעמה. למה להתעקש על קיום של קסם לא מוכח, הקשתי, הם עלולים לחשוב שכל דבר נסתר שלא רואים הוא בדיה. בגלל קסם גחמתי האמונה תיסדק לנצח. "בחייך," היא רגזה, "שום דבר לא ייפגע. הפיה מגיעה ומניחה הפתעות מתחת לכרית, אין דבר פשוט מזה. זה בכלל לא עניין של אמונה." והנה הם, בלשים קטנים, פקחים קטנים של רציונל, נאחזים בחלום כמו ציפה של כרית. צומחים להם ממתקים מתחת לכר והם נושאים עיניים השמיימה מבעד לחלון.
בבוקר, הדבר הראשון שאמר היה "הפיה לא הגיעה הלילה". "תן לי לחפש," אמא נזעקה מהסלון, "אולי זה נפל ולא שמת לב." היא אספה מה שמצאה בארון, הכניסה לשקית וטיפסה אל המיטה בחדר הילדים. "אני רואה את זה מאחורי המיטה," והילדים קופצים, "אבל תצאו, שהמיטה לא תקרוס עליכם בטעות."
אמא הניחה בידו את מנחת הקסם. הוא פרש לפניו את השלל, שנמצא באורח פלא כשלא היו בחדר – מארז סוכריות וחטיף שוקולד איכותי, אבקת פיות פזורה למכביר. רק האחים רטנו, דרשו שיחלוק איתם. "אתה חייב, למה שלא תיתן לנו גם." ככה זה, עם הילד השלישי – גם קסם נהפך לבית דין. אך הוא עמד על שלו, והם זעמו. "אנחנו יודעים שזה אתם הפיה," הטיחו בנו מתוסכלים ויצאו לבית הספר.
בצהריים הם חוזרים, והוא מחלק סוכריה אחת לכל אחד. "הראיתי לכולם את ההפתעה. וחבר שלי סיפר לי שהוא בכלל זורק את השיניים שלו לפח." הוא שולח אצבע לדחוף את הטופי הסמיך שנדבק לשן האחורית. אז הם מתפזרים וכל אחד תופס פינה – הראשון בלגו, הקטן על הרצפה עם חיילים, השני יושב לשולחן ומוליך פסים ונקודות שמתחברים לכדי גמד מזוקן.
"מה זה, עט שאפשר למחוק?" אני עובר לידו ומתפלא. "אדיר. מאיפה יש לך את זה?"
"קיבלתי מפיית השיניים," הוא מרים את הראש באגביות וחוזר אל הדף.
לארוחת ערב נכין לחם עם גבינה, סלט וחביתות. בדרך למכולת אני עובר אצל תיבת הדואר. גם מבוגרים זקוקים לכרית להניח תחתיה את הלב. לרוב אלה חשבונות, דו"חות והתראות, אבל מעת לעת מבליחה לה חבלה קטנה שהוזמנה לה אי־פעם ונשכחה בבליל החיים. היא טמונה שם בין נתונים ודמויות מצוירות של חשמל. אני מביא אותה הביתה, מניח על השולחן ליד האוכל. רק אחרי שהם הולכים לישון אני מרשה לעצמי לפתוח. דברים שאנשים כתבו בשנים רחוקות נולדים מחדש בין כריכות. אני מדליק את האור ליד המיטה ושוקע. אני נשאב אל מקומות רחוקים שהדפים לוקחים אותי אליהם אבל מצליח לחשוב רק על מקום אחד, קרוב ואיום.
לפנות בוקר התעוררתי בבעתה. נפלט מאור כלוא אל אפלה מוכרת. שלחתי ידיים נמרצות לכל כיוון, העפתי את השמיכה, הפכתי כריות. לידי היא התעוררה, מבוהלת, ועצרה אותי. החזיקה את הידיים, חיבקה ואמרה, "שוב הגעת לשם." אני מהנהן. "ומצאת שיניים." מהנהן. ומה הנחת מתחת לכרית? "שוקולד, וטופי, ודובי קטן." היא חיבקה חזק ואני לחשתי שנוק – "הן עדיין חטופות." לא יכולתי לנוע. היה חושך והעיניים ננעצו בו. מצאתי שיניים והשארתי ממתקים, אך לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. היה חושך ולא יכולתי לעשות כלום. עצמתי עיניים וראיתי הכול.
.
אלעד נבו, מחבר הספר "תוגת צעצועיך הקדושים" (פרדס, 2023). מבקר ספרים בבמות שונות. עורך אורח בגיליון כתב העת "סף" בנושא "קסם:קוסמוס" הרואה אור בימים אלה.
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מוות קל", סיפור קצר מאת ענבר גדרון
.