הם באו "לנקות" את קיבוץ בארי, כאילו שהפועל הזה הולם את מלאכת הקודש הזוועתית שנדרשה מהם. ואז הם מצאו בין ההריסות דפים שרופים. מילות שיר של ביאליק, שהיו מודפסות על אחד מהם, עצרו את נשימתם
עמוד שרוף מתוך ספר שירים של ביאליק שנמצא בקיבוץ בארי. צילום: סרן ר'
הרוח הקלה מעלה ענן נמוך של אפר מערימת השרידים הגדולה שנערמה בשביל ליד אחד הבתים. פיסות קטנטנות של דפים וחלקי כריכות שהתפוררו למגעו הקל של האוויר מתפזרות מסביב. לא, אלה לא ימי הביניים באירופה הנוצרית וגם לא 1933 בגרמניה הנאצית, ובכל זאת ספרים עבריים, טקסטים קאנוניים יהודיים, עולים שוב באש.
בארי, 2023.
סרן ר' הוא קצין ביחידת איתור הנעדרים של צה"ל. בין שאר המשימות שהוטלו על היחידה אחרי ה-7 באוקטובר, הם נקראו לסייע באיסוף מידע מבתים בקיבוץ בארי, שרבים מבתיו נשרפו ונחרבו.
הם לא היו לבד במשימה הזו. הצטרף אליהם צוות של ארכיאולוגים מרשות העתיקות, שבא לחשוף את מה שניתן היה לגלות בשרידי הבתים, משל מדובר היה באתר עתיקות קדום. הם "ניקו" את הבתים, ואת הרמץ והאפר ערמו בערימה אחת גדולה בשביל, ליד המדשאה שאיכשהו נשארו בה איים ירוקים.
ערימת שרידי הספרים השרופים בקיבוץ בארי. צילום: סרן ר'
"מדובר בבית שהוצת על ידי חמאס ויושביו נהרגו," מספר סרן ר', "כשהגעתי לשם אחר הצהריים וראיתי את ערימת הרמץ והאפר של מה שנשאר מהבית הזה, בצבצו מתוכה מספר דפים – שלחתי יד והתגלה לי עמוד מספר שירים של ביאליק, עם משפט אלמותי שנוהגים להזכיר מידי יום הזיכרון".
הטקסט שהתגלה לעיני סרן ר' וחבריו כלל את השורות הבאות:
אֲשֶׁר בְּנֵס הִתְמַלֵּט מִן־הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה
הֵאִירוּ אֲבוֹתֶיךָ עַל־מִזְבְּחָם תָּמִיד.
וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא־נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם
הֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד־הֲלֹם
וּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ;
וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת־הַחַיִּים –
הַחַיִּים עַד־הָעוֹלָם!
שורות השיר האלה, הלקוחות מתוך הבית האחרון בשיר שנקרא "אם יש את נפשך לדעת", נכתבו בעולם אחר, לפני כמעט 130 שנה.
ביאליק הצעיר, אז רק בן 25 אבל כבר דמות מוכרת בעולם התרבות העברית המתחדשת של שלהי המאה ה-19, כתב אותן באודסה הרוסית, שהייתה הלב הפועם של היצירה העברית באותן שנים. הוא שלח את הטיוטה לאחד העם, מי שהיה המייסד והעורך הראשי של כתב העת "השילוח".
ביאליק שלח את הטיוטה, אחד העם החזיר לו הערות עריכה:
"הנני משיב לך השיר מפני ששני חרוזים בסוף עמוד 1 לא יוכלו לעמוד בפני הצענזורא, והחרוז השביעי בעמוד 2 (שרשמתי אצלו סימן השאלה), אינו נראה לי".
בסוף המכתב אחד העם מבקש מביאליק, במחילה, לבחור שם לשיר שכן הוא אינו יכול לפרסם שיר בכתב העת בלי כותרת. "דבר בלתי רגיל בספרות" הוא כותב, ו"יש בזה קושי טעכני ברשומות תוכן העמודים".
במכתב התשובה של ביאליק, הוא בוחר לכותרת את השורה הראשונה בשיר: "אם יש את נפשך לדעת".
מכתב התשובה של ביאליק לאחד העם. המכתב שמור בארכיון בית ביאליק וזמין באתר הספרייה הלאומית במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) הכולל שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
העובדה שהשיר הזה פורסם בכתב העת השילוח ולא במקום אחר, מעידה רבות על המשמעות העמוקה שייחס לו אחד העם. מטרת הוצאת "השילוח" לאור הייתה, לפי ההצהרה שפורסמה בגיליון הראשון: "לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה". שזו, כשלעצמה, אמרה עמומה למדי. אבל בפירוט המדורים העיקריים שירכיבו כל גיליון, מזהיר אחד העם כי תפורסם במדור הספרות של העיתון רק ספרות שיש לה קשר ישיר עם מצב האומה: "השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה" לא יתקבלו בהשילוח.
מה ביאליק רצה להגיד בשיר הזה? פרשנים, חוקרים ו"סתם" אנשים שקראו אותו, חלוקים בדעותיהם. לכאורה, הוא חלק בלתי נפרד משירי "בית המדרש" של ביאליק – שירים שנכתבו בעיקר בתחילת דרכו המקצועית, ונתנו קול לגעגוע של ביאליק, שלמד בעצמו בישיבת וולוז'ין, ושל רבים מאד מבני דורו שעברו מסע דומה, לעולם הדתי שהשאירו מאחור.
כשהוא נע בין תיאור הזוועות שעברו על עם ישראל, בלי לדעת על הזוועות הגדולות יותר שמחכות להם בעשורים הבאים, ביאליק מתאר בצורה דתית מאד את מקור הכוח הסודי של הדורות היהודיים שקדמו לו.
אבל השורות האחרונות של השיר – אלה שנמצאו, מפויחות, 126 שנה מאוחר יותר, היכן שהתרחשו שוב זוועות מחרידות נגד בני אותו עם בדיוק – מדברות על ואל בני הדור החדש. האם ביאליק התכוון לכתוב באופן ספציפי על בני הדור שלו, או שהוא הציץ לעתיד שבו המילים האלה תהיינה רלוונטיות שוב, ושוב, ושוב?
אֲשֶׁר בְּנֵס הִתְמַלֵּט מִן־הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה
הֵאִירוּ אֲבוֹתֶיךָ עַל־מִזְבְּחָם תָּמִיד.
וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא־נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם
הֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד־הֲלֹם
וּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ;
וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת־הַחַיִּים –
הַחַיִּים עַד־הָעוֹלָם!
דף השיר השרוף כפי שנמצא בקיבוץ בארי. צילום: סרן ר'
בין אם ביאליק התכוון לכך ובין אם לא, המילים האחרונות האלה מלוות אותנו עד היום. הן מצוטטות שוב ושוב בטקסי זיכרון, בין ציווי למגדלור שמנחה את דרכנו כאן, בארץ הפצועה והמדממת שלנו:
וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת־הַחַיִּים
סרן ר' וחבריו התלבטו האם ראוי מבחינה מוסרית שהם יקחו איתם את הדפים הללו. הלוא שרידי השיר לא שייכים להם, הם שייכים לקיבוץ. לחבריו ההרוגים, החטופים, השכולים, הכואבים. אבל אם ישאירו אותם, מה יעלה בגורלם? האם יישמרו? אז הם לקחו אותם למשמרת עד שישקע אבק המלחמה וניתן יהיה להתפנות לדברים כמו שימור והנצחה.
הגשם שהגיע למחרת והפך את ערימת השרידים המפויחים בבארי לעיסה בוצית, הוכיח להם שבחרו נכון.
שירו של ביאליק לא היה היחיד בערימה. כל מילה בשירים האלה מקבלת משמעות חדשה. צילום: סרן ר'
***
זה לא היה האירוע הראשון וגם לא האחרון בו נשרפו ספרים יהודיים, כחלק מריטואל של הרס, הרג וחורבן.
"שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ", מתחילה ואומרת קינה שכתב מהר"ם מרוטנבורג מאות שנים קודם לכן על שריפת התלמוד בפריז. אז, אספה הכנסיה למדורות ענק את ספרי התלמוד היהודי, בניסיון עקר לנתק את היהודים הנרדפים והשנואים ממקורם הדתי.
אבל גם כשאנחנו מקוננים, אנחנו מסתכלים קדימה, "במותם ציוו לנו את החיים" הרי אמרנו. וגם הקינה הזו מסתיימת במילים של תקווה, כזו שאנחנו זקוקים לה כל-כך גם היום:
במאי 1933 יזם שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס את שריפת הספרים הגדולה בברלין. שני דפים חרוכים ששרדו את השריפה מצאו את דרכם לירושלים, אל אוספי הספרייה הלאומית
Bundesarchiv, Bild 102-14597 / Georg Pahl / CC-BY-SA 3.0
שריפת הספרים בברלין של מאי 1933 זכורה ודאי לרבים – בטח אם הם בוגרי מערכת החינוך הישראלית – כאחד מרגעי המפתח של ראשית המשטר הנאצי בגרמניה. רגע סמלי שמפתה לדמיין כרמז מטרים למה שעוד יקרה במהלך שתים עשרה שנות השלטון הנאצי. רגע שזוכרים בזכות הציטוט המפורסם של היינריך היינה שנאמר יותר ממאה שנה קודם לכן.
דיווח על שריפת הספרים בברלין, מתוך העיתון "דבר", 11 במאי 1933
אומנם, שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין לא היתה היחידה מסוגה. אך סביר להניח שאדם בעל תודעה היסטורית מפותחת שהיה במקום היה מזהה את סמליותה. אדם כזה אכן היה שם: המוציא לאור ראובן מס.
קוראי הספרים מביניכם ודאי יזהו את השם, משום שההוצאה שייסד מס עודנה פעילה, ואפשר למצוא את ספריה בחנויות הספרים גם היום. זוהי אחת מהוצאות הספרים הוותיקות ביותר שעדיין פועלות בארץ, וראשיתה בהוצאה שהקים מס בברלין עוד בשנת 1927. בחנותו שבגרמניה יכלו הקונים למצוא עיתונים עבריים, ספרים בעברית וכמעט כל דבר דפוס עברי שיצא לאור בארץ ישראל, בפולין, בארצות הברית או במקומות אחרים. מס התפרסם בהקשרים נוספים גם לאחר עלייתו לארץ ישראל, שאליה הגיע כבר ב-1933. הוא היה אחד המתיישבים היהודים הראשונים בשכונה הירושלמית טלביה, שעיקר תושביה היו אז ערבים. בנו, דני מס, היה מפקד שיירת הל"ה ונפל באותה היתקלות מפורסמת בדרך אל גוש עציון. בעקבות זאת, כיהן ראובן מס עצמו במשך שנים רבות בתור יו"ר ארגון "יד־לבנים" ועסק רבות בהנצחת הנופלים.
עיתון "הארץ" מדווח על פתיחתה מחדש של הוצאת הספרים של ראובן מס בירושלים, 21 במרץ 1934
אין פלא אם כן, שאדם שהרוויח את לחמו מעיסוק בספרים מאז שהיה בן 21, הבין היטב את משמעות המעמד האיום. לכן, הגיע מס במיוחד לכיכר האופרה כדי לצפות בשריפה הגדולה, שדבר קיומה פורסם מראש על ידי שופרי התעמולה של המפלגה הנאצית. כשדעכו הלהבות שהאירו את שמי העיר, ניגש מס אל ערימת השיירים של עשרים אלף הספרים שהועלו על המוקד. הוא שלף משם שני דפים חרוכים, ארבעה עמודים בסך הכל, מתוך ספר אחד כתוב גרמנית. שני דפים שלא התכלו לחלוטין – כמעט מתבקש לכנות אותם אודים מוצלים מאש.
כאמור, מס עלה לארץ זמן קצר אחר כך, עוד ב-1933. נראה שהבין שמצב היהודים בגרמניה עוד עשוי להדרדר משמעותית, ושהנחישות הנאצית לא תיעצר בהשמדת ספרים. עם עלייתו לארץ העביר את שני הדפים שהציל מן האש למשמורת בבית הספרים הלאומי, הספרייה הלאומית. לראובן מס בהחלט הייתה תודעה היסטורית מפותחת. הדפים נשמרו במעטפה שעליה כתב מי שניהל אז את הארכיון של הספרייה, אברהם יערי: "ניתנו על ידי מר ראובן מס, שלקחם מהשריפה בעצם ידיו".
המעטפה שבה שמורים הדפים השרופים עם כתב ידו של אברהם יערי
בחלוף השנים, העמודים פשוט שכבו שם. למעשה ניהול ורישום הארכיונים בספרייה הלאומית החל רק בערך באותן שנים. כך מצאו את עצמם העמודים הללו בתוך אוסף פריטים שנקרא בשם המסקרן "קובץ פריטים שונים", עם עוד שורה ארוכה של כתבים וחפצים שלא התאימו בדיוק לאוספים הקיימים בספרייה. מעבר לכך, הדפים השרופים הם תעלומה. טובי המומחים והחוקרים של הספרייה ניסו לפענח מאיזה ספר נשרו הדפים – ועד כה לא הצליחו במשימה. אפשר להעריך שמדובר בספר שעוסק בפסיכואנליזה, או בחינוך מיני, נושאים שנחשבו "יהודיים" והיו ראויים לשריפה בעיני הנאצים. אך אין בידינו זיהוי מדויק של הספר שהושמד לפני יותר משמונים ושש שנים במרכז ברלין. אולי אתם תצליחו לזהות?
עדכון: רבים פנו אלינו עם השערה סבירה בנוגע לטיבו של הספר. אפשר להעריך בסבירות גבוהה כי מדובר בספר "Sexualpathologie" שכתב הרופא והסקסולוג היהודי־גרמני מגנוס הירשפלד. הירשפלד היה אחד מחלוצי חוקרי המיניות בעולם ומראשוני המאבק הלהט"בי לשוויון זכויות. הוא ייסד את המכון לסקסולוגיה בברלין, שמספרייתו לקחו הנאצים את רוב הספרים שנשרפו באותה שריפה מפורסמת של ה-10 במאי 1933. אתם מוזמנים להעיר כאן בתגובות ולהוסיף ניחושים טובים יותר.
השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא אחד השירים המוכרים שכתב ביאליק, ואחד מסמלי שירתו.
רבים מכירים את שורות הבית הפותח של השיר, ושורתו הראשונה "לא זכיתי באור מן ההפקר" הפכה לאמרת כנף שגורה ולניב ידוע.
הרושם הראשוני שמותירות שורות הפתיחה של השיר הוא שלפנינו דובר שירי המתברך בהישגיו וטוען כי בניגוד למחשבה שכישרון פואטי הוא מתת-אל, אין הדבר כך. על מנת לזכות ב"אור", בכתיבת שירה, היה עליו לטרוח ולעמול קשה, וכל הצלחותיו נובעות מעמל זה.
אולם, כפי שהראו פרי והאפרתי במאמרם המכונן "על כמה מתכונות האמנות של ביאליק" משנת 1966, עד מהרה מתהפך השיר, וביאליק זונח את הטיעון המנסה לשאת חן בעיני הקוראים ולזכות בהערכתם, ועובר להתקפה קשה המופנית לקוראיו:
ביאליק מתאר את תהליך היצירה, כמקור של סבל גדול, ותולה את נביעת היצירה בכאבו האישי. הוא מטיח בקוראיו אשמה בדבר האדישות שלהם לכאבו. הוא רואה בקוראים, העוסקים בשירתו, קהל יעד הנהנה על חשבונו, המכלה את כוחות חייו. הקוראים אינם רגישים כלל לכך שהמילים הנאות שהם מתחממים לאורן נחצבו מדם ליבו.
המיתוס של פרומותאוס
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.
על הבית השני של השיר "לא זכיתי באור" נכתבו פרשנויות רבות. פרי והאפרתי הצביעו בעקבות לחובר ושפירא על הקשר ההדוק בין שירו של ביאליק ובין המיתוס היווני על פרומתאוס, הם טענו כי השיר הוא ווריאציה של מיתוס זה על דרך ההיפוך.
פרומתיאוס היה בנם של הענקים הטיטאנים יַאפֶּטוֹס וקלימנה. הוא נודע כמי שרצה להגן על האדם חסר הישע מפני זעם האלים וכמי שהעניק לאדם את מתנת האש.
כאשר תבע זאוס מהאדם שיקריב לו קורבנות הגיע האדם לחרפת רעב. בוויכוח שפרץ בין האדם ובין האלים לגבי חלוקת בשר הקורבן, התבקש פרומתאוס לשמש בורר בין הצדדים. פרומתאוס תפס צד ברור בוויכוח: הוא זלזל בזאוס וצידד בבני האדם. בתגובה על כך זעם זאוס על פרומתאוס, העניש אותו ושלל את האש מבני האדם.
פרומתאוס התייצב שוב כנגד האלים ולימינו של האדם; הוא התגנב אל האולימפוס וגנב ניצוץ אש מגלגליה של מרכבת השמש, מרכבתם של האלים. את האש הסתיר בתוך קנה חלול וירד לארץ להשיב אותה לבני האדם.
על כך נענש פרומתאוס בחומרה. הוא נקשר לצוק בהרים ובכל יום הגיע אל הצוק עיט, לנקר את כבדו של פרומתאוס. הכבד היה צומח במשך הלילה, ולמחרת שוב חזר העיט ואכל את כבדו.
"פרומתאוס מביא את האש לבני האדם", ציור מעשה ידי היינריך פוגר. 1817
בחזרה לביאליק, ולניצוץ שלו, שבכוחו להבעיר אש גדולה בעולם, ושעליו הוא מעיד, שלא לקח אותו ממקור חיצוני, וכי הוא בא מתוכו פנימה.
הנה כך מבחינים פרי והאפרתי במאמרם, בקשר האמיץ, קשר ניגודי, שבין המיתוס ובין השיר:
"השיר מרמז כמדומה, לסיפור פרומתאוס. מצויים בו חומרים מובהקים מפרשה זו: פרומתאוס גנב אש למען בני האדם. כעונש נקשר בסלע ונשר היה בא יום יום ומנקר את כבדו שהיה צומח מחדש. בשירנו מתהפך הארגומנט באופן מוחלט: א. לא גנבתי את האש. ב. לא נתתי אותה לבני האדם מרצוני, אלא כנגד רצוני, ואם כן אינני ראוי לכל עונש! ובכל זאת אני נענש. יתר על כן: אני נענש עוד קודם לכן, בשעת יצירת האור. אינני קשור לסלע, הסלע נמצא בתוכי, ועלי לנקר בעצמי את שירתי ולהכאיב לעצמי ("ניקרתיו"). הרמיזה לסיפור פרומתאוס מבליטה איפוא, את הפארדוכס שבכאב היצירה ובכאב ההצלחה."
המשותף למשורר ולענק המיתולוגי המיוסר הוא היצירה, הסבל שמוליד אותה ושבא בעקבותיה, אולם פרומתאוס ההירואי הוא שוחר טובתה של האנושות, ומבקש להביא את האש לבני האדם, ואילו המשורר האנטי הירואי הוא אינדיווידואליסט הפורש מן הבריות ומבכר את הבדידות".
השפעתו של פרוּג על ביאליק
הכתיבה על האש כמטאפורה וכסמל לנכס אנושי רוחני בעל ערך, התגלגלה לביאליק דרך שירו של שמעון פרוג, מחשובי המשוררים של תנועת "חיבת ציון", ומי שהשפיע רבות על ביאליק. על הקשר בין שירו של פרוג "אל פרומתאוס" ובין שיר זה עמד פרי בספרו "המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק" (1977).
שמעון פרוג. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית
בשירו "אל פרמתיאוס" ניסח פרוג מונולוג שנושא משה, מנהיג העם היהודי, באוזני פרומתאוס. הוא מספר לפרומתאוס עד כמה סבל בחייו, ומה המחירים הגדולים ששילם, הוא מספר לו על דבקותו באל, ועל נאמנותו לצו האלוקי, בניגוד גמור לפרומתאוס שמרד באל.
דבריו של משה ביחס למקור האש שבחייו, דומים במידה רבה לפתיחת שירו של ביאליק, על מקור האור שלו, ועל מקור הסבל שלו:
אם לא זכה ביאליק באור מן ההפקר, ולא בא לו בירושה מאביו, שמא בא לו בירושה ממורו ורבו פרוג…
לא בא לי בירושה מאבי – מי היה אבא של ביאליק?
יצחק יוסף ביאליק, אביו של ביאליק, נפטר כאשר היה ביאליק ילד קטן. את רוב שנות גידולו וחינוכו העביר ביאליק בבית סביו, אך זכרונות ילדות מוקדמים של ביאליק מאביו מופיעים במספר מקומות ביצירתו.
למכתב זה כתב ביאליק מספר גרסאות, הנבדלות זו מזו, לעיתים בהבדלים מהותיים. המכתבים שמורים בארכיון יוסף קלוזנר בספרייה הלאומית.
הנה עדותו של ביאליק על אביו, מתוך מכתבו:
"במלאות לי חמש או שש שנים – עקר אבי דירתו מן הכפר לזיטומיר. שם בנה לו בית מחוץ לעיר, על יד דרך חול רחבה, לצלע יער אחד, ויפתח לו שם בית מרזח, למכור יין ומזון לאכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאכר.
…ואבי, שהיה בריא וחסון כאלון מטבעו, חלה מחלה ממושכת. העוני התגבר, ופעם אחת הקיצותי בלילה לקול צעקותיה של אמי – והנה מת אבי. יללה, קבורה, אבלוּת – ועוני, עוני…
אלמנוּת, יַתמוּת, עניוּת. עוד אמי מתחזקת לפרנס שלשת יתומיה מעמלה – אבל כוחה כשל, והיא מעבירה אותי לתוך ביתו של אבי אבא הזקן, אלמן באותם הימים, על מנת להתגדל שם. זקן זה גר בקצה העיר השני, גם כן באחד הפרברים, והוא כבן שבעים ושלש בעת ההיא ואני כבן שבע ושמונה."
הרי כאן טעימה קטנה אך קשה מ'פטיש צרותיו הגדולות' של ביאליק.
עדותו הלקונית של ביאליק על אביו שהפעיל בית מרזח עבור איכרים גויים, תוך שהוא הוגה בספר ולומד משנה, מקבלת ביטוי פואטי מרגש במיוחד במחזור שירי "יתמות", בשיר שהקדיש ביאליק לאביו.
בראשית השיר תיאר ביאליק את בית המרזח כמ"ט שערי טומאה, ובתוכם, אביו המשמיע "לחש תורה ותפילה ודברי אלוקים חיים":
שירו של ביאליק "אבי" מעורר למחשבה מה באמת היה מקורו של אותו "נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר", בנפשו של ביאליק המשורר. ניצוץ טהור, מלא חסד ואור ורחמים, שלא כבה לנצח, גם בעולם מלא טומאה, חשכה ואימה. ניצוץ הממיס לבבות ופותח שערי דמעה ומעיינות יצירה, ניצוץ אשר תחת פטיש הצרות הגדולות "עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי."
האם אותו "נִיצוֹץ קָטָן" אכן "כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא", כדבריו של ביאליק? או שמא רסיסי זיכרון הדמות ההומיה המאזינה לרינת הכוכבים בשערי הטהרה, בחיק אלוהיה – הם מקור האור, מקור רוממות הרוח, הרגש והעדינות שלאורם זכה ביאליק לגדול?
אור שבא לו בירושה מאביו.
להרחבה:
מנחם פרי ויוסף האפרתי: "על כמה מתכונות אומנות השירה של ביאליק", בתוך: 'עכשיו' 17-18, 1966 עמ': 43-77
פרי מנחם: המבנה הסמנטי של שירי ביאליק, תל אביב 1977
זיוה שמיר: גלגולו של ניצוץ. בתוך: "הניגון שבלבבו"-השיר הלירי הקצר של חיים נחמן ביאליק עמ': 199-210
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
'על השחיטה' ו'בעיר ההרגה', שני שיריו של ביאליק על פוגרום קישינב זכו למעמד מרכזי ובלתי מעורער. השירים התפרסמו, נודעו ונחקקו בתודעה הציבורית, עד כדי כך שלפעמים נדמה שלא פוגרום קישינב חולל את שני השירים הללו, אלא השירים הם שחוללו את הפוגרום. ואין הכוונה כמובן שהשירים חוללו את מהומות הדמים, אלא שבעקבות תגובתו השירית המטלטלת של ביאליק, נותרו פצעי קישינב המדממת פתוחים עוד זמן רב אחרי הפוגרום, והפכו את שנת 1903, ואת מותם של 49 הרוגי קישינב, לאירוע מכונן שחרג בהרבה מסך הרוגיו ופצועיו, והיה לסמל שמעל לזמנו ולמקומו.
בעשורים הראשונים של המאה העשרים עוד נכונו ליהודי מזרח אירופה פרעות אכזריות ואיומות: פוגרום צ'רניגוב, 1905 – 800 הרוגים; פוגרום אודסה, 1906 כאלף הרוגים; בפוגרומים הגדולים ב-1919 נשחטו בהערכה מתונה למעלה מחמישים אלף יהודים; הטבח בפינסק, בלבוב, בז'יטומיר, בטוריאנוב, ובעצם, כמעט בכל מקום שבו קיוו יהודים למצוא מעט שלווה ופרנסה, נמצא מי שביקש את נפשם.
את שמן של העיירות הרבות שהסער עבר עליהן, ספק אם שמענו. ואם שמענו, ספק אם זכרנו את יהודיהן השחוטים. אך גורלה של קישינב נחקק בזכרון עם ישראל.
האם אכן היו אלה שיריו של ביאליק שהעניקו לפוגרום קישינב את מעמדו?
ח.נ ביאליק. בשנת 1903
פוגרום הפתיחה של המאה העשרים
"פוגרום הפתיחה של המאה העשרים", כך כינה אותו המורה ישראל ברמן, שותפו של ביאליק לתיעוד הפוגרום.
הימים, ימי פסח של שנת תרס"ג. 1903.
יהודי מזרח אירופה זוכרים במעומעם את הפרעות שהתרגשו עליהם לפני עשרים ושתיים שנים. למעלה ממחצית שנות דור שלא טעמו טעם פרעות של ממש. גזרות והתנכלויות מקומיות היו גם היו, אולם כדרכם של יהודים, הם כפפו את ראשם לאלו עד יעבור זעם.
עתה, בפתח המאה החדשה, האמינו רבים מהיהודים בערכי התרבות החדשים. הקִדְּמָה, ודיבורים גדולים על צדק ונאורות יצרו גם בעם היהודי תקווה כי אירופה הולכת לקראת עידן חדש. דיבורים על שיוויון מלא בין כל בני האדם נשמעו באוויר.
ואלוהים קרא לאביב ולטבח גם יחד.
קישינב היתה אפוא סמל לניפוץ האשליה.
הפוגרום שהתרגש על יהודי קישינב הדהים והפתיע את העולם היהודי כולו שכבר חשב שבא הקץ לימי הרעה. קישינב בירת חבל בסרביה, שבמפנה המאות היו היהודים ממלאים את רחובותיה, עד כי היו כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר, הפנתה עורף ליהודיה.
האכזריות הנוראה של הפוגרום הייתה בלתי נתפסת: המיתות המשונות, עינויי הנפש והגוף שעברו היהודים, ההתעללות בנשים ורצח ילדים וזקנים לעין השמש. קישינב הפכה סמל לבגידת האנושות בערכיה החדשים, ונסיגתה חזרה לחשכתם של ימי הביניים.
חצר בית משפחת חצקלביץ בקישינב לאחר הפוגרום. באדיבות ארכיון בית ביאליק.
כדי ללמוד על מידת ההשפעה של הפוגרום המצולם הראשון בהיסטוריה בקרב יהודים בעולם, אני יוצאת למסע בעיתונות היהודית שהתפרסמה בחודשים הספורים שלאחר הפוגרום. ישנן אלפי התייחסויות לפוגרום ביידיש ובעברית: מידיעות קצרות ותמציתיות שהתפרסמו יום-יומיים לאחר הפוגרום ותיארו בקצרה את הידוע, דרך כתבות המתארות לפרטי פרטים את הזוועות. עם הצטברות העדויות התפרסמו פאשקווילים ביידיש ובעברית הזועקים את זעקת חללי קישינוב, וקריאות חוזרות ונשנות לאיסוף תרומות עבור היתומים והאלמנות.
הנה, למשל, קריאה לעזרה שהתפרסמה בארצות הברית:
דיא אידישע וועלט, ניו יורק, 3 במאי 1903. מתוך ארכיון "עתונות יהודית היסטורית"
אני מגלה לא מעט התייחסויות של אנשי רוח ומשוררים שהגיבו על מוראות קישינב על דרך השיר. מתברר ששיריו של ביאליק הם חלק מתופעה רחבה: שירים בעקבות פוגרומים, ובפרט – שירים בעקבות פוגרום קישינב.
השירים שבעקבות הפוגרום
ראשון המשוררים שמיהר לפרסם תגובה שירית למאורעות קישינב היה המשורר היידי שמעון פרוג. בא' באייר תרס"ג, כשבועיים לאחר הפוגרום, פרסם פרוג בעיתון היידי "פריינד" את שירו 'האט רחמנות', . הוא נדפס כעין הקדמה ל'קולות קוראים' שנדפסו מיד אחריו באותו הגליון, המבקשים תרומות ונדבות ליתומי קישינב.
בתיו הראשונים של שירו של פרוג. מתוך: עתונות יהודית היסטורית.
ימים ספורים לאחר פרסומו של השיר ביידיש הוא תורגם לעברית, והתפרסם ב"המגיד", ביום י' באייר תרס"ג, תחת הכותרת העברית "רחמו":
שירו של פרוג נפוץ בכל קהילות ישראל. השיר הפך לזמר עם ופזמונו החוזר, בתרגומו העממי: "הבו לחיים פת לחם/תכריכים בשביל מתים" שב להתנגן בפי יהודים עוד שנים ארוכות לאחר מכן, בכל עת שהתרגשה עליהם פורענות, והפך להמנון יהודי נודע. בימי מלחמת העולם הראשונה השתמשו גבאי צדקה במילות 'האט רחמנות' של פרוג כדי לעורר את ליבותם של יהודים לתרומה.
שמעון פרוג מתוך: אוסף שבדרון
גם נפתלי הרץ אימבר, בעל התקווה, הגיב ממקום מושבו באמריקה על חורבן קישינב בכמה שירים שכתב. הנה חלק משיר שהתפרסם בעתון דיא אידישע וועלט, ב-15 במאי, כחודש לאחר הפוגרום:
נפתלי הרץ אימבר. מתוך: אוסף שבדרון
שירים רבים נוספים התפרסמו כתגובה לפרעות קישינב.
בין השירים – שירים שנזכרו לדורות, כשירו של דוד פרישמאן "דניאל בגוב האריות" שהותיר רושם כביר על קוראיו, וביניהם גם שירים מוכרים לשעתם בלבד, כמו שירו של המשורר היהודי-אמריקאי ישראל פיין, "על הפרעות בישראל".
הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט! – גלגולה של גנבה ספרותית
מכל השירים שהתפרסמו מיד לאחר הפוגרום בקישינב, מזדהר באיכותו ובעוצמתו שירו של ביאליק "על השחיטה", שהתפרסם לראשונה ב"השילוח".
עדות מרתקת למידת ההתערבות של עורך השילוח, יוסף קלוזנר, בשירו של ביאליק, ניתן למצוא בתכתובת בינו ובין ביאליק:
"…כדי לצאת ידי חובתי להצנזור שהתעקש מאד גמרתי לקרא לשירך כדברי החרוז הראשון: שמים! בקשו רחמים עלי – כי שיר בלי שם אינו עושה על קוראינו רושם עז כל כך… במקום "דמי מותר" בחרתי "בהנף גרזן". רטש בטן נראה לי אפקטי יותר מדי".
יוסף קלוזנר. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית
השיר "על השחיטה" היה מועמד מושלם לדחיית הצנזורה של ממשלת הצאר. הוא מפנה בסרקזם איום אצבע מאשימה כלפי 'התלין' – מחולל הפוגרום. קלוזנר שלח את השיר "המשופץ" לצנזור הפטרבורגי, היהודי המומר ישראל לנדאו, בתוספת 25 רובלים, למילוי הכיס ולריכוך הגישה הכללית.
וכך מעיד קלוזנר על תהליך פרסומו של "על השחיטה":
"אני הייתי מסופק שיוּתָר שיר חריף כזה אצל הצנזור, ועל כן העתקתי אותו בכמה העתקות והראתי אותן לסופרים שונים, ובינהם גם לפרישמאן וי.ל. פרץ [הדגשה שלי]".
מה רבה הייתה תדהמתו של ביאליק שגילה כי בזמן ששירו הענק והחד פעמי ממתין לאישורו של הצנזור הראשי, פרסם י.ל. פרץ, בעיתון הוורשאי "הצופה" שיר בשם "אל טיטוס" שנראה ממש כהעתק גמור של בית משירו של ביאליק. על מנת שיוכל לפרסמו בלי דרישות מיוחדות של הצנזורה נכתב השיר כחיקוי לשיריו של ביירון "מנגינות עבריות". בשיר עוסק י.ל. פרץ בפרעות, אך מרחיק את עדותו לימי טיטוס וגזרותיו, ואף מוסיף הערת "התנערות" מהקשרו של השיר לקישינב.
שירו של פרץ מופנה, ממש כמו הבית השני בשיר "על השחיטה", לתליין, ומציע, ממש כמו הצעתו המזעזעת של ביאליק, את צווארו היהודי לשחיטה.
הנה הבית משירו של ביאליק, ולאחריו הבית משירו של פרץ, בתוספת הסבריו על חוסר הקשר, כביכול, בין השיר ובין מאורעות קישינב.
ביאליק קרא בשירו של י.ל. פרץ וזעם. הוא חש שגנבו ממנו את זעקתו האישית. לצידו התייצב דוד פרישמן ששנא את י.ל פרץ שנאה גדולה, ופרסם ברבים את דבר "הגנבה הספרותית" של פרץ על מנת להשפילו, וזאת בשעה שפרץ שכב במיטת חוליו לאחר התקף לב והיה חשש כבד לחייו. (פרשת האיבה בין פרישמן לפרץ היא פרשה ארוכת שנים, מצחיקה ומכוערת כאחד, והיא מתוארת, מעשה אמן, באוטוביוגרפיה של קלוזנר "דרכי לקראת התחיה והגאולה").
במכתב בהול לביאליק ניסה קלוזנר להרגיע את הרוחות ולפשר בין הניצים, אך התחמק מהאחריות לכך שהעביר את שירו של ביאליק לפרץ:
"יכול אני להבטיחך שאני לא הראיתי לפרץ את שירך ודעתי נוטה לחשוב שכל זה הוא דבר שבמקרה: מצב רוח אחד בשני אנשים נוחים להתרגש ומרגישים בלבם קצף-אין-אונים הוליד שני שירים דומים זה לזה".
ובהמשך הוא מסייג: "מיד כשנתקבל שירך נשלח לפטרבורג אל הצנזור. יתכן ששמע פרץ מפי או מפי אחר את תכנו, ואפשר שזה השפיע עליו שלא מדעת"…
קיצורם של דברים: י.ל פרץ קם ממיטת חוליו ונטר טינה לדוד פרישמן עד אחרון ימיו על הביזוי שביזה אותו ברבים. פרישמן הוסיף להתאכזר לפרץ ברשימות הבקורת שלו, והוסיף לחשוף לעין הציבור את כל גנבותיו הספרותיות, ושב השקט לשכון.
י.ל פרץ מתוך: אוסף שבדרון. הספריה הלאומית
בין אם היה זה פלגיאט גמור, ובין אם הייתה זו השפעה שלא מדעת, את פרץ ושירו על שחיטת יהודי קישינב אין איש זוכר עוד, ובקושי רב אפשר למצוא את שירו הנשכח "אל טיטוס". אולם שירו של ביאליק "על השחיטה" הפך להיות טקסט בלתי נשכח.
קוּם לֵךְ לְךָ – תהליך לידתה של "בעיר ההרגה"
פרשת השיר "בעיר ההרגה" שכתב ביאליק לאחר מינויו כשליח הועדה ההיסטורית, היא מהפרשיות המורכבות והרגישות ביותר בתולדותיה של השירה העברית.
ביאליק הגיב בשנית למוראות הפוגרום בקישינב (לאחר התגובה הספונטנית בשיר "על השחיטה"), אך הפעם הייתה התגובה שונה בתכלית:
ראשיתה של הפרשה בפנייתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב לביאליק, על מנת שיעמוד בראש משלחת היסטורית שתפקידה לתעד את כל הניתן לתיעוד בקישינב שלאחר הפוגרום.
שמעון דובנוב. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית
הנה מכתבו של דובנוב לביאליק בו הוא מורה לו את תפקידיו במשלחת:
מכתבו של דובנוב לביאליק באדיבות ארכיון בית ביאליק.
"אתה תעבד את החומר שאספת בעצמך וע"י אחרים ותתאר על יסודו תמונה היסתורית מסודרת של כל המאורע מתחילתו ועד היום שאנו עומדים בו. אתה ועוזרך תסדרו את כל התעודות, התמונות הפוטוגרפיות, הסטאטיסטיקא והידיעות של הקאמיטט, ואנחנו נדפיסן אחרי סיפורך בתור מילואים"…
את שליחותו בדבר תיעוד תוצאות הפוגרום מילא ביאליק, ושב לאודסה כשבידו מחברות של סיכומי ראיונות עם עדים וניצולים מהפוגרום.
דף ממחברת העדויות של ביאליק. באדיבות ארכיון בית ביאליק
אך את עיבוד החומרים לכדי תעודה היסטורית מסודרת, שהייתה אמורה להיקרא "ספר קישינב", המיר ביאליק בכתיבת הפואמה האדירה, שמחזיקה למעלה ממאתיים שורות שיר, "בעיר ההרגה". נותרו ממנה שורות אחדות בלבד בכתב ידו של ביאליק, והן מצויות בארכיון המשורר בבית ביאליק:
הפואמה התפרסמה לראשונה תחת הכותרת "משא נמירוב", על פי דרישות הצנזור הפטרבורגי העליון לנדאו. אותו צנזור, שהיה יהודי מומר ממוצא חב"די, דרש לשנות את הכותרת מ"בעיר ההרגה" ל"משא נמירוב". נמירוב הייתה עיר שנפגעה קשות בגזרות ת"ח ות"ט. דרישה זו נועדה להרחיק את הפואמה של ביאליק מאירועי קישינב אותם ניסה הממשל להשתיק, ולשוות לפואמה גוון של שיר היסטורי (מה שעשה י.ל פרץ מעצמו בשיר 'אל טיטוס'). בהתאם לכך דרש הצנזור לציין בהערה את התאריך כ' בסיון ת"ח, יום הטבח בנמירוב אשר נקבע לדורות כיום אבל על חורבן הקהילות היהודיות בפרעות חמלניצקי.
הדפסה ראשונה של 'בעיר ההרגה', ע"פ דרישת הצנזור. מתוך: "הזמן – מאסף לספרות ולמדע" יאנואר -אפריל. פטרבורג תרס"ג.
לְאָן נוֹלִיךְ אֶת הַחֶרְפָּה
"בעיר ההרגה" הוא ניסוח שירי עצום בממדיו, ומרעיש בעוצמתו הרגשית. דוברו הוא נביא זעם, המסתובב בין הריסות הפוגרום בשקט שאחרי הסערה. בדומה ליחזקאל הנביא עובר הדובר, שנצטווה בציווי "קום לך לך אל עיר ההרגה", מסע גאוגרפי הכולל מקומות שונים בעיר: החצרות, עליות הבתים והמרתפים, האורוות, בית הקברות, ובית הכנסת, ולבסוף – הוא בורח למדבר.
על הפואמה בעיר ההרגה נכתב כבר הכל:
נכתב על הנסיבות המעשיות לכתיבתה – שליחותו הציבורית של ביאליק לקישינב; על אופן ההתקבלות של 'בעיר ההרגה' בקרב הקוראים בני התקופה, אנשי הרוח וניצולי פרעות קישינב עצמם; על חשיבותה בכינון ארגוני הגנה עצמית; ועל האופן שבו נתפסה בחלוף הזמן כ"טקסט משנה היסטוריה".
אולם פרסום הפואמה גרם גם לביטויי הסתייגות עזים. 'בעיר ההרגה' הפכה תחת עטו של ביאליק לכתב אשמה נורא, לא כלפי הגויים מבצעי הפוגרום, ולא כלפי הממשל מחולל הפוגרום. ללא חמלה וללא כל הצעה לכיוון קונסטרוקטיבי – הפנה ביאליק את האצבע המאשימה כלפי יהודי קישינב הטבוחים, המדממים, הנבזזים והמעונים.
טעימה קטנה מהפער הבלתי נתפס שבין אוהדי הפואמה, לבין המתקוממים כנגדה, אפשר למצוא בשתי תגובות מפורסמות לפואמה.
הראשונה, מכתבו של קלוזנר לביאליק שנכתב מיד אחרי פרסום הפואמה, בו הוא מעיד על עצמו:
"כמעט שיצאתי מדעתי מרוב שברות-לב… זוהי מגילת איכה, חזקה, עמוקה, נמרצה ממגילת איכה… נורא הוא ועמוק כתהום מארץ ומדכא הוא. מעולם לא קראתי שיר כזה בשום ספרות שבעולם".
הוא מסיים את מכתבו במילים: "מצגת קלון הצגת להמאורע היותר נורא שבחיינו ומצגת תפארת לעצמך. מכבדך ומעריצך היותר עמוק. ד"ר יוסף קלוזנר "
התגובה הנוספת, ידועה ומפורסמת גם היא, היא תגובתו המפתיעה של ש"י אברמוביץ, הלא הוא מנדלי מוכר ספרים.
את השיר "משא נמירוב" קרא מנדלי ודאי ב'הזמן' תכף עם פרסומו. כעבור שנתיים, שיגר ביאליק למנדלי ספרון קטן – "משירי הזעם", המאגד שלושה שירים שכתב ביאליק בעקבות מאורעות הדמים, ובתוכם גם "בעיר ההרגה". את החוברת שנשלחה למנדלי ואת ההקדשה עליה מצאתי בתוך חומרי ארכיון שהפקידה בתו של אברמוביץ בספריה הלאומית:
והנה תגובתו של מנדלי לפואמה כפי שנרשמה בידי י"ד ברקוביץ:
סביר להניח שבעת שביאליק שלח למנדלי את החוברת הזו ב-1906 (את איור השער שלה איירה הציירת אירה יאן, שפגשה את ביאליק לראשונה בעת שליחותו בקישינב), הוא לא ידע כיצד מנדלי הגיב על קריאתה של הפואמה בעת פרסומה הראשון. ייתכן שסבר ש"הסבא" מנדלי עשוי היה לראות בגישתו ליהודים הגלותיים המשך ישיר של הטון הביקורתי שהכתיב הוא עצמו ביחס ליהודי הגולה. בוודאי לא שיער ביאליק כי "בעיר ההרגה" נתפסה בעיני מנדלי כמפגן של חוסר טעם וערלות לב!
האם בחלוף השנים נותרה "בעיר ההרגה" ביטוי של חרפת האומה, או שמא האפקט העצום שיצרה ואשר התפרש בחלוף הדורות כהכרח בל יגונה, הפך להיות "ניתוח קשה, עירוי דם ומרץ אל תוך העורקים של חולה מסוכן" כדברי ישראל ברמן, שותפו של ביאליק למשלחת?
ובפינת המציאות:
"אֲנִי– לִבִּימֵת" – משהו על ביאליק הלא מצונזר
מציאה ארכיונית קטנה, זוטה ממש, עוררה בי מחשבות רבות על תהליך יצירתה של "בעיר ההרגה", ועל שליחותו של ביאליק המשורר לקישינב. במקום למלא את שליחותו של דובנוב העמיד ביאליק שיר שהוא ממש ההפך הגמור מהתעודה ההיסטורית המיוחלת: מטרתו של ההיסטוריון לשאוף לדיוק מדעי היסטורי, בעוד שתפקיד המשורר – ליצור זעזוע בקרב השומעים.
כידוע, התקין לחובר את מכתביו של ביאליק והוציאם לאור, בבחינת "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד".
בין שאר המכתבים של ביאליק העוסקים בתיעוד פוגרום קישינב, נמצא גם מכתב לפסח אוירבוך שהתלווה אליו לקישינב והופקד על מלאכת איסוף כל העדויות שנצטברו.
ביאליק מפציר בו שיזדרז לשלוח לו חומרים. מכתב סטנדרטי.
אלא שאז נתקלתי בכתב היד ונתגלה בו משפט שנשמט מהמכתב המודפס אצל לחובר, משפט שללא ספק צונזר על ידי לחובר (כצנזורים רבים אחרים שלו, לחובר 'נהג היתר' בהוצאת כתביו של ביאליק) במטרה להגן על שמו הטוב של משורר האומה – ביאליק.
אינני יודעת אם נכון היה לגלות את מה שטרח לכסות לחובר, אך המשפט הנשמט מעורר מחדש שאלה ביחס לגישתו של ביאליק לתיעוד בקישינב.
הנה המשפט המצונזר בחלקו הראשון של המכתב:
"אולי החומר החדש הריהו של הבתולות? אם כך – טוב מאד! חומר של בתולות, הריהו, שומע אתה, יכול להעשות כלי"…
מכתבו של ביאליק לאוירבוך. באדיבות ארכיון בית ביאליק
הנה כי כן, ביאליק, בתורת משורר, איננו מחפש דיוק היסטורי. הוא מבקש לזעזע את העולם בתיאורי הפוגרום. חומר על בתולות שנאנסו מוגדר בעיניו, בשורה שלעניות דעתי יש בה טעם רע, כחומר "טוב מאד". ואף למעלה מזה: ביאליק לא יכול לכבוש את יצר ההתחכמות שלו ומוסיף בהתייחסותו לאנוסות קישינב התחכמות תפלה על דברי הגמרא במסכת סנהדרין כב ע"ב: "אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" כלומר, למי שסיים את תקופת בתוליה.
במקום אחר מצאתי עדות לעמדה נפשית דומה. זוהי עדותו של יוסף קלוזנר על ביאליק. ספרו האוטוביוגרפי של קלוזנר מכיל עדויות מרתקות על מערכת היחסים בינו ובין ביאליק. מובן שיש לקרוא את כלל דבריו של קלוזנר בחשדנות (על ספר זכרונותיו העידו סופרים בני דורו כי הוא מלא בהטיות וגוזמאות) ובפרט כאשר מדובר בעדויות הקשורות בביאליק, שיחסיו עם קלוזנר ידעו עליות ומורדות.
קלוזנר שהגיע לבקר את ביאליק שלא היה בביתו. באותו יום הגיעו לאודסה השמועות על פוגרום שהתחולל בז'יטומיר בו נהרגו ונפצעו למעלה ממאה יהודים, וקלוזנר שמע על החדשות הנוראות מפיה של מאניה ביאליק.
כעבור זמן מה נכנס ביאליק הביתה ואת ההתרחשות בבית ביאליק נמסור מפיו של קלוזנר ששהה שם באותה העת:
שתי האנקדוטות הקטנות האלה מעוררות תמהון. דורות רבים עמלו להפוך את ביאליק ל'אייקון' גדול מהחיים. במסות נרגשות, תוך הסתרה מכוונת של פרשיות ומכתבים מחיי האיש ביאליק, העלו את דמותו של "מצפון" העם למדרגה שמעל הטבע. אולי משהו מהמגמה הזו מסביר את ההתקבלות הנרחבת של כתב האשמה "בעיר ההרגה", ואפילו בקרב יהודי קישינב עצמם. משהו ביכולתו של הדור לראות את גדולתו הרוחנית והמצפונית של ביאליק המנהיג, ולעצום עיניים כלפי החולשות באישיותו של ביאליק האדם.
קריאה בשיריו הלאומיים של ביאליק, ומכל שכן קריאה בשיריו הליריים האישיים, מחייבת הבטה סלחנית על מכלול אישיותו של ביאליק, שהיה נביא זעם ודובר האומה, ובאותה נשימה ממש: איש קצת מחוספס וחסר עכבות.
והיא, אולי, תהילתו.
אני מודה לשמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, על הסיוע הלבבי הרב בהכנת הרשימה.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
