"המפגש עם מרסל היה תמיד חוויה של השראה, ובין אם היה זה בכיתה, בפרויקט מדעי או בשיחה אישית, היא נגעה בלבבות והותירה חותם שאינו נשכח", כך מספרת ד"ר יעל שורץ ממכון ויצמן על הקולגה והחברה הטובה מרסל פרייליך קפלון ז"ל שנרצחה באותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר. משיחות עם מי שהיא נגעה בליבם גילינו כי מרסל הייתה לא רק מדענית וכותבת אלא גם אשת חינוך מסורה ומקצועית, שראתה לנגד עיניה מטרה נעלה של הנגשת הכימיה לתלמידי ישראל.

מרסל פרייליך קפלון עלתה לארץ ממרוקו בגיל שלוש עם הוריה חנה וניסים מדינה והייתה הבת ה-13 מתוך 14 אחים ואחיות. המשפחה שוכנה במעברה בבאר שבע, ובהמשך עברו לשכונה ד' בעיר. המקצוע האהוב על מרסל בתיכון היה כימיה והיא ממש התאהבה בו. לאחר שירות בצבא כמורה חיילת, סיימה תואר ראשון ושני בכימיה באוניברסיטת בן-גוריון והקדישה את חייה להוראת הכימיה לתלמידי תיכון. בסוף שנות ה-90 פגשה את ד"ר מירי קסנר ממכון ויצמן למדע, שהזמינה אותה להשתתף בפרויקטים של המכון. מירי מספרת שכבר מתחילת היכרותה עם מרסל התרשמה מאד מאופייה המיוחד ומיכולותיה: "הצעתי לה להיות מעורבת בפרויקטים שלנו לקידום לימודי הכימיה בבתי-הספר באזור הדרום. היא הייתה חכמה, מסורה, מאורגנת, בעלת רעיונות יצירתיים ונתנה אנרגיה חיובית לכל האחרים שעבדו אתה. היא הייתה מורה נהדרת לתלמידים וגם למורים. תמיד חיפשנו אנשים כאלה והייתי בטוחה שהיא תגיע רחוק".

בהמשך, נרשמה מרסל לדוקטורט במכון ויצמן למדע, והתמקדה במחקר פורץ דרך בתחום הוראת הכימיה באמצעות כלים אינטראקטיביים באינטרנט בהדרכת פרופ' אבי הופשטיין וד"ר מירי קסנר.  "מרסל עסקה בכל המרכיבים של הוראת המדעים – כמורה בתיכון, כמפתחת חומרי למידה, כחוקרת וכמדריכת מורים – מגוון כישורים שלעתים רחוקות משולבים באדם אחד", אומר פרופ' הופשטיין. לאחר שסיימה את לימודיה ב-2007, המשיכה לעבוד במכון ויצמן ובהמשך גם במכון דוידסון לחינוך מדעי. מירי מוסיפה ומספרת: "המשכנו להיות בקשר גם כשדרכנו נפרדו ובמשך השנים היינו שותפות לכתיבה אקדמית. העבודה אתה הייתה תמיד ממוקדת, יעילה ומהנה. הדבר האחרון שכתבנו יחד התפרסם בספטמבר 2023, מספר שבועות לפני הטבח הנורא".

מרסל נישאה לנוריאל ויחד גידלו שלושה ילדים: מור, זיו ועמית. המשפחה הגיעה לקיבוץ בארי והיא הפכה לקיבוצניקית לכל דבר – כך שאפילו הוצע לה לא אחת תפקיד מזכירת הקיבוץ. אבל מרסל העדיפה להעמיק את הידע ולהקדיש את עצמה לפרויקט חייה – הוראת הכימיה, פיתוח חומרים והכשרת מורים. לא רק שהעמיקה בהבנת המדע, אלא גם ידעה להנגיש אותו באהבה וברגישות לתלמידיה, לעמיתיה ולכל מי שהזדמן להיות בסביבתה. אחרי שמרסל ונוריאל החליטו להיפרד, היא הכירה את בן זוגה, דרור קפלון ז"ל בשידוך והשניים החלו את פרק ב' של הזוגיות בחייהם. הם היו זוג מאוהב מאוד, סקרנים, אוהבי טבע וטיולים. בשנותיהם האחרונות העמיקו בשיטת התזונה של הרמב"ם, ואורח חיים פעיל ובריא היה חשוב להם ביותר. 

מרסל עסקה בפיתוח חומרי לימוד, הייתה מעורבת בהקמת תחרות "יש לנו כימיה" לתלמידי תיכון, ופעלה רבות בתחום הכשרת המורים. היא הובילה פרויקטים רבים, ביניהם פיתוח קהילות למידה מקצועיות עבור מורים למדע וטכנולוגיה. ב-15 השנים האחרונות, הייתה שותפה לפיתוח ספרי לימוד במדע וטכנולוגיה, כלים דיגיטליים ופרויקטים שונים, כולל פרקים במדע החומרים במסגרת "מטמו"ן חדש". יחד עם עמיתיה, פרסמה מאמרים מדעיים וספרים, כשהאחרון בהם יצא לאור בספטמבר 2023. 

בספרייה הלאומית מצויים ספרים רבים שהייתה שותפה לכתיבתם, בהם: "חוקרים חומרי חיים", "מסע אל היסודות לכיתה ח'", "חוקרים חומר ואנרגיה". גם עבודת המחקר שלה לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בהנחיית ד"ר דני קוסט אצורה בספריה: "חישובים סמיאמפיריים לבדיקת השפעת שינוים גאומטריים על תכונות קומפלקסי מעבר מטען". הדוקטורט שלה עסק בנושא "הפעלה והערכה של שילוב פעילויות ממוחשבות בסביבה אינטרנטית בנושא מבנה וקישור בלימודי הכימיה בכיתה י'". כל אלו הם עדות לתרומה החשובה של מרסל להנגשת מקצוע הכימיה לתלמידים.

ד"ר יעל שורץ ממכון ויצמן מתארת את מרסל כ"פצצת אנרגיה", אישה המחויבת לתפקידה ברמה המקצועית והמסורה ביותר, דעתנית ו"ראש גדול" בכל מובן המילה. "הספרים האלה היו הפרויקט הראשון שהשתלבה בו בחטיבות הביניים. כל הרעיון היה להפוך את החומרים לאינטרקטיבים וזה מה שעשתה עד שנרצחה. הייתה תקופה קצרה שהיא עבדה במכון דוידסון לחינוך, שם הייתה מעורבת בפרויקט של סרטונים קצרים ומעניינים. זה היה פיתוח מחוץ לתכנית" מתארת שורץ. "לעבוד איתה היה עונג צרוף. היא הייתה מסוג הנשים שמעיפה אותך לגבהים. גם כשעבדנו יחד בהכשרת מורים, השתלמות מורים בקיץ. המורים עפו עליה. והיה לה גם תפקיד חשוב בקהילות. היא ניהלה פרויקט במדעים שעסק בשיח של מורים על הפרקטיקה".

שורץ ומרסל לא היו רק קולגות, אלא גם חברות טובות. שורץ מספרת שגם בשעותיה האחרונות, הביעה מרסל דאגה לבנה של שורץ שהוקפץ לעזה. באותה שבת בו קרה האסון, נחשפה שורץ למה שעבר על מרסל ודרור, שלב אחר שלב, בשידור חי. "יש לנו קבוצת וואטסאפ שלנו ושאלנו את מרסל מה קורה ואם היא בסדר", מתארת שורץ. "היא אמרה שהם סגורים בממ"ד, וככה זה התחיל. היינו איתה בקשר שוטף כל כמה דקות. היא סיפרה על היריות על החלון על הבית, על הצעקות מסביב. היא אמרה שהיא מפחדת ואז שהקשר נותק. הבנו שמשהו נורא קורה. קיוויתי כל כך שנגמרה לה הסוללה. קיוויתי שהצליחה לברוח. כל כמה דקות ניסיתי להתקשר ולכתוב לה שתיתן סימן. למחרת בבוקר חיפשתי את הילדים שלה ברשתות החברתיות. הגעתי לבנה זיו והוא סיפר שמניחים שמרסל ודרור נחטפו לעזה, אחרי כמה ימי המתנה, שמענו את הבשורה המרה מכל". 

בני הזוג שהו כארבע שעות בממ"ד עד שמחבלים פרצו לביתם. בנה של מרסל, זיו פרייליך, סיפר לנו כי עוד באותו היום הוא ואחיו נחשפו לסרטון שבו היא ובן זוגה מובלים קשורים מחוץ לביתם. יום למחרת, הגיע לידי האחים לסרטון נוסף שבו הם נראים מוטלים חסרי חיים. "בעזרתנו תהליך זיהוי הגופה של אמא שלי זורז ותוך כמה ימים הגיעו אלינו נציגים רשמיים מהצבא והודיעו לנו באופן רשמי. כאשר אנחנו כבר די בטוחים מה עלה בגורלה".

שורץ ראתה גם את אותם סרטונים קשים של חברתה האהובה: "הסרטון הזה, לא יצא לי מהראש. חודשים ניסיתי ללכת לישון והתמונה שלה, מובלת החוצה אל מותה, לא עזב אותי. הוא לא עוזב אותי עד היום" מספרת שורץ.

למרסל היו עוד חלומות שלא הספיקה להגשים. תזונת הרמב"ם ריתקה אותה והיא תכננה להוציא ספר על תזונת ורפואת הרמב"ם מנקודת מבט מודרנית של המדע, ולצאת להרצאות מלמדות על הנושא. חברי הצוות שלה ממכון ויצמן שעודם שבורים מהאסון, משתמשים בתוכניות ובתכנים שטוותה שלה וממשיכים לפתח אותם ואת מורשתה. "למדתי ממנה הרבה על טוטאליות. על מה זה להיות בן אדם טוטאלי" אומרת שורץ בעצב. "טוטאליות בעבודה, בחברות, במשפחה. נאמנות שלא ניתן לתאר. אבל זה כל כך הרבה יותר מזה – אי אפשר היה לפספס את מרסל. היא הייתה חברה שלי, ואני מתגעגעת אליה. היא חסרה לי כל יום". 

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד

גרוטי הוא כלב גרוטאות. הוא עשוי מפחית מיץ, איזולירבנד, חתיכות בד ובקבוקי פלסטיק. אבל עבור בלהה ינון, מחברת הספרים "גרוטי" ו"פרפרית, גרוטי ואני", גרוטי הוא כלב שמירה וחבר נאמן, שהיא יצרה כדי לחבר אותנו לטבע ולהזכיר לנו לשמור עליו. 

הספר "גרוטי", שיצא בשנת 1993, היה חלק מחזון ארוך שנים של ינון, ששאפה לחנך את הדור הצעיר לשמירה על הטבע, לפשטות המיחזור והיצירה. ינון הייתה אמנית, מורה ליצירה ואשת חינוך, וגם מנחת הורים מוסמכת מטעם "מכון אדלר", שהתגוררה במושב נתיב העשרה. בגיל 56 יצאה לפנסיה מוקדמת והקימה במושב סטודיו. שם יצרה, עבדה ולימדה – בעיקר סביב "דרך המנדלה" – אמנות המהווה תרגול מדיטטיבי, ואופן ביטוי של ערכים אנושיים אוניברסליים, ומחזקת את יכולות הריכוז והאיזון.

הסטודיו הוא החלק היחיד שנשאר שלם בביתה של בלהה ובן זוגה יעקב במושב "נתיב העשרה". השבת השחורה ב-7 באוקטובר גדעה את חייהם, אך לא את החלומות, היצירה והאהבה שהפיצה בלהה לתלמידיה, למשפחתה, לחמשת ילדיה להם הקדישה את הספרים, ולכל מי שהכיר אותה. 

בלהה הוגדרה "הנעדרת האחרונה" של טבח ה-7 באוקטובר. בתחילת אוגוסט 2024 אישר צה"ל כי הצליח לזהות את גופתה. באותו בוקר ארור חדרו שלושה מחבלים למושב נתיב העשרה. יעקב נרצח בטבח וגופתו זוהתה. בלהה הוגדרה כנעדרת כיוון שלא היה סימן כי נחטפה לעזה וכי בתחילה לא אותרו שרידי גופתה. כיוון שהשניים היו יחד, המשפחה ציפתה לבשורה הקשה ואף החליטו לשבת שבעה על שני ההורים יחד, כבר ביום שלמחרת הטבח. על אף זאת, הידיעה הסופית הכאיבה והציפה את הרגשות הקשים והטראומה. 

בשיחה עמה, מספרת בתה, מעין ינון, על ספריה של בלהה שנמצאים בספרייה הלאומית, ועל תפיסת עולמה של אמה: "אבא שלי תמיד היה צוחק על אמא שהיא אוספת זבל. היא באמת הקדימה את זמנה בנושא המיחזור. היא הייתה עושה דברים מדהימים", אמרה לנו מעין. "אני זוכרת עבודות שלה תלויות עוד מאז שאני תינוקת. זה היה חלק מהתודעה שלה ושל אבא שלי, שהיה אגרונום. היה להם חיבור לטבע ולאדמה, והיא האמינה שכמה שפחות לקנות יותר טוב".

בספר "גרוטי", ילד בודד מרכיב לעצמו כלב מגרוטאות והכלב הופך להיות חבר שלו. הוא מציג את הכלב להוריו, שבהתחלה לא מתחברים לרעיון, אך בהמשך עוזרים לילדם להוסיף עוד אלמנטים לבובת הכלב. גרוטי שומר על הילד, הבית והגינה ומזכיר לבני המשפחה לשמור על הטבע. 

בספר ההמשך, "פרפרית, גרוטי ואני", הילד וחברו הטוב גרוטי מוצאים שקית שמתגלגלת ברחוב. הם הופכים אותה לבובת פרפר בשם פרפרית. פרפרית מלמדת אותם לשמוח ולרקוד. שני הספרים מכילים תיאור מפורט לילדים בדפים האחרונים, המלמדים איך להכין גרוטי ופרפרית משלהם באמצעות בקבוקים, פקקים, שקיות ועוד. 

אצל מעין נמצאת בובת גרוטי המקורית מהספר: "במקור אמא שלי ומאוריציו המאייר הגישו את הטקסט והאיורים לספר לקרן מלגות וזכו במקום הראשון. כך היא פרסמה והוציאה אותו. אני זוכרת את ההתרגשות שלה ושלנו כשהספרים הגיעו. כל הנכדים עברו סדנה להכנת גרוטי וגם פרפרית. במסיבת יום הולדת 4 של הבת שלי, אמא והיא הכינו הצגה לגן לפי הסיפור של קיפניס, "שלושה פרפרים". אמא הכינה שלושה פרפרים בדיוק כמו פרפרית".

עולם הספר, היצירה ואומנות הקראת הסיפורים היו חלק יומיומי מחייה של בלהה. היא התגעגעה מאוד לנכדיה שמתגוררים בלונדון. בכל בוקר, הייתה קמה לקרוא להם סיפור בזום, והנכדים היו מתיישבים ומאזינים לסבתא בלהה. החיבור של בלהה לילדים ולנכדים, בארץ ובחו"ל, היה יוצא דופן, והיא בחרה לדבר אליהם בשפת החושים והיצירה. "היא האמינה שמותר להרגיש הכל ושהם צריכים לבטא את היצירתיות שבהם. הבית שלה היה כמעט בלי דברים שצריך 'לשמור' עליהם, אפשר היה להתנהג באופן משוחרר גם אם משהו נופל. מסביב הייתה הרבה יצירה, דפים וטושים וקוביות. תמיד היה אפשר למצוא משהו לעשות שהוא לא צפייה במסכים. זה בסיס האווירה שהייתה בבית", מספרת מעין. "בחצר הייתה 'פינת הזעם'. מי שממש כעס והיה צריך להוציא את הכעס שלו – זכה לעשות את זה שם. היא הייתה נותנת לילדים צלחות ואפשר היה לשבור ולהטיח בפינה הזו שיש בה המון שברים של כל מיני צלחות. אני מצטערת שלא הבנתי אז עד כמה היא הבינה לנפש הילדים והנוער, לקח לי זמן להבין, אבל הנכדים פשוט הרוויחו סבתא וסבא שמאוד רגישים אליהם, וממש מבינים לליבם. בלי לשפוט". 

בלהה ויעקב היו אנשים מיוחדים, מחוברים לטבע, עם הרבה הומור ואהבה. בלהה הייתה מגיעה בכל פעם עם רעיון יצירתי חדש ויעקב עודד אותה ותמך בה וברצון שלה לעשות מה שהיא אוהבת. היא השתמשה בחומרים שונים מחיי היום-יום ליצירותיה, ואפילו אספה אבנים מכל העולם איתן יצרה עבודות מלאות חיים. בספרים שהספיקה לפרסם, כתבה בלהה ינון סיפורים שמחיים עולמות קסומים. דרך הסיפורים הללו, היא הצליחה להעביר מסרים עמוקים של אהבה, חברות והתגברות על קשיים, כשהיא שוזרת את המציאות בחוטי דמיון. היום הם גם נושאים עימם את זיכרונה של יוצרת שנרצחה בידי מחבלי חמאס, והשאירה אחריה מורשת שממשיכה לגעת בלבבות.

"למדתי מאמא על חשיבותה של "תקשורת בגובה העיניים" עם ילדים ומבוגרים; על האפשרות ליצור בכל מצב כמעט; ששווה לחפש ולהשקיע בתרגול ולמידה, לצאת לצייר ביחד או לעשות משהו פשוט, בילוי נעים ביחד, זה מאוד חשוב", מספרת מעין. "היה חשוב לה לצבור חוויות טובות ביחד וללמד שהטבע הסובב אותנו הוא רגיש כמונו וחשוב לשמור עליו". 

ימים קשים מאוד עברו על בני המשפחה עם היוודע הבשורה על מותה הוודאי של ינון, על אף שידעו והניחו שכך יהיה. עם זאת, מעין, מטפלת גוף נפש במקצועה, מתמודדת בצורה מעוררת הערצה עם הכאב. "הימים מאוד מאתגרים. אנחנו בעצב מאוד גדול וכעס. אך אני רוצה להדגיש – קיבלנו אהבה שמלווה אותנו. קודם כל האהבה של ההורים שלי מאוד מורגשת גם עכשיו, וקיבלנו גם אהבה ותמיכה מהמון אנשים טובים בדרך. כל הזדמנות לספר עליהם ועל פרויקט שנעשה או יעשה לזכרם הוא בשבילי תקווה ואמונה שניתן להנכיח מציאות של עדינות, רגישות ויופי בעולם הזה אפילו בזמנים נוראים וקשים. זו מורשתה של אמא. היא הייתה מצליחה ליצור עולם קסום ומדהים ויפהפה בתוך מציאות מורכבת. היא הייתה מוצאת פתרונות יצירתיים להתחדשות מתוך הדיכאון. כך שאם אני בוחרת להיות כאן אז אני חושבת איך אני רוצה להרגיש. נכון שכרגע קשה מאוד. אני לא מרגישה שמחה, אולי רק לרגעים. אבל אני מצליחה לחוות תחושת הכרת תודה, על המשפחה שהייתה לי ויש לי, וההורים שהיו לי". 

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד