פרוזה | מתחת לכרית

"בלילה אנחנו נצמדים למרקע הרועם, מחפשים מילים בטוחות להניח עליהן תפילות חנוקות. לאורך היום אנחנו מתווכים לילדים כפי מידתם, מנסים להכיל את מה שניתן מתוך הבלתי ניתן להכלה." סיפור קצר מאת אלעד נבו

832 629 Blog

אורית חופשי, פרט מתוך: הזמן… עבדו המסור של הנצחי Time...thou ceaseless lackey to eternity, הדפס עץ, ראבינג ורישום בעפרונות שומניים על נייר קוזו ואבאקה, עשוי ידנית, 421X203 ס"מ, 2017

מתחת לכרית

אלעד נבו

.

.

בלילות אני מטייל ברחבי הבית ומספר סיפורים. כולם כבר ישנים, אבל הסיפורים מסרבים להסתיים. עוד דובי שנשכח מאחור, עוד ציורים שסגורים במגירה רחוקה, שיניים שנשרו ומוחבאות מתחת לכרית מאולתרת, עוד דלתות שמחכות להיפתח. בכל פעם הילדים מבקשים ממני עוד סיפור לפני שהם נרדמים, אבל כבר מאוחר. אך כשהעיניים נעצמות הסיפורים לא באמת נגמרים. הם ממללים את קולם חרישית, תמונות בלי מילים רצות מעצמן בלי להסתיים. הבית ריק ומלא באותו הזמן. אני יודע שהם שם, בחדר, ישנים. מדי פעם אני נכנס אליהם. מפלס את דרכי בין המשחקים על הרצפה וצופה על חלומותיהם, מנסה לרגע לראות איפה הם מהלכים, היכן הם מרחפים, במה הם נאחזים. אחרי כמה שעות הם מתעוררים, כל אחד בזמנו, עושה את דרכו אל השירותים, מדליק אורות, עיניים מצומצמות, אני איתם עד שהם מסיימים ומלווה אותם חזרה אל החדר. בכל פעם דלת נפתחת רק במקום אחד. אני חוזר אל המיטה ומנסה להירדם שוב. העיניים נעצמות ושוב מופיעים הילדים שנעקרו. הם רחוקים, ואין להם כרית. 

בימים, הבכור נעשה פתאום בלש. תוך כדי התארגנות הבוקר הוא חושף, בדרך אגב: "שמרתי שן מתחת לכרית שלי חודשיים בלי לספר לכם, ולא קיבלתי שום דבר מהפיה." הוכחה ניצחת, קשה להכחיש. "מתי זה היה?" אני מחפש מילוט, "בקיץ? נו ברור, הפיה הייתה בחופש." "בסדר אבא, בסדר," הוא נועץ מבט. "אנחנו כבר יודעים את האמת. רק מי שמזכיר לכם מקבל הפתעה."

אבל ממלכת הפיות ממשיכה לפעום ברחבי הבית. הם מסתובבים עם פה מתנדנד ומצפים לנפילה. בבוקר הם קמים ואוחזים בקסם. בפעם האחרונה, השן של הבן השלישי סירבה ליפול. כבר צמחה חדשה תחתיה אך הישנה סירבה להיפרד. בכל יום הוא מקבל כמה מכות בדיוק בשן, הוא בוכה והיא עומדת בשלה, עומדת ומתנודדת. באותם הצהריים קיבל עוד מכה, מהראש של אחיו, וירד דם והוא בכה עמוק והתפלל שהשן כבר תיפול. מרוב כאב הרצנו אותו אל רופא השיניים, שקבע – צריך רק עוד קצת חיוך וסבלנות. ואכן, זה קרה בערב. עם הלחמנייה של הארוחה. בביס השלישי השן כבר הייתה בחוץ והחיוך המחורר מילא את פניו. הוא אחז בשן כמו קמע, הכניס אותה לשקית קטנה וטמן אותה מתחת לכר. 

בלילה אנחנו נצמדים למרקע הרועם, מחפשים מילים בטוחות להניח עליהן תפילות חנוקות. כתבים מדיניים מדווחים על מגעים, וכל שם הוא תמונה שלא עוזבת. לאורך היום אנחנו מתווכים לילדים כפי מידתם, מנסים להכיל את מה שניתן מתוך הבלתי ניתן להכלה. הם מקבלים את המצב בכניעה וחוזרים אל היד המסיעה מכונית על הרצפה. בוקר אחד סיפר הקטן שחלם שחוטפים אותו. "הייתה רשת פרפרים גדולה ותפסו אותי בתוכה," הוא פקח עיניים מבוהל, עצם אותן וחזר לשם – "הייתי עם הרבה דובים חמודים ששמרו עליי." בבוקר חיבקתי אותו חזק ולא הרפיתי. בלילה הבא כבר הייתי לצידו, לא עוזב, יושב ליד המיטה ומביט בו, בודק שהוא לא נעקר מממקומו.

פעם התווכחנו, אמא שלהם ואני. אחרי שהתחילו לחשוד במקור ההפתעות של הפיה, חשבתי שלא צריך להתעקש על מוצאן. "להגיד שזאת לא הפיה? מה פתאום, איך אפשר?" היא התרעמה. למה להתעקש על קיום של קסם לא מוכח, הקשתי, הם עלולים לחשוב שכל דבר נסתר שלא רואים הוא בדיה. בגלל קסם גחמתי האמונה תיסדק לנצח. "בחייך," היא רגזה, "שום דבר לא ייפגע. הפיה מגיעה ומניחה הפתעות מתחת לכרית, אין דבר פשוט מזה. זה בכלל לא עניין של אמונה." והנה הם, בלשים קטנים, פקחים קטנים של רציונל, נאחזים בחלום כמו ציפה של כרית. צומחים להם ממתקים מתחת לכר והם נושאים עיניים השמיימה מבעד לחלון. 

בבוקר, הדבר הראשון שאמר היה "הפיה לא הגיעה הלילה". "תן לי לחפש," אמא נזעקה מהסלון, "אולי זה נפל ולא שמת לב." היא אספה מה שמצאה בארון, הכניסה לשקית וטיפסה אל המיטה בחדר הילדים. "אני רואה את זה מאחורי המיטה," והילדים קופצים, "אבל תצאו, שהמיטה לא תקרוס עליכם בטעות." 

אמא הניחה בידו את מנחת הקסם. הוא פרש לפניו את השלל, שנמצא באורח פלא כשלא היו בחדר – מארז סוכריות וחטיף שוקולד איכותי, אבקת פיות פזורה למכביר. רק האחים רטנו, דרשו שיחלוק איתם. "אתה חייב, למה שלא תיתן לנו גם." ככה זה, עם הילד השלישי – גם קסם נהפך לבית דין. אך הוא עמד על שלו, והם זעמו. "אנחנו יודעים שזה אתם הפיה," הטיחו בנו מתוסכלים ויצאו לבית הספר.

בצהריים הם חוזרים, והוא מחלק סוכריה אחת לכל אחד. "הראיתי לכולם את ההפתעה. וחבר שלי סיפר לי שהוא בכלל זורק את השיניים שלו לפח." הוא שולח אצבע לדחוף את הטופי הסמיך שנדבק לשן האחורית. אז הם מתפזרים וכל אחד תופס פינה – הראשון בלגו, הקטן על הרצפה עם חיילים, השני יושב לשולחן ומוליך פסים ונקודות שמתחברים לכדי גמד מזוקן.

"מה זה, עט שאפשר למחוק?" אני עובר לידו ומתפלא. "אדיר. מאיפה יש לך את זה?"

"קיבלתי מפיית השיניים," הוא מרים את הראש באגביות וחוזר אל הדף. 

לארוחת ערב נכין לחם עם גבינה, סלט וחביתות. בדרך למכולת אני עובר אצל תיבת הדואר. גם מבוגרים זקוקים לכרית להניח תחתיה את הלב. לרוב אלה חשבונות, דו"חות והתראות, אבל מעת לעת מבליחה לה חבלה קטנה שהוזמנה לה אי־פעם ונשכחה בבליל החיים. היא טמונה שם בין נתונים ודמויות מצוירות של חשמל. אני מביא אותה הביתה, מניח על השולחן ליד האוכל. רק אחרי שהם הולכים לישון אני מרשה לעצמי לפתוח. דברים שאנשים כתבו בשנים רחוקות נולדים מחדש בין כריכות. אני מדליק את האור ליד המיטה ושוקע. אני נשאב אל מקומות רחוקים שהדפים לוקחים אותי אליהם אבל מצליח לחשוב רק על מקום אחד, קרוב ואיום. 

לפנות בוקר התעוררתי בבעתה. נפלט מאור כלוא אל אפלה מוכרת. שלחתי ידיים נמרצות לכל כיוון, העפתי את השמיכה, הפכתי כריות. לידי היא התעוררה, מבוהלת, ועצרה אותי. החזיקה את הידיים, חיבקה ואמרה, "שוב הגעת לשם." אני מהנהן. "ומצאת שיניים." מהנהן. ומה הנחת מתחת לכרית? "שוקולד, וטופי, ודובי קטן." היא חיבקה חזק ואני לחשתי שנוק – "הן עדיין חטופות." לא יכולתי לנוע. היה חושך והעיניים ננעצו בו. מצאתי שיניים והשארתי ממתקים, אך לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. היה חושך ולא יכולתי לעשות כלום. עצמתי עיניים וראיתי הכול.

.

אלעד נבו, מחבר הספר "תוגת צעצועיך הקדושים" (פרדס, 2023). מבקר ספרים בבמות שונות. עורך אורח בגיליון כתב העת "סף" בנושא "קסם:קוסמוס" הרואה אור בימים אלה.

.

>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מוות קל", סיפור קצר מאת ענבר גדרון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה מתורגמת | פרחי נֵרְדְּ של יגון מצויר

חמישה שירים מאת פדריקו גרסייה לורקה בתרגומה של טל ניצן

832 629 Blog

אורית חופשי, פרט מתוך: מקווה Laver, לוחות עץ אורן חתוכים ודיו, הדפס עץ וראבינג על נייר קוזו ואבאקה, עשוי ידנית, 813X267 ס"מ, 2019

פדריקו גרסייה לורקה

מספרדית: טל ניצן

.

לבנה במילואה

עִם צֵאת הַלְּבָנָה

אוֹבְדִים פַּעֲמוֹנִים

וּמִתְגַּלִּים הַמִּשְׁעוֹלִים

בַּל־יֵחָדְרוּ.

.

עִם צֵאת הַלְּבָנָה

הַיָּם עוֹטֵף אֶת הָאֲדָמָה

וְהַלֵּב מַרְגִּישׁ עַצְמוֹ

אִי בָּאֵינְסוֹף.

.

אֵין אִישׁ אוֹכֵל תַּפּוּזִים

תַּחַת לְבָנָה בְּמִלּוּאָהּ.

רָאוּי אָז לֶאֱכֹל

פְּרִי יָרֹק וְקַר.

.

עִם צֵאת הַלְּבָנָה

בְּמֵאָה פָּנִים זֵהִים,

מַטְבֵּעַ הַכֶּסֶף

יִתְיַפֵּחַ בְּתוֹךְ הַכִּיס.

.

ריקוד

כַּרְמֶן בְּסֵבִילְיָה

רוֹקֶדֶת בָּרְחוֹבוֹת.

לְבָנוֹת שַׂעֲרוֹתֶיהָ

וְעֵינֶיהָ לוֹהֲבוֹת.

.

יְלָדוֹת,

סִגְרוּ אֶת הַוִּילוֹנוֹת!

.

בְּרֹאשָׁהּ מִשְׂתָּרֵעַ 

נָחָשׁ צְהַבְהַב,  

מְחַזְּרִים מִנְּעוּרֶיהָ

סוֹגְדִים לָהּ עַכְשָׁו.

.

יְלָדוֹת,

סִגְרוּ אֶת הַוִּילוֹנוֹת!

.

נְטוּשִׁים הָרְחוֹבוֹת

וְעָמֹק בִּפְנִים 

לְבָבוֹת אַנְדָלוּסִיִּים

מְחַפְּשִׂים קוֹצִים יְשָׁנִים.

.

יְלָדוֹת,

סִגְרוּ אֶת הַוִּילוֹנוֹת!

.

העיר סביליה היא בירת מחוז אנדלוסיה שבדרום ספרד.

.

השחר

לַשַּׁחַר בִּנְיוּ יוֹרְק יֵשׁ

אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי רֶפֶשׁ

וְהוּרִיקַן יוֹנִים שְׁחֹרוֹת

הַמַּטִּיפוֹת מַיִם עֲכוּרִים.

.

הַשַּׁחַר בִּנְיוּ יוֹרְק מְיַלֵּל

עַל מַדְרֵגוֹת הָעֲנָק

וְתָר בֵּין הַפִּנּוֹת הַחַדּוֹת

אַחַר פִּרְחֵי נֵרְדְּ שֶׁל יָגוֹן מְצֻיָּר.

.

הַשַּׁחַר עוֹלֶה וְאֵין אִישׁ מְקַבְּלוֹ בְּפִיו

כִּי הַבֹּקֶר וְהַתִּקְוָה לֹא יָבוֹאוּ שָׁם.

לְעִתִּים הַמַּטְבְּעוֹת בִּנְחִילֵי הַפֶּרֶא

מְנַקְּבִים וְטוֹרְפִים יְלָדִים נְטוּשִׁים.

.

הַיּוֹצְאִים רִאשׁוֹנִים מְבִינִים בְּעַצְמוֹתֵיהֶם

שֶׁלֹּא יִהְיֶה גַּן עֵדֶן, אַף לֹא אֲהָבוֹת קְטוּפוֹת;

יוֹדְעִים כִּי פְּנֵיהֶם אֶל רֶפֶשׁ הַמִּסְפָּרִים וְהַחֻקִּים,

אֶל מִשְׂחָקִים לְלֹא אָמָּנוּת, אֶל זֵעָה לְלֹא פְּרִי.

.

שַׁרְשְׁרָאוֹת וְשָׁאוֹן קוֹבְרִים אֶת הָאוֹר

בְּאִיּוּם גַּס שֶׁל מַדָּע עָקוּר מִשָּׁרָשָׁיו.

בַּפַּרְוָרִים יֵשׁ אֲנָשִׁים הַמִּתְנוֹדְדִים נְטוּלֵי שֵׁנָה

כְּמוֹ הֵגִיחוּ זֶה עַתָּה מִטְּבִיעָה בְּדָם.

.

המשורר אומר את האמת

אֲנִי רוֹצֶה לִבְכּוֹת בְּאָזְנְךָ אֶת צַעֲרִי 

כְּדֵי שֶׁתֹּאהֲבֵנִי וְתִבְכֶּה גַּם אַתָּה

בְּלַיְלָה שֶׁכֻּלּוֹ הוֹמֶה זְמִירִים

עִם פִּגְיוֹן, עִם נְשִׁיקוֹת וְאִתְּךָ.

.

אֲנִי רוֹצֶה לַהֲרֹג אֶת הָעֵד הַיְּחִידִי

שֶׁחָזָה בְּמוֹ עֵינָיו בְּרֶצַח הַפְּרָחִים 

וּלְהָמִיר אֶת דִּמְעוֹתַי, אֶת אֶגְלֵי זֵעָתִי

בְּחִטָּה קָשָׁה כְּגַלְעֵד נִצְחִי.

.

הַלְוַאי לֹא תִּדְעַךְ לְעוֹלָם הָאֵשׁ 

שֶׁל אַהֲבָתִי אוֹתְךָ, אַהֲבָתְךָ אוֹתִי, 

עִם שֶׁמֶשׁ תְּשׁוּשָׁה וְיָרֵחַ חִוֵּר

.

וּמָה שֶׁלֹּא תִּתֵּן לִי וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ 

יִמָּסֵר לְמָוֶת, שֶׁלָּעַד לֹא יָטִיל 

וְלוּ צֵל עַל הַבָּשָׂר הַמִּצְטַמְרֵר.

.

המשורר מבקש מאהובו שיכתוב לו

לְבָבִי תּוֹךְ קְרָבַי, מוֹתִי בְּחַיַּי,

לַשָּׁוְא אֲיַחֵל לְמִלִּים פְּרִי עֵטְךָ,

אֲדַמֶּה, עִם הַפֶּרַח הַנּוֹבֵל בֵּין יָדַי,

כִּי טוֹב לִי מוֹתִי מִלְּאַבֵּד אוֹתְךָ.

.

הָאֲוִיר בֶּן אַלְמָוֶת, הָאֶבֶן הַדּוֹמֶמֶת

לֹא תֵּדַע אֶת הַצֵּל, מִן הַצֵּל לֹא תַּחְמֹק,

וְהַדְּבַשׁ הַקָּפוּא שֶׁהַלְּבָנָה יוֹצֶקֶת

כְּלָל אֵין בּוֹ צֹרֶךְ לַלֵּב הֶעָמֹק.

.

אַךְ כַּמָּה יִסּוּרִים נוֹדְעוּ לִי מִמְּךָ,

וְרִידַי כַּנָּמֵר וְיוֹנָה עַל מָתְנְךָ,

נִקְרְעוּ בְּדוּ־קְרָב בֵּין חֲבַצֶּלֶת לִנְשִׁיכָה.

.

מַלֵּא בְּמִלִּים אֶת טֵרוּף דַּעְתִּי

אוֹ הָנַח לִי לִחְיוֹת בְּלֵיל נִשְׁמָתִי

הַשָּׁלֵו, הֶחָשׁוּךְ לְתָמִיד.

.

לְבָבִי תּוֹךְ קְרָבַי – כאן עשיתי שימוש בצירוף משירו של שמואל הנגיד בשם זה. (ט"נ)

.

השירים הם מתוך צדף של אור בלילה, מבחר משירת פדריקו גרסייה לורקה, בתרגום טל ניצן, שיראה אור בהוצאת קשב לשירה בחודש הקרוב.

.

טל ניצן היא משוררת, סופרת ומתרגמת. ספר שיריה השמיני "היער שבדינו" יוצא לאור בהוצאת מקום לשירה בימים אלה. שירים, סיפורים ותרגומים שלה הופיעו במוסך בגיליונות אוקטובר 23, פברואר 24 וספטמבר 24.


>> במדור שירה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אירינה ציליק וואנו קרוגר בתרגומו של אלכס אוורבוך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | בין גדה לגדה, בין תודעה לתודעה

"הספר הזה נראה כגשר בין תל אביב לתחנה לא ידועה, בין תחילת המאה הנוכחית, המוּכרת, להמשך המאה שמעטים עוד מעיזים לנבא." ולרי ולדמן על התקווה לגשר בין האישי לפוליטי ב"אנחנו, חסרי המולדת" מאת סיון בסקין

832 629 Blog

אורית חופשי, פרט מתוך: לוט בערפל Nebulous, הדפס עץ, ראבינג ורישום בעפרונות צבעוניים על נייר קוזו ואבאקה, עשוי ידנית, 203X406 ס"מ, 2022

בין גדה לגדה, בין תודעה לתודעה: על "אנחנו, חסרי המולדת" מאת סיון בסקין

ולרי ולדמן

.

על כריכת אנחנו, חסרי המולדת, ספר השירים הרביעי של סיון בסקין, מתנוסס גשר יהודית המחבר בין מרכז תל אביב למזרחה. גשרים הם מוטיב מרכזי בספר הזה, אבל הגשר הלבן והמקוטע הזכיר לי דבר אחר: שלד הלווייתן מסרטו של אנדרי זביאגינצב, "לווייתן", שיצא לאקרנים ב־2014 ברוסיה. זהו סיפור עושק של האזרח הקטן, והלווייתן משול בו, בין היתר, למדינה המתפרקת והגוועת ולקשר הנפרם שבין אזרח למדינתו, למולדתו. על רקע זה גם המילים "אנחנו, חסרי המולדת" נראות כבשורה חדשה בשיריה של בסקין, עוד לפני שהספר נפתח: "אנחנו" – מילה טעונה למדי בשירת אני כה מובהקת; לעומת "חסרי המולדת" – המגלמת את המתח שבין שתי המולדות ואת כאבן, בפרפרזה למשפט הידוע של לאה גולדברג בשירה "אורן" ("אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –/ כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –/ אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת." מתוך: ברק בבוקר, ספרית פועלים, 1955). אף שהמתח ביניהן, שנמנה עם היסודות של שירת בסקין, אינו נעלם מספר זה, הוא מפנה מעט מקום למתחים חדשים.

.

ביקורת שירה דימוי אמצע (לוויתן)

.

אותו לווייתן של זביאגינצב עומד לנגד עיניי גם למקרא האזכורים הרבים של זוועות השנים האחרונות בשירי הספר: מגפת הקורונה, הפלישה של רוסיה לאוקראינה, טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה. שוב ושוב בסקין מבקשת לברר את השפעת האירועים האלה על נפש האדם ועל אורח חייו. במבט רחב נראה שרבים משירי אנחנו, חסרי המולדת מממשים נבואה שעלתה כבר בספר השני של בסקין, מסעו של יונה, לפני עשור ומחצה: "וְכָל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה, כְּשֶׁבְּתַעֲרוּכָה מִקְרִית / אֲנִי רוֹאָה דָּבָר כָּזֶה, הוּא רַק לִצְרֹחַ בְּעִבְרִית: / 'אֵינְכֶם רוֹאִים מָה מְצַפֶּה לָכֶם, פּוּסְטֵמוֹת?' / זֶה יִגָּמֵר בַּחֲפִירוֹת, זֶה יִגָּמֵר בְּדָם סָמִיךְ, / וְיֵשׁ לָכֶם שָׁלֹש דַּקּוֹת עַד שֶׁהוֹרְגִים אֶת הַנָּסִיךְ, / אֲנִי חוֹתֶמֶת" (אחוזת בית, 2011, עמ' 101).

כאמור, גשרים חוזרים לכל אורך הספר החדש: לא רק גשר יהודית, אלא גם גשר שיפמן, גשר מוזס, גשר הירקון, גשר המנעולים, גשר השלום ואחרים. מבחינה תמטית בולט הגשר שבין שתי חטיבות הספר: שירים ליריים־אישיים, שירים פוליטיים המקושרים לאירועי השעה ושירים השייכים לשתי החטיבות (למשל "נישואי תערובת", עמ' 54–57). החטיבה הפוליטית אינה רק הדומיננטית יותר בספר, כמשתמע מלשון "אנחנו" שבכותרתו; היא גם תופסת בו מקום נרחב. נראה שזה הספר הפוליטי ביותר שפרסמה בסקין עד כה, והשיר "קפלן" המופיע לקראת סופו אף נפוץ לאחרונה ברשתות החברתיות. 

העמדה הפוליטית החריפה שננקטת בספר אינה מופנה רק להווה אלא גם לעתיד ולדילמות שהוא מעלה, למשל במחזור "שבב זיכרון": "זִכְרוֹנוֹת לֹא שֶׁלִּי, בֵּיתִיִּים וְחַמִּים כְּמוֹ פַּנְקֵיק, / הִתְאַחֵדוּ! אֲנִי / כְּבָר הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁב / בְּשָׂפָה שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֶרֶת. / הִתְאַמַּנְתִּי עַל זֶה" (עמ' 20). או בשיר הפתיחה, "זורם": "יָם – אֲבִי תְּנוּעָה וְנֶצַח, / יוֹדֵעַ כָּל סְטוּדֶנְט. / אַל תִּנְטֹשׁ, כְּשֶׁלְּעֵינֶיךָ / אונדזער שטעטל ברענט!" (עמ' 7). ראוי לתת את הדעת כאן, ובשירים אחרים בספר, על התפקיד הייחודי שבסקין נתנה הפעם ליידיש – שפה חסרת מולדת שטרם בלטה במידה כזאת בשיריה הפתוחים ללשונות. דווקא יידיש, שפה עם קונוטציה גלותית בישראל, משחררת כאן את ההקשר המיושן־הקלישאי שניתן אצלנו בבתי הספר לשירו של מרדכי גבירטיג "העיירה בוערת" ("שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה! / עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ" בתרגום אברהם לוינסון). החזרה למקור, "אונדזער שטעטל ברענט" – שנראית בהקשר העכשווי זרה לכאורה, לקוחה ממקום אחר – מטעינה את הקריאה הזאת באימה חדשה, במתח המגשר אף הוא מחדש בין עבר לעתיד, בין מקומי לגלותי. מפלט אפשרי ממצוקה זו, העולה משיר שנכתב בתקופת הקורונה ושהוקדש "לחברים האהובים שלי בברלין", נראה דווקא כמחווה סולידרית לאבידן: "וְאֵין לָנוּ לְאָן לָלֶכֶת – / רַק זֶה לָזֶה, לְחִי אֶל לֶחִי, / אַרום דעם פײַער ['סביב האש', שיר עממי] שֶׁהִצִּית / בָּרָק בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית" (עמ' 11).

הַזיקה הרעננה למקורות קודמים – ספרותיים, מוזיקליים והיסטוריים – מחברת את שירי הספר הזה לשירים הקודמים של בסקין. לעיתים, ומעניין לתהות מדוע, בסקין טורחת להציג בהערות את מקור הציטוט – למשל בכוכבית אחרי שתי המילים האחרונות בטור "עָתִיד יָקָר, תֵּן יָד (כְּאֵב, הַחְכֵּם)" ("בעקבות שארל בודלר, 'פרחי הרָע', בתרגומו של דורי מנור, הקיבוץ המאוחד, 1997" – עמ' 47). לעיתים הקוראים נדרשים לזהותו בעצמם, ודרישה זו מעוררת מחשבה על רצונה של בסקין להזכיר לנו שמה שנראה רחוק הוא דווקא קרוב מששיערנו. למשל בהנחה שבטורים "אֲנִי יוֹדַעַת לְהַסְתִּיר / יֵשׁ לִי זִכָּרוֹן מֻשְׁתָּל מֻשְׁלָם לְמִקְרִים כָּאֵלֶּה בְּדִיּוּק / כִּי בְּסִינֶמָטֵק וִילְנָה הֵם הִצְלִיחוּ / מִי יִשָּׁאֵר / מָה יִשָּׁאֵר / הֲלֹא גִּלּוּ לָכֶם / צִלְּמוּ / הִקְלִיטוּ" (עמ' 75) יזוהה שירו של אברהם סוצקבר "מי יישאר" (ווער וועט בלײַבן).  

מבחינה סגנונית שירי הספר מתחברים לנטייתה הוותיקה של בסקין, ברוח המודרניזם הרוסי, לחרוז עברית בשפות אחרות (בעיקר אנגלית) וכאמור גם לשלב שפות רבות בלשון השיר. אולם להבדיל מבשלושת הספרים הקודמים, המשקל ברבים משירי הספר חופשי יותר. יש מקומות בספר, בעיקר אלה שאין בהם מילים, המזמינים קריאה בקול. למשל המחזור "2022" שמסמן מקומות חרֵבים (וולנובאחה, צ'רניהיב, מריופול) בשלוש כוכביות. בקיץ, כשהספר הושק בתל אביב, המירה בסקין בקריאתה את הכוכביות בנקישות, וכך נשמע בכל זאת קול למה שכבר נפער בו אלם.

לעומת הנושאים מן האקטואליה הישראלית, שכבר דשו בהם בשירי זמננו, שירי השער "אני בארץ שרגליה מבוֹססות בחול ואש" בולטים בעוצמתם ובכאבם. שער זה נסב על הפלישה לאוקראינה ב־2022, ובסקין היא מן המשוררים הבודדים שעסקו בנושא בעברית. מתח מיוחד נוצר בין הלשון היבשה של המוטו הארוך מדיווח בעיתון "הארץ" על פרוץ המלחמה, אשר משקף בעקיפין את חוסר האונים של עורכי החדשות באותו בוקר, ובין נימת הטורים העוקבים אחריו: "עַכְשָׁו אֲנִי צְרִיכָה לִכְתֹּב. / וְלֹא הָיִיתִי שָׁם, אֲבָל הַכֹּל מֻכָּר, / הָיִיתִי אֲמוּרָה לָדַעַת מָה עוֹשִׂים. / אַךְ הַשָּׂפָה נִלְחֶמֶת, מִתְנַגֶּדֶת, / וְאֵין לָזֶה מִלִּים, שׁוּב אֵין מִלִּים" (עמ' 60).  

לצד העיסוק החדש באקטואלי שבות בספר הזה תמות שהעסיקו את בסקין בספריה הקודמים: עזיבה ופרידה, הגירה ונדודים, חופש ומפלט, ושתי המולדות – וילנה ותל אביב. אף ששם הספר מביע ניתוק מהמקום, תל אביב היא דמות מרכזית בספר הזה. נופיה וגשריה מלווים אותו לאורכו: הגשר משמש כאן חפץ לימינלי, חיבור בין גדה לגדה, בין תודעה לתודעה, בתקווה קלושה להופכם לשלם. אם נחפש גשרים גם בספרים הקודמים של בסקין, אפשר לטעון ששלושת הספרים הקודמים גישרו בין המאה העשרים ל־21, בין מקומות וזמנים שהיו. לעומתם הספר הזה נראה כגשר בין תל אביב לתחנה לא ידועה, בין תחילת המאה הנוכחית, המוּכרת, להמשך המאה שמעטים עוד מעיזים לנבא. רק נעלם אחד נראה ידוע לדוברת בהרהור על עתידה שמחכה בסוף הגשר – העתיד חייב להיכרך בחופש: "יוֹדְעִים שֶׁזְּמַן X מֶרְחָב X בָּשָׂר = / חֹפֶשׁ, / וְלַחֹפֶשׁ אֵין מְחִיר. / וּמִי שֶׁלֹּא פָּתַר / אֶת הַתַּרְגִּיל הַזֶּה / נִדּוֹן לִהְיוֹת אַסִּיר עִם טַנְק" (עמ' 69).

בעיניי השורות היפות ביותר בספר נמצאות דווקא בשירים האישיים. למשל בשיר "וריאציות על חזייה" שמתאר את התבגרות הדוברת המהגרת ואת גילוי נשיותה: "הָיִיתִי גּוּף מִקְרִי עִם לֵב אֶקְסְטָטִי, / שֶׁהַחִצִּים כֻּלָּם מְכֻוָּנִים אֵלָיו. לֵב חֶרְדָּתִי"; "הֶעָתִיד לֹא בּוֹנֶה גִילְיוֹטִינוֹת, / הוּא מַחֲלִיף אֵיבָר אֵיבָר. / הֶעָתִיד יוֹדֵעַ לָטִינִית / שֶׁלֹּא הִשְׂכַּלְתִּי לִלְמֹד בֶּעָבָר" (עמ' 43–44). מי שמבקש למצוא בספר מזור או ביטוי לאירועי השעה ימצא אותם גם בשירים האלה, בנימה שונה מזו שבשירים הפוליטיים. 

מכל מקום, מן הגשר שבין שתי החטיבות משתקפת היטב רוח התקופה המעורפלת סביבנו: תקופה שאולי מסמנת יותר מכול פרידה מהמאה הקודמת, שיותר ויותר אנשים מאבדים בה מולדת; אמונה במולדת שהייתה, שתהיה. אנשים עוזבים את בתיהם בלי לדעת מתי ישובו, והחיים כופים על רבים את מה שהדוברת בספר הזה מחפשת פעם אחר פעם – החופש לחיות.

.

ולרי ולדמן, ילידת קייב, ביום עורכת חדשות ב־TheMarker, ובלילה מתרגמת וסטודנטית לתואר שני בתרבות יידיש באוניברסיטה העברית. תרגומיה מרוסית פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ובכתבי העת "הו!", "הליקון" ו"אלכסון". שירים מאת זויה אזרוחי בתרגומה פורסמו בגיליון 56 של המוסך, ומסה על הרוגי המלכות בברה״מ בגיליון המוסך מיום 18.08.2022.

.

סיון בסקין, אנחנו, חסרי המולדת, הקיבוץ המאוחד, 2024.

ביקורת שירה עטיפה (3)

.

>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על "בחוץ שֶׁקֶט"' מאת יעל סטטמן ושי פורסטנברג על "רקוויאם" מאת אהרן שבתאי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2024 | חותרים מעבר לפחד לטבוע

"דמיינתי את הצוות שהודחנו ממנו משחיר את פניו בצבעי הסוואה לקראת הלילה. הגורל שלי כבר היה באמצע מהלך של תנועת פיצול וניתוק מגורלם, ובכל זאת ניסיתי לחשוב אם היה משהו חריג בפעם האחרונה שניסינו לנבא את העתיד." קטע מהרומן "חגורת הרסס" מאת תום הדני נוה

832 629 Blog

אורית חופשי, פרט מתוך: ארעי Transient, לוחות עץ אורן חתוכים ודיו, הדפס עץ, ראבינג ורישום בעפרונות צבעוניים על נייר קוזו ואבאקה, עשוי ידנית, 520.7X203 ס"מ, 2021

חגורת הרסס

תום הדני נוה

שלושה פרקים מתוך הרומן

.

*

הוצאנו את התרמילים מתא המטען של האוטובוס. משקלם דמה למשקל שהיינו אמורים לסחוב לו היינו במסכם. קים סגר אחריו את דלת תא המטען בתנופה, וקול החבטה נבלע בחלל האחסון. האוטובוס התרחק.

נעמדנו בצלו של עץ אשל והחלפנו את המדים בבגדים קצרים. תוך כדי התבוננתי בקים. הוא חלץ את נעלי הצבא ופתח את כפתורי חולצת המדים באצבעות זריזות. הוא הסיר את הדסקית, מיתר שחור כיסה את חוליות המתכת שלה, והשחיל אותה בחור של כיס המכנסיים. אחר כך, יחף, הוא שחרר את קפלי המכנס מהגומיות שהחזיקו אותם מעל לקו הנעל, מאפשר לקצוות להשתחרר מקומטים מעל הגרביים האפורים. הוא נשען על קליפתו המחורצת של העץ באופן שהבליט את שרירי בטנו. ללא חולצה הוא תמיד נראה חזק יותר. אחר כך פתח בתנועת אגודל מהירה את אבזם חגורת המכנסיים ופשט אותם בן רגע. על שוקי רגליו הוטבעו סימני הגומיות.

שלפתי את המצלמה שלי מהכובע של התרמיל והצעתי לקים שנצטלם ככה, בתחתוני בוקסר ובלי חולצות, על רקע העץ. ״עדיף בלי תיעוד,״ הוא אמר ושפשף את כפות רגליו היחפות בחול. רוח מהים הניעה את עלוות העץ. תחבנו את המדים אל תוך התרמילים, העמסנו אותם על הגב והידקנו את רצועות המותן והחזה. ידי נשלחה, כאילו מעצמה, לסדר את הנשק. נבהלתי מכך שהוא לא שם.

רגע עוד עמדנו בצלו של העץ ואז פתחנו בהליכה מהירה. אל הים הובילה דרך עפר, בוהקת בשטף של החזר אור השמש. בשולי הדרך התגבבו ערימות של פסולת בניין, ועשבים התייבשו בין השברים. המילה ״מסלול״ והמילה ״הדחה״ נהפכו בראשי למילים נרדפות, האחת דחקה את השנייה ותפסה את מקומה.

ככל שהתקרבנו אל הים העצים הנמיכו לכדי שיחים, והדרך נמתחה עד שסופה הסלול היטשטש בחול. ״חשבתי על 'מה אם…?' נוסף,״ אמרתי לקים מתנשף בזמן שצעדנו. ״מה אם כל לחיצת יד תגלה לך את הפעם הראשונה שבה האדם שמולך הזדיין.״ ״לא רע, לא רע,״ אמר קים והגביר את קצב הליכתו. ״אבל היית למשל לוחץ את היד של אבא שלי?״

קים האט כדי שאדביק את הקצב שלו. ״יש לי 'מה אם…?' משלי,״ הוא אמר. ״כשעזבנו את היחידה, ישר חשבתי שזאת הפעם האחרונה שאנחנו רואים את הצוות. אז חשבתי – מה אם תוכל לדעת בוודאות אם אי־פעם תפגוש מישהו שוב.״

״ו…״ אמרתי.

״ואם לא, יהיה איזה סימן.״

״כמו מה?״

״לא יודע,״ קים עצר רגע לחשוב. ״אולי כוכב מנצנץ או עיגול מהבהב מעל הראש שלו,״ הוא הרהר בקול רם. ״איזה סימן ברור שלא תראה אותו שוב. תחשוב על זה, אתה הולך באמצע הרחוב ועוברים מולך אנשים, ובתוך שנייה ברור לך חד וחלק את מי לעולם לא תפגוש שוב, לא בגלל שהוא ימות או שדווקא אתה תמות, ואתה הולך לך והרחוב מלא בסימנים כאלה.״ ״ואם בכל זאת תנסה עוד פעם לראות אותם?״ ״זה לא יקרה. כי זה לא אמור לקרות.״ חוף הים גבל בתחנת הכוח מצפון. פועלים רתומים במותניהם השתלשלו מאחת הארובות. מפתחה של ארובה אחרת התבדר אל־על שער עשן פרוע. רוח מערבית האריכה את תנועות הגלים כלפינו ונשאה עמה רסס מי ים, ולפתע חדלה. האופק זרם מעל לים ועצר במקום שבו כדור הארץ התעקם.

השלכנו את התרמילים הפוכים על התפר שבין החול הרך לקשה, פשטנו את הבגדים בחופזה, מוותרים מראש על בגד ים ומשקפת, ורצנו למים, מתחרים ודוחפים זה את זה. הים נפתח לפנינו במלואו ועקצץ על העור בשאריות של ארס מדוזות. העיניים צרבו. התרחקנו מהחוף בשחיית חתירה, מתחככים בתועפות הזמן של הים שהדף אותנו וטמן אותנו בין גליו, בעודנו שולחים יד אחר יד לגריפה כאל תוך מחילה שתוכנה עלום, שוחים במקביל לקו השחור של מסוע הפחם, מעל לנבכי הים, מתחלפים בהובלה, נעזרים זה בזה לשבירת הזרם, בולעים מי ים וחותרים מעבר לפחד לטבוע, להיבלע, עד שנגענו בפחד לאבד את הכוח לחזור.

הפסקנו לשחות והנחנו לגוף לצוף שקט על פני המים, נתון לזרם שסימן לנו לשוב לחוף. 

.

*

שתיתי מבקבוק המים והברגתי בחזרה את הפקק. גרגירי חול נגרסו עם סגירתו. נשכבתי על הגב להסדיר את הנשימה. בית החזה עלה וירד כמצוף. התהפכתי אל הבטן. מים שנאגרו בשקע הטבור נשפכו. הלב דפק כנגד החול החם והשאיר בו גומה, והגוף כולו נהיה כבד, כאילו רק חיכה לצאת מהים כדי להיהפך למשקולת.

השמש השליכה כתם בהיר על הים והתמהמהה על מדרגת השקיעה. האוויר נותר חם, אבל החול החל לאבד ממידת חומו. התרחקנו מקו המים בחיפוש אחר מקום מוצל לישון בו. חיברנו את שתי יריעות בד האוהל זו אל זו ומתחנו אותן על גבי מוטות מתקפלים. קים היה יעיל וחד בכל פעולותיו. הוא לא בזבז זמן או מאמץ, ובעודו מחזיק את המוטות המתקפלים ביד אחת עזר ליריעות להיתפס במקומן בידו השנייה.

נותר מעט אור. מצאתי אבן שטוחה ודפקתי אותה חזק ביתד ברזל מעוקמת שהרעישה והתיזה זיקי אש בכל חבטה. החטאתי מכה, האבן השמיעה צליל עמום כשדפקתי אותה ישר בציפורן האמה. פקעת אוויר נלחצה מתוכי באנחה. הראייה היטשטשה. דם נקווה מתחת לשמי הציפורן שהתקדרו בן רגע. הנה ההדחה מקבלת צורה וכאב, והנה דפיקה מסתפחת לדפיקה. קים מיהר אלי. ״תראה מה קרה לך,״ הוא אמר בקול מודאג וניסה לקחת את ידי בידו. הדפתי את ידו וסימנתי לו שיתרחק ממני, נחוש לא להראות לו עוד מהכאב. השלכתי את האבן אל הים בתנועת זריקה גסה. רעש הפגיעה נטמע בין הגלים. קים התבונן בי וניסה להבין. אור השקיעה ריכך את החריצים הגסים שמשני עברי פיו והבליט עד כמה ריסי עיניו ארוכים.

קיררתי את האצבע במים. בינתיים קים מצא אבן נוספת, תקע את יתד הברזל ובמתיחת חבל חיבר אליה את יריעות הבד. אחר כך פרש שמיכת פיקה ואוורר מעליה את שקי השינה. ״תן שנייה לראות את האצבע שלך,״ הוא ביקש שוב. ״אני מתערב איתך על פחית שתייה, מה שתבחר, שהציפורן תנשור לך,״ אמר.

נשענתי על התרמיל, אגרוף סגור חזק על האצבע הדפוקה. ״תפסיק לגעת באצבע,״ קרא קים לעברי. התעלמתי ממנו. משהו משולח ומסקרן התחולל ברווח הבוער שבין הבשר לציפורן. הסתכלתי על הים, שנראה כמו רמה רחבה והאפיר מולי. הוא נהיה זר והתמלא אורות פזורים של אוניות משא שהמתינו לפריקה. חיפשתי נקודה אחת להתמקד בה, שתהיה שלי ותקבל קווי מתאר של כוכב אם רק לא אסיר ממנה את המבט או אמצמץ.

דמיינתי את הצוות שהודחנו ממנו משחיר את פניו בצבעי הסוואה לקראת הלילה. הגורל שלי כבר היה באמצע מהלך של תנועת פיצול וניתוק מגורלם, ובכל זאת ניסיתי לחשוב אם היה משהו חריג בפעם האחרונה שניסינו לנבא את העתיד.

.

*

אחת לחודש, בליל ירח מלא, היינו עומדים עירומים בשטח פתוח, מוקפים בדממה. זאת היתה מסורת ותיקה של היחידה. לפעמים נעמדנו עירומים בסוף מסע אלונקות, לפעמים אחרי תרגול פשיטה, בעודנו מתנשמים, והמדים זרוקים לצדנו כתלוליות רטובות מזיעה והנשק מונח לצדם. אז היינו מותחים ידיים לצדדים, מרווחים במאמץ בין האצבעות, מפשקים רגליים, מרחיקים עד כמה שניתן את הירכיים זו מזו. מפקד הצוות והסמל היו עוברים בינינו, לבושים, ובוחנים בקפידה את צל הגוף המוטל על האדמה. האמנו שמי שראשו לא נראה בצל ימות בקרוב, שמי שלא ניתן לראות בוודאות את אצבעותיו יאבד רגל או יד, ושמי שהזין שלו בכלל לא נראה בצל ימשיך להסתובב עם זין בלתי נראה.

.

תום הדני נוה, חגורת הרסס, ידיעות ספרים, 2024.

מודל 2024 עטיפה (2)

.

>> במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך הרומן "אפריקה בלוז" מאת אילת שמיר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן