כשהייתי בכיתה י"ב מצאתי די במקרה את סט הגמרא הישן של סבא שלי. 

אבל כשפתחתי את הספרים לא הבנתי מילה אחת. אחת!

זה היה מביך לגלות כזה חור בהשכלה.

את 15 השנה האחרונות ביליתי בלסגור אותו. למדתי עם כל מי שיכל ללמד אותי משהו, ממרצים באקדמיה ועד תלמידי ותלמידות חכמים.

אז מה זה בעצם גמרא, למה היא כל כך מסובכת ואיך לעזאזל היא נהייתה כזה רב-מכר?

נתחיל מהבהרה: גמרא זה תלמוד

תחזרו אחרי – 

גמרא ותלמוד זה אותו ספר. 

גמרא ותלמוד זה אותו ספר. 

גמרא ותלמוד זה אותו ספר. 

רק שגמרא זה השם הארמי. הוא נכנס לשימוש מסיבי בימי הביניים בעקבות צנזורה של הכנסייה על המילה תלמוד. 'תלמוד' יותר נפוץ בעולם האקדמי ו'גמרא' הוא נחלת הלמדנים המסורתיים.

אבל מה זה בפועל?

טוב, זה פשוט. הגמרא היא תיעוד של דיונים שחכמים בבבל ערכו החל מהמאה ה-3 ועד סוף המאה ה-5. הם דנים בשלל נושאים שמעסיקים את היהודים בחיי היומיום וגם בנושאים איזוטריים יותר.

אבל מה המטרה של היצירה הזו? מה הגמרא מנסה לעשות?

אה, גם זה פשוט. הגמרא בסך הכל מנסה לקחת את העולם היהודי שהיה קיים בארץ ישראל ולהקים אותו מחדש במקום שונה לגמרי.

איך היא עושה את זה? בעזרת המשנה.

*צליל של נבל ונצנצים על המסך*

השנה היא ~200 לספירה. בכפר שקט בגליל, בוילה עם רצפת פסיפס וקירות קרירים יושב יהודי אמיד בשם רבי יהודה הנשיא. איתו יושבים כל החכמים החשובים של התקופה. הם עסוקים בלהוציא החוצה מהראש את כל מה שהם יודעים על צורת החיים היהודית. התורה אמנם עמוסה בחוקים, אבל החוקים האלה לא באמת כל כך ברורים ולאו דווקא ישימים. במקביל לתורה, מתפתחת תורה דינמית יותר, שנוצרת בידי אנשים ועוברת מפה לאוזן. וזה מה שהחכמים מחזיקים בראש.

רבי יהודה הנשיא לוקח את דברי החכמים, מסדר לפני נושאים, עורך החוצה מה שלא צריך ויוצר בסופו של דבר את המשנה.

האירוע הזה של חתימת המשנה קורה לא סתם. זה ניסיון להציל את מה שנשאר מבתי המדרש. היהודים נמצאים בתקופה אפלה מאוד בהיסטוריה שלהם. אחרי הכישלון המדמם של מרד בר-כוכבא המצב בארץ כל כך גרוע, שהמוני יהודים פשוט עוזבים. הרבה מהם מגיעים לבבל, ושם הם צריכים להקים מחדש את המרכז היהודי.

יש להם את המשנה, אבל היא בעברית ולא לגמרי ברורה בפני עצמה.

אז חכמי הגמרא, שנקראים גם אמוראים, לוקחים את המשנה ושואלים עליה אינסוף שאלות. שאלות תמימות וקושיות מתחכמות. השאלות האלה הן המנוע של הדיון התלמודי.

ואיך זה תכל'ס נראה?

הנה למשל סוגיה קלאסית מתוך פרק השותפין במסכת בבא בתרא. במרכז העמוד זו הגמרא עצמה, ומסביב פרשנים שונים.

אם תלמדו את הסוגיה הזו בעיון תשימו לב שאין לה ממש שורה תחתונה. הסוגיה מתחילה ממשנה לא לגמרי ברורה, ממשיכה עם 5 פרשנויות שונות על מה קורה במשנה ואז ממשיכה לסיפור. אבל הסיפור לא נותן את השורה התחתונה אלא רק מעמיק את הדילמה הפרשנית.

יש דעות לכאן ודעות לשם אבל לא מכריעים ביניהן. זה מוזר.

וגם בסוגיות שבהן כן מכריעים לטובת דעה כזו או אחרת, עדיין משאירים בפנים את כל הדעות והרעיונות שלא התקבלו. גם זה מוזר.

זה הופך את הגמרא לספר מאוד לא פרקטי. אי אפשר פשוט לפתוח אותה ולהבין מה צריך לעשות. 

ועדיין, הגמרא היא הספר הכי נלמד בתולדות היהודים.

אז איך דווקא הגמרא, הסבוכה והלא פרקטית העפילה להיות רב-המכר הגדול של היהודים?

כששאלתי בחורי ישיבה, שמבלים את רוב זמנם בלימוד גמרא, הרוב דיברו על 'לימוד לשמו'. כלומר לומדים את הגמרא לא כדי להשיג מטרה מסוימת, אלא פשוט לשם הלימוד [הכניסו כאן דעה נוקבת על גיוס בחורי ישיבה].

זה אולי רעיון יפה, אבל זה עדיין לא מסביר למה דווקא גמרא. 

ככל שאני לומדת הולך ומתחזק אצלי החשד שהדעות האלה שלא מתקבלות ונשארות על הדף – הן חלק מסוד ההצלחה של הגמרא.

כשעורכי הגמרא משאירים בפנים את הדעות שנדחות הם עושים שני דברים –

דבר ראשון הם משאירים פתח לפוסקי הלכה להשתמש בדעות הדחויות האלה כחומרי גלם בעתיד.

ודבר שני, הם מאפשרים ללומד להבין איך הדיון הגיע למסקנות שאליו הוא הגיע. וזו נקודה חשובה.

לחכמי הגמרא אין באמת סמכות לכפות על מישהו לקיים את החוק שהם קובעים. הם לא מדינה ולא אפיפיור ואפילו לא סנהדרין. כדי שאנשים יקבלו את הכללים הם צריכים שיהיה להם אמון. ואם הם רואים את התהליך הם יכולים להבין למה החוק נקבע כפי שהוא נקבע, ואולי לחוש יותר אמון.

אבל מעבר לזה, אני חושבת שהסיבה האמיתית שעורכי הגמרא לא נותנים שורות תחתונות היא שמבחינתם, הגמרא היא לא ספר הלכה. היא לא נועדה להיות ספר שקוראים כדי לדעת מה לעשות. הגמרא נועדה להיות ספר לימוד. ספר שפותחים כדי לדעת איך לחשוב.

ספר שמכריח את מי שפותח אותו להפעיל את הראש, להיטלטל בין דעות סותרות ובעיות בלתי פתירות. במובן מסוים, עורכי הגמרא מתייחסים אל הלומד כמו אל שוליה. בנגריה השוליה עוקב אחרי הנגר, לומד את התהליכים ומבין ממה הוא צריך להיזהר – ורק אז מרים בעצמו את הכלים ומתחיל לבנות שולחנות.

גם פה, הלומד האידאלי אמור בסופו של דבר להיות מסוגל לפסוק בעצמו את ההלכה. וכדי לעשות את זה היטב, הוא חייב להתלוות אל החכמים ולראות אותם בעבודה. לעבור יחד איתם את התהליך המחשבתי, מתסכל ובלתי ברור ככל שיהיה.

התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי? זה הקולה והפפסי של הספרות היהודית.

הם נוצרו באותה תקופה ועוסקים באותם נושאים, אבל אחד זכה לתהילת עולמים והשני…קצת…עלוב.

אז מה הופך ספר לקאנוני? אני אגיד לכם מה לא – הספר.

אבל נתחיל בסיפור –

במשך מאות שנים יהודים נאלצו לקבל את העובדה שסדר קדשים, אחד מששת החלקים של התלמוד הירושלמי, פשוט איננו.

חלק היו בטוחים שהוא נעלם וחלק סברו שמעולם לא היה קיים. עד שיום אחד ב-1905 הוא פשוט הופיע.

על העותק היה חתום המדפיס "שלמה אלגאזי המכונה פרידלנדר".

אלגאזי, שהציג את עצמו כ'ספרדי טהור', טען שעותק יחיד של סדר קדשים התגלגל אל אח שלו בטורקיה והוא העתיק אותו. הספר הצליח בגדול והכסף זרם…אבל אז העניינים התחילו לחרוק.

הקונים שמו לב לכל מיני פרטים תמוהים. השפה והסגנון התאימו יפה לשאר התלמוד הירושלמי, אבל לאורך מאות עמודים, כמעט לא היה מידע חדש. וזה כבר היה חשוד.

לאט לאט הקוראים קלטו שכל הסדר הזה הוא בסך הכל וריאציה על מקורות קיימים. ואת אלגאזי האשימו בזיוף.

אלגאזי הכחיש והסביר שזה שאין שם חידוש – זה בדיוק העניין! הוא טען שבגלל שהטקסט כולו מופיע כבר במקומות אחרים אף אחד לא ראה לנכון לשמר אותו בפני עצמו.

הקוראים לא השתכנעו. ואפילו התלבטו אם עדיף לגנוז את הספר או לשרוף אותו. הסערה הגיעה לשיא שלה כשרבנים פרסמו קונטרסים בעד אלגאזי, עם שמות חריפים כמו "חרב נוקמת" ו"ענה לכסיל".

אבל את הקונטרסים האלה כתב לא אחר מ…שלמה אלגאזי המכונה פרידלנדר. לבסוף אלגאזי הודה שהוא לא באמת מצא את הספר אלא כתב אותו בעצמו.

ואחר כך הוא גם הודה שהוא לא בדיוק ספרדי טהור וששמו הוא לא שלמה. הוא הודה שהוא בסך הכל זוסיא מהעיירה ביישינקוביץ.

כששמעתי את הסיפור הזה צחקתי. אבל גם עניין אותי להבין איך יכול להיות שחלק כל כך גדול מהירושלמי פשוט נעלם. סדר קדשים, הוא אחד מששת סדרי המשנה שעליהם מתבססים התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי.

והוא לא החלק היחיד שחסר בירושלמי. פרקים שלמים מעוד מסכתות נעלמו לאורך השנים. וחוץ מזה, אם משווים בין הירושלמי לבבלי אפשר לראות שהדיונים של הראשון הרבה פחות מפותחים. העריכה פחות מהודקת.

מה קרה שם? איך יכול להיות שהתלמוד הבבלי הגיע אלינו כיצירה שלמה ומפותחת והירושלמי נראה כמו משהו מעלי אקספרס?

את הפתרון מצאתי במכתב הזה:

הוא התגלה בגניזה הקהירית ונכתב לפני בערך 1200 שנה. מי שכתב אותו היה חכם יהודי בבלי בשם פירקוי בן באבוי. חוץ מזה שכיף להגיד את השם שלו – הוא מספק הצצה לרגע מעניין בחיים של הירושלמי.

בזמן שהוא כתב את המכתב התחולל מאבק בין המרכז היהודי בארץ ישראל למרכז בבבל. בן-באבוי ניסה לשכנע את היהודים בארץ לעבור להלכה הבבלית, זו שמגולמת בתלמוד הבבלי. אבל הקהילה בארץ דבקה בתלמוד הירושלמי, שנוצר בטבריה. אז הוא הסיט את המאמצים לקהילות מחוץ לארץ ישראל שעדיין התנדנדו בין הירושלמי לבבלי.

במכתב לקהילה בקירואן שבצפון אפריקה הוא מודיע שאסור לנהוג לפי ההלכה שמופיעה בירושלמי.

הנה דוגמא, אפילו מזעזעת, על הבדל אחד בפסיקה –

לפי התלמוד הבבלי, לזוג מאורס אסור לשהות יחד לבד כדי שלא יבואו לידי יחסים אסורים לפני החתונה. לעומת זאת, התלמוד הירושלמי קובע שמותר לזוג להיפגש לבד לפני החתונה, וגם לשכב. למה? בארץ ישראל הרומאים גזרו שלהגמון המקומי יש "זכות לילה ראשון" עם כל בתולה. היהודים בארץ העדיפו שהחתן והכלה יספיקו לפני ואולי אפילו יחסכו את האונס הזה.

בן באבוי טוען שמנהגים מהסוג הזה הגיוניים כשיש גזרות שמד מצד השלטון, אבל מרגע שהגזרות חלפו אסור לנהוג לפיהן. ושכל הירושלמי מלא בהלכות לא רלוונטיות כאלה.

וחוץ מזה יש עוד עניין – עוד לפני שהתלמודים נכתבו, העבירו אותם בעל פה מדור לדור. בן באבוי טוען שבגלל המצב הפוליטי הקשה, בארץ ההעברה הזו הייתה מקוטעת. כלומר אנשים העבירו את הידע, עצרו כשהשלטון אסר על לימוד תורה, ואחר כך כשהיה מותר ניסו לשחזר מחדש את הדברים.

המשמעות היא שכל מיני הנחות יסוד לא כתובות, או דיוקים שיכלו לעבור מדור לדור פשוט התמסמסו. דמיינו לשחזר את ליל הסדר מבלי שאי פעם חוויתם אותו. אולי תצליחו להבין פחות או יותר מה קורה, אבל הרבה ילך לאיבוד בדרך.

המכתב של בן-באבוי היה עוד צעד בדרך לכישלון של הירושלמי. המעמד של הירושלמי היה מעורער, אז פחות העתיקו אותו, פחות פירשו אותו וכמעט לא פסקו הלכה לפיו. העריכה לא הלכה והתהדקה מדור לדור כמו בבבלי והדיונים נעצרו מוקדם, כמו שאפשר לראות בספר עצמו.

התהליך הזה הוא מעניין בעיני. לשניהם היו אותם נתוני פתיחה, לירושלמי אפילו היה יתרון מסוים. אבל אחד נכשל כי לא 'התעסקו' איתו. וזה מהותי. 

ספרים לא נשמרים סתם כי הם "חשובים" או "קדושים". ערימת מילים הופכת לטקסט קאנוני רק אם היא משמעותית לאנשים. הסיפור זה לא הספר עצמו, הסיפור זה המפגש בין הספר לאנשים.

בעיני מה שמעניין בללמוד טקסטים ישנים זה לא כל כך התוכן עצמו. הוא הרי לא ממש רלוונטי לחיי. מה שמעניין אותי להבין זה מה קורה במרחב בין הספר לאנשים. גם האנשים ששימרו אותו עד עכשיו וגם האנשים שעכשיו ברגע זה מנסים לפענח אותו.

או במילים אחרות, כל מפגש שקורה עם טקסט מעשיר את הטקסט עצמו, הפרשנות, העריכה, המשמעות שמייחסים למילים. כשאני קוראת טקסט שעבר ידיים אני לא רואה רק את הספר שמונח לפני, אני מקיימת רב שיח גם עם כל מי שהתעסק איתו לפני. וזה אחלה ממש.

רואים את הטבלה הזו?

אלה כל הדברים שלפי ההלכה אסור לעשות בשבת. 

כלומר, אלה לא כל האיסורים, אלה רק *הכותרות* של 39 קטגוריות שכוללות בתוכן עוד אינספור איסורים.

אבל בתורה בסך הכל כתוב דברים כלליים כמו "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". איך מפסוק כל כך פשוט הגענו לערימת חוקים ענקית ובלתי סבירה?

ככה:

הסיפור מתחיל פה –

מדבר. חול מתעופף על פני המרחבים. מתחת להר קטן וסתמי מתמקמקת קבוצה רועשת של אנשים, ילדים וצאן. אלו הם בני ישראל, שמסתובבים במדבר כבר קרוב לחודשיים.

בזמן שכולם עסוקים בהתארגנות למטה, משה עולה להר. 

עננים, ברקים, אש, דרמה!

לא לגמרי ברור מה קורה שם אבל כשמשה יורד הוא מחזיק את התורה.

סליחה, את התורות. שתיהן.

חז"ל מספרים לנו שבהר סיני ירדו התורה שבכתב, זו שאנחנו מכירים משיעורי תנ"ך, וכרוכה יחד איתה – התורה שבעל פה.

הם מתארים אותן כמו חתן וכלה, מלח ופלפל, חיטה וקמח, פשתן ובגד…

במילים אחרות – שני דברים שמשלימים, או לחילופין חומר גלם והדבר שאפשר להפיק ממנו.

אבל מה רע בתורה שבכתב? למה צריך עוד אחת?

ובכן, התורה כמו שהיא לבד היא לא לגמרי ישימה ולא לגמרי ברורה.

התורה שבעל פה – היא באה לגשר על הפערים האלה.

בואו נראה את זה בפסוק מוכר:

עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל

כדי להבין מה התורה שבעל פה עושה צריך לעשות תרגיל מחשבתי קטן: 

זו שאלה מוזרה לשאול אבל נסו לחשוב מה היתרונות של עין תחת עין?

יתרונות אפשריים מבחינתי: בעין תחת עין יש מן הצדק, נקמה זה רגש אנושי חזק ועדיף למסד אותו ופרקטיקה כזו כנראה עשויה לייצר הרתעה.

ומה החסרונות? 

בעיני הצדק שלכאורה משיגים הוא לא באמת צדק, מי שאיבד עכשיו עין לא מרוויח כלום מלהוציא עין לפוגע ובכלל נקמה זה לא דבר שמוביל לחברה טובה יותר.

אז אולי עדיף…לשנות את הציווי הספציפי הזה? 

אולי, אבל אם אתם מסתכלים על התורה מנקודת מבט מסורתית אתם בבעיה. 

כל מה שנכתב בתורה הוא הרי קדוש ולפי כללי המשחק אי אפשר לעשות שינויים.

מה כן אפשר לעשות? אפשר לפרש לפסוק הזה ת'צורה. 

וזה בדיוק מה שעושה התורה שבעל פה.

מאז שהפסוק הזה נכתב בתורה אין אצל היהודים פרקטיקה של "עין תחת עין". אין. לא קיים. לא במציאות ולא בהלכה הכתובה.

המעבר ככל הנראה קורה במשנה – שהיא מעין צילום מסך של התורה שבעל פה ברגע מסוים בהיסטוריה. חכמי המשנה קובעים שאם הוצאת למישהו עין, הוא לא יוציא לך בחזרה. המחויבות שלך, המזיק, היא לשלם *פיצוי כספי* למי שהזקת לו. או במילים של חז"ל "עין תחת עין – ממון".

זו אחת הדוגמאות היותר חריפות לפער בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. אבל יש גם הרבה מקרים פשוטים יותר של דברים שהם סתם לא מובנים. בואו נחזור לסיפור הזה של שמירת שבת.

בסך הכל יש לנו כמה פסוקים די פשוטים שמדברים על שבת. אבל כשבוחנים אותם מקרוב אפשר לראות שהם לא באמת ברורים כל כך.

מה זה בכלל אומר "לשמור את השבת"? כאילו, ברצינות – מה זה?

לנו כאנשים מודרניים יש איזה רעיון כללי של מה זה אומר, אבל היה רגע בהיסטוריה שבו זה לא היה כל כך ברור.

כדי לענות על השאלה הזו חז"ל עושים מהלך שנקרא "דבר הלמד מעניינו". הם מסתכלים על הפסוקים שעוסקים בשמירת שבת וכשהם לא מבינים מה הקטע הם עושים מה שכל תלמיד עם קצת שכל יעשה. הם מנסים להבין מההקשר. 

רואים את הפסוקים האלה? 

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת

הם יושבים בתוך פרשה שעוסקת כולה בעניינים של המשכן, הגרסה הקדומה והניידת של בית המקדש.

אז חז"ל מסתכלים על הפסוקים מסביב ואומרים "היי! אולי לא ברור מה זה שמירת שבת אבל זה בטח קשור איכשהו למשכן". 

איך זה קשור? בציווי על שבת משתמשים דווקא במילה 'מלאכה'. לא עבודה, לא מאמץ, מלאכה.

גם בפסוקים על המשכן המילה 'מלאכה' מופיעה. שם היא מתייחסת לכל הדברים שעושים כדי לתפעל את המשכן. מלאכות כמו זריעה, תפירה, כתיבה, הדלקת אש וכולי. חז"ל מגיעים למסקנה שהמלאכה היא אותה מלאכה ומה שעושים במשכן – אלה בדיוק הדברים ש*אסור* לעשות בשבת.

נשמע אמין? אממ…לא יודעת. אבל בעולמם מהלך כזה הוא קביל.

נשמע מוגזם? גם הם חושבים ככה. ברגע של מודעות עצמית הם אומרים "הלכות שבת – הרי הם כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות"

כלומר, באמת לא כתוב פה הרבה ובאמת יצאה מזה כמות גדולה מאוד של הלכות. 

אז מה היה לנו פה? פסוקים לא ברורים או לא ישימים, ולצידם תורה שבעל פה שמבררת את מה שלא ברור, מתאימה את מה שצריך ושומרת על דינמיות. ואת כל זה היא עושה בלי לשבור את הכללים.

הספרים שתיעדו אותה הם המשנה, התוספתא, התלמוד הבבלי והירושלמי, ספרי מדרש כמו המכילתא, הספרי, מדרש רבה ומדרש תנחומא. אפשר לומר שגם ספרות השו"ת, שממשיכה להיכתב עד היום, היא חלק מהתורה שבעל פה.

כשאחי היה בן 4 המשפחה שלי נסעה לרילוקיישן של כמה שנים בסיליקון ואלי. אמא שלי חששה שהוא לא ידע לקרוא עברית אז לפני הטיסה היא קפצה למאה שערים לקנות חוברת של שיטת קמץ אל"ף א' – השיטה המסורתית ללימוד קריאה.

היא תכננה לעבור איתו קצת על אותיות אבל עד שהטיסה נחתה הילד כבר קרא.

לאחרונה כשהילדים שלי התחילו להתעניין באותיות נזכרתי בסיפור הזה. ובחודשים האחרונים צללתי לתוך השיטה כדי להבין איך זה עובד. מה הפטנט? איך דואגים שילד קטן גם ילמד לקרוא וגם לא ישנא את זה?

פניתי לשלל מלמדים שעדיין עובדים עם השיטה המסורתית כדי לשמוע עוד על הדבר הזה. נתחיל מהנחות היסוד – מבחינתם ללמוד לקרוא זו חגיגה. חגיגה של עצמאות, חגיגה של שותפות. כניסה לעולם מסעיר ובלתי מוגבל של ידע! וברור להם שחייבים לנצל עד המקסימום את כושר הספיגה הגבוה של ילדים צעירים. מבחינת המלמדים האלה, לחכות לכיתה א' כדי לקרוא זה בזבוז נורא של משאב יקר.

ואכן, קדמוני היהודים חגגו את תחילת לימוד הקריאה כשילד הגיע לגיל 3. ילד יושב ליד שולחן, על השולחן מונח לוח עם אותיות ומול עיניים בורקות נמזג דבש זהוב ומנצנץ שיכסה את האותיות. המבוגר שיושב איתו אומר את שם האות, הילד חוזר עליה ואחרי כל הצלחה מלקק את הדבש.

זה מנהג מקסים, אבל עדיין קשה להאמין שאת אותו תהליך לימוד שעושים בכיתה א' אפשר פשוט להקדים ב-3 שנים. להתמודד עם חוברות מסובכות, לתרגל כתיבה, לעמוד בלחץ של שיעורי בית – אולי יש מיעוט קטן של ילדים שיכולים לעשות את זה בגיל צעיר כל כך. אבל בשיטה המסורתית למדו כלל הילדים, בלי קשר ליכולות שלהם. איך?

עם הלוח הזה:

איפה הציורים? העיצוב? החיה שמתחילה באותה אות?

כשראיתי את הטבלה הזו קצת נבהלתי. לא ראיתי איך ילד יכול להתעניין בה בלי שיכריחו אותו בכוח. אבל אז שמתי לב למשהו מעניין שקורה ברחוב שלי כמעט כל בוקר וכל צהריים. בדרך לאשכול הגנים שבקצה הרחוב אני רואה אי אילו ילדים משתרכים אחרי ההורים. הילדים האלה עוצרים ליד כל מכונית כדי להסתכל על הסמל שלה. יש אפילו ילדים שמזהים את הסמלים של כל יצרניות הרכב.

דיברתי על זה עם חברה שהיא גננת והיא מיד אישרה. כן, הם אוהבים מאוד לעשות את זה. וגם בדרך כלל מתחילים להתעניין באותיות בגיל הזה. ואז נפל לי האסימון.

הילד הקטן שיושב מול לוח אותיות לא רואה מולו מטלה מעייפת. הוא רואה אוסף של סמלים מסקרנים שכיף ללמוד בעל פה, בדיוק כמו במכוניות בדרך לגן.

העיצוב הנקי של הטבלה והבחירה לכתוב את האותיות בגדול, בפונט עם סריף (שהוא נוח יותר לקריאה בפרינט) ובצבע אדום היא לא מקרית. הכל מיועד לעזור לילד לתפוס בעין את הצורה של האות, עם כמה שפחות הפרעות. לפני החיות והציורים יש מיומנות טכנית שצריך לשלוט בה.

עם הלוח הפשוט הזה עובדים עד שהילדים מזהים את הצורות של האותיות בצורה מושלמת. ועד אז לא עוברים לניקוד ובטח שלא למילים שלמות. הקצב נקבע לפי הילד.

בשלב הזה גם לא מתעסקים עם כתיבה. כתיבה וקריאה הן פעולות שונות ובשיטה המסורתית מפרידים ביניהן לגמרי.

אבל מה ההגיון שמאחורי השיטה?

אז בואו נעשה תרגיל קטן – דמיינו שאתם המלַמד בחיידר, לפני 300 שנה. מה אתם מנסים להשיג? למה חשוב לכם שהילדים יקראו?

התשובה המיידית היא תורה! המלמד צריך להבטיח שהתלמידים שלו יוכלו לקרוא בתורה בצורה מושלמת. בקריאת התורה או ההפטרה או המגילות הם יצטרכו להתמודד לבד עם מילים לא מוכרות כמו:

עִוְעִים
אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים
כְּמִתְלַהְלֵהַּ

אם הם לא יידעו לפרק כל מילה לאבני הבניין שלה, אין סיכוי שיצליחו. אלה לא מילים שאפשר פשוט לנחש.
לכן לומדים בסדר הזה:

אותיות > סימני ניקוד > מילים שלמות

אחרי שהילד מכיר את חומרי הגלם, הוא לומד לחבר אותם. ומכאן מגיע שמה של השיטה – קמץ אל"ף אָ.
קוראים את הניקוד – קמץ, קוראים את האות – אל"ף ויוצרים את הצליל – אָ. וממשיכים לקמץ בּי"ת בָּ, קמץ בי"ת ב, קמץ גימ"ל ג וכן הלאה עם שאר האותיות וסימני הניקוד.

רק אחרי שהילדה שולטת בכל סימני הניקוד עוברים למילים שלמות ומשפטים. ומשם כבר הכל פתוח בפניה.

נשמע פשוט, לא? אולי קצת פשוט מדי? זה באמת פשוט. ואולי בגלל זה קמץ אל"ף א' נחלה כזו הצלחה לאורך דורות. חלק מההצלחה של השיטה קשורה בעיני לעובדה שהיא לא נוצרה בידי אדם אחד. היא התלטשה לאורך שנים על סמך ניסיון מצטבר של אינספור אנשים שכל תפקידם היה לדאוג שילדים יקראו.

אז למה בכל זאת לא משתמשים בה במערכת החינוך הממלכתית? למה לא מנצלים את המסגרת החמימה של הגן, כשעוד אפשר ללמוד בנחת? האמת היא שזה נושא סבוך. לאורך השנים מערכת החינוך בארץ נעה בין שיטות קריאה גלובליות שמתחילות מזיהוי של מילים שלמות לבין שיטות קריאה פונטיות שדומות יותר לקמץ אל"ף א'. והכל מלווה בוויכוח. בשנים האחרונות חזרו לשיטות פונטיות ועדיין במערכת החינוך הממלכתית בשום שלב לא חזרו לגרסה הנקייה והפשוטה של השיטה המסורתית. ובטח שלא בגיל צעיר כל כך. באופן אישי אני משתגעת מלדמיין כמה זמן היה מתפנה בכיתה א' אם הילדים היו מגיעים כשהם כבר קוראים.

מי שעדיין עובדים איתה הם מוסדות החינוך החרדיים, בארץ ובחו"ל. וספר הלימוד המרכזי כמעט לא השתנה מאז שהוא יצא לאור בשנת 1955. את 'ספר המסורת השלם' כתב משה חיים חעשין, מלמד ותיק בתלמוד תורה עץ חיים בירושלים. בסדר מופתי הוא מוביל את הילדים מזיהוי האותיות לקריאה שוטפת. בדרך הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לבעיות נפוצות, כמו בתרגול של 'אותיות העלולות להתחלף אצל הפעוטים'.

כשהבנתי שמערכת החינוך לא הולכת לחזור לשם בקרוב הרגשתי תסכול נורא. יש שיטה בדוקה ומנוסה, שעובדת כבר אלפי שנים – למה להתעקש להמציא את הגלגל מחדש? נכון, היא לא מושלמת, והילדים של היום זה לא הילדים של פעם ועדיין…ככל שחשבתי על זה הבנתי שלימוד הקריאה של הילדים שלי בעצם לא תלוי במערכת. כמו שאני מדברת איתם על נושאים שהם לא חלק מתכנית הלימודים או מספרת להם סיפורים שחשוב לי שהם יכירו.

מאז הספקתי כבר להזמין את ספר המסורת באינטרנט. עשינו את הטקס עם הדבש ועבדנו לאט ובנחת לפי הסדר. בפועל אני רק דואגת שהספר ישב בחוץ על השולחן והם כבר ניגשים איתו לספה ומבקשים שנתכרבל ונלמד. זה סיפור של כמה דקות ביום, לא יותר. וגם לא בקביעות. אין לו"ז כיתתי שמלחיץ. אני לא יודעת אם לזה התכוון המלמד ההוא מעץ חיים, אבל אני בטוחה שלהיכנס לעולם הקריאה ככה בנחת ואהבה, עם אמא או אבא זו מתנה מיוחדת.