פליטים בארצם: ילדי יד מרדכי מפונים מביתם

לאחר שהייה של שעות ארוכות במרחבים המוגנים, כשמול חלונותיהם נלחמים בעוז חברי כיתת הכוננות ולוחמי מג"ב בודדים במחבלים חמושים שביקשו לפרוץ לקיבוץ, פונו תושבי יד מרדכי מבתיהם, לתקופה שאורכה עדיין אינו ידוע. לכאורה אפשר היה להניח שמדובר ב"חוויה" של פעם בחיים, אבל לא, עבור ותיקי הקיבוץ זו אינה הפעם הראשונה בה הם משאירים מאחור את בתיהם, בלי לדעת מתי, אם בכלל, ישובו

מרים זקהיים
08.11.2023
ילדים ליד משוריין "פרפר". ברכבים אלה חולצו הילדים מיד מרדכי.

"בת נולדה לנו, נקודת חיים חדשה, פינת תרבות בלב השממה" – במילים אלה נפתח היום הגדול של חברי קבוצת "מצפה הים" בשלהי דצמבר 1943 – יום העלייה לאדמות הקבע של הקיבוץ שלא יעבור זמן רב ויקבל את שמו החדש – "יד מרדכי". 

הם החלו את דרכם בשני גרעיני הכשרה נפרדים בפולין בתחילת שנות ה-30. כשהגיעו לארץ הם התיישבו בחלקת אדמה קטנטנה על מצוק הצופה אל הים ליד העיר נתניה. המצוק הזה נתן לקבוצה את שמה הראשון. 

עכשיו, כשקיבלו סוף סוף את אדמות הקבע שלהם הרחק בדרום הארץ, הסתתרה בין החיוכים ולחיצות הידיים הנרגשות התקווה הגדולה, הנהדרת – שהנה, המסע המפרך הסתיים – והם הגיעו הביתה. 

ילדים בשנותיו הראשונות של הקיבוץ. התמונה מארכיון קיבוץ יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-028-005)

האם מישהו מהם חשש מהעתיד לבוא? האם יכלו לראות בעיני רוחם מה הם עומדים לבנות, מה הם מסכנים, ומה הם עומדים לאבד? דברים שכתב חבר הקיבוץ באותם ימים, ושנשמרו בארכיון הקיבוץ שופכים אור על תחושותיהם בשנים הראשונות ההן: 

"על ברכי תנועת התנדבות חלוצית גדולה חונכנו, כשחזון תקומת ישראל ושחרור האדם העובד לנגד עיניה. כנאמנים לחזון זה ולדרכי הגשמתו, ייסדנו בשלהי 1943 את ישובנו, אשר תוך שנים מספר גדל ושגשג לתפארת בתוך ים של שנאת כפרים ערביים מסביב. ידענו כי שאלת הביטחון תהיה מהחמורות אצלנו, כי על כן על אם הדרך אנו יושבים – הדרך הראשית יפו-עזה-מצרים"

(יצחק ולדמן, יד מרדכי, 1950)

אבל לא שאלת הביטחון הכבדה ולא הצקות בלתי פוסקות של ערביי הסביבה מנעו מהם להקים יישוב וקהילה לתפארת. בשנים הראשונות נערכו מאמצים ניכרים לשמור על יחסי שכנות טובים עם הכפרים שסביבם – מונה "מוכתר" לקיבוץ שתפקידו כלל בין היתר קיום קשר רשמי עם אותם כפרים, רופא הקיבוץ סיפק שירותי רפואה לערביי הסביבה ובין שיעורי החובה בבית הספר הקטן היה גם שיעור ערבית. 

ילדים במשק, שנות ה 50. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-028-004)

עם פרסום תכנית החלוקה של האו"ם הסתבר מה שכבר חששו ממנו קודם – יד מרדכי אמור היה להיות בשטחי המדינה הערבית. המצב הבטחוני הלך והידרדר. הקיבוץ, שהיה מוקף כולו ביישובים ערביים נותק למעשה ממוקדי ההתיישבות היהודים העיקריים והדרך היחידה להגיע אליו או לצאת ממנו הייתה באמצעות שיירות מאובטחות שאורגנו על ידי חטיבת הנגב של הפלמ"ח. 

בתחילת אפריל 1948, כשהיה ברור לכולם שכך או אחרת הם עומדים בפני לחימה קשה, ביקשו חברי הקיבוץ לפנות את הילדים. במטה חטיבת הנגב התנגדו למהלך הזה, כשהם טוענים שפינוי מוקדם ייצור עומס מיותר על העורף ויביא לפגיעה במורל הלוחמים. 

הילדים נשארו בקיבוץ, כשהם חשופים להפגזות המצריות ומתיידדים עם לוחמי הפלמ"ח הצעירים שהגיעו לתגבר את מערך ההגנה, בפיקודו של גרשון דובנבוים שכונה בפי כל "דבמבם". 

מחלקת הפלמח תחת פיקודו של גרשון דובנבוים "דבמבם", 1948. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-006-008)

רק במחצית השניה של חודש מאי, אחרי הכרזת העצמאות ואחרי שהגיע מידע מודיעיני על תקיפה קרובה מאד של הצבא המצרי בכוחות גדולים, הוחלט סוף סוף לבצע את הפינוי בפועל. 

בלילה שבין ה-18 ל-19 במאי, נשלפו הילדים ממיטותיהם, נעטפו בשמיכות והובלו דרך תעלות המגן לחורשת האקליפטוסים ששימשה כשטח כינוס בו חיכו להם משורייני "פרפר" שהיו אמורים לקחת אותם למקום מבטחים. 

ההורים שלא היו במשמרת בעמדות ההגנה ליוו את ילדיהם, כשהם מנסים להראות להם פנים שוחקות ולצקת בהם אומץ לב, אבל חיבוקיהם החזקים קצת יותר מידי ודמעותיהם של הגברים גילו את אשר על ליבם. הם לא ידעו אם יראו את ילדיהם שוב. 

חיילי הפלמח והקיבוצניקים. הנשים נשארו להלחם כמו הגברים. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-006-008)

רוב האמהות נשארו בקיבוץ. הנשים היו חלק בלתי נפרד מתכנית ההגנה, וההחלטה של החברים הייתה להישאר ולהילחם כמשפחות – בידיעה שיכול להיות שמשמעות ההחלטה הזו היא שילדיהם יישארו יתומים עגולים ויאבדו את שני ההורים יחד. בין הנשים שנשארו בקיבוץ הייתה גם האחראית על העגלים ברפת שהייתה בהריון. ספוילר: היא שרדה, וילדה תינוק בריא. 

הנסיעה הייתה ארוכה, מתישה ובעיקר צפופה. כמאה ילדים נדחסו ברכבים המשוריינים שנסעו באיטיות מורטת עצבים בדרכי עפר וניסו לעקוף ככל הניתן את היישובים הערביים שבסביבה ולהימנע מהדרך הראשית שהייתה מטווחת. 

בבוקר, כשהגיעו לגברעם, נשמעה אזעקה. למעשה הייתה זו האזעקה שבישרה על תחילת המתקפה על יד מרדכי. הם הספיקו לצאת שעות ספורות בלבד לפני שכבר אי אפשר היה. 

מגברעם הם עברו לרוחמה, ואז התפצלו – חלק נשארו ברוחמה עוד יום יומיים וחלק המשיכו צפונה לכיוון גן שמואל. עברו עוד מספר ימים עד שכולם התאחדו, באופן זמני, במקום המגורים הראשון של הקבוצה שהקימה את יד מרדכי – מצפה הימים, ליד נתניה. 

לשם הגיעו גם המבוגרים הנותרים אחרי שנפל הקיבוץ. בקרב על יד מרדכי נפלו 26 לוחמים וכ – 40 נפצעו. הלוחמים עזבו את הקיבוץ לאחר שהבינו כי תגבורת לא עומדת להגיע. הם הודיעו על נסיגתם למרות שנדרשו על ידי מטה החטיבה והנהגת היישוב שלא לעשות זאת ללא אישור. אבל התחמושת אזלה, חבריהם הפצועים היו במצב קשה והם ידעו כי התקפה נוספת כבר לא יוכלו להדוף, לא משנה כמה הם מוכנים למות למען המטרה. 

הפצועים חולצו במשוריינים שלוו על ידי מחלקה של הפלמ"ח בראשות גרשון דובנבוים – מי שהיה אחרי גם על חילוץ הילדים. השאר – כל מי שיכל לעמוד על רגליו – יצאו רגלית, בדרכי עפר ארוכות וממוקשות, שורצות אויב. 

מותשים ואבלים הם הגיעו למצפה הימים לפגוש את הילדים, אלא שלא כל הילדים זכו לפגוש את הוריהם. "דעו לכם שמי שלא יורד מהאוטובוס, מי שלא מגיע, הוא גיבור" אמרו להם המטפלות כשהן מנסות לחנוק את דמעותיהן. 

"לא הבינו הפעוטות כי האב שנפל לא יחזור עוד. "מתי יגליד פצענו של אבא?", "מה זאת אומרת נפל?!", "מה זאת אומרת איננו?!", "הוא מוכרח לבוא כי הוא גיבור". כהנה וכהנה שמענו מפי הטף. מוחם הקטן לא קלט את דבר המוות והחידלון"

(יצחק ולדמן, יד מרדכי, 1950)

ואז יצאו חברי יד מרדכי לגלות שנמשכה זמן רב. בתחילה חלקו את הילדים: הגדולים עברו לקיבוץ גן שמואל ואילו התינוקות והאמהות שהו בקיבוץ מעברות. 

בגן שמואל ניסו להחזיר את הילדים לשגרה כלשהי. הוקם בית ספר, והוקצתה להם מורה במקום המורה הותיק שלהם שנפצע בקרב. הם התאהבו מהר במורה, אבל ילדי גן שמואל לא תמיד קיבלו אותם בסבר פנים יפות ונהגו להציק להם. בית ספר. קטטות ילדים. שגרה בצל המלחמה. 

מאוחר יותר, עברו כולם יחד לחוות עלי קאסם, שם החלו לשקם את ענפי המשק ולקיים שגרה קיבוצית חדשה. 

גדוד 55 של גבעתי מתמקם ביד מרדכי עם השחרור, 1948. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-006-005)

קיבוץ יד מרדכי שוחרר במסגרת "מבצע יואב", ולוחמי גדוד 55 של חטיבת גבעתי נכנסו ב 5 בנובמבר לשטח הקיבוץ ממנו נסוג הצבא המצרי.

החברים, ברגע ששמעו על השחרור, יצאו לדרך. הם היו חייבים לראות את מה שנותר מקיבוצם האהוב. את כברת הדרך האחרונה רובם עשו ברגל, אבל מראה בתיהם ההרוסים ומבני המשק החרבים זעזע אותם. הם קיבלו החלטה – כך לא מחזירים את הילדים. הם יבנו את המשק מחדש ורק אז, כשהכל יראה שוב כמקום מגורים שמח וביתי – יחזירו את הילדים והנשים.

החברים מתאספים יחד ביום השיבה לקיבוץ לאחר שחרורו. ברקע ניתן לראות את הבתים מחוררים מפגזים. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-006-001)

במאמץ משותף, שלא היה רק מאמץ פיזי, הם בנו את הקיבוץ מחדש, והפכו אותו ליפה אף יותר משהיה.

וגם הילדים חזרו, לבתים אדומי הגגות החדשים, שקיבלו בברכה כמעט את כל השבים, פרט לחללי הקרב שנשארו קבורים על הגבעה הצפונית.

75 שנים לאחר מכן נטרפו כל הקלפים מחדש. אירועי השבת של ה-7 באוקטובר, גם אם לא השאירו אצל חברי הקיבוץ אבדות בגוף, זעזעו את כל אנשי הקיבוץ עד עמקי נשמתם. לכל אחר שם יש חבר, קרוב ואהוב מתושבי העוטף שגורלם לא שפר עליהם. חברי הקיבוץ מרגישים היטב את הרעידות המשניות שלאחר רעידת האדמה הנוראית, ועתיד הקיבוץ מלא בסימני שאלה המחכים למענה.

התמונות המופיעות בכתבה שמורות בארכיון קיבוץ יד מרדכי וזמינות במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

 

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation