כן, גם יהודים שרפו ספרי קודש וספרי הגות. אבל מדוע נשרפו כתבי הרמב"ם? מי היה המומר היהודי שגרם לשריפת התלמוד בצרפת? ולמה דווקא במאה ה-18 יהודים שרפו אלפי ספרים של יהודים אחרים?
האזינו לשיחה עם ד"ר חיים נריה, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית על הספרים החשובים ביותר שהוחרמו, צונזרו ונשרפו.
במאי 1933 יזם שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס את שריפת הספרים הגדולה בברלין. שני דפים חרוכים ששרדו את השריפה מצאו את דרכם לירושלים, אל אוספי הספרייה הלאומית
Bundesarchiv, Bild 102-14597 / Georg Pahl / CC-BY-SA 3.0
שריפת הספרים בברלין של מאי 1933 זכורה ודאי לרבים – בטח אם הם בוגרי מערכת החינוך הישראלית – כאחד מרגעי המפתח של ראשית המשטר הנאצי בגרמניה. רגע סמלי שמפתה לדמיין כרמז מטרים למה שעוד יקרה במהלך שתים עשרה שנות השלטון הנאצי. רגע שזוכרים בזכות הציטוט המפורסם של היינריך היינה שנאמר יותר ממאה שנה קודם לכן.
דיווח על שריפת הספרים בברלין, מתוך העיתון "דבר", 11 במאי 1933
אומנם, שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין לא היתה היחידה מסוגה. אך סביר להניח שאדם בעל תודעה היסטורית מפותחת שהיה במקום היה מזהה את סמליותה. אדם כזה אכן היה שם: המוציא לאור ראובן מס.
קוראי הספרים מביניכם ודאי יזהו את השם, משום שההוצאה שייסד מס עודנה פעילה, ואפשר למצוא את ספריה בחנויות הספרים גם היום. זוהי אחת מהוצאות הספרים הוותיקות ביותר שעדיין פועלות בארץ, וראשיתה בהוצאה שהקים מס בברלין עוד בשנת 1927. בחנותו שבגרמניה יכלו הקונים למצוא עיתונים עבריים, ספרים בעברית וכמעט כל דבר דפוס עברי שיצא לאור בארץ ישראל, בפולין, בארצות הברית או במקומות אחרים. מס התפרסם בהקשרים נוספים גם לאחר עלייתו לארץ ישראל, שאליה הגיע כבר ב-1933. הוא היה אחד המתיישבים היהודים הראשונים בשכונה הירושלמית טלביה, שעיקר תושביה היו אז ערבים. בנו, דני מס, היה מפקד שיירת הל"ה ונפל באותה היתקלות מפורסמת בדרך אל גוש עציון. בעקבות זאת, כיהן ראובן מס עצמו במשך שנים רבות בתור יו"ר ארגון "יד־לבנים" ועסק רבות בהנצחת הנופלים.
עיתון "הארץ" מדווח על פתיחתה מחדש של הוצאת הספרים של ראובן מס בירושלים, 21 במרץ 1934
אין פלא אם כן, שאדם שהרוויח את לחמו מעיסוק בספרים מאז שהיה בן 21, הבין היטב את משמעות המעמד האיום. לכן, הגיע מס במיוחד לכיכר האופרה כדי לצפות בשריפה הגדולה, שדבר קיומה פורסם מראש על ידי שופרי התעמולה של המפלגה הנאצית. כשדעכו הלהבות שהאירו את שמי העיר, ניגש מס אל ערימת השיירים של עשרים אלף הספרים שהועלו על המוקד. הוא שלף משם שני דפים חרוכים, ארבעה עמודים בסך הכל, מתוך ספר אחד כתוב גרמנית. שני דפים שלא התכלו לחלוטין – כמעט מתבקש לכנות אותם אודים מוצלים מאש.
כאמור, מס עלה לארץ זמן קצר אחר כך, עוד ב-1933. נראה שהבין שמצב היהודים בגרמניה עוד עשוי להדרדר משמעותית, ושהנחישות הנאצית לא תיעצר בהשמדת ספרים. עם עלייתו לארץ העביר את שני הדפים שהציל מן האש למשמורת בבית הספרים הלאומי, הספרייה הלאומית. לראובן מס בהחלט הייתה תודעה היסטורית מפותחת. הדפים נשמרו במעטפה שעליה כתב מי שניהל אז את הארכיון של הספרייה, אברהם יערי: "ניתנו על ידי מר ראובן מס, שלקחם מהשריפה בעצם ידיו".
המעטפה שבה שמורים הדפים השרופים עם כתב ידו של אברהם יערי
בחלוף השנים, העמודים פשוט שכבו שם. למעשה ניהול ורישום הארכיונים בספרייה הלאומית החל רק בערך באותן שנים. כך מצאו את עצמם העמודים הללו בתוך אוסף פריטים שנקרא בשם המסקרן "קובץ פריטים שונים", עם עוד שורה ארוכה של כתבים וחפצים שלא התאימו בדיוק לאוספים הקיימים בספרייה. מעבר לכך, הדפים השרופים הם תעלומה. טובי המומחים והחוקרים של הספרייה ניסו לפענח מאיזה ספר נשרו הדפים – ועד כה לא הצליחו במשימה. אפשר להעריך שמדובר בספר שעוסק בפסיכואנליזה, או בחינוך מיני, נושאים שנחשבו "יהודיים" והיו ראויים לשריפה בעיני הנאצים. אך אין בידינו זיהוי מדויק של הספר שהושמד לפני יותר משמונים ושש שנים במרכז ברלין. אולי אתם תצליחו לזהות?
עדכון: רבים פנו אלינו עם השערה סבירה בנוגע לטיבו של הספר. אפשר להעריך בסבירות גבוהה כי מדובר בספר "Sexualpathologie" שכתב הרופא והסקסולוג היהודי־גרמני מגנוס הירשפלד. הירשפלד היה אחד מחלוצי חוקרי המיניות בעולם ומראשוני המאבק הלהט"בי לשוויון זכויות. הוא ייסד את המכון לסקסולוגיה בברלין, שמספרייתו לקחו הנאצים את רוב הספרים שנשרפו באותה שריפה מפורסמת של ה-10 במאי 1933. אתם מוזמנים להעיר כאן בתגובות ולהוסיף ניחושים טובים יותר.
שריפת הספרים בברלין: הנאצים העלו באש, אז איך בכל זאת שרדו הספרים?
רשימות הספרים המוחרמים רק הלכו והתארכו, אך אותם ספרים שאף נשרפו בידי הנאצים נשתמרו בכמה דרכים יוצאות דופן: חלקם על ידי יהודים שהצליחו להימלט והקימו 'ספריות התנגדות', וחלקם על ידי הנאצים עצמם כחלק מהקמת ה"מכון לחקר השאלה היהודית"
בערב ה-10 במאי 1933, תהלוכה גדולה של סטודנטים גרמנים נושאי לפידים ודגלי המפלגה הנאצית צעדו לכיוון כיכר האופרה בברלין מלווים במשאיות שהיו עמוסות במעל 20,000 ספרים. בכיכר המתינה תזמורת שניגנה שירי עם גרמניים. כמו כן הוזמנו צלמים לתעד את האירוע.
כמה מהסטודנטים פתחו את הטקס והקריאו בקול את שמות חלק מהספרים שנאספו על המשאיות, את שמות המחברים שלהם ואת הסיבות להשמדת יצירותיהם. הספרים הורדו מהמשאיות, נערמו לערימה גדולה והוצתו. האש בערה דקות ארוכות.
כשחומר התבערה עמד להתכלות ניגש שר התעמולה החדש של הממשלה הנאצית, יוסף גבלס, לרמקול ובירך על מעשי הסטודנטים שתמכו ברעיונות המהפכניים של המדינה החדשה. גבלס הכריז על ניצחון המהפכה הגרמנית וסופו של "האינטלקטואליזם היהודי".
טקסים דומים התרחשו גם בערים נוספות בגרמניה. בסך הכל בשנת 1933 התרחשו 93 אירועים של שריפת ספרים ב-70 ערים שונות.
התנכלויות לספרים וספריות החלה בגרמניה עוד לפני השריפה הגדולה בברלין ב-10 במאי. תחילה היו אלה חברי תנועת הנוער ההיטלראית ששרפו ספרים שהוציאו מתוך ספריות ציבוריות וספריות בתי ספר. בשבועות לאחר מכן הייתה זו כבר אגודת הסטודנטים הגרמניים שביקשה מחבריה לטהר את אוספי הספרים שלהם מספרות "הרסנית": בולשביקית, מרקסיסטית, קתולית ויהודית.
הספרים שהוחרמו
ב"טיהור" הספרים נשענו הסטודנטים על "רשימה שחורה" של כותרים שהכין הספרן וולפגנג הרמן, חבר באגודת ספרני הספריות הציבוריות בגרמניה (VDV). הרשימה הראשונית כללה את שמותיהם של 71 מחברים בתחום הסיפורת שנתפסו כ"אויבי הרוח הגרמנית" ובהמשך נוספו גם שמות מתחומים נוספים כמו היסטוריה, פילוסופיה, דת, פוליטיקה ואומנות – כל מי שכתיבתו נתפסה כליברלית. עד ה-8 במאי כבר הופיעו 311 שמות וביניהם שמות יודעים כמו ארנולד וסטפן צוויג, ליאון פוכטוונגר, קארל מרקס והלן קלר.
הארגון הצבאי לתרבות גרמנית (Kampfbund für deutsche Kultur) בניהולו של אלפרד רוזנברג, האידאולוג הראשי של התנועה הנאצית, הכין רשימת ספרים מוחרמים משלו. הרשימה כללה 93 עמודים של יצירות שנפסלו מטעמי "חופש ביטוי לא מפוקח".
רשימת הספרים המוחרמים הרשמית מטעם השלטון – הגיעה ממשרד התעמולה הנאצי שהקים ארגון בשם היכל הספרות הלאומית(RSK) . בסוף שנת 1935 פורסמה רשימה של "ספרות מזיקה ולא רצויה" – אורכה 144 דפים ובה שמות של 3601 מחברים. שנה לאחר מכן נוספו 30 דפים ומהדורה שניה מעודכנת פורסמה בסוף שנת 1938. במהדורה זו הופיעו כבר 4175 כותרים. היא המשיכה להתעדכן ועד סוף המלחמה היו בה 5485 ספרים.
רשימת הספרים ה"מזיקים והלא רצויים" בין היתר ניתן להבחין בכל כתביו של אלברט איינשטיין
בנוסף לפרסומים שיצאו לאור בגרמניה, הכין ארגון ה-RSK רשימת שמות של 11,000 מחברים יהודיים, רשימה שנקראה "מדריך הסופרים היהודים" –(Verzeichnis jüdischer Autoren). רשימה זאת הייתה הבסיס לספר הדרכה על מחברים יהודים שיצא מאוחר יותר ב-1940 שכלל 13,000 שמות.
רשימות הספרים ה"אסורים" הלכו והתארכו ככל שהמלחמה המשיכה. בספר שיצא לאור על ידי הממשל הכללי הנאצי בפולין, המכיל רשימות ספרות פולנית אסורה, ניתן לראות כי מופיעים שמות מוכרים כמו למשל חיים נחמן ביאליק.
בשנים הראשונות הרשימות הוגדרו כסודיות ונאסר על המו"לים לפרסם אותם. הנאצים פחדו שרשימות כאלו יצרו אפקט הפוך ויגרו את הקוראים שיחפשו לקרוא דווקא ספרים אלו והעדיפו שהרשימה תוסתר. בנוסף, המשטר חשש מביקורת מהקהילה הבינלאומית על מדיניות התרבות הגרמנית כפי שאכן קרה לאחר אירועי שריפות הספרים ב-1933.
התגובות לאירועי ה-10 במאי ברחבי העולם אכן היו של זעזוע ועצב מלוות בהפגנות ופרסום דבריהם של חלק ממחברי הספרים שנשרפו. הסופר ה.ג. וולס הודיע ש"ספרים שנשרפו לא באמת הושמדו". אוסקר מריה גראף, סוציאליסט גרמני שהיה נשוי ליהודיה, כעס על כך שספריו לא הופיעו ברשימת הספרים הפסולים ובכתבה שפירסם דרש לכבד אותו ואת השקפותיו ולשרוף גם אותם. זיגמונד פרויד חשב שדווקא האירועים הללו הדגישו את ההתקדמות הציוויליזציה: בימי הביניים, כך הוא טען, היו שורפים אותו אך היום הסתפקו בשריפת ספריו. לו היה נשאר באוסטריה, ולא משיג אשרות שאפשרו לו להימלט לאנגליה, בוודאי היה חוזר בו מדבריו.
ספריות התנגדות
מעשיהם של הנאצים עוררו גם תגובות של התנגדות. לציון שנה לאירועי שריפת הספרים בברלין, הוקמה בפאריס "הספרייה הגרמנית החופשית" – German Freedom Library, בה כונסו 20,000 ספרים של אותם המחברים שנאסרו לקריאה בגרמניה. בנוסף, הכיל האוסף ספרות על היטלר והתנועה הנאצית. המקום, שנוסד בעיקר על ידי מהגרים מגרמניה, הפך לספריית עיון עבור חוקרים וסטודנטים עד שספרייה זו נבזזה על ידי הנאצים עצמם בעזרת משטרת צרפת. שנים מאוחר יותר, ב-1990 חלק מאוסף ספרייה זו התגלה בספרייה הלאומית בפאריס.
ספרייה דומה נוסדה מעבר לים, במרכז הקהילתי היהודי בברוקלין, ניו יורק. ספרייה זאת הייתה קטנה בהרבה מהספרייה בפאריס וכללה גם ספרות יהודית רגילה אך הדגישה את האנטישמיות הנאצית והצורך להילחם בה.
איור שהתפרסם לאחר המלחמה המתאר ספרים נשרפים בגרמניה וחיים על המדף בניו יורק The Brooklyn Daily Eagle, March 7, 1948
גם שריפה – וגם איסוף ושימור
בהמשך תקופת שלטונם, הנאצים הבינו שלצרכי מחקר אידיאולוגי, הם יוכלו למצוא גם תועלת רבה בחלק מהספרים ה"אסורים". לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, אלפרד רוזנברג, שנתמנה לשר האחראי על ארצות הכיבוש במזרח אירופה, החל לתכנן מוסד אקדמי גדול ללימודים נאציים ולשם כך צוותי העבודה שלו בזזו ספריות ברחבי אירופה והביאו את הביזה ל"מכון לחקר השאלה היהודית" בפרנקפורט. רוזנברג לא היה היחיד שהיה מעוניין בספרים אלו. המשרד הראשי לביטחון הרייך, המכון לחקר ההיסטוריה של גרמניה החדשה וארגונים אחרים עסקו גם הם בביזת ספרים.
צוותי מומחים בוזזים ספריות באסטוניה (יד ושם)
בדצמבר 1939 הכריזה ממשלת גרמניה על החרמת כלל רכושן של הספריות בפולין. חלק מהספרים נשלחו לברלין בעוד אחרים הועברו לקרקוב ולפוזנן שם הקימו הנאצים מוסדות אקדמיים עם מחלקות ל"חקר השאלה היהודית".
אך זה היה נכון רק לגבי מיעוט מהספרות היהודית. רוב הספריות בפולין לא הוחרמו אלא הושמדו על ידי יחידות הצתה של הצבא, ה-Brenn Kommandos. בקרקוב שרפו הנאצים את ספריית בית ספר התיכון של חיים הילפשטיין על 4,000 הספרים שבה. שם גם העלו באש את 5,535 ספרי הגימנסיה היהודית למסחר. בתי כנסת על כל ספריהם הועלו באש בבדזין, בפוזנאן ובמקומות אחרים בפולין.
דוגמא בולטת לכך היא ישיבת חכמי לובלין. ישיבה זו נוסדה ב-1930 על ידי הרב מאיר שפירא. הישיבה תוכננה באופן מודרני יחסית לישיבות אחרות ושכנה בבניין מפואר שיכל להכיל כ-400 תלמידים. בעזרת תרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי, בנתה הישיבה את אחת הספריות התורניות הגדולות והמאורגנות בעולם ובה עשרות אלפי כרכים.
הרב מאיר שפירא בספריית ישיבת חכמי לובלין
עיתון גרמני פירסם ב-1940 את הדברים הבאים:
"השלכנו את הספרייה התלמודית הגדולה מהבניין ולקחנו את הספרים לשוק שם שרפנו אותם. האש בערה עשרים וארבע שעות. יהודי לובלין התאספו מסביב ובכו במרירות, כמעט משתיקים אותנו בקריאותיהם. הזמנו את התזמורת הצבאית ובקריאות שמחה החיילים גברו על קולות בכי היהודים".
התיאור אמנם מצמרר, אך אמיתותו מוטלת בספק. לאחר שחרור האזור פורסם בעיתון יהודי כי נמצאו ספרים רבים בבניין הישיבה בלובלין. שנתיים לאחר מכן, בדו"ח של הועדה היהודית בלובלין, הופיע כי 40,000 מספרי הישיבה הועברו לוורשה. ספרים מהספרייה של ישיבת חכמי לובלין הובאו גם לישראל, ועשרות מהם נמצאים בין אוספי הספרייה הלאומית. ספרים נוספים נמצאים במכון ההיסטורי היהודי בוורשה ואחרים צצים מדי פעם במכירות פומביות.
השערה אחת אומרת כי ייתכן והצבא הגרמני שרף את הספרים שנמצאו בבית המדרש עצמו של הישיבה, אך את אוסף הספרייה שמרו לצרכי המחקר של הגופים הנאציים שהיו מעוניינים בהם.
ב-1942 פירסמה ממשלת ארה"ב (United States Office of War Information) פוסטר המתאר את שריפת הספרים בידי הנאצים. בפוסטר ציטוט מדבריו של הנשיא רוזוולט:
"לא ניתן להרוג ספרים באש. אנשים מתים אך ספרים לעולם לא מתים".
הנאצים בהחלט ניסו לעשות גם וגם, ולהשמיד את כל מה שהיה רע בעיניהם – ספרים וגם בני אדם. עם זאת, שריפת הספרים קדמה בשנים מספר את תחילת הרצח השיטתי של אוכלוסיות שנחשבו "נחותות". המשפט המפורסם של היינריך היינה, מתוך מחזה שכתב ב-1821 בשם "אלמנסור" (המבכה על שריפת הקוראן) הוא כמעט נבואי: "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם".
כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח
"בלבב ימים", ספרו של ש"י עגנון על מסעם של החסידים הראשונים לארץ ישראל, ניצל בדרך נס מפוגרום ליל הבדולח, וליווה את האיש שמצא אותו במסעו בלב ים ובדרכו ארצה. סיפור מרגש על מכתב וספר ששמורים בארכיון עגנון בספרייה
בלילה שבין 9 ו-10 בנובמבר 1938 ביצעו הנאצים בתחומי הרייך השלישי את הפוגרום שנודע בשם "ליל הבדולח" (Kristallnacht).
באופן רשמי תואר הפוגרום כהתפרצות ספונטנית בתגובה לפציעתו מירי ב-3 בנובמבר 1938 של המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס בידי הרשל גרינשפן, נער יהודי שהוריו גורשו מגרמניה לפולין. אך למעשה ניצלו הנאצים את המעשה וארגנו פוגרום כללי נגד יהודים ברחבי גרמניה.
בהתאם להוראות מגבוה עודדו פלוגות הסער (ס"א) את ההמון ליטול חלק בפרעות שפרצו. אלפי בתי כנסת, חנויות ודירות של יהודים הוצתו, נהרסו ונבזזו על ידי ההמונים, שהתקהלו והתגודדו במהלך הלילה, והמשיכו במעשיהם גם למחרת. מכבי האש נמנעו מלפעול וכיבו שריפות רק במקרים שבהם הייתה סכנה לרכוש של לא-יהודים.
חלונות ראווה נופצו וכ-500 בתי עסק הושחתו. הנזק לרכוש היהודי – מאות מיליוני מארקים. למעלה מ-1,400 בתי כנסת הועלו באש.
המעשים האלימים של ימי נובמבר הללו לא פגעו רק ברכוש ובמבנים יהודיים: יהודים נפגעו פיזית – כ-100 נהרגו ואחרים התאבדו. כ-30,000 יהודים – בעיקר גברים – נעצרו והובאו למחנות ריכוז, לפי רשימות שהוכנו מראש, שם סחטו מהם הנאצים חלקים ניכרים מרכושם תמורת הבטחה לשחרור, ואף הכריחו אחרים לעשות כל צעד אפשרי כדי לעזוב את גרמניה ולא לשוב אליה. כ-1,000 מתוכם נספו. למי שעדיין היה ספק באשר לאופי של משטר הנאצים או ביחס לדעותיהם על האזרחים היהודיים, הימים הרעים של נובמבר 1938 הבהירו את הדברים ללא עוררין.
בית כנסת בגרמניה בשעת השריפה
תיעוד נדיר ומיוחד מתוך "ליל הבדולח", מגולל את סיפורו המרגש של ספר אחד ששרד באורח פלא את הלהבות וחזר לארץ ישראל – לידיו של הסופר שכתב אותו.
הספר שלפניכם, ספרו של עגנון "בלבב ימים", דהוי ומוכתם מאירועי הימים ההם, ניצל משריפה בידי תושב ברלין, יהודי בשם פליקס פינצ'ובר. במכתבו אל הסופר ש"י עגנון, מספר פינצ'ובר כיצד הציל את הספר במהלך ביזה של חנות ספרים, איך לקח איתו את הספר אל מחנה הריכוז אליו נשלח, כיצד העביר אותו דרך המכס אל האנייה המפליגה לארץ – ורק אז הבין את משימתו הנשגבת של הספר.
"בלבב ימים", הספר שניצל על ידי פינצ'ובר ב-10 בנובמבר 1938, אותו הוא שלח בהמשך למחברו, ש"י עגנון. ניתן להבחין בלכלוך שנגרם במהלך בזיזת חנות הספרים היהודית בברלין
ד"ר סטפן ליט תירגם את מכתבו של פליקס פינצ'ובר לש"י עגנון, והינה הוא לפניכם:
ב"ה
פליקס פינצ'ובר תל אביב ב-8 במאי 39
תל אביב רח' הירקון 52, אצל ברלינר
לכבוד מר שמואל יוסף עגנון
ירושלים
אדון עגנון הנכבד! לאי"ט [לאורך ימים טובים]
רק היום הזדמן לי לשלוח לך, כפי שהבטחתי, את העותק של ספרך "בלבב ימים". תרשה לי לספר לך שוב את סיפורו של הספר הקטן הזה:
הדבר היה ב-10 בנובמבר 1938, ביום ההוא שלא ניתן למחוק מתולדות הסבל של עמנו, באותו היום שבו נהרסו ונשרפו בגרמניה 800 בתי כנסת.
באותו היום הייתי בדרכי לטפל במספר עניינים דחופים, למרות אזהרות רבות, ובלי כוונה, הייתי עד למאורע שנחרת בזיכרוני. נעצרתי בדרכי על ידי קהל גדול וכאשר נדחפתי לתוך הקהל הבחנתי שבוזזים חנות ספרים יהודית. חלונות הראווה היו מנופצים, תכולתם של מדפי התצוגה נשפכו על הרחוב, מדפי הספרים היו הרוסים ואת הספרים סחבו החוצה, לאחר שקרעו אותם ודרכו עליהם, על מנת להשליכם לערימת אשפה גדולה. נאלצתי להתבונן במעשים אלה בחוסר אונים.
רציתי לצעוק את כאבי החוצה, אך רק תלונה שקטה עלתה מתוכי: "ריבונו של העולם, מדוע אתה מרשה את חילול ספרינו הקדושים?" דמעות זלגו מעיניי, אגרופיי נקפצו, כך שציפורניי חתכו לתוך הבשר, וכך עמדתי זמן מה. אז נדחפתי לשורה הראשונה – כמעט כבר לא שלטתי בעצמי – כדי לעשות איזה מעשה. ברגע האחרון נזכרתי באשתי, בילדיי ובהוריי, והם קראו לי לקור רוח.
עמוד ראשון של מכתבו של פינצ'ובר אל עגנון, ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית
והינה, שוב יצאו הפושעים, בידיהם ערימות חדשות של ספרים, מתוך כוונה להשליך אותן באותו מקום – בליווי צהלת ההמונים. ברגע זה משב רוח העיף ספר קטן ופשוט למרגלות רגליי. מתוך אינסטינקט תפסתי אותו ותחבתי אותו לכיסי. הלכתי משם בלי שאיש יבחין בי. ניקיתי מעט את הספר והוספתי אותו לספרייתי. באותו יום נעצרתי במסגרת "מבצע הנקמה", יחד עם אלפים אחרים, והובאתי למחנה ריכוז. לאחר שישה שבועות שוחררתי עקב בקשתי להגר מגרמניה. הספר הקטן נשמט מזיכרוני. רק כאשר נארז ה"ליפט" תחת עיניהם של פקידי המכס, צץ מחדש הספר. "אתה רוצה לקחת איתך את הספר המלוכלך הזה?" שאל איש המכס. "כן," השבתי, "הוא ספר מעניין שטמון בו סיפור מיוחד". הוא הניד בראשו ושוב התבונן בו. לפתע עלה לו רעיון. ראיתי כיצד פרצופו מתעוות לכדי חיוך שטני. הוא לא אמר מילה, אך דפדף בספר עמוד אחד עמוד, בדק אותו מול האור, ככל הנראה במחשבה שהוסתר בו כסף זר. ואולם, כאשר הבדיקה לא העלתה דבר, הוא החזיר לי את הספר. הבעתי את רצוני לא לארוז את הספר בליפט אלא במטען לנסיעה כדי לקרוא אותו בדרך. לכך הוא הסכים.
על האונייה סוף-סוף מצאתי את השקט הנדרש ולקחתי את הספר בידיי. כבר הכרתי יצירות אחדות שלך, אדון עגנון הנכבד. ואולם, תוכנו של ספר זה לא היה ידוע לי. כמה התפעלתי והופתעתי כאשר למדתי על מה הספר. האם לא היה זה סימן ישיר מן השמים שדווקא ספר זה נפל לידיי, ממש במובן המילולי של הביטוי? אינני מאמין במקריות בחיים. מתוך רגשי שמחה ותודה קראתי את הספר הקטן עד סופו. חסידי יזלוביץ' תוארו בצורה כה מלאת חיים, שחשתי שעולמם הועתק להווה. האם אין זה נכון שגם היום אוניות מפליגות ועושות את דרכן במשך חודשים על הים על מנת להביא פליטים לארץ ישראל? אנשים שמצפים לארץ געגועיהם מתוך אותן התחושות. הספר נעשה לחבר נאמן במהלך הנסיעה. שוב ושוב פתחתי את הפרקים השונים והשוויתי את המתואר עם זמננו, והגעתי למסקנה שגם היום, אילו רצו לכתוב את הספר עם דמויות אחרות [ולמקמו] בתקופה אחרת, הוא לא היה יכול להיכתב אלא כך.
הספר מילא את משימתו. אני מאמין שאין דרך מכובדת יותר להודות למחבר המוערך מאשר לבקש – כביטוי להערכה ולהערצה – לשלב את הספר בספרייתך כקוריוז, ספר שיש לו סיפור כמו שיש לבני אדם.
הלוואי שספר זה, שיצא מציון ושב לציון, יפעל כסמל לקיבוץ כתבינו המפוזרים, אשר מוחזקים בידיים לא-ראויות.
בברכה,
פליקס פינצ'ובר
עמוד שני של המכתב מאת פינצ'ובר אל ש"י עגנון, ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית
כמה חודשים אחרי שעלה ארצה שלח פליקס פינצ'ובר את המכתב הזה אל הסופר ש"י עגנון. הוא צירף אליו את הספר "בלבב ימים" במהדורה העברית, שיצאה לאור אצל המו"ל שוקן בברלין. בארץ ישראל עסק פינצ'ובר במחקר פרטי בנושא תולדות הספורט היהודי, והייתה לו חנות לספרים משומשים.
