הרוח הקלה מעלה ענן נמוך של אפר מערימת השרידים הגדולה שנערמה בשביל ליד אחד הבתים. פיסות קטנטנות של דפים וחלקי כריכות שהתפוררו למגעו הקל של האוויר מתפזרות מסביב. לא, אלה לא ימי הביניים באירופה הנוצרית וגם לא 1933 בגרמניה הנאצית, ובכל זאת ספרים עבריים, טקסטים קאנוניים יהודיים, עולים שוב באש.
בארי, 2023.
סרן ר' הוא קצין ביחידת איתור הנעדרים של צה"ל. בין שאר המשימות שהוטלו על היחידה אחרי ה-7 באוקטובר, הם נקראו לסייע באיסוף מידע מבתים בקיבוץ בארי, שרבים מבתיו נשרפו ונחרבו.
הם לא היו לבד במשימה הזו. הצטרף אליהם צוות של ארכיאולוגים מרשות העתיקות, שבא לחשוף את מה שניתן היה לגלות בשרידי הבתים, משל מדובר היה באתר עתיקות קדום. הם "ניקו" את הבתים, ואת הרמץ והאפר ערמו בערימה אחת גדולה בשביל, ליד המדשאה שאיכשהו נשארו בה איים ירוקים.
"מדובר בבית שהוצת על ידי חמאס ויושביו נהרגו," מספר סרן ר', "כשהגעתי לשם אחר הצהריים וראיתי את ערימת הרמץ והאפר של מה שנשאר מהבית הזה, בצבצו מתוכה מספר דפים – שלחתי יד והתגלה לי עמוד מספר שירים של ביאליק, עם משפט אלמותי שנוהגים להזכיר מידי יום הזיכרון".
הטקסט שהתגלה לעיני סרן ר' וחבריו כלל את השורות הבאות:
אֲשֶׁר בְּנֵס הִתְמַלֵּט מִן־הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה
הֵאִירוּ אֲבוֹתֶיךָ עַל־מִזְבְּחָם תָּמִיד.
וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא־נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם
הֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד־הֲלֹם
וּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ;
וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת־הַחַיִּים –
הַחַיִּים עַד־הָעוֹלָם!
שורות השיר האלה, הלקוחות מתוך הבית האחרון בשיר שנקרא "אם יש את נפשך לדעת", נכתבו בעולם אחר, לפני כמעט 130 שנה.
ביאליק הצעיר, אז רק בן 25 אבל כבר דמות מוכרת בעולם התרבות העברית המתחדשת של שלהי המאה ה-19, כתב אותן באודסה הרוסית, שהייתה הלב הפועם של היצירה העברית באותן שנים. הוא שלח את הטיוטה לאחד העם, מי שהיה המייסד והעורך הראשי של כתב העת "השילוח".
ביאליק שלח את הטיוטה, אחד העם החזיר לו הערות עריכה:
"הנני משיב לך השיר מפני ששני חרוזים בסוף עמוד 1 לא יוכלו לעמוד בפני הצענזורא, והחרוז השביעי בעמוד 2 (שרשמתי אצלו סימן השאלה), אינו נראה לי".
בסוף המכתב אחד העם מבקש מביאליק, במחילה, לבחור שם לשיר שכן הוא אינו יכול לפרסם שיר בכתב העת בלי כותרת. "דבר בלתי רגיל בספרות" הוא כותב, ו"יש בזה קושי טעכני ברשומות תוכן העמודים".
במכתב התשובה של ביאליק, הוא בוחר לכותרת את השורה הראשונה בשיר: "אם יש את נפשך לדעת".
העובדה שהשיר הזה פורסם בכתב העת השילוח ולא במקום אחר, מעידה רבות על המשמעות העמוקה שייחס לו אחד העם. מטרת הוצאת "השילוח" לאור הייתה, לפי ההצהרה שפורסמה בגיליון הראשון: "לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה". שזו, כשלעצמה, אמרה עמומה למדי. אבל בפירוט המדורים העיקריים שירכיבו כל גיליון, מזהיר אחד העם כי תפורסם במדור הספרות של העיתון רק ספרות שיש לה קשר ישיר עם מצב האומה: "השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה" לא יתקבלו בהשילוח.
מה ביאליק רצה להגיד בשיר הזה? פרשנים, חוקרים ו"סתם" אנשים שקראו אותו, חלוקים בדעותיהם. לכאורה, הוא חלק בלתי נפרד משירי "בית המדרש" של ביאליק – שירים שנכתבו בעיקר בתחילת דרכו המקצועית, ונתנו קול לגעגוע של ביאליק, שלמד בעצמו בישיבת וולוז'ין, ושל רבים מאד מבני דורו שעברו מסע דומה, לעולם הדתי שהשאירו מאחור.
אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת־הַמַּעְיָן
מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים
בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ,
צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת, לִפְשֹׁט אֶת־הַצַּוָּאר
אֶל־כָּל־מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל־כָּל־קַרְדֹּם נָטוּי,
לַעֲלוֹת עַל־הַמּוֹקֵד, לִקְפֹּץ אֶל־הַמְּדוּרָה,
וּבְ“אֶחָד” לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים –
כשהוא נע בין תיאור הזוועות שעברו על עם ישראל, בלי לדעת על הזוועות הגדולות יותר שמחכות להם בעשורים הבאים, ביאליק מתאר בצורה דתית מאד את מקור הכוח הסודי של הדורות היהודיים שקדמו לו.
אבל השורות האחרונות של השיר – אלה שנמצאו, מפויחות, 126 שנה מאוחר יותר, היכן שהתרחשו שוב זוועות מחרידות נגד בני אותו עם בדיוק – מדברות על ואל בני הדור החדש. האם ביאליק התכוון לכתוב באופן ספציפי על בני הדור שלו, או שהוא הציץ לעתיד שבו המילים האלה תהיינה רלוונטיות שוב, ושוב, ושוב?
אֲשֶׁר בְּנֵס הִתְמַלֵּט מִן־הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה
הֵאִירוּ אֲבוֹתֶיךָ עַל־מִזְבְּחָם תָּמִיד.
וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא־נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם
הֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד־הֲלֹם
וּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ;
וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת־הַחַיִּים –
הַחַיִּים עַד־הָעוֹלָם!
בין אם ביאליק התכוון לכך ובין אם לא, המילים האחרונות האלה מלוות אותנו עד היום. הן מצוטטות שוב ושוב בטקסי זיכרון, בין ציווי למגדלור שמנחה את דרכנו כאן, בארץ הפצועה והמדממת שלנו:
וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת־הַחַיִּים
סרן ר' וחבריו התלבטו האם ראוי מבחינה מוסרית שהם יקחו איתם את הדפים הללו. הלוא שרידי השיר לא שייכים להם, הם שייכים לקיבוץ. לחבריו ההרוגים, החטופים, השכולים, הכואבים. אבל אם ישאירו אותם, מה יעלה בגורלם? האם יישמרו? אז הם לקחו אותם למשמרת עד שישקע אבק המלחמה וניתן יהיה להתפנות לדברים כמו שימור והנצחה.
הגשם שהגיע למחרת והפך את ערימת השרידים המפויחים בבארי לעיסה בוצית, הוכיח להם שבחרו נכון.
***
זה לא היה האירוע הראשון וגם לא האחרון בו נשרפו ספרים יהודיים, כחלק מריטואל של הרס, הרג וחורבן.
"שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ", מתחילה ואומרת קינה שכתב מהר"ם מרוטנבורג מאות שנים קודם לכן על שריפת התלמוד בפריז. אז, אספה הכנסיה למדורות ענק את ספרי התלמוד היהודי, בניסיון עקר לנתק את היהודים הנרדפים והשנואים ממקורם הדתי.
אבל גם כשאנחנו מקוננים, אנחנו מסתכלים קדימה, "במותם ציוו לנו את החיים" הרי אמרנו. וגם הקינה הזו מסתיימת במילים של תקווה, כזו שאנחנו זקוקים לה כל-כך גם היום:
עוֹד תַּעֲדִי בַּעֲדִי שָׁנִי וְתֺף תִּקְחִי תֵּלְכִי בְּמָחוֹל וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלָיִךְ
יָרוּם לְבָבִי בְּעֵת יָאִיר לָךְ צוּר וְיַגִּיהַּ לְחָשְׁכֵּךְ וְיָאִירוּ אֲפֵלָיִךְ
