חַיֶּלֶת מְטַיֶּלֶת: גרסת החטופים לספר הילדים הקלאסי

לימור אילן, בעלת משפחתון ופזמונאית, כתבה בעקבות ה-7 באוקטובר גרסה מיוחדת לספר הילדים האהוב "איילת מטיילת" של רינת הופר. בסיפור המקורי – איילת אוספת אליה שלל חיות ונושאת אותן איתה. בגרסה של לימור, החיילת המטיילת אוספת ומצילה את כל הילדים החטופים, ומחזירה אותם אלינו הביתה בשלום. זהירות – קריאת הטקסט עלולה לגרור אחריה התייפחות בלתי נשלטת

לימור אילן, בת 48 מתל-אביב, בעלת משפחתון לגיל הרך ופזמונאית, חרדה מאז ה-7 באוקטובר לשלום החטופות והחטופים שנלקחו לרצועת עזה.

כמו כולנו, היא חשה חסרת אונים ויש בה רצון עז לעזור. עבודתה במשפחתון העלתה בה רעיון: "אני מקריאה לילדים במשפחתון כל הזמן ספרים ובזמן האחרון כמעט כל ספר מעלה בי אסוציאציות למצב." סיפרה לנו. "הרגשתי צורך להציל את כל הילדים, ואני לא חיילת ולא יכולה לעשות את זה בעצמי, אז יכולתי לעשות את זה רק בדמיון. לא צריך להיות בעלת משפחתון או אימא בשביל לחשוב על זה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על זה שבמשפחתון שלי למשל, בתחילה השנה אני מקפידה על הסתגלות איטית והדרגתית, כי חשוב לי שהילדים לא ישארו איתי לבד ללא נוכחות ההורים, לפני שהם מרגישים שאני כבר לא בן אדם זר, ושירגישו שאני רואה אותם. אבל אביגיל הקטנה לא זכתה להסתגלות ב'גנון' של חמאס, ואני רואה אותה כל הזמן נגד עיניי וחושבת מה קורה איתה."

ברגע של השראה הפכה לימור את ספר ילדים הידוע "אַיֶּלֶת מְטַיֶּלֶת" שכתבה וציירה רינת הופֶר, לסיפור שהוא פסגת השאיפות של כל ישראלי וישראלית – הסיפור על חזרתם של הילדים והילדות החטופים הביתה. היא כתבה את הטקסט הארוך בסלולרי, ברגעים קטנים של הפוגה משגרת היום: "הילדים הפרטיים שלי לא הבינו למה אני כל היום עם הראש בתוך הנייד, וכשהם פנו אליי, אמרתי להם: 'רגע, אני לא יכולה עכשיו, אני עסוקה בחילוץ הילדים החטופים בעזה'".

כריכת הספר המקורי "אילת מטילת" של רינת הופר

לימור הקפידה לשלב את שמותיהם של כל הילדים החטופים, עד גיל 18, בטקסט היפה: "ישבתי עם רשימה [של הילדים-ל.ה], וסימנתי אחד אחד, כדי לוודא שאני לא שוכחת אף אחד." סיפרה לנו.

 

בפוסט שלה בפייסבוק, שם העלתה את השיר, כתבה: "סליחה על האורך, אבל הייתי חייבת להציל את כולם."

התגובות שקיבלה לימור לפוסט הפתיעו אותה: "אמרתי 'למי יש סבלנות לקרוא את זה? אבל אנשים מרגישים ממש מחוייבות לקרוא את זה, כאילו אם  הם לא יקראו את זה, מילה מילה, עד הסוף, הם ישאירו ילד מאחור. היו אנשים שכתבו לי שקראו הכל, בלי לדלג על החזרות ב'פזמון', למרות שידעו שהוא חוזר על עצמו, כי זה עוזר להם לשנן את השמות, כי חשוב להם לא לשכוח אותם. היו כאלה שכתבו שזה גרם להם פעם ראשונה לקלוט את הכמות העצומה של ילדים שנחטפו."

לימור מבקשת בפוסט וגם מאיתנו, לעדכן אותה אם ידוע על טעויות או אי-דיוקים בשמות החטופים, כדי שתשנה את הטקסט בהתאם. הטקסט שמופיע בפוסט המקורי עשוי עוד להתעדכן בשל הצורך להוסיף שמות או לתקן טעויות שקשורות בשמות הקיימים.

בתפילה לחזרת כולם כולם, קטנים ומבוגרים כאחד, במהרה ובשלום הביתה:

חַיֶּלֶת מְטַיֶּלֶת

שֶׁמֶשׁ מְצִיצָה בֵּין עַנְנֵי הָעוֹפֶרֶת
וּבַשְּׁבִיל צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת.

פּוֹסַעַת לָהּ חַיֶּלֶת
עַל שְׁבִילֵי הַמֶּלֶט
לְפֶתַע הִיא שׁוֹמַעַת
יַלְדָּה מְמַלְמֶלֶת
מִי הַיַּלְדָּה שֶׁעַכְשָׁו מִלְמְלָה?
דַּפְנָה וְאִתָּהּ אֲחוֹתָהּ אֵלָה.

אוֹמֶרֶת אֵלָה,
אֲנַחְנוּ עֲיֵפוֹת מְאוֹד
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם בְּכִיס הָאֵפוֹד?

צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת
בְּלִבָּהּ מִתְפַּלֶּלֶת
עִם דַּפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם מִתּוֹךְ חוֹר בָּאֲדָמָה
נִשְׁמַע קוֹל בְּכִי וְאָז שׁוּב דְּמָמָה
מִי מִסְתַּתְּרִים פֹּה הַשֶּׁבַח לָאֵל?
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל.

אוֹמֵר אֲרִיאֵל צָנוּם וְיָחֵף
אֲנַחְנוּ רוֹצִים לַחֲזֹר לָעוֹטֵף
קְחִי אוֹתָנוּ אִתָּךְ עַל הַכָּתֵף.

צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת
לֹא מְוַותֶּרֶת
עִם כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם הִיא רוֹאָה מֵאֲחוֹרֵי הַשִּׂיחִים
שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ אַחִים
מִי מִסְתַּתֵּר פֹּה – כָּזוֹ שְׁלִישִׁיָּה?
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה.

אוֹמֵר יוּבָל שֶׁמְּחַבֵּק אֶת אוּרִיָּה
נִבְהַלְנוּ מְאוֹד כִּי הָיְתָה יְרִיָּה
יֵשׁ לְךָ מָקוֹם עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה?

צוֹעֶדֶת חַיֶּלֶת
מְאוֹד מִשְׁתַּדֶּלֶת
עִם כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם מְצִיצִים מִתּוֹךְ הַחוֹרִים
בַּחוּרָה אַחַת וּשְׁנֵי בַּחוּרִים
מִי זֶה מְצִיצִים מִתּוֹךְ הַפִּיר?
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר.

זוֹעֲקִים הַשְּׁלוֹשָׁה
תּוֹדָה! תּוֹדָה! תּוֹדָה!
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם עַל הַקַּסְדָּה?
גַּם יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
פִּתְאוֹם מוֹפִיעוֹת וְיוֹשְׁבוֹת עַל הָרֹאשׁ.

צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת
קְצָת מְסֻרְבֶּלֶת
עִם מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
לְיָדָם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם הִיא רוֹאָה רֶכֶב נָטוּשׁ
שׁוֹמַעַת מִלָּה בְּעִבְרִית וְלִחְשׁוּשׁ
מִי מִסְתַּתֵּר בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנִית?
נוֹעַם הַבֵּן וְעָמִית.

שׁוֹאֲלִים בְּיַחַד נוֹעַם וְעָמִית
חִכִּינוּ הָמוֹן, אֵיפֹה הָיִיתְ?
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית?

צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת
כִּמְעַט נוֹפֶלֶת
עִם נוֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
לְיָדָם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

מוֹצֵאת הַחַיֶּלֶת עַד מְהֵרָה
אֶת יָגִיל וְאוֹר בִּקְצֵה מִנְהָרָה
וּמִי נִמְצָא לְיָדָם קְצָת מְפֻחָד?
אוֹהַד.

שׁוֹאֵל אוֹהַד
בְּטוֹן מְפֻחָד
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם בְּתוֹךְ כַּף הַיָּד?

דְּרוּכָה הַחַיֶּלֶת
מְחַבֵּל מְחַסֶּלֶת
וּמַמְשִׁיכָה בְּדַרְכָּהּ הַמְּפֻתֶּלֶת
עִם יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נוֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
לְיָדָם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

לְפֶתַע פִּתְאוֹם בֵּין פִּיצּוּץ לְפִיצוּץ
מַתְחִילוֹת שְׁתֵּי דְּמוּיוֹת מֵהַקַּרְקַע לָצוּץ
מִי מַגִּיחוֹת פֹּה מִתּוֹךְ מְחִילָה?
גַּלִּי וְהִילָּה.

אוֹמֶרֶת הִילָּה
הִתְגַּשְּׁמָה הַתְּפִילָּה
אִם נִשְׁאַר מָקוֹם, נִשְׂמַח
לְהִכָּנֵס לְכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח.

הוֹלֶכֶת חַיֶּלֶת
גֵּאָה וּמְתֻלְתֶּלֶת
עִם גַּלִּי וְהִילָּה שְׂמֵחוֹת כָּל-כָּךְ
בְּכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח
יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נוֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
לְיָדָם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם בְּחַלּוֹן מַבָּט מְקַוֶּוה
זוֹ בֶּטַח יָהֵל וְאִתָּהּ גַּם נָוֶוה
וּמִי עוֹד אִתָּם בַּכּוּךְ הַקָּטָן?
אֵיתָן.

אוֹמֵר אֵיתָן בְּטוֹן מְשֻׁלְהָב
בְּבַקָּשָׁה קְחִי אוֹתָנוּ אִתָּךְ עַל הַגַּב.

הוֹלֶכֶת חַיֶּלֶת
וְלֹא מִתְבַּטֶּלֶת
עִם יָהֵל, נָוֶוה וְאֵיתָן מְשֻׁלְהָב
עַל הַגַּב
גַּלִּי וְהִילָּה שְׂמֵחוֹת כָּל-כָּךְ
בְּכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח
יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נוֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
לְיָדָם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם הִיא רוֹאָה בְּתוֹךְ גַּל הֲרִיסוֹת
שְׁתֵּי יְלָדוֹת קְטַנּוֹת מִתְכַּסּוֹת
מִי שׁוֹכֵב שָׁם מְכֻרְבָּל?
מִיקָה וְיוּבָל.

שׁוֹאֶלֶת מִיקָה, הַגְּדוֹלָה מִבֵּין הַשְּׁתַּיִם
עִם זִיק שֶׁל תִּקְוָה בָּעֵינַיִם
אֶפְשָׁר לְהִתְחַפֵּר לָךְ בְּתוֹךְ הַגַּרְבַּיִם?

צוֹעֶדֶת חַיֶּלֶת
קְצָת מִשְׁתַּעֶלֶת
עִם יוּבָל וּמִיקָה עִם תִּקְוָה בָּעֵינַיִם
בְּתוֹךְ הַגַּרְבַּיִם
יָהֵל, נָוֶוה וְאֵיתָן מְשֻׁלְהָב
עַל הַגַּב
גַּלִּי וְהִילָּה שְׂמֵחוֹת כָּל-כָּךְ
בְּכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח
יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נועַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
אִתָּם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה רְעֵבוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת שְׁבוּרָה
יוֹצְאִים שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים בְּשׁוּרָה
מָה הֵם אוֹמְרִים לָהּ בְּקוֹל מְגֻמְגָּם?
זֶה אֲנַחְנוּ טַל, גַּל וַאֲגַם.

אוֹמֶרֶת אֲגַם הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר
יָדַעְנוּ שֶׁצַּהַ"ל לֹא יְוַתֵּר
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם עַל הַסַּנְטֵר?

צוֹעֶדֶת חַיֶּלֶת
עוֹדָהּ מְסֻגֶּלֶת
עִם טַל, גַּל וַאֲגַם הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר
עַל הַסַּנְטֵר
יוּבָל וּמִיקָה עִם תִּקְוָה בָּעֵינַיִם
בְּתוֹךְ הַגַּרְבַּיִם
יָהֵל, נָוֶוה וְאֵיתָן מְשֻׁלְהָב
עַל הַגַּב
גַּלִּי וְהִילָּה שְׂמֵחוֹת כָּל-כָּךְ
בְּכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח
יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נוֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
אִתָּם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם בַּשֶּׁטַח מְסֻכָּן
קוֹל קוֹרֵא: אֲנַחְנוּ כָּאן
מִי זֶה קוֹרֵא לָהּ בְּאֵזוֹר בְּמֻפְגָּז?
אָבִיב וְרָז.

אוֹמֶרֶת אָבִיב בְּטוֹן מְעֻלָּף
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם עַל קְצֵה הָאַף?

צוֹעֶדֶת חַיֶּלֶת
קְצָת מְסֻרְבֶּלֶת
עִם רָז וְאָבִיב בִּמְשֻׁתָּף
עַל קְצֵה הָאַף
טַל, גַּל וַאֲגַם הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר
עַל הַסַּנְטֵר
יוּבָל וּמִיקָה עִם תִּקְוָה בָּעֵינַיִם
בְּתוֹךְ הַגַּרְבַּיִם
יָהֵל, נָוֶוה וְאֵיתָן מְשֻׁלְהָב
עַל הַגַּב
גַּלִּי וְהִילָּה שְׂמֵחוֹת כָּל-כָּךְ
בְּכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח
יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
אִתָּם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת שַׁעַל שַׁעַל
וּפִתְאוֹם מֵאֲחוֹרֶיהָ טַנְק שֶׁל צַהַ"ל
בְּתוֹכוֹ יוֹשְׁבוֹת עַלְמָה ונוֹעַם הַיַּלְדָּה
גַּם לִיאָם וְנֹגַהּ יוֹשְׁבִים עַל יָדָהּ
סַהַר וְאֶרֶז מְדַבְּרִים בַּפִּינָּה
וְאִיתַי מְזַמְזֵם לְעַצְמוֹ מַנְגִּינָה
לִירִי וְאֶמִילְיַה מִתְנַקּוֹת מֵהַפִּיחַ
וַאֲבִיגַיִל וְאֶמִילִי יוֹשְׁבוֹת בַּצְּרִיחַ!

קֶרֶן שֶׁמֶשׁ מְבַצְבֶּצֶת בָּרָקִיעַ הַסַּגְרִיר
וּמָטוֹס אֶחָד שֶׁל צַהַ"ל מְגַבֶּה מֵהָאֲוִיר
בְּתוֹךְ תָּא הַטַּיָּס עוֹד גִּבּוֹר מְהֻלָּל
לְיָדוֹ מִצְטוֹפְפִים לָהֶם עיישאה וּבלאל.

הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה, פִּתּוּל וְעוֹד פִּתּוּל
וּבְסוֹפָהּ נִרְאֶה סוֹף סוֹף הַגְּבוּל
מִי מְחַכֶּה בְּסוֹף הַשְּׁבִיל הַמִּתְפַּתֵּל?

עַם יִשְׂרָאֵל!

רָצִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת כָּל קְרוֹבֵי הַמִּשְׁפָּחָה
מֵאֲחוֹרֵיהֶם כָּל הָעָם שׁוֹאֵג בְּשִׂמְחָה:
הִכָּנְסוּ מְתוּקִים
כְּבָר כֻּלָּם מְחַכִּים
נִתֵּן לָכֶם עוּגִיּוֹת שֶׁל רָחֵל מֵאוֹפָקִים
וְאֵין סוֹף נְשִׁיקוֹת וְחִבּוּקִים.

גַּם שְׁאַר הַחֲטוּפִים וְהַשְּׁבוּיִים שָׁבִים לְשָׁלוֹם
וְסוֹף סוֹף כֻּלָּנוּ יְכוֹלִים שׁוּב לִנְשׁוֹם.

נדמו הצלילים, נאלמו המילים: פרידה מאליהו הכהן ז"ל

"אליהו יקירי, אתה מכיר את השיר 'מכורתי נוף מולדתי'? מי כתב אותו?", שאלה נעמי שמר את אליהו הכהן. כי כזה היה הכהן, אוצר בלום של ידע על זמר עברי. מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית נפרדת

אליהו הכהן זוכה בפרס ישראל על מפעל חייו בתחום תרומה לחברה ולמדינה. אפריל, 2013. צילום: לע"מ

זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהכאב, ההלם והשבר נכחו בארץ, פנתה הנהלת הטלוויזיה הישראלית אל הפזמונאי, החוקר והעיתונאי דן אלמגור בבקשה לערוך סדרת תוכניות על הזמר העברי ועל תולדות הישוב בשם "שרתי לך ארצי". דן אלמגור גייס לעזרתו שני ידענים גדולים בתחום, אליהו הכהן ומאיר נוי. את חמש התוכניות הראשונות הנחו דן אלמגור ואליהו הכהן.

אוסף מאיר נוי לזמר העברי והיידי הוא אוסף חשוב וייחודי שמצוי במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית. בערב "שירים למאיר נוי: ערב עיון ומוזיקה לזכר מאיר נוי" שנערך על ידי מחלקת המוזיקה בשנת 1999 דיבר אליהו הכהן על אוסף הזמר העברי של מאיר נוי, על משמעות וחשיבות האוסף:

"…אין לנו על מדף הספרים ספר שנקרא 'תולדות הזמר העברי'… היו כרכים שלמים על תולדות הספרות העברית החדשה… ואף לא ספר אחד על הזמר העברי שהיה אבן בנין, לא סתם איזה תבלין שליווה כאן את מה שהתרחש בארץ אלא הוא גם ליווה וגם ליבה… ולא היה כל הסיפור של התהוותו ומקורו וגלגוליו וכיצד אריח אחר אריח לבנה אחר לבנה מהיום הראשון של העלייה הראשונה הלך ונבנה אוצר הזמר העברי, כמעט כמעט יש מאין, עם כל הרקע שקדם לו.

כמובן ששירונים היו לאלפים בכל מדף. יכולת למצוא בדפוס, בסטנסל, בכתב יד, בהקטוגרף, אבל כשהיית פותח אותם וראית תווים לא מדויקים והמילים והניקוד איננו והמחבר הוא או "עממי" או "אלמוני" ולא יכולת לדעת מאיפה שיר מתחיל ומאיפה שיר צומח, ולא היה שום מכון זמר בארץ שיכולת לפנות אליו ושום מרכז מידע, שיכולת לגשת והמצב הוא עד היום כמעט כך.

אדם שרוצה היום לדעת בדיוק במהימנות – אם לא ילך לאוספו של מאיר נוי, את מי הוא יטריח כדי לדעת מי חיבר שיר מסוים? או מי הלחין שיר מסוים? ומהי הגרסה הנכונה והמקורית שלו? אולי אם הוא הכיר את המלחין או את המשורר יכול היה לפנות אליהם, אבל גם בזה לא תמיד הצליח. אלתרמן אף פעם לא שמר את השירים שלו ולא זכר את הטקסטים שלהם וזעירא היה הולך אל הזמרים שהוא נתן להם את התווים כדי שהם יחזירו לו את התווים ויוכל להוציא את ספר השירים שלו…".

 

 

בארכיון הצליל הלאומי מצויות הקלטות שונות בהשתתפות אליהו הכהן. הכהן נודע בבקיאותו הרבה והידע הרב שהיה מנת חלקו. הוא חקר "גלגולי" שירים רבים ואף פרסם ספרים שונים כמו אוסף השירים "100 שירים שרנו לך" בעריכה משותפת עם הד"ר דן אלמגור, "שיר מזמור לתל אביב: לקט פזמונים ושירים ששרו בתל אביב לתקופותיה", "עיונים ביצירת לוין קיפניס" ואחרים.

מפרסומי אליהו הכהן

 

בהקלטה שנערכה בפונותיקה (ארכיון הצליל) בספרייה הלאומית שנת 2003 על שירים בהשראת התנועה הסוציאליסטית-קומוניסטית שחיים גורי כינה "שירי המשיחיות האדומה". משמאל לימין: אליהו הכהן, יורם אגמון, דקלה גולומב, דב ירמיה, חיים גורי

כחכם ובקי, עמד אליהו בקשר עם צוות מחלקת המוזיקה בספרייה. בשנת 2013 כשזכה בפרס ישראל פרסמה המחלקה פתק שיועד אליו מארכיונה של נעמי שמר על אודות השיר "מכורתי נוף מולדתי".

"אליהו יקירי, אתה מכיר את השיר 'מכורתי נוף מולדתי'? מי כתב אותו?" שאלה שמר, והכהן השיב: "את המילים כתב אלכסיי טולסטוי (שנות הארבעים של המאה ה-19), את הלחן המלחין הרוסי גרציאנינוב, תרגם לעברית איש העליה השניה יצחק לבני הוא יצחק ציגל. כתב היד המקורי של התרגום נמצא אצלי".

הכהן התרגש מפרסום הפתק ובמכתב ששלח לד"ר גילה פלם אוצרת ומנהלת אוסף ומחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית כתב על נסיבות כתיבתו:

"תודה על הברכות ועל המילים החמות, וחן חן מיוחד על ההפתעה שזימנת לי באתר שלכם. הפתק של נעמי שמר מזכיר נשכחות. זה היה במגדל שלום בתל אביב, שאליו זומנו לפגישה עם השר פואד בן אליעזר. לנעמי היה סיוט ממדרגות נעות. מין פוביה כזו. היא פחדה לעלות עליהן. חיבקתי אותה חיבוק אוהב ואמרתי 'את עולה אתי, נעמי'. היא חיבקה אותי בחזרה והתגברה על פחדה. נדמה לי שהדופק שלה היה אז בשחקים. כשישבנו ליד השולחן עם השר, היתה מעבירה אלי כל הזמן פתקים עם שאלות. הפתק על 'מכורתי' שהצגת באתר הוא אחד מהם. חופן תודות לך על המחווה".

על אישיותו וידענותו הגדולה כתבה ד"ר פלם:

"אליהו הכהן היה אחד מהאנשים הבודדים אשר הכירו זמר עברי מוקדם, אשר לא נרשם ולא נחקר והידע על רפרטואר זה נאסף על ידי אליהו הכהן אשר הרצה, כתב ופרסם בנושא זה. הידע הבלתי נדלה שהיה לו בתחום הזמר והן בתחום ההיסטוריה הכתובה והבלתי כתובה היה חד פעמי. לאורך השנים הוא סייע לספרנים ולחוקרים שעבדו במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית והיה בקשר הדוק אתי ועם עובדים אחרים לאורך השנים. אליהו היה אוצר בלום ונכון לסייע בכל קושיה שפנו אליו. עם לכתו אבדה הכתובת המהימנה והעשירה הזו. יהי זכרו ברוך."

לכל המאמרים של אליהו הכהן בבלוג "הספרנים"

הפעוט שפונה מניר עם, פונה בשנית בגיל 78

באישון ליל, תחת השפעת כדור שינה, הוברח יגאל כהן בן ה-3 יחד עם שאר ילדי קיבוץ ניר עם בפרוץ מלחמת העצמאות. הוא שב לקיבוץ, גדל והקים בו משפחה, בלי להעלות על דעתו שדבר כזה יכול לקרות בשנית. 75 שנה מאוחר יותר, בליל ה-7 באוקטובר הותקף הקיבוץ, שרד ופונה, יחד עם יגאל בן ה-78 פעם נוספת. זהו סיפורו האישי המקפל בתוכו את סיפור קיבוצו, ניר עם ושל החלוציות בישראל כולה

יגאל כהן מקיבוץ ניר עם, בגיל 3 בעת שפונה לתל אביב בזמן מלחמת העצמאות וכיום, בגיל 78 (תמונות מתוך אלבום פרטי).

כשיגאל כהן בן ה-78 פונה מקיבוץ ניר עם לתל אביב, היה לו דז'ה וו שהחזיר אותו לגיל 3: צליל האזעקות המזהירות מפני שיגור טילים במרכז הארץ נשמע בדיוק כמו האזעקות שהחרידו אותו בתור פעוט בזמן מלחמת העצמאות, 75 שנים לפני כן. בניר עם, ביתו, הכריזה היא של המילים "צבע אדום", ולכן כל פעם שנשמעת המנגינה העולה ויורדת של האזעקה בתל אביב זיכרונות הילדות מציפים אותו.

יגאל כהן בן ה-3 ב-1948 בעת שהותו בתל אביב. מתוך אלבום פרטי.

לקיבוץ ניר עם, שהוקם ב-43' על ידי חברי גרעין של תנועת "גורדוניה" מבסרביה (היום מולדובה) כחלק מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, היה תפקיד ראשון במעלה בביסוס ההתיישבות היהודית בנגב. מציאת מקור מים בשטחי הקיבוץ, שנתיים לאחר מכן, תרמה תרומה משמעותית לכך שבתוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947 הנגב שורטט כשייך לישראל. מאגר המים הזה גם אפשר את עלייתן על הקרקע של 11 הנקודות בנגב (ביניהן כמה מישובי עוטף עזה הראשונים) ב-1946.

דיווח מתוך עיתון הבקר, 24.1.1943, על עלייתו של קיבוץ ניר חיים (שמו הקודם של קיבוץ ניר עם) על הקרקע.

 

גילוי המים בקרבת קיבוץ ניר עם, 1946. צילום מתוך ארכיון ניר עם.

 

בניית מגדל המים בקיבוץ ניר עם, 1943. הצילום באדיבות ארכיון ניר עם.

יגאל כהן הוא קולנוען שלימד במכללת ספיר ועתונאי, חבר אגודת העתונאים של תל אביב. הוא משמש היום כמנהל ארכיון ניר עם. הוא נולד בקיבוץ ב-1945 להורים שהיו ממייסדיו. כשפרצה מלחמת העצמאות, היו בקיבוץ כמה עמדות הגנה, אך מקלט של ממש לא היה. בעת קרבות תש"ח, כשהגברים יצאו להילחם על הקיבוץ, הצטופפו הנשים והילדים בתוך מחסה מאולתר כשמעליהם שקי חול. 5 ימים ארוכים עברו ככה עד שהתאפשר פינוי הנשים והילדים לתל אביב. המצב היה כל כך מסוכן עד כי המשאיות נסעו ללא אורות בכבישים שורצי המסתננים, והילדים, כך מספר כהן, קיבלו כדורי שינה כדי שלא יסגירו בטעות את השיירה.

בניית הגדר הביטחונית הראשונה, 1943. צילום באדיבות ארכיון ניר עם.

 

שמירה בניר עם. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

יגאל לא יכול לשכוח את הפחד, הבהלה וחוסר האונים שחש כפעוט בן 3 שחווה את המלחמה: "ההפגזות וההפצצות קרעו את שקי החול, שנשפך עלינו, היה צפוף ומחניק בצורה בלתי נסבלת". אז, לפני 75 שנים, שהו חברי קיבוץ ניר עם כמעט שנה בבית הספר הריק בו שוכנו ברחוב זמנהוף 12 בתל-אביב, וחיכו לרגע בו יוכלו לחזור לביתם האהוב. באפריל 1949 התאפשר להם סוף סוף לשוב אליו.

ליגאל יש תמונה המתעדת רגע ייחודי זה, בו משאית מחזירה את הילדים לקיבוץ. הוא זוכר שכילד קטן שהתרגל לשגרה החדשה בתל אביב, סירב לרדת ממנה.

השיבה הביתה של ילדי ניר עם לאחר מלחמת העצמאות, סוף אפריל 1949. הילד על המשאית הוא יגאל כהן בן ה-4. צילום באדיבות ארכיון ניר עם.

יגאל גדל בבית הילדים, כמיטב המסורת הקיבוצית. הוא זוכר שנים אלה כמאושרות, למרות הקירבה לגבול ולחדירות המסתננים לאיזור הקיבוץ מידי פעם.

דיווח על היתקלויות באיזור ניר עם, מתוך עיתון זמנים, 1954.

בימי חייו היה עד או משתתף בכל מלחמות ישראל, ומכל אחת מהן הוא נושא צלקות וזכרונות:

בזמן מבצע קדש היה יגאל נער צעיר ואת המלחמה כבר העביר במקלט מסודר שנבנה בקיבוץ. כחודש לפני מלחמת ששת הימים השתחרר מהשירות הסדיר ואף קבע תאריך לחתונתו עם אהובתו עדי – אך הזוג הצעיר נאלץ כמובן לדחותה, שכן יגאל התגייס מיד לשירות מילואים. באותה עת, היכה את קיבוצו אסון כפול: בן ניר עם, עמוס שחר (שורץ) נהרג במלחמה. ביום ה-30 לנפילתו, אחיו הצעיר, עודד בן ה-17, עלה עם טרקטור על מוקש בשטחי החקלאות של הקיבוץ ונהרג. הסתבר שמסתננים מעזה שברחו בזמן המלחמה לאזור חברון הטמינו לא מעט כאלה בשטחי יישובי העוטף וחיילי הנדסה עמלו לנטרל מוקשים בכל האזור זמן רב לאחר מכן.

הידיעה על מותו של עודד שחר, מתוך עיתון למרחב, 11.7.1967.

את המלחמה העביר יגאל כחייל מילואים בסיורים לאורך הגבול. באיחור של כמה שבועות התקיים טקס הנישואין עם אשתו עד היום, עדי כהן ניצני, בת קיבוץ גינוסר, בקיבוצה.

במלחמת יום הכיפורים היה יגאל כבר אב לשני ילדים קטנים ונשאר לשמור על הבית ובהמשך אותה שנה עשה מילואים בסיורי גבול לאורך הרצועה. לא היו נופלים בקרב חברי קיבוץ ניר עם וכל דאגתם של חברי הקיבוץ הייתה מופנית לפצוע אנוש אחד, בן הקיבוץ שגדל יחד עם יגאל. אותו פצוע נהג כילד לשחק כדורגל יחד עם יגאל על הדשאים בקיבוץ הקטן, והיה, לדבריו, שחקן לא רע וגם ילד שובב במיוחד. הוא נכווה בכ-95% משטח גופו, וזהו פרשן הטלוויזיה אמנון אברמוביץ'. יגאל, יחד עם שאר חברי הקיבוץ, תמכו באברמוביץ' ועקבו אחר שיקומו הארוך.

אמנון אברמוביץ' הצעיר, בן ניר עם, סמוך לבית הוריו בקיבוץ, 1958. הצילום באדיבות ארכיון ניר עם.

ניר עם, כך מספר יגאל הוא קיבוץ קטן יחסית, אינטימי וחם. עם השנים גדל הקיבוץ ושגשג. ב-2002 הוא עבר הפרטה ובשנים האחרונות קהילת הקיבוץ קלטה משפחות חדשות. אך החיים בקרבת הגבול לימדו את יגאל ורבים מוותיקי הקיבוץ להיות זהירים: "אמרו לנו שהכל בסדר, לא לדאוג, שיש גדר אלקטרונית. אבל אנחנו לא היינו שקטים, התרענו. ראינו את התזוזה שלהם, מהגדר של הקיבוץ אפשר ממש להראות הכל".

ולמרות הכעס והאכזבה יגאל אופטימי: "ניר עם זה הבית שלי. הקהילה תשתנה כמובן, אבל לא רק היא – כל המדינה תשתנה, בזה אני בטוח".

נשים מניר עם בשנים הראשונות לקיומו. מימין: פנינה (פירי) המר, ממקימות הקיבוץ, כיום בת 102. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

חברים בניר עם חוגגים בתוך אוהל, בשנים הראשונות לקיומו. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

יגאל איבד רבים מחבריו מיישובי הנגב המערבי. בימים ובשבועות האחרונים, הוא מסתובב ברחבי הארץ, עובר מהלוויה להלוויה, מניחום אבלים אחד למשנהו: שתי המועצות האזוריות שנפגעו בצורה הקשה ביותר בהתקפה האכזרית של ה-7 לאוקטובר, שער הנגב ואשכול, הן מועצות מקומיות קטנות ומשפחתיות, בהן כולם מכירים את כולם. למרות שניר עם לא נפגע במתקפה האכזרית, יגאל הכיר באופן אישי וקרוב עשרות אנשים שנרצחו ב-7 לאוקטובר, והוא מתאבל עליהם וכן על הבית הנטוש שלו שהפך תוך ימים לבסיס צבאי.

מגדל המים של ניר עם, 2023. צילום באדיבות ארכיון ניר עם.
יגאל כהן, 2023. תמונה מתוך אלבום פרטי.

75 שנים הפרידו בין יגאל בן השלוש, שחול נכנס לעיניו ולפיו משקי החול המופגזים במלחמת העצמאות, ובין יגאל בן ה-78, שהתעורר לקטסטרופה של ה-7 באוקטובר 2023: "בשבת בבוקר כשהתחילו האזעקות לא רציתי להיכנס לממ"ד בכלל, אני רגיל לזה. אשתי התעקשה שאכנס. כשהתחלנו לשמוע יריות מתקרבות הייתי בטוח שזה ירי של צה"ל. החשמל נפל אצלנו די מהר, לא היה אינטרנט ולא טלוויזיה ולא ידענו שום דבר ממה שמתרחש בחוץ. רק כשדיברנו בטלפון עם הילדים שגרים מחוץ לקיבוץ הבנו את גודל הזוועה שמתחוללת סביבנו. זה היה מפחיד."

"ניצלנו בנס, אני עוד לא מעכל את גודל הנס שהתרחש כאן. בזכות הרבש"צית, ענבל ליברמן, וכל חברי כיתת הכוננות האמיצים, קיבוץ ניר-עם כמעט ולא נפגע."

ליגאל יש גם כמה זיכרונות חיוביים מהתקופה בה שהה כפליט בתל אביב: הוא זוכר את הגלידה המעולה, "ויטמן" אליה לקחה אותו אימו לאכול ברחוב הסואן ואת סרטי הקולנוע שהיו הולכים לראות – חוויות שמעולם לא היו לו בקיבוץ. האם גם עבור הדור הנוכחי של ילדי ניר עם שפונו מביתם תהיה זו תקופה זמנית? האם אחריה ישובו לבנות קהילה חזקה? איזה חוויות תשארנה צרובות בהם?

 

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף – מחווה לישובי עוטף עזה"

נפילתו ותקומתו של נתיב העשרה

כאשר הגיעו הבולדוזרים ופינו את המושב "נתיב העשרה" בחצי האי סיני, עברו התושבים טראומה של ממש. הם יכלו היו לעבור למרכז, הרחק מכל סכנה, אבל רוח החלוציות שבהם הובילה אותם להתיישב מחדש, עשרות מטרים בלבד מרצועת עזה

תמונה: נתיב העשרה במיקומו הראשוני בצפון סיני, 1973. צילום: הרמן חנניה, לע"מ

באוקטובר 2023 פונה נתיב העשרה. שוב.

עשרות תושבי המושב נרצחו במתקפת פתע של חמאס ב-7 באוקטובר, והמושב יחד עם כל יישובי העוטף פונה מתושביו.

אחרי תמונות הזוועה והעדויות מהתופת, האם תושבי המושב יחזרו לבתיהם? האם יצליחו לשקם את המושב שהמרחק בינו לבין רצועת עזה עומד על עשרות מטרים בלבד?

זו לא הפעם הראשונה שיושבי נתיב העשרה מפונים מבתיהם, אבל בפעם האחרונה שזה קרה, היה זה הסכם שלום שפינה אותם מביתם ולא המלחמה.

נתיב העשרה הוקם כמושב חקלאי בשנת 1973 בחבל ימית שבצפון סיני. בתחילה בכלל נקרא בשם "מנין", אבל לחץ התושבים הביא בסוף לשמו "נתיב העשרה" על שמם של עשרה חיילים שנהרגו באסון התרסקות מסוק יסעור בשנת 1971.

ידיעה על הקמת המושב "מנין" (לימים נתיב העשרה). מעריב 6 ביולי, 1973

בשיאו התגוררו במקום כ-150 תושבים שעסקו בעיקר בחקלאות.

"הכל שם היה פתוח, הכל מרווח", סיפר אשל מרגלית ממקימי המושב. "חופי ים שזה משהו מדהים, והצמחיה של הדקלים… זה נוף יוצא מן הכלל. בקיצור, גן עדן". "עודדו אותנו מאוד ללכת להתיישבות", סיפרה בעבר אביבה פולד, " הגעתי מטעמים אידאולוגיים, גדלתי בתנועת בית"ר שיישבה את הארץ. ראיתי את זה כהגשמה, ראו אותנו כחלוצים. מאוד אהבתי את זה. בעלי נקשר מאוד לאדמה ולחקלאות, גידלנו פרחים, חרציות יפהפיות, ורדים, ירקות. מאוד הצלחנו בחקלאות. בהמשך עבדתי בגן הילדים כגננת. הרבה חברים שלי מהנח"ל היו שם. לא באתי ל'שומקום', באתי למקום מוכר וחביב בחברה טובה".

תמונה: הכביש שהוביל ל"נתיב העשרה" בסיני, 1973. צילום: הרמן חנניה, לע"מ

הנפילה

האידיליה לפתע נקטעה, כאשר במסגרת הסכם השלום עם מצרים, הוחלט על נסיגה מסיני. המשמעות עבור "נתיב העשרה" הייתה ברורה – סיום ההתיישבות בסיני ופינוי המושב.

בחודש אפריל 1982 ערכו התושבים פרידה רשמית מהיישוב. הם ארזו את מטלטליהם ואת משפחתם ועזבו את סיני. "זה סיפור קשה", שחזר חגי שקד מהמושב. "אחרי תשע שנים, ראינו מה קורה כשסאדאת הגיע לארץ, ידענו שזה יקרה. הרוב בחרו להישאר וגם אנחנו… רוב התושבים לא ראו את ההרס עצמו. אנשים עברו טראומה. כולנו יחד. כולנו עברו את הפינוי. הטראומה הזו זה דבר שמלכד. זה דבק". "הייתה טראומה מאוד מאוד קשה", סיפר גם שמעון סהר. "לראות את הבולדוזורים עם הכדור שמפוצץ את הבית. הטריילרים שמעמיסים את כל הציוד והבית ההרוס".

התקומה

המזל הוא שהפינוי לא היה משהו מפתיע. ההתחממות ביחסים עם מצרים, עוד קודם להסכם השלום, הייתה רמז גדול מאוד להתיישבות בסיני. וכבר בשנים שקדמו לפינוי, תושבי נתיב העשרה עבדו על מקום חלופי. המקום שנבחר היה צפון מערב הנגב,ממש על הגבול עם עזה.

לאחר הפינוי מסיני, עברו התושבים למשכן זמני בכפר הנופש באשקלון, כי עדיין נדרשו עבודות הקמה ליישוב החדש בנגב.

מיקומו החדש של מושב נתיב העשרה בנגב המערבי. מאי, 1982. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

היו כאלו שהחליטו להתיישב מחדש במקומות אחרים, אבל רבים מתושבי "נתיב העשרה" רצו להמשיך את "הביחד" ביישוב שייבנה מחדש. רצו להעתיק את רוח הקהילה, את החלוציות, למקום חדש. "באנו לקיבוץ זיקים, עשינו סיבוב, עלינו לגבעה והשקפנו על החולות של זיקים", סיפרה לימים שושנה תעסה. "איזה מקום יפה פה! הנוף יפה! האוויר טוב! אנחנו רוצים פה! וגם הים לידנו, קרוב למשפחה, לעיר, אמרתי על הכיפאק, אני מרוצה מהמקום!".

ידיעה הקמת היישוב מחדש. "מעריב", 22 באוקטובר, 1982

ואכן נתיב העשרה קם ושגשג. רבים מהתושבים עסקו ועדיין עוסקים בחקלאות, כמו גם בתיירות פנים והיישוב גם הורחב בשנות ה-90 לטובת בני המייסדים.

ולמה דווקא ממש על גבול עזה?

"החלטנו החלטה טובה מאוד", סיפר עובדיה קידר. "החלטנו שאנחנו חייבים למלא את הייעוד הציוני שלנו ולהתיישב כאן עד הגבול עם רצועת עזה. הייתה אופוריה שהנה אנחנו מגיעים לשלום עם הפלסטינאים. ואכן בתחילת דרכנו עבדנו בשיתוף פעולה עם הפלסטינאים. לא היו גבולות, ולא שערים ולא חומות. ואז התחילו הדברים להידרדר… ואז החליטו שמקימים את הגדר והחומה וזה העיק מאוד גם עלינו".

גדר הגבול עם עזה, סמוך למיקומו החדש של מושב נתיב העשרה בנגב המערבי. מאי, 1982. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

העתיד

ומה עכשיו? האם נתיב העשרה יכול לקום פעם נוספת?

אל אביבה פולד חזרנו פעם נוספת. שבועיים וחצי אחרי טבח ה-7 באוקטובר. היא, משפחתה ורבים מחבריה ל"נתיב העשרה" נמצאים כעת במלון בתל אביב. היא ומשפחתה ניצלו, אך רבים מחבריה אינם בין החיים יותר. "הוותיקים יחזרו", היא אומרת בכאב, "לגבי הצעירים עוד מוקדם לדעת. לנו, אין הרבה ברירות. שילמנו בנפשנו בגופנו אבל זאת המדינה שלנו ואין לנו לאן ללכת".

אבל פולד גם קובעת כי הצעירים, ואפילו הוותיקים, לא יסכימו לחזור בלי שמשהו עמוק ישתנה. יש להם תנאי ברור: שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. שאחרי הלחימה לא יהיה חמאס יותר. רק אחרי התנאי שהציבה היא אומרת – בנימה קלה של אופטימיות: "אנחנו נקום מהחור השחור הזה ונקים מחדש את הבתים שלנו".

מקומיות במושב נתיב העשרה בנגב המערבי. מאי, 1982.  אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ונסיים בשיר קסום שמצאנו ממש במקרה של התושב דני צדקוני. שיר שנכתב בעת הקמת היישוב מחדש, אבל אולי רלוונטי גם לימים הקשים ש"נתיב העשרה" עבר ועוד יעבור.

כאשר הגענו לכאן בפעם הראשונה,
הרגשנו כמו בבית,
כמעט.

החול הוא אותו החול.
הים אותו הים.
האנשים הם אותם אנשים,
וההתחלה היא אותה התחלה.
כמעט.

צעירים פחות.
תמימים פחות.
מנומסים יותר,
ושוב אנו הופכים מדבר לחן.

מחדש נזרעים שדות,
נבנים בתים,
נשתדל דשא.

בנחישות חוזרים על הכל מבראשית,
המאבק היום יומי להצליח,
להרוויח, כמו בראשונה.
הפעם התחלה אינה התחלה בדיוק,
ואין זה המשך בדיוק,
הפעם נתיב העשרה הוא תקומה.

(דני צדקוני)

לקריאה נוספת:

העדויות של תושבי המושב נלקחו מתוך האתר נתיב העשרה – סיפור מקומי: מסע על ציר הזמן

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה