בעברית החדשה התחדש הביטוי לָהָדָ"ם כראשי התיבות של ההצהרה התלמודית 'לא היו דברים מעולם'. משמעותו של הביטוי היא הכחשה חד משמעית של אירוע שהתרחש, דברים שנאמרו וכדומה. זהו ביטוי חביב במיוחד על פוליטיקאים ופולמוסנים אחרים, והוא מגיע בדרך כלל בתוספת סימן קריאה: לָהָדָ"ם!

מחוץ לדוכני הנואמים, לפובליציסטיקה ולספרות, המטבע 'להד"ם' הופיע מדי פעם גם בזמר העברי, בדרך כלל בליווי קריצה. יחיאל מוהר שיבץ אותו בשנת 1960 בדברי ליפא העגלון: כָּל אִישׁ נוֹשֵׂא נְאוּם אוֹ סְתָם צוֹעֵק. פְּגִישָׁה, חַבְרוּתָא, לְהָדָ"ם! בשנת 1991 פרסם אריאל זילבר את שירו 'אוזן לא שומעת' ובו התריס: וְלִפְעָמִים שֶׁאֲנִי צָרִיךְ אוֹתָם, הֵם מִיָּד אוֹמְרִים לִי לָהָדָ"ם.

גם נעמי שמר שיבצה את להד"ם, גם בראשי תיבות וגם במפושט, ב'שיר הכזבים'. זהו שיר שובב שכתבה באלבום לילדים 'כיצד שוברים חמסין' בשנת 1975, ובו הפזמון החוזר בפי הילדים הוא: לָ- לָהָדָ"ם לָהָדָ"ם לָהָדָ"ם, לֹא לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. אֵיפֹה רָאִיתָ אֵיפֹה בָּדִיתָ מִן מְתִיחָה גְּדוֹלָה כָּזֹאת?!

******

פעם אחת הכתירו ראשי התיבות 'להד"ם' שיר אהוב שעמד היטב במבחן הזמן. גם כאן היתה זו נעמי שמר, בשיר 'אֶרֶץ לָהָדָ"ם' שכתבה והלחינה למופע של 'חבורת בימות' בשנת 1972. למשמע שמו של השיר נדמה לרגע שזוהי ארץ שכולה "להד"ם!", שבה הפומפוזי הגרוטסקי שולט בכל. אבל שלוש שנים קודם ל'שיר הכזבים', האווירה בשיר הזה – מלים, לחן וביצוע כאחד – שונה לגמרי מזו הרועשת והאירונית שב'שיר הכזבים' ובשיריהם של יחיאל מוהר ואריאל זילבר.

שוב ושוב מבקש הדובר בשיר, בפזמון החוזר: קַח אוֹתִי עַכְשָׁו לְשָׁם, דֶּרֶךְ לֹא אֵדַע, אֶל אֶרֶץ זוּ חָמַדְתִּי – אֶרֶץ לָהָדָ"ם. ארץ מסתורית זו, שהדרך אליה אינה ידועה, היא ארץ חפץ שהלב חומד כאן ועכשיו.

למען הדיוק, סביר להניח שלא דובר כאן לפנינו, אלא דוברת הפונה בבקשתה אל אדם קרוב. האם זו נעמי שמר עצמה, שהקדישה את השיר 'למרדכי', בעלה ואבי בנה הפעוט?

מכל מקום, האווירה כאן היא חלומית. המוזיקה מתנגנת בכל מקום בארץ להד"ם זו, הטבע מבורך ופורח בכל הודו, אור מיוחד זורח ואפילו כל התינוקות נרדמים וחולמים על ארצם – אֶרֶץ לָהָדָ"ם.

לכל הדעות, זהו שיר חידתי. פרשנויות משוערות רבות ויפות ניתנו לשיר בניסיון לפענח מהי אותה ארץ להד"ם. דודו אלהרר, ידידה הקרוב של נעמי שמר, כתב על ניסיונו לפענח את השיר: "נעמי שמר לא הייתה 'בת נדיב' בהסברים המפענחים את שיריה, וזאת בלשון המעטה. כשראיינתי את בעלה, מרדכי הורוביץ, לעיתון 'מקור ראשון', במלאת שלושים לפטירתה, סיפרתי לו שלא הצלחתי להציל מפיה פירוש כלשהו לגבי שירה הידוע והחידתי 'בארץ להד"ם' […]. גדולה הייתה סקרנותי לפענח את מסתרי השיר, אך תשובתו של מרדכי הייתה: 'אין לי מושג'. עד היום איני יודע אם כנה הייתה תשובתו או שמא שוכן לו רז עלום בין בני הזוג והם משתעשעים עמו במרומים, כאשר אנו עדיין כאן, בעולמנו השפל המכונה במקורות 'עלמא דשקרא', והוא, ככל הנראה, 'ארץ לא היו דברים מעולם'…".

ננסה גם אנחנו ללכת בדרך הלא נודעת אל ארץ להד"ם. ראשית הדרך היא בהקשר. כאמור, את השיר כתבה נעמי שמר למופע משיריה בביצוע חבורת 'בימות' בשנת 1972. במופע זה הועלו על הבמה שירים חדשים שכתבה במיוחד. רוב השירים היו שירים קלילים ופרועים על חיי העיר והבוהמה, למשל: 'חרוזי ביניים', מר נרקיס', 'אנשים יפים', 'שיר ערש למקרים מיוחדים', 'שני צלמי רחוב'; היו מהם גם שירים על העיר תל אביב – עיר מגוריה: 'בוא נרד לכרם' (התימנים), וגם 'שש עשרה' ("בסנדלים על גשר הירקון…").

ובמופע הזה היו גם שני שירים, הרבה פחות יומיומיים, שבהם חזרה נעמי שמר אל ילדותה בקבוצת כנרת. הבולט שבהם היה: 'לשיר זה כמו להיות ירדן' שכתבה בעקבות חוויית ילדות של טיול לאורך הירדן. שיר בולט נוסף היה 'שירו של אבא' שבו חזרה אל השירים החסידיים ששרו בצוותא בשבתות אביה וחבריו יוצאי ליטא בכנרת.

הניגוד בין שירי תל אביב לשירי כנרת בולט במופע הזה. בתל אביב אהבה נעמי שמר את "האווירה הארעית, הבלתי מחייבת", לעומת כנרת שהיא "בשביל להיוולד ולמות". האם ייתכן שפשרו של 'בארץ להד"ם' רלוונטי גם הוא לחלוקה הזו בין תל אביב לכנרת?

****

הביטוי המלא "לא היו דברים מעולם" כבר הופיע פעם אחת בשירה העברית, אבל לא בהתרסה וגם לא בחיוך אלא בהתרפקות. בדף השיר של 'ארץ להד"ם' בספרייה הלאומית הועלתה השערה כללית על זיקה אפשרית לאחד משיריה האהובים ביותר של רחל המשוררת: וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.

לוז השיר 'וְאוּלַי' הוא געגועיה של רחל, בביתה בתל אביב, בודדה וחולה, לימי השקט והתום שלה בכנרת. גם לאגם עצמו: בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה וּבְתֹם; וגם לחוות ההכשרה לבנות: אוּלַי מֵעוֹלָם הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי. הכמיהה הזו מתעתעת בה, ועל מיטת חוליה היא שואלת את עצמה האם כל זה באמת קרה. אולי לא היו הדברים מעולם? אולי להד"ם? הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

החלום, הנועל את 'ואולי', נועל גם את 'בארץ להד"ם': וְאֶרֶץ לָהָדָ"ם בַּחֲלוֹמוֹ.

כך שמלבד המשותף בתוכנם, הערגה אל מחוז חפץ לא מושג, לשונות הפתיחה והסיום של שני השירים הולמות זו את זו, גם אם בעדינות ובמרומז.

נמשיך ב'ארץ להד"ם'. הבית השלישי נפתח במלים: בְּאֶרֶץ לָהָדָ"ם, פּוֹסֵעַ לוֹ אָדָם וְאוֹר גָּדוֹל זָרוּעַ עַל יוֹמוֹ. מהו אותו אור הזרוע על יומו של האדם באותה ארץ להד"ם?

כפי שהעירו רבים, מקור הביטוי הוא בתהלים (צז יא), והוא נאמר על הצדיק: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. אבל בארץ להד"ם האור אינו זרוע על האדם עצמו אלא על יומו של האדם. תיאור דק מן הדק זה מעביר אותנו אל אחד משיריה האחרונים, המוכרים ביותר, של רחל המשוררת: 'בְּלֵילוֹת מִקֶּדֶם'. בחתימת השיר כתבה רחל מהו זִכְרוֹ הָרָחוֹק של החלום: לֵיל יָרֵח אֶחָד – וְאוֹרוֹ זָרוּעַ עַל יָמִים רַבִּים אַחֲרָיו. הרי לנו אור הזרוע על היום. והנה, 'בלילות מקדם', כמו 'ואולי', גם הוא כולו ערגה של רחל לימי כנרת שלה, הבאה לה כַּחֲלוֹם, כמילת הפתיחה של השיר. החלום עַל פְּנֵי הַכִּנֶּרֶת מתאשר באורו של הירח הזרוע על הדרך: מִקַּרְנֵי הַיָּרֵחַ שָׁזַרְנוּ שְׁנֵינוּ אֶת הַפְּתִיל הַקּוֹשְׁרֵנוּ מֵאָז. לֹא כִּזֵּב הַחֲלוֹם – הֵן עוֹדֵנוּ, עוֹדֵנוּ מְהַלְּכִים בִּשְׁבִילוֹ הַמּוּפָז.

חמש עשרה שנים לאחר מותה של רחל כתב זלמן שז"ר מאמר זיכרון על פגישתו הראשונה איתה בכנרת, והכתירו במלים 'אורה הזרוע' על פי 'בלילות מקדם'. שנים אחדות לאחר מכן הקדיש נתן אלתרמן את הטור השביעי לרגל יובל החמישים של העלייה השנייה, לרחל המשוררת שהיתה סמלה. כותרת טורו של אלתרמן 'האיר השחר' לקוחה ממאמרו של שז"ר 'אורה הזרוע'. חלפו שנים נוספות ובשנת 1981 הלחינה נעמי שמר את טורו של אלתרמן.

שני שיריה האהובים של רחל המשוררת הותירו את חותמן ב'בארץ להד"ם' של נעמי שמר, שחזרה כאן אל המשוררת הקרובה ללבה ואל המקום היקר לה בעולם, הלא הם רחל וקבוצת כנרת. הגעגוע הקיומי לכנרת – תֻּפֵּי הגַּעְגּוּעִים הגְּדוֹלִים המַכִּים חֶרֶשׁ בארץ להד"ם – משותף לשתיהן. שתיהן חיפשו את הדרך לכנרת.

****

הפזמון פותח במלים קַח אוֹתִי עַכְשָׁו לְשָׁם, דֶּרֶךְ לֹא אֵדַע. חיפוש הדרך הלא נודעת חוזר אולי אל עוד אחד משיריה המוכרים ביותר של רחל 'זמר נוגה' (הֲתִשְׁמַע קוֹלִי) שגם הוא עניינו אבדן הדרך והחיפוש אחריה: תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב. נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד. מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו, לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

וממי מבקשת נעמי שמר שייקח אותה עַכְשָׁו לְשָׁם? כזכור, את השיר היא הקדישה לבעלה הטרי מרדכי הורוביץ (שזכה לשיר שלם באותו מופע של 'חבורת בימות' – 'אני מגדלת בעל'). האם יש כאן מעין צו: מכאן, מתל אביב, עליך לשמור על המצפן שלי, המכוון תמיד לכנרת?

פרטים קטנים נוספים מושכים חוטים עדינים שאולי רומזים גם הם לכנרת ולעמק הירדן של ימי העלייה השנייה.

יתכן שגם הֵדָם שֶׁל נֵבֶל וְקַתְרוֹס וַחֲלִילִים מכוון אותנו אל עמק הירדן ואל כנרת. הנבל מנגן בכנרת גם בשירו של אלתרמן: כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ הָעֵת חוֹלֶפֶת כַּחֹק. ודוק: זהו רק הד רחוק של צליל אותו נבל, שהוא צלילה של רחל.

הקתרוס (כלי מיתר) עשוי להתייחס אל יצחק בן יעקב, מראשוני דגניה שהגיע לעמק הירדן וקתרוס בידיו. גם זהו כבר הד רחוק מן העבר הזוהר של ימי העלייה השנייה (ואם להפליג עוד, את החליל קשרה נעמי שמר עצמה, במשתמע, אל הסוּף הגדל על גדות הירדן, בשירה 'חליל מקנה סוּף': יְדִידִי עָשָׂה חָלִיל לִי מִקָּנֶה יָרֹק שֶׁל סוּף).

והערה אחרונה: פִּרְחֵי הַחַמָּנִית וְהֶהָדָר הפּוֹרְחִים בְּכָל הוֹדָם בְּאֶרֶץ לָהָדָ"ם הם גידולים חקלאיים שגודלו בקבוצת כנרת במשך שנים רבות, מאז ילדותה של נעמי שמר (על האשכולית היא שרה בראשית דרכה).

****

הימים שבין קיץ 1930 לבין אביב 1931 היתה שנת חילופי משמרות בשירת כנרת. בסוף ניסן תרצ"א נפטרה המשוררת רחל. היא נקברה בכנרת, על פי שירה: אִם צַו הַגּוֹרָל לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ, תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת, לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ. תשעה חודשים קודם לכן, בי"ז בתמוז תר"צ, נולדה נעמי שמר בקבוצת כנרת. בתמוז תשס"ד היא נקברה סמוך לקברה של רחל בבית העלמין של כנרת, גם היא על פי שיר שלה: נֹעָה הִיא שָׁם בַּשָּׂדֶה בֵּין דֶּשֶׁא לְאֶבֶן. שִׁיר אַחֲרוֹן מְזַמֵּר לָהּ הַטַּל.

'ארץ להד"ם' היא הארץ שאולי לא היו בה הדברים מעולם, הארץ מן החלומות שהאור הזרוע זורח בה על יומו של האדם ההולך בה; זוהי ארץ שהגעגועים אליה מהדהדים כל הזמן אך קשה למצוא את הדרך אליה. בין אם להליכה לחווה או לקבוצה שעל גדות הירדן והכנרת שבהן היו הדברים מעולם התכוונו רחל המשוררת ונעמי שמר – כל אחת בביתה בתל אביב, ובין אם לגעגוע למחוז הכיסופים שבזיכרונות ובנפש שאולי לא היה מעולם, ארץ להד"ם שלהן היא כנרת ועמק הירדן.

בְּאֶרֶץ לָהָדָ"ם, נִשְׁמַע תָּמִיד הֵדָם
שֶׁל נֵבֶל וְקַתְרוֹס וַחֲלִילִים
וְחֶרֶשׁ עַל יָדָם, בְּאֶרֶץ לָהָדָ"ם
מַכִּים תֻּפֵּי גַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים

קַח אוֹתִי עַכְשָׁו לְשָׁם, דֶּרֶךְ לֹא אֵדַע
אֶל אֶרֶץ זוּ חָמַדְתִּי – אֶרֶץ לָהָדָ"ם

בְּאֶרֶץ לָהָדָ"ם, פּוֹרְחִים בְּכָל הוֹדָם
פִּרְחֵי הַחַמָּנִית וְהֶהָדָר
בְּאֶרֶץ לָהָדָ"ם, יוֹרְדִים בְּמוֹעֲדָם
הַשֶּׁלֶג וְהַטַּל וְהַמָּטָר
קַח אוֹתִי עַכְשָׁו לְשָׁם…

בְּאֶרֶץ לָהָדָ"ם, פּוֹסֵעַ לוֹ אָדָם
וְאוֹר גָּדוֹל זָרוּעַ עַל יוֹמוֹ
וְכָל תִּינוֹק נִרְדָּם, בְּאֶרֶץ לָהָדָ"ם
וְאֶרֶץ לָהָדָ"ם בַּחֲלוֹמוֹ

קַח אוֹתִי עַכְשָׁו לְשָׁם…