מודל 2024 | להכריע בין הקוף לתינוק

"עכשיו היא הרוגה, נפוחת קרסוליים, כבדת עפעפיים, מתה לישון. ואין לה כוח, לא אליו ולא אל הקוף, גם לא לילדה שישנה בחדר הקטן לידם." פרק מתוך הרומן "אפריקה בלוז" מאת אילת שמיר

832 629 Blog

מירי נישרי, נמר שלא הצלחתי להציל, גרפיט, פרוטאז' - קפה, דבק ואקוורל על נייר, 40X30 ס"מ, ללא תאריך

פרק מתוך הרומן "אפריקה בלוז" מאת אילת שמיר

.

כבר יותר מידי זמן היא מסתובבת בחצר עם הקוף, הילדה, יושבת איתו שעות על אדן כיור הכביסה הגדול בחצר, מדברת אליו, מלטפת אותו, מאכילה, מרכיבה אותו בחצר על האופניים הקטנים. הוא מטפס לה על הראש, הקוף, מושך בשערות, והיא מפייסת אותו במין סבילות מוזרה כאילו הוא תינוק, משגעת את דינגו, שמת מקנאה ומשתרך אחריהם לכל מקום — ״וגם אותי,״ אימא מתלוננת ערב שבת אחד. ומה פתאום הוא בכלל הביא הביתה קוף, ועוד בבון קטן מסכן, כאילו לא הספיק לו הקוף שהביא במלחמה מיריחו והיא לא הסכימה שיישאר אצלם, אז מה פתאום עוד פעם קוף, ודווקא לפני הלידה? (את הקוף ההוא מיריחו מסרו לגן החיות התנ״כי וקיבלו כרטיס כניסה משפחתי לשנה.)

אביה מגרד בראשו, מקדיר פנים, מתכנס לתוך הזיפים הכהים שכבר יומיים לא גילח, מסתובב בלי חולצה הלוך ושוב במסדרון הארוך שמחבר בין חדרי השינה למטבח, חונק את שלל התוכניות שמתרוצצות בראשו, מסרב להכריע בין הקוף לתינוק: למה שלא יהיה לילדה קוף, שום חברים אין לה פה, אז מה פתאום היא מתרתחת?

היא בוחנת אותו בשתיקה, את פניו, את החזה השעיר, החשוף, שמתחת לכתפיו הרחבות. ידה השמאלית מחליקה בהיסח הדעת על שדיה התפוחים, על מצחה, על שערה החפוף, הארוך, על בטנה הגדולה, בטן של חודש שביעי או שמיני (דוקטור טאובר מישש והאזין ושוב מישש, אך התקשה לחרוץ). עדות מרשיעה, ניצחת, ללילה או שניים של רפיון ותאווה הדדית. הבטן שחוצצת ביניהם עכשיו. כן, גם לילות כאלה היו. סוערים אפילו. אבל כבר לא. הרבה זמן לא. ממש לא. עכשיו היא הרוגה, נפוחת קרסוליים, כבדת עפעפיים, מתה לישון. ואין לה כוח, לא אליו ולא אל הקוף, גם לא לילדה שישנה בחדר הקטן לידם.

רגע הוא בוהה בה בעיניו הלאות, עם השקיות הכהות שמתחתן: גם לו כבר אין כוח. וגם לא סבלנות. כבר הרבה זמן המצב כאן מעורער. מתרוצצות שמועות. יש באוויר דיבורים על הפיכה, יש גם שמועות על מרד בקיסר, יותר מדי שמועות, וגם המשלחת הצבאית שלהם עלולה להסתבך אם זה יקרה ולא יצאו מכאן בזמן. מתי זה יקרה? לאף אחד אין מושג. אולי רק אחרי שיחזרו, לא קודם. אולי אפילו לא בשנה הבאה. אבל הוא לא אומר לה על זה כלום, רק מגרד בציפורנו איזה כתם שמן בלתי נראה שדבק במשקוף ומיד מסתובב לאחור ונכנס למטבח. באי־נחת הוא תר בעיניו אחרי משהו. משהו לנעוץ בו שיניים. מתחבט בין שאריות ספגטי בולונז מאתמול (שלושתם כבר התמכרו לספגטי בולונז של אלמיטו) ובין עוגת שיש לא ממש טרייה, ובסוף עט על מנגו עצום, בשרני. כאילו התאריך המתקרב (לידה, הפיכה, כבר לא ברור מה יקרה קודם) נוטע בו איזה רעב חדש, מתוח, שמחייב פורקן מהיר, מתוק, סמיך, לפני שימצא תירוץ להסתלק, להסתובב קצת בדרכים, אולי איזה אימון צבאי שיחלץ אותו ממועקת הבית.

מולה, על השרפרף שבפינת החדר, מטרטר בלי הרף המאוורר הקטן. בוחש את האוויר הלח. מתאמץ. נאנק. לשווא. הלילות האפריקאיים נהיים כאן סמיכים יותר ויותר. היא סובלת בחום, שונאת. הוא דווקא אוהב את החום. אם רק היה יכול, היה חי לו ככה. בחום. כמוהם. מסתובב כל היום בלי חולצה. בלי מכנסיים אפילו, חצי עירום. מתכהה אפילו עוד יותר. נהיה כמעט כמוהם. ״מתאים לך,״ היא מקניטה, לא שוכחת להזכיר לו מי הוא ומאיפה הוא בא.

״אל תדאגי,״ הוא מפטיר לעברה כשהוא חוזר ונעמד ליד המשקוף, מוצץ לאיטו פלח מנגו גדול, אבל נשמע מהוסס, מצטדק (מנסה להרגיע אותה או את עצמו). וחוץ מזה, הוא ממשיך, אז הוא הביא לילדה קוף קטן, נו אז מה?

״לילדה או לעצמך הבאת אותו?״ היא מוכיחה אותו בלי חמדה. פחות מחודשיים נשארו לה עד הלידה, וכבר ברור שגם הפעם הזאת ישאיר אותה לבדה, והפעם בבית היולדות של הראר, בתנאים סניטריים שאף פעם לא דמיינה שתלד בהם. לבנה יחידה בין כל היולדות המקומיות היא תהיה שם, אז איך הוא אומר לה עכשיו לא לדאוג? והוא בולע את שארית המנגו ומוחה את פיו בגב ידו ושוב נאטם. עכשיו תורו להתעצבן. מוטרד מהוויכוח הלילי שהתלקח בן־רגע, הוא מציץ לתוך החדר הקטן (פיה של הילדה פעור, היא נראית לו שקועה בשינה עמוקה), ואחר כך גבו השחום, החשוף, שכמותיו, עורפו, מתרחקים ונבלעים אל תוך חשכת המסדרון.

עם כרסה העצומה היא משתרעת לאחור במיטה, פשוטת איברים. כמו כלבת שמירה עקשנית, נרגנת, היא רבוצה כך באוזן כרויה, לא נרדמת. לא נרדמת. לא נרדמת. לא. מתחפרת בתוך עצביה המרוטים, היא מסתובבת על צידה, נחושה שלא לוותר. מתהפכת שוב על צד ימין ושוב על שמאל. מתנחמת במחשבה שלפחות העובר הגדול שמקופל בתוכה ישן לו עכשיו שנת ישרים. אולי בסוף היא תלכוד גם אותה, השינה הארורה. כן, מתישהו הלילה הזה ייגמר, הזמן יעבור, אבל היא יודעת: גם דברים שהוכרז עליהם רשמית שנגמרו, לא תמיד עוברים, יש דברים שאף פעם לא נגמרים. לא אצלה. לא אצלו.

ותחילה היא שומעת רק את דלת הרשת נחבטת, ואחר כך היא שומעת מעבר לתריס המוגף את רמיסת החצץ בצעדיו האיטיים, הקצובים, ואחריהם היא שומעת גם את השרשרת שנגררת אחריו, שרשרת הקוף, ואת טפיפותיו של דינגו, שוודאי נדחק ומתחכך בין רגליו, ואחר כך גם את ברז הגינה הדולף טיפה־אחר־טיפה־אחר־טיפה לתוך קערת המים של דינגו שהוצבה תחתיו. אחר כך משתררת דממה, וכעבור פרק זמן לא ברור היא מריחה את הסיגריה שלו. וזה מעצבן אותה עוד יותר. ההתענגות הלילית השקטה הזאת שלו על סיגריה. בלעדיה. ההתרסה שגלומה בזה. ואחר כך מה? היא לא תתפלא על כלום. גם אם יחליט פתאום להושיט את שארית הסיגריה לקוף.

אבל לנגד עיניה הטרוטות קמה פתאום דווקא תמונת הקוף האחר. הקוף הקטן ההוא, המורעב, שהציל אז מגן החיות ביריחו. הקוף שהופיע איתו לילה אחד באמצע המלחמה, אחרי שנסע איתו כל הדרך מיריחו לרמה ובחזרה. לפני סרפנד זה היה, כן. ולא רק את הלילה ההוא היא זוכרת, גם את סרפנד. את כל הפרשה. את ההסתבכות שלו. ההסתבכות שנעשתה גם שלה. כאילו לא הספיק לו מה שקרה ליקי במלחמה, חיפש לו אז עוד צרות.

וגם באותו לילה הוא הסתובב בחדר מתוח, לא מגולח ועדיין אבל, וגם אז הוא אמר לה לא לדאוג. ומאז בכל פעם שהוא אומר את זה, היא מתחילה לדאוג. לדאוג מאוד. לא מאתמול היא מכירה אותו ואת השיגעונות שלו, זה לא עבר לו כנראה, זה אף פעם לא יעבור. ועכשיו כשהיא כאן ובהיריון מתקדם, נראה לה שאפריקה החמירה את הכול עוד יותר. פעם בחודש–חודשיים הוא נתקף כאן במין גחמה כזאת לפרוע את כל הסדרים הצבאיים וחוזר הביתה במפתיע עם איזה בעל חיים חדש שמצא בדרכים. ״לילדה,״ הוא מצטדק בחיוך נכלם, אף שברור לשניהם שהילדה היא רק תירוץ.

.

אילת שמיר, אפריקה בלוז, עם עובד, 2024

מודל 2024 עטיפה

.

» במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: "מה פתאום מלחמה!", פרק מתוך "זמן מיד שנייה", ספרה של כלת פרס נובל סבטלנה אלכסייביץ' בתרגום פולינה ברוקמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מרסל פרייליך קפלון: המדענית שהנגישה כימיה לתלמידי ישראל 

יש מורים, ויש מורים לחיים. כאלו שהתשוקה לחומר הנלמד, לידע ולהנגשה שלו פורטת על נימי נפשם והם מניעים את גלגלי הידע העצומים שלהם הלאה, במרץ שבוער בהם ובנחישות עצומה, מתוך תחושת שליחות. ד"ר מרסל פרייליך קפלון הייתה מורה כזו. היה בה שילוב נדיר של חוכמה, תשוקה ומסירות אינסופית. אותה חיות ואהבה שבערה בה, נגדעה באכזריות ב-7 באוקטובר. אבל הספרים, מעיינות הידע הכתובים שיצרו מרסל והקולגות שלה נשארו כאן, נחושים להמשיך את דרכה. פרויקט מיוחד

832 629 Blog 7.10.1

ד"ר מרסל פרייליך קפלון ז"ל, מתוך אלבום פרטי, וספר הלימוד לכיתה ט' שהייתה שותפה בכתיבתו ושמור בספרייה הלאומית: "חוקרים חומרי חיים".

"המפגש עם מרסל היה תמיד חוויה של השראה, ובין אם היה זה בכיתה, בפרויקט מדעי או בשיחה אישית, היא נגעה בלבבות והותירה חותם שאינו נשכח", כך מספרת ד"ר יעל שורץ ממכון ויצמן על הקולגה והחברה הטובה מרסל פרייליך קפלון ז"ל שנרצחה באותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר. משיחות עם מי שהיא נגעה בליבם גילינו כי מרסל הייתה לא רק מדענית וכותבת אלא גם אשת חינוך מסורה ומקצועית, שראתה לנגד עיניה מטרה נעלה של הנגשת הכימיה לתלמידי ישראל.

מרסל פרייליך קפלון עלתה לארץ ממרוקו בגיל שלוש עם הוריה חנה וניסים מדינה והייתה הבת ה-13 מתוך 14 אחים ואחיות. המשפחה שוכנה במעברה בבאר שבע, ובהמשך עברו לשכונה ד' בעיר. המקצוע האהוב על מרסל בתיכון היה כימיה והיא ממש התאהבה בו. לאחר שירות בצבא כמורה חיילת, סיימה תואר ראשון ושני בכימיה באוניברסיטת בן-גוריון והקדישה את חייה להוראת הכימיה לתלמידי תיכון. בסוף שנות ה-90 פגשה את ד"ר מירי קסנר ממכון ויצמן למדע, שהזמינה אותה להשתתף בפרויקטים של המכון. מירי מספרת שכבר מתחילת היכרותה עם מרסל התרשמה מאד מאופייה המיוחד ומיכולותיה: "הצעתי לה להיות מעורבת בפרויקטים שלנו לקידום לימודי הכימיה בבתי-הספר באזור הדרום. היא הייתה חכמה, מסורה, מאורגנת, בעלת רעיונות יצירתיים ונתנה אנרגיה חיובית לכל האחרים שעבדו אתה. היא הייתה מורה נהדרת לתלמידים וגם למורים. תמיד חיפשנו אנשים כאלה והייתי בטוחה שהיא תגיע רחוק".

בהמשך, נרשמה מרסל לדוקטורט במכון ויצמן למדע, והתמקדה במחקר פורץ דרך בתחום הוראת הכימיה באמצעות כלים אינטראקטיביים באינטרנט בהדרכת פרופ' אבי הופשטיין וד"ר מירי קסנר.  "מרסל עסקה בכל המרכיבים של הוראת המדעים – כמורה בתיכון, כמפתחת חומרי למידה, כחוקרת וכמדריכת מורים – מגוון כישורים שלעתים רחוקות משולבים באדם אחד", אומר פרופ' הופשטיין. לאחר שסיימה את לימודיה ב-2007, המשיכה לעבוד במכון ויצמן ובהמשך גם במכון דוידסון לחינוך מדעי. מירי מוסיפה ומספרת: "המשכנו להיות בקשר גם כשדרכנו נפרדו ובמשך השנים היינו שותפות לכתיבה אקדמית. העבודה אתה הייתה תמיד ממוקדת, יעילה ומהנה. הדבר האחרון שכתבנו יחד התפרסם בספטמבר 2023, מספר שבועות לפני הטבח הנורא".

מרסל נישאה לנוריאל ויחד גידלו שלושה ילדים: מור, זיו ועמית. המשפחה הגיעה לקיבוץ בארי והיא הפכה לקיבוצניקית לכל דבר – כך שאפילו הוצע לה לא אחת תפקיד מזכירת הקיבוץ. אבל מרסל העדיפה להעמיק את הידע ולהקדיש את עצמה לפרויקט חייה – הוראת הכימיה, פיתוח חומרים והכשרת מורים. לא רק שהעמיקה בהבנת המדע, אלא גם ידעה להנגיש אותו באהבה וברגישות לתלמידיה, לעמיתיה ולכל מי שהזדמן להיות בסביבתה. אחרי שמרסל ונוריאל החליטו להיפרד, היא הכירה את בן זוגה, דרור קפלון ז"ל בשידוך והשניים החלו את פרק ב' של הזוגיות בחייהם. הם היו זוג מאוהב מאוד, סקרנים, אוהבי טבע וטיולים. בשנותיהם האחרונות העמיקו בשיטת התזונה של הרמב"ם, ואורח חיים פעיל ובריא היה חשוב להם ביותר. 

מרסל עסקה בפיתוח חומרי לימוד, הייתה מעורבת בהקמת תחרות "יש לנו כימיה" לתלמידי תיכון, ופעלה רבות בתחום הכשרת המורים. היא הובילה פרויקטים רבים, ביניהם פיתוח קהילות למידה מקצועיות עבור מורים למדע וטכנולוגיה. ב-15 השנים האחרונות, הייתה שותפה לפיתוח ספרי לימוד במדע וטכנולוגיה, כלים דיגיטליים ופרויקטים שונים, כולל פרקים במדע החומרים במסגרת "מטמו"ן חדש". יחד עם עמיתיה, פרסמה מאמרים מדעיים וספרים, כשהאחרון בהם יצא לאור בספטמבר 2023. 

בספרייה הלאומית מצויים ספרים רבים שהייתה שותפה לכתיבתם, בהם: "חוקרים חומרי חיים", "מסע אל היסודות לכיתה ח'", "חוקרים חומר ואנרגיה". גם עבודת המחקר שלה לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בהנחיית ד"ר דני קוסט אצורה בספריה: "חישובים סמיאמפיריים לבדיקת השפעת שינוים גאומטריים על תכונות קומפלקסי מעבר מטען". הדוקטורט שלה עסק בנושא "הפעלה והערכה של שילוב פעילויות ממוחשבות בסביבה אינטרנטית בנושא מבנה וקישור בלימודי הכימיה בכיתה י'". כל אלו הם עדות לתרומה החשובה של מרסל להנגשת מקצוע הכימיה לתלמידים.

ד"ר יעל שורץ ממכון ויצמן מתארת את מרסל כ"פצצת אנרגיה", אישה המחויבת לתפקידה ברמה המקצועית והמסורה ביותר, דעתנית ו"ראש גדול" בכל מובן המילה. "הספרים האלה היו הפרויקט הראשון שהשתלבה בו בחטיבות הביניים. כל הרעיון היה להפוך את החומרים לאינטרקטיבים וזה מה שעשתה עד שנרצחה. הייתה תקופה קצרה שהיא עבדה במכון דוידסון לחינוך, שם הייתה מעורבת בפרויקט של סרטונים קצרים ומעניינים. זה היה פיתוח מחוץ לתכנית" מתארת שורץ. "לעבוד איתה היה עונג צרוף. היא הייתה מסוג הנשים שמעיפה אותך לגבהים. גם כשעבדנו יחד בהכשרת מורים, השתלמות מורים בקיץ. המורים עפו עליה. והיה לה גם תפקיד חשוב בקהילות. היא ניהלה פרויקט במדעים שעסק בשיח של מורים על הפרקטיקה".

שורץ ומרסל לא היו רק קולגות, אלא גם חברות טובות. שורץ מספרת שגם בשעותיה האחרונות, הביעה מרסל דאגה לבנה של שורץ שהוקפץ לעזה. באותה שבת בו קרה האסון, נחשפה שורץ למה שעבר על מרסל ודרור, שלב אחר שלב, בשידור חי. "יש לנו קבוצת וואטסאפ שלנו ושאלנו את מרסל מה קורה ואם היא בסדר", מתארת שורץ. "היא אמרה שהם סגורים בממ"ד, וככה זה התחיל. היינו איתה בקשר שוטף כל כמה דקות. היא סיפרה על היריות על החלון על הבית, על הצעקות מסביב. היא אמרה שהיא מפחדת ואז שהקשר נותק. הבנו שמשהו נורא קורה. קיוויתי כל כך שנגמרה לה הסוללה. קיוויתי שהצליחה לברוח. כל כמה דקות ניסיתי להתקשר ולכתוב לה שתיתן סימן. למחרת בבוקר חיפשתי את הילדים שלה ברשתות החברתיות. הגעתי לבנה זיו והוא סיפר שמניחים שמרסל ודרור נחטפו לעזה, אחרי כמה ימי המתנה, שמענו את הבשורה המרה מכל". 

בני הזוג שהו כארבע שעות בממ"ד עד שמחבלים פרצו לביתם. בנה של מרסל, זיו פרייליך, סיפר לנו כי עוד באותו היום הוא ואחיו נחשפו לסרטון שבו היא ובן זוגה מובלים קשורים מחוץ לביתם. יום למחרת, הגיע לידי האחים לסרטון נוסף שבו הם נראים מוטלים חסרי חיים. "בעזרתנו תהליך זיהוי הגופה של אמא שלי זורז ותוך כמה ימים הגיעו אלינו נציגים רשמיים מהצבא והודיעו לנו באופן רשמי. כאשר אנחנו כבר די בטוחים מה עלה בגורלה".

שורץ ראתה גם את אותם סרטונים קשים של חברתה האהובה: "הסרטון הזה, לא יצא לי מהראש. חודשים ניסיתי ללכת לישון והתמונה שלה, מובלת החוצה אל מותה, לא עזב אותי. הוא לא עוזב אותי עד היום" מספרת שורץ.

למרסל היו עוד חלומות שלא הספיקה להגשים. תזונת הרמב"ם ריתקה אותה והיא תכננה להוציא ספר על תזונת ורפואת הרמב"ם מנקודת מבט מודרנית של המדע, ולצאת להרצאות מלמדות על הנושא. חברי הצוות שלה ממכון ויצמן שעודם שבורים מהאסון, משתמשים בתוכניות ובתכנים שטוותה שלה וממשיכים לפתח אותם ואת מורשתה. "למדתי ממנה הרבה על טוטאליות. על מה זה להיות בן אדם טוטאלי" אומרת שורץ בעצב. "טוטאליות בעבודה, בחברות, במשפחה. נאמנות שלא ניתן לתאר. אבל זה כל כך הרבה יותר מזה – אי אפשר היה לפספס את מרסל. היא הייתה חברה שלי, ואני מתגעגעת אליה. היא חסרה לי כל יום". 

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד

יהודים שורפים ספרים?

כן, גם יהודים שרפו ספרי קודש וספרי הגות. אבל מדוע נשרפו כתבי הרמב"ם? מי היה המומר היהודי שגרם לשריפת התלמוד בצרפת? ולמה דווקא במאה ה-18 יהודים שרפו אלפי ספרים של יהודים אחרים? האזינו לשיחה עם ד"ר חיים נריה, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית על הספרים החשובים ביותר שהוחרמו, צונזרו ונשרפו.

זמן שמיעה 58 דק'
832 629 Blog Podcast

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי
אורח: ד"ר חיים נריה, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית
הפקה: KeyPod הפקות הסכתים
עריכה: הספרייה הלאומית

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

בלהה ינון: האישה שיצרה עולם חדש וטוב יותר, גם מגרוטאות

בלהה ינון, שנרצחה יחד עם בעלה בשבת השחורה של השבעה באוקטובר, הייתה אמנית אופטימית, מלאת חמלה וטוב לב, שרצתה להעביר לדור הצעיר את האהבה לטבע ולשמירה על כדור הארץ. כלב הגרוטאות שיצרה, וספרי הילדים שכתבה עליו, הם חלק ממורשתה. פרויקט מיוחד

832 629 Blog 7.10.1

בלהה ויעקבי ינון, צילום מתוך דף הפייסבוק של ביתם, והספר "פרפרית, גרוטי ואני" שכתבה בלהה ינון

גרוטי הוא כלב גרוטאות. הוא עשוי מפחית מיץ, איזולירבנד, חתיכות בד ובקבוקי פלסטיק. אבל עבור בלהה ינון, מחברת הספרים "גרוטי" ו"פרפרית, גרוטי ואני", גרוטי הוא כלב שמירה וחבר נאמן, שהיא יצרה כדי לחבר אותנו לטבע ולהזכיר לנו לשמור עליו. 

הספר "גרוטי", שיצא בשנת 1993, היה חלק מחזון ארוך שנים של ינון, ששאפה לחנך את הדור הצעיר לשמירה על הטבע, לפשטות המיחזור והיצירה. ינון הייתה אמנית, מורה ליצירה ואשת חינוך, וגם מנחת הורים מוסמכת מטעם "מכון אדלר", שהתגוררה במושב נתיב העשרה. בגיל 56 יצאה לפנסיה מוקדמת והקימה במושב סטודיו. שם יצרה, עבדה ולימדה – בעיקר סביב "דרך המנדלה" – אמנות המהווה תרגול מדיטטיבי, ואופן ביטוי של ערכים אנושיים אוניברסליים, ומחזקת את יכולות הריכוז והאיזון.

הסטודיו הוא החלק היחיד שנשאר שלם בביתה של בלהה ובן זוגה יעקב במושב "נתיב העשרה". השבת השחורה ב-7 באוקטובר גדעה את חייהם, אך לא את החלומות, היצירה והאהבה שהפיצה בלהה לתלמידיה, למשפחתה, לחמשת ילדיה להם הקדישה את הספרים, ולכל מי שהכיר אותה. 

Whatsapp Image 2024 08 25 At 12.30.38 (1)
ספרי הילדים שכתבה בלהה ינון, השמורים בספרייה הלאומית: "גרוטי", ו-"פריפרית, גרוטי ואני".

בלהה הוגדרה "הנעדרת האחרונה" של טבח ה-7 באוקטובר. בתחילת אוגוסט 2024 אישר צה"ל כי הצליח לזהות את גופתה. באותו בוקר ארור חדרו שלושה מחבלים למושב נתיב העשרה. יעקב נרצח בטבח וגופתו זוהתה. בלהה הוגדרה כנעדרת כיוון שלא היה סימן כי נחטפה לעזה וכי בתחילה לא אותרו שרידי גופתה. כיוון שהשניים היו יחד, המשפחה ציפתה לבשורה הקשה ואף החליטו לשבת שבעה על שני ההורים יחד, כבר ביום שלמחרת הטבח. על אף זאת, הידיעה הסופית הכאיבה והציפה את הרגשות הקשים והטראומה. 

בשיחה עמה, מספרת בתה, מעין ינון, על ספריה של בלהה שנמצאים בספרייה הלאומית, ועל תפיסת עולמה של אמה: "אבא שלי תמיד היה צוחק על אמא שהיא אוספת זבל. היא באמת הקדימה את זמנה בנושא המיחזור. היא הייתה עושה דברים מדהימים", אמרה לנו מעין. "אני זוכרת עבודות שלה תלויות עוד מאז שאני תינוקת. זה היה חלק מהתודעה שלה ושל אבא שלי, שהיה אגרונום. היה להם חיבור לטבע ולאדמה, והיא האמינה שכמה שפחות לקנות יותר טוב".

בספר "גרוטי", ילד בודד מרכיב לעצמו כלב מגרוטאות והכלב הופך להיות חבר שלו. הוא מציג את הכלב להוריו, שבהתחלה לא מתחברים לרעיון, אך בהמשך עוזרים לילדם להוסיף עוד אלמנטים לבובת הכלב. גרוטי שומר על הילד, הבית והגינה ומזכיר לבני המשפחה לשמור על הטבע. 

Whatsapp Image 2024 08 25 At 12.30.39
ההסברים ליצירת "גרוטי" משל עצמכם בסוף הספר.

בספר ההמשך, "פרפרית, גרוטי ואני", הילד וחברו הטוב גרוטי מוצאים שקית שמתגלגלת ברחוב. הם הופכים אותה לבובת פרפר בשם פרפרית. פרפרית מלמדת אותם לשמוח ולרקוד. שני הספרים מכילים תיאור מפורט לילדים בדפים האחרונים, המלמדים איך להכין גרוטי ופרפרית משלהם באמצעות בקבוקים, פקקים, שקיות ועוד. 

אצל מעין נמצאת בובת גרוטי המקורית מהספר: "במקור אמא שלי ומאוריציו המאייר הגישו את הטקסט והאיורים לספר לקרן מלגות וזכו במקום הראשון. כך היא פרסמה והוציאה אותו. אני זוכרת את ההתרגשות שלה ושלנו כשהספרים הגיעו. כל הנכדים עברו סדנה להכנת גרוטי וגם פרפרית. במסיבת יום הולדת 4 של הבת שלי, אמא והיא הכינו הצגה לגן לפי הסיפור של קיפניס, "שלושה פרפרים". אמא הכינה שלושה פרפרים בדיוק כמו פרפרית".

Whatsapp Image 2024 08 25 At 12.35.42
מתוך הספר "פרפרית, גרוטי ואני".

עולם הספר, היצירה ואומנות הקראת הסיפורים היו חלק יומיומי מחייה של בלהה. היא התגעגעה מאוד לנכדיה שמתגוררים בלונדון. בכל בוקר, הייתה קמה לקרוא להם סיפור בזום, והנכדים היו מתיישבים ומאזינים לסבתא בלהה. החיבור של בלהה לילדים ולנכדים, בארץ ובחו"ל, היה יוצא דופן, והיא בחרה לדבר אליהם בשפת החושים והיצירה. "היא האמינה שמותר להרגיש הכל ושהם צריכים לבטא את היצירתיות שבהם. הבית שלה היה כמעט בלי דברים שצריך 'לשמור' עליהם, אפשר היה להתנהג באופן משוחרר גם אם משהו נופל. מסביב הייתה הרבה יצירה, דפים וטושים וקוביות. תמיד היה אפשר למצוא משהו לעשות שהוא לא צפייה במסכים. זה בסיס האווירה שהייתה בבית", מספרת מעין. "בחצר הייתה 'פינת הזעם'. מי שממש כעס והיה צריך להוציא את הכעס שלו – זכה לעשות את זה שם. היא הייתה נותנת לילדים צלחות ואפשר היה לשבור ולהטיח בפינה הזו שיש בה המון שברים של כל מיני צלחות. אני מצטערת שלא הבנתי אז עד כמה היא הבינה לנפש הילדים והנוער, לקח לי זמן להבין, אבל הנכדים פשוט הרוויחו סבתא וסבא שמאוד רגישים אליהם, וממש מבינים לליבם. בלי לשפוט". 

מהמשפחה
בלהה מקריאה ספר לנכדיה שבלונדון. תמונה באדיבות ביתה, מעין.

בלהה ויעקב היו אנשים מיוחדים, מחוברים לטבע, עם הרבה הומור ואהבה. בלהה הייתה מגיעה בכל פעם עם רעיון יצירתי חדש ויעקב עודד אותה ותמך בה וברצון שלה לעשות מה שהיא אוהבת. היא השתמשה בחומרים שונים מחיי היום-יום ליצירותיה, ואפילו אספה אבנים מכל העולם איתן יצרה עבודות מלאות חיים. בספרים שהספיקה לפרסם, כתבה בלהה ינון סיפורים שמחיים עולמות קסומים. דרך הסיפורים הללו, היא הצליחה להעביר מסרים עמוקים של אהבה, חברות והתגברות על קשיים, כשהיא שוזרת את המציאות בחוטי דמיון. היום הם גם נושאים עימם את זיכרונה של יוצרת שנרצחה בידי מחבלי חמאס, והשאירה אחריה מורשת שממשיכה לגעת בלבבות.

"למדתי מאמא על חשיבותה של "תקשורת בגובה העיניים" עם ילדים ומבוגרים; על האפשרות ליצור בכל מצב כמעט; ששווה לחפש ולהשקיע בתרגול ולמידה, לצאת לצייר ביחד או לעשות משהו פשוט, בילוי נעים ביחד, זה מאוד חשוב", מספרת מעין. "היה חשוב לה לצבור חוויות טובות ביחד וללמד שהטבע הסובב אותנו הוא רגיש כמונו וחשוב לשמור עליו". 

Capture
הודעת האבל מדף הפייסבוק של מעוז ינון, בנם של בלהה ויעקבי, שפורסמה ב-8.10.2023.

ימים קשים מאוד עברו על בני המשפחה עם היוודע הבשורה על מותה הוודאי של ינון, על אף שידעו והניחו שכך יהיה. עם זאת, מעין, מטפלת גוף נפש במקצועה, מתמודדת בצורה מעוררת הערצה עם הכאב. "הימים מאוד מאתגרים. אנחנו בעצב מאוד גדול וכעס. אך אני רוצה להדגיש – קיבלנו אהבה שמלווה אותנו. קודם כל האהבה של ההורים שלי מאוד מורגשת גם עכשיו, וקיבלנו גם אהבה ותמיכה מהמון אנשים טובים בדרך. כל הזדמנות לספר עליהם ועל פרויקט שנעשה או יעשה לזכרם הוא בשבילי תקווה ואמונה שניתן להנכיח מציאות של עדינות, רגישות ויופי בעולם הזה אפילו בזמנים נוראים וקשים. זו מורשתה של אמא. היא הייתה מצליחה ליצור עולם קסום ומדהים ויפהפה בתוך מציאות מורכבת. היא הייתה מוצאת פתרונות יצירתיים להתחדשות מתוך הדיכאון. כך שאם אני בוחרת להיות כאן אז אני חושבת איך אני רוצה להרגיש. נכון שכרגע קשה מאוד. אני לא מרגישה שמחה, אולי רק לרגעים. אבל אני מצליחה לחוות תחושת הכרת תודה, על המשפחה שהייתה לי ויש לי, וההורים שהיו לי". 

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד