פרק מתוך הרומן "אפריקה בלוז" מאת אילת שמיר
.
כבר יותר מידי זמן היא מסתובבת בחצר עם הקוף, הילדה, יושבת איתו שעות על אדן כיור הכביסה הגדול בחצר, מדברת אליו, מלטפת אותו, מאכילה, מרכיבה אותו בחצר על האופניים הקטנים. הוא מטפס לה על הראש, הקוף, מושך בשערות, והיא מפייסת אותו במין סבילות מוזרה כאילו הוא תינוק, משגעת את דינגו, שמת מקנאה ומשתרך אחריהם לכל מקום — ״וגם אותי,״ אימא מתלוננת ערב שבת אחד. ומה פתאום הוא בכלל הביא הביתה קוף, ועוד בבון קטן מסכן, כאילו לא הספיק לו הקוף שהביא במלחמה מיריחו והיא לא הסכימה שיישאר אצלם, אז מה פתאום עוד פעם קוף, ודווקא לפני הלידה? (את הקוף ההוא מיריחו מסרו לגן החיות התנ״כי וקיבלו כרטיס כניסה משפחתי לשנה.)
אביה מגרד בראשו, מקדיר פנים, מתכנס לתוך הזיפים הכהים שכבר יומיים לא גילח, מסתובב בלי חולצה הלוך ושוב במסדרון הארוך שמחבר בין חדרי השינה למטבח, חונק את שלל התוכניות שמתרוצצות בראשו, מסרב להכריע בין הקוף לתינוק: למה שלא יהיה לילדה קוף, שום חברים אין לה פה, אז מה פתאום היא מתרתחת?
היא בוחנת אותו בשתיקה, את פניו, את החזה השעיר, החשוף, שמתחת לכתפיו הרחבות. ידה השמאלית מחליקה בהיסח הדעת על שדיה התפוחים, על מצחה, על שערה החפוף, הארוך, על בטנה הגדולה, בטן של חודש שביעי או שמיני (דוקטור טאובר מישש והאזין ושוב מישש, אך התקשה לחרוץ). עדות מרשיעה, ניצחת, ללילה או שניים של רפיון ותאווה הדדית. הבטן שחוצצת ביניהם עכשיו. כן, גם לילות כאלה היו. סוערים אפילו. אבל כבר לא. הרבה זמן לא. ממש לא. עכשיו היא הרוגה, נפוחת קרסוליים, כבדת עפעפיים, מתה לישון. ואין לה כוח, לא אליו ולא אל הקוף, גם לא לילדה שישנה בחדר הקטן לידם.
רגע הוא בוהה בה בעיניו הלאות, עם השקיות הכהות שמתחתן: גם לו כבר אין כוח. וגם לא סבלנות. כבר הרבה זמן המצב כאן מעורער. מתרוצצות שמועות. יש באוויר דיבורים על הפיכה, יש גם שמועות על מרד בקיסר, יותר מדי שמועות, וגם המשלחת הצבאית שלהם עלולה להסתבך אם זה יקרה ולא יצאו מכאן בזמן. מתי זה יקרה? לאף אחד אין מושג. אולי רק אחרי שיחזרו, לא קודם. אולי אפילו לא בשנה הבאה. אבל הוא לא אומר לה על זה כלום, רק מגרד בציפורנו איזה כתם שמן בלתי נראה שדבק במשקוף ומיד מסתובב לאחור ונכנס למטבח. באי־נחת הוא תר בעיניו אחרי משהו. משהו לנעוץ בו שיניים. מתחבט בין שאריות ספגטי בולונז מאתמול (שלושתם כבר התמכרו לספגטי בולונז של אלמיטו) ובין עוגת שיש לא ממש טרייה, ובסוף עט על מנגו עצום, בשרני. כאילו התאריך המתקרב (לידה, הפיכה, כבר לא ברור מה יקרה קודם) נוטע בו איזה רעב חדש, מתוח, שמחייב פורקן מהיר, מתוק, סמיך, לפני שימצא תירוץ להסתלק, להסתובב קצת בדרכים, אולי איזה אימון צבאי שיחלץ אותו ממועקת הבית.
מולה, על השרפרף שבפינת החדר, מטרטר בלי הרף המאוורר הקטן. בוחש את האוויר הלח. מתאמץ. נאנק. לשווא. הלילות האפריקאיים נהיים כאן סמיכים יותר ויותר. היא סובלת בחום, שונאת. הוא דווקא אוהב את החום. אם רק היה יכול, היה חי לו ככה. בחום. כמוהם. מסתובב כל היום בלי חולצה. בלי מכנסיים אפילו, חצי עירום. מתכהה אפילו עוד יותר. נהיה כמעט כמוהם. ״מתאים לך,״ היא מקניטה, לא שוכחת להזכיר לו מי הוא ומאיפה הוא בא.
״אל תדאגי,״ הוא מפטיר לעברה כשהוא חוזר ונעמד ליד המשקוף, מוצץ לאיטו פלח מנגו גדול, אבל נשמע מהוסס, מצטדק (מנסה להרגיע אותה או את עצמו). וחוץ מזה, הוא ממשיך, אז הוא הביא לילדה קוף קטן, נו אז מה?
״לילדה או לעצמך הבאת אותו?״ היא מוכיחה אותו בלי חמדה. פחות מחודשיים נשארו לה עד הלידה, וכבר ברור שגם הפעם הזאת ישאיר אותה לבדה, והפעם בבית היולדות של הראר, בתנאים סניטריים שאף פעם לא דמיינה שתלד בהם. לבנה יחידה בין כל היולדות המקומיות היא תהיה שם, אז איך הוא אומר לה עכשיו לא לדאוג? והוא בולע את שארית המנגו ומוחה את פיו בגב ידו ושוב נאטם. עכשיו תורו להתעצבן. מוטרד מהוויכוח הלילי שהתלקח בן־רגע, הוא מציץ לתוך החדר הקטן (פיה של הילדה פעור, היא נראית לו שקועה בשינה עמוקה), ואחר כך גבו השחום, החשוף, שכמותיו, עורפו, מתרחקים ונבלעים אל תוך חשכת המסדרון.
עם כרסה העצומה היא משתרעת לאחור במיטה, פשוטת איברים. כמו כלבת שמירה עקשנית, נרגנת, היא רבוצה כך באוזן כרויה, לא נרדמת. לא נרדמת. לא נרדמת. לא. מתחפרת בתוך עצביה המרוטים, היא מסתובבת על צידה, נחושה שלא לוותר. מתהפכת שוב על צד ימין ושוב על שמאל. מתנחמת במחשבה שלפחות העובר הגדול שמקופל בתוכה ישן לו עכשיו שנת ישרים. אולי בסוף היא תלכוד גם אותה, השינה הארורה. כן, מתישהו הלילה הזה ייגמר, הזמן יעבור, אבל היא יודעת: גם דברים שהוכרז עליהם רשמית שנגמרו, לא תמיד עוברים, יש דברים שאף פעם לא נגמרים. לא אצלה. לא אצלו.
ותחילה היא שומעת רק את דלת הרשת נחבטת, ואחר כך היא שומעת מעבר לתריס המוגף את רמיסת החצץ בצעדיו האיטיים, הקצובים, ואחריהם היא שומעת גם את השרשרת שנגררת אחריו, שרשרת הקוף, ואת טפיפותיו של דינגו, שוודאי נדחק ומתחכך בין רגליו, ואחר כך גם את ברז הגינה הדולף טיפה־אחר־טיפה־אחר־טיפה לתוך קערת המים של דינגו שהוצבה תחתיו. אחר כך משתררת דממה, וכעבור פרק זמן לא ברור היא מריחה את הסיגריה שלו. וזה מעצבן אותה עוד יותר. ההתענגות הלילית השקטה הזאת שלו על סיגריה. בלעדיה. ההתרסה שגלומה בזה. ואחר כך מה? היא לא תתפלא על כלום. גם אם יחליט פתאום להושיט את שארית הסיגריה לקוף.
אבל לנגד עיניה הטרוטות קמה פתאום דווקא תמונת הקוף האחר. הקוף הקטן ההוא, המורעב, שהציל אז מגן החיות ביריחו. הקוף שהופיע איתו לילה אחד באמצע המלחמה, אחרי שנסע איתו כל הדרך מיריחו לרמה ובחזרה. לפני סרפנד זה היה, כן. ולא רק את הלילה ההוא היא זוכרת, גם את סרפנד. את כל הפרשה. את ההסתבכות שלו. ההסתבכות שנעשתה גם שלה. כאילו לא הספיק לו מה שקרה ליקי במלחמה, חיפש לו אז עוד צרות.
וגם באותו לילה הוא הסתובב בחדר מתוח, לא מגולח ועדיין אבל, וגם אז הוא אמר לה לא לדאוג. ומאז בכל פעם שהוא אומר את זה, היא מתחילה לדאוג. לדאוג מאוד. לא מאתמול היא מכירה אותו ואת השיגעונות שלו, זה לא עבר לו כנראה, זה אף פעם לא יעבור. ועכשיו כשהיא כאן ובהיריון מתקדם, נראה לה שאפריקה החמירה את הכול עוד יותר. פעם בחודש–חודשיים הוא נתקף כאן במין גחמה כזאת לפרוע את כל הסדרים הצבאיים וחוזר הביתה במפתיע עם איזה בעל חיים חדש שמצא בדרכים. ״לילדה,״ הוא מצטדק בחיוך נכלם, אף שברור לשניהם שהילדה היא רק תירוץ.
.
אילת שמיר, אפריקה בלוז, עם עובד, 2024
.
» במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: "מה פתאום מלחמה!", פרק מתוך "זמן מיד שנייה", ספרה של כלת פרס נובל סבטלנה אלכסייביץ' בתרגום פולינה ברוקמן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
