"שלושה יסודות הגיעו ראשונים לנירים במדבר: הפרות, התינוקות והספרייה. הפרות – עדות לצמיחת המשק, התינוקות – עדות לאמונה בעתיד, והספרייה – אות ומשל לתרבות העל." (שולה רם, אחת ממייסדות קיבוץ נירים, בהקדמה לספר "חמישים השנים הראשונות 1946-1996" שיצא לציון יובל להקמת נירים).
ההתחלה של נירים הייתה צנועה ביותר – 4 צריפים בסך הכל הרכיבו את הנקודה הראשונה בה עלה לקרקע קיבוץ נירים, (אז דנגור), קרקע הנמצאת רק קילומטרים ספורים ממיקומו הנוכחי. הקיבוץ עלה על הקרקע במוצאי יום כיפור 46', במסגרת מבצע 11 הנקודות, בו עלו על הקרקע בלילה אחד 11 התיישבויות שונות, מתחת לאפם של הבריטים, רובן הגדול בנגב.
נירים הוא קיבוץ שמבוסס על ילידי הארץ, צברים, בוגרי תנועת הנוער השומר הצעיר שהפכו מאוחר יותר לפלמ"חניקים. בהמשך הצטרפו אליהם גם גרעינים שונים מארצות שונות, אך משהו מהצבריות המחוספסת והעקשנית דבק במקימי הקיבוץ וסייע להם להתגבר על הקשיים הרבים בהם נתקלו במהלך השנים.
39 צעירים וצעירות חיו, במשלט הקטן שהיה קיבוץ נירים של אז, טיפחו אותו והגנו עליו. הם עבדו בחקלאות, בתנאים לא פשוטים כאשר המים הובאו מרחוק על עגלה וחולקו במשורה. מתוך היכרות עם הסיכונים שביישוב ספר ביצרו חברי הקיבוץ את הנקודה ככל יכולתם ובנו בונקרים ותעלות הגנה.
בקרב הקשה וההירואי שלהם במלחמת העצמאות עמדו חברי נירים מול מתקפה של מאות מצרים שצבאו על הגדר הפשוטה שנבנתה סביב לנקודת ההתישבות שלהם בדנגור. בדרך לא דרך הם הצליחו לעצור אותם. בעזרת נשקים ספורים שהיו בידיהם הם נלחמו בחוכמה ובשיטתיות במטרה ליצור תחושה שהם כוח גדול ממה שהיו בפועל. הם נפגעו בעצמם אך גם פגעו במצרים שככל הנראה נבהלו מעוז הלחימה שלא ציפו לה בנקודה כה קטנה וברחו מהמקום. 11 מבני הקיבוץ הצעיר, כמעט שליש מהלוחמים והלוחמות, נהרגו באותה מתקפה קשה.
לפני המתקפה הקשה תלו בצריף ששימש כחדר האוכל של נירים שלט חגיגי, שביטא את רוח הזמן: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". אחריה, ההרס בקיבוץ היה כה גדול עד שכמעט לא נותר בדנגור דבר. הצריף כולו נחרב, רק הקיר ועליו השלט נותרו עומדים, כסמל לרוחם של חברי נירים ששרדו את יום המלחמה הקשה.
בקושי עברה שנה מאז, וכבר במאי 1949 יצאה לאור בקיבוץ החבול אך הגאה חוברת הנצחה מרגשת: "נירים מול אויב", חוברת זיכרון המספרת על ההתקפה על נירים והנופלים בה. חוברת זו היא דוגמא לתרבות מבוססת ורוח איתנה של חברי הקיבוץ שעוד תתפתח ותשגשג במהלך השנים. בה מופיעה לראשונה תפילת ה"יזכור" המצמררת והייחודית של נירים. תפילה זו תשמש את הקיבוץ במשך כל שנות קיומו, בטקס המציין את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל:
"נזכור את חברינו – מיטב בני קבוצתנו אשר הרוו בדמם את אדמתו הצחיחה של הנגב. יד זדונית התנכלה למעט אשר בנינו, אשר נטענו וזרענו, היא לא יכלה לנו כי עמדו למולה פניהם וזרועותיהם של בוני הנגב, של משחררי ירושלים, לוחמים אמיצים – של אחד עשר החברים אשר נדרו לאמר: לא תדרוך כף רגלם על אדמתינו!"
בחוברת הזיכרון של שנת 49' ביטאו חבריה את האבל על ההרס והאובדן יחד עם התקווה והנחישות להמשיך הלאה:
"- – – דנגור היפה עם גגותיה המרועפים אדום, שכה הרבינו להתגאות בהם, נהרסה ונשרפה, צריף אחרי צריף. הכל למעלה נשרף, אך המצרים לא חדרו לנקודה.
נירים בדנגור נהרסה ונירים אחרת תבנה. במקום קרוב למקום בו נפלו חברינו נקים לנו את ביתנו. ושם במקומנו החדש נקים מצבת עד חיה יקרה לחברינו שנפלו. " (בני, ע"מ 39).
את זכרם של חבריהם שנהרגו בקרב רצו לשמר באופן חי וחיוני, ולא כמצבה דוממת – שגשוגו של הקיבוץ היה להם למצבה, כפי שהתחייבו בחוברת הזיכרון:
"עברה שנה. חדשים עברו – ואנו לא נרפאנו. אותות האסונות שבאונו בשנה אחת בלבד נחרתו עמוק בלבנו. צדקו האומרים כי כל אחד נושא בקרבו בית קברות קטן.
נחוצה לנו מצבת עדות לחיים שנכרתו. אנו רוצים בבית שישמור על דמותם, על חיוכם.
נקים בית תרבות. בית תרבות שיהיה נופש לחבר אחר עבודתו. מקום רענון נפשי ותרבותי – כה כשם שהם, חברינו שאינם אתנו בשעה זו, היו רוצים שיהיה.
לא מצבת זכרון בלבד לא אבן דוממת. בית שוקק חיים, בית לדורות ולבנינו אחרינו.
ובתוך הבית הזה תשמר דמותם, ישמר כל אשר היה ונשאר חי בלבנו וכל אשר להם. כדי שיהיו יום-יום אתנו, שעה-שעה, וכדי שהבטוי לחיינו המשותפים יהיה עמוק יותר, כנה יותר.
צריך שיהיה זה בית תרבות טובה, חם ונעים, בית שיקשור אליו גם את ההורים, הקרובים והידידים.
זה המפעל אשר יוקם לזכרם."
גם העשור הראשון בנירים היה קשה. חבריו נאלצו להתמודד עם אינספור מאבקי הישרדות בתנאים בלתי אפשריים של מדבר שומם, מים מועטים, סופות חול מסמאות עיניים ודרכי גישה בלתי עבירות.
למרות שמבחינה ביטחונית החיים בנירים אף פעם לא היו רגועים לגמרי, הקשיים לא הפילו את רוחם של אנשי הקיבוץ. הם נותרו גאים במורשתם, והמשיכו את דרכם של ראשוני הקיבוץ ביתר שאת. הרוח המפעמת הזו באה לידי ביטוי בשירים שהיו חלק מרכזי בתרבות של נירים. לחוברת פזמונים של הקיבוץ בחרו בשם החד משמעי: "אצלנו שרים ככה" (נירים 1956-1967). השירים נאספו על ידי אורה חסין, בת גרעין שעזבה את הקיבוץ ואסופה זו הייתה מעין מתנת פרידה שהיא הכינה לחבריה שנותרו בו. היא יצאה לאור ככל הנראה בסביבות 1967, לפני מלחמת ששת הימים, שנים שהיו שקטות יחסית בקיבוץ. החוברת היא דוגמא לתרבות הייחודית והעניפה שהתפתחה בקיבוץ נירים שמחזקת את תחושות הגאווה והשייכות שחשים תושביו.
השיר הראשון המופיע באסופת הפזמונים הוא גרסה מקומית של נירים ל"שיר השלום", שיר שהיה ידוע בתנועה כולה ונכתב על ידי חבר הגרעין ציקי דינשטיין בתקופת מבצע סיני ב-1956. השיר הביע באומץ את השאיפה לחיים משותפים ושלווים עם השכנים הערביים, מה שכעת נראה כחלום רחוק אך במשך שנים הושר בקיבוץ נירים אינספור פעמים:
"תראו רבותי שיגיע היום,
אצלנו בגבול יהיה עוד שלום
ואנחנו נסע לחאן-יונס לסרט,
עם עבדול וואהב, בערבית מדוברת."
בסיום החוברת המשפט המייצג:
"עוד תראו איזה מין קיבוץ יהיה כאן בנירים! שמכל הקיבוצים יבואו לקחת ממנו שיעורים!!"
לאורך כל השנים נחשב הקיבוץ לאחד מעמודי התווך הבלתי מעורערים של יישובי הנגב המערבי ועוטף עזה. בדיחה ידועה של הקיבוץ השכן, ניר-עוז, ממחישה זאת היטב:
"כששואלים חבר קיבוץ ניר עוז מהיכן הוא, התשובה היא "ליד נירים"… כשהיינו ילדים נהגנו ללגלג על ילדי קיבוץ נירים שחשבו שהם מרכז העולם; אז אמרנו שאנחנו "ליד נירים". או במילים אחרות: אנחנו ליד מרכז העולם (חשובים, אבל פחות)". (הדר רובין, בת ניר עוז, מתוך דף הפייסבוק שלה).
החולצות שהדפיסו בקיבוץ נירים לאורך השנים מבטאות גם הן את גאוות היחידה של חברי וחברות הקיבוץ. גאוות יחידה שאפילו אירועי השבת השחורה של ה-7 באוקטובר לא יצליחו לרמוס. כולן עוצבו על ידי ארנון אבני, מאייר, גרפיקאי וקריקטוריסט, חבר קיבוץ נירים. בחולצה הזו, הראשונה שהודפסה, הקיבוץ מוצג בין הערים הגדולות והמפורסמות בעולם:
בחולצה שהודפסה לציון סיום מבצע צוק איתן בשנת 2014 כתוב: "לא מוותרים על נירים".
בטבח של ה-7 לאוקטובר נרצחו בנירים 5 אנשים, מתוכם 3 בני הקיבוץ ושני אורחים, וכן נחטפו 5 אנשים – 4 בני קיבוץ ואורחת אחת. כעת, בסוף שנת 2023, לאחר האירועים הטראגיים שהיכו בקיבוץ ובכל הנגב המערבי, הרוח החזקה של נירים שבה לנשוב, והחולצה (שטרם הודפסה) הפעם נושאת את המילים הפשוטות: "אנחנו נחזור".
החולצות הן עדות מרגשת לתחושת השייכות של חברי הקיבוץ לאדמתם ולמפעל המדהים שבנו עליה, למרות הקשיים העצומים. זו גאוות היחידה שמחזקת את הנותרים והנשארים. ואולי לא מפתיע שנירים היה הקיבוץ הראשון שהכריז בפומבי כי חבריו החליטו לחזור לקיבוצם ברגע שיתאפשר הדבר.
ונסיים בשורות האחרונות של אותה תפילת "יזכור" משנת 1949:
"נזכרם על שמות החיבה והחן, על שעות הנחת והכאב, שחיו עמנו. כי בכל אשר נבנה ונקים עוד יעלה ויזכר שמם. בלא מילים – ביסוד של בנין. בכל דונם אדמה שנזרע ונקצור – כי זאת הייתה משאת נפשם, בחייהם ובמותם.
הלוואי וגם בימינו יתאושש הקיבוץ ויחזור לתפארתו באותה מהירות כפי שעשה זאת לאחר מלחמת השחרור, ועם אותו להט ותשוקה לבנות ולהיבנות. מי ייתן וגם הפעם זכרון הנרצחים ישמש דלק לבנייה ועשייה חלוצית ותרבותית, כמו שבנירים יודעים כל כך טוב לעשות.
בהכנת הכתבה נעזרנו בעבודת סמינריון של גליה הלר קרמר, בת קיבוץ נירים : "יצירה עצמית של חברי קיבוץ נירים בשנות החמישים והשישים".
תודתנו שלוחה לחברי קיבוץ נירים בר חפץ וענת מרלא, שסייעו בהכנת הכתבה.
לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה
