שירה מתורגמת | שני משוררים אוקראיניים עכשוויים

"אני יודעת איך הכבישים מייללים במחוז דונצק" – שירים מאת אירינה ציליק וואנו קרוגר בתרגומו של אלכס אוורבוך

832 629 Blog

שרון פוליאקין, ללא כותרת, עיפרון על נייר 76X56 ס"מ, 2021

אירינה ציליק

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

.

אי־שם במחוז דונצק

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ הַכְּבִישִׁים מְיַלְּלִים בִּמְחוֹז דוֹנֵצְק:

נָכִים, מְצֻלָּקִים מִצִּיּוּד צְבָאִי,

הֵם מִתְעַקְּמִים תַּחַת הַכּוֹחַ הָאַכְזָר שֶׁל גַּלְגַּלֵּי הַזָּרִים,

אֲבָל לֹא יְכוֹלִים שֶׁלֹּא לִלְחֹשׁ בְּזַעַם:

"שׂוֹנְאִים אֶתְכֶ–כֶ–כֶם."

.

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ הָרֵי הַמַּחְצָבוֹת מוֹשְׁכִים מִמֶּרְחַקִּים – 

תִּלֵּי הָאֲדָמָה הַמְּשֻׁלָּשִׁים הָאֵלֶּה,

מֵהֶם הָעֲנָנִים יוֹנְקִים חָלָב מֻרְעָל.

.

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ בָּאָבִיב מִתְכַּסִּים בְּזִיפִים יְרֻקִּים 

כָּל הַחֹרִים הָאֲפֵלִים

וְכָל הַנְּקָבִים הַקְּרוּעִים בְּגַסּוּת

שֶׁהִשְׁאִירוּ הַחַיָּלִים עַל שְׂרִידֵי עֶמְדוֹת הֶעָבָר.

.

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת מִבַּעַד לַצְּלָבִים הַחֲרוּכִים

וְשׁוֹקַעַת מֵאֲחוֹרֵי עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן הַמֻּכְתָּמִים בְּאֹדֶם הַפֵּרוֹת.

.

אֶעֱצֹר כָּאן, אֹכַל אֶחָד וְאִירַק אֶת הַגַּלְעִין.

יוֹם אֶחָד הוּא יִנְבֹּט.

.

מזוודת החירום

בְּמִזְוֶדֶת הַחֵרוּם שֶׁלָּךְ יֵשׁ כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ:

כַּרְטִיסִים יְשָׁנִים,

סְפָרִים,

מִכְתָּבִים,

סֵפֶל עִם יָדִית שְׁבוּרָה,

בָּלֵרִינַת הַפּוֹרְצֵלָן שֶׁל בִּתֵּךְ,

אַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת שָׁמֵן,

שְׂמִיכָה תְּפוּרָה מִטְּלָאֵי הַשְּׂמָלוֹת הַיְּשָׁנוֹת שֶׁל אִמֵּךְ,

מִשְׁקַפְתּוֹ שֶׁל אָבִיךְ,

אֹסֶף בּוּלִים,

עֲבוֹדַת הַדּוֹקְטוֹרָט שֶׁלֹּא הֻשְׁלְמָה אַף פַּעַם,

קֻפְסָה עִם קִשּׁוּטֵי עֵץ חַג הַמּוֹלָד,

צִיּוּר נָאִיבִי שֶׁל קְרוֹב מִשְׁפָּחָה רָחוֹק

וּצְרוֹר פִּרְחֵי פֶּרַע 

שֶׁנִּקְטַף בְּמוֹ יָדַיִךְ בְּקָרַחַת יַעַר כָּל־כָּךְ מֻכֶּרֶת.

.

הַכֹּל אָרוּז בִּקְפִידָה.

הַכֹּל בְּהֶשֵּׂג יָד.

אַתְּ אַף פַּעַם לֹא יוֹדַעַת

לְמָה תִּזְדַּקְּקִי בַּנְּסִיעָה הַקְּרוֹבָה

אֶל עַצְמֵךְ.

.

אירינה ציליק (1982) היא במאית קולנוע, תסריטאית, סופרת ומשוררת אוקראינית שמתגוררת בקייב. פרסמה שני ספרי שירה, שלושה קובצי סיפורים ושני ספרי ילדים. זכתה בפרס טאראס שבצ'נקו לאומנויות ובפרס פסטיבל סאנדנס על הסרט הדוקומנטרי "האדמה כחולה כתפוז". זהו תרגום ראשון משירתה לעברית.

.

ואנו קרוגר

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

.

נשיקת הפרידה של איליץ'

מוקדש לאינסה ארמנד, הריהורי זינובייב וכל העובדים…

כְּמוֹ זְאֵבָה שֶׁהָרְגוּ אֶת גּוּרֶיהָ יִלֵּל

הַחֹרֶף הַקָּשֶׁה שֶׁל שְׁנַת 1924.

כְּפוֹרוֹ הִתְמַזֵּג בַּקֹּר שֶׁשָּׁלַט בְּלִבְבוֹת

מֵאוֹת וְאַלְפֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְאַסְּפוּ אָז אֲבֵלִים

בַּכִּכָּר הָאֲדֻמָּה.

וּכְשֶׁאִילִיץ' שָׁכַב דּוּמָם בַּאֲרוֹן הַמֵּתִים

וְאִישׁ לֹא יָדַע הֵיכָן קַר יוֹתֵר, אִם בַּחוּץ אוֹ בַּנֶּפֶשׁ,

פַּרְפַּר אָדֹם הִתְעוֹפֵף לְפֶתַע מִשִּׂפְתֵי הַשַּׁעֲוָה שֶׁל לֵנִין

חוֹתֵךְ בִּכְנָפָיו הַלּוֹהֲטוֹת אֶת הָאֲוִיר הַקַּר הַקָּפוּא

הַמְּקֻשָּׁט כֻּלּוֹ בְּתַחֲרַת כְּפוֹר,

כְּמוֹ הָאֲוִיר בַּעֲלִיַּת הַגַּג הַמְּרֻשָּׁת בְּקוּרֵי עַכָּבִישׁ וְאָבָק.

הַפַּרְפַּר רִחֵף בְּנֶחְרָצוּת גּוֹבֶרֶת

אֶל מוּל תְּמִיהָתוֹ הָאִלֶּמֶת שֶׁל הֶהָמוֹן…

עַד שֶׁכְּנָפָיו הָאֲדֻמּוֹת הִתְמַזְּגוּ עִם הַשֶּׁמֶשׁ

שֶׁזָּרְחָה מֵעַל הַדֶּגֶל הָאָדֹם שֶׁהִתְנַפְנֵף בְּעַצְבוּת

בַּחֲצִי הַתֹּרֶן מֵעַל הַקְּרֶמְלִין הַמּוֹסְקְבָאִי בְּיוֹם אֵבֶל…

חַיָּלֵי הַצָּבָא הָאָדֹם נִדְהֲמוּ לְרֶגַע

וְהֵחֵלּוּ לִתְלֹשׁ מֵחֲזֵהֶם אוֹתוֹת וּמֵדַלְיוֹת שֶׁל מְדִינַת הַמּוֹעָצוֹת הַצְּעִירָה

וְלִזְרֹק אוֹתָם לָאָרוֹן עִם מַנְהִיגָהּ הַמֵּת,

כְּשֶׁהֵם מְקַוִּים שֶׁגַּם הֵם יַהַפְכוּ לְפַרְפָּרִים…

.

וְהַקֶּרַח עַל נְהַר מוֹסְקְבָה נִסְדַּק…

.

מאהבים מנצחים מלחמות

ל־O.

מִלְחָמָה – זְמַן שִׁירֵי אַהֲבָה

וְלֹא שִׁירֵי מִלְחָמָה.

שֶׁהַפְּגָזִים יִתְפּוֹצְצוּ מִסָּבִיב

שֶׁהַגּוּפוֹת יִקָּרְעוּ לִגְזָרִים

שֶׁהָאַזְעָקוֹת יִשָּׁמְעוּ שׁוּב וָשׁוּב.

כִּי הַמָּוֶת יָרֵא מֵאַהֲבָה,

הַפָּגָז לֹא יִפְגַּע בַּמִּטָּה עִם הַשְּׁנַיִם

אֶלָּא יַלְהִיט אֶת אַהֲבָתָם.

רַעַשׁ. טֵרוּף. מוּאָה. מוּאָה. מוּאָה. מוּאָה.

מִלְחָמָה – עֵת לִצְרוֹרוֹת הַנְּשִׁיקוֹת

וְלֹא לִצְרוֹרוֹת הַיֶּרִי,

וְהַנְּשִׁיקוֹת יִפְגְּעוּ בַּכֹּל כִּמְטַר אֵשׁ

פַּעַם אַחַר פַּעַם.

אַהֲבָה הִיא מִלְחָמָה שֶׁמְּנַצְּחִים בָּהּ

אִם הַגְּשָׁרִים שְׂרוּפִים,

וְהַמְּנַצְּחִים בָּהּ – הַשְּׁנַיִם.

פַּעַם אַחַר פַּעַם

הַנֶּאֱהָבִים מְנַצְּחִים בְּכָל מִלְחָמָה.

.

וָאנוֹ קְרוּגֶר (1986) הוא משורר, חוקר ספרות, מסאי ופילוסוף אוקראיני. פרסם ארבעה ספרי שירה ושני ספרי ביקורת ספרותית. זוכה הפרס הבינלאומי על שם אולס הונצ'אר לספרות (2015). זהו תרגום ראשון משירתו לעברית.

.

אלכס אוורבוך (1985) הוא משורר, מתרגם וחוקר ספרות. פרסם שלושה ספרי שירה ומגוון תרגומים ספרותיים מעברית, רוסית, אוקראינית, אנגלית ואליהן. תרגומיו לעברית התפרסמו בכתבי עת ומוספים ספרותיים רבים ובגיליונות המוסך מתאריכים 10.3.22, 18.4.23 ואוקטובר 2023. ב־2023 ספרו האחרון "המלך היהודי" (2021) היה מועמד לפרס אוקראינה ע"ש טאראס שבצ'נקו, הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאומנויות וספרות באוקראינה.

המתרגם מודה ללאה קליבנוף־רון על העריכה.

.

» במדור שירה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת הדסה רובין, דוד ספרד ואיציק מאנגר בתרגומם של מינה ועוזי פריידקין, ישראלה בקר ובני מר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | מותרת לאישה 

מחזור שירים מאת תמרה חלוצי

832 629 Blog

אן בן אור, Souvenir, שמן על עץ, 100X74 ס"מ, 2019

תמרה חלוצי

מֻתֶּרֶת לאישה

.

1. 

כַּמָּה רָצִיתִי אוֹתָךְ 

שְׁכוּבָה עַל הַסַּפָּה

עֵינַיִךְ נֶעֱצָמוֹת מֵאֵלֵיהֶן

וְדַאֲגָתִי פְּקוּחָה.

.

2.

וְלֹא הִצְלַחְתִּי לוֹמַר לָךְ

כַּמָּה רָצִיתִי אֶת פִּיךְ עַל פִּי,

גּוּפֵךְ בְּגוּפִי.

מֵרֹב הַזֶּה 

לֹא נוֹתָר בִּי מָה שֶׁיְּחַלֵּץ

וְיָשִׁיב אוֹתִי לְעַצְמִי:

בִּלְתִּי־עֲצוּרָה, 

פְּרוּמָה, סוֹף־סוֹף

מֻתֶּרֶת לָךְ.

.

3.

רָצִיתִי לָגַעַת בָּךְ

וְלֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם.

רָצִיתִי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ פָּשׁוּט

וְאֶמְצָא אֶת דַּרְכִּי לָשׁוּט

בִּצְפִיפוּת־חֹמֶר אַהֲבָתֵנוּ.

רָצִיתִי אוֹתָךְ בְּקִרְבִּי, רָצִיתִי אוֹתִי בְּקִרְבֵּךְ.

רָצִיתִי שֶׁלֹּא יִתֹּשׁ עוֹד הַקְּרָב בֵּינִי וּבֵינִי.

.

4.

רָצִיתִי אוֹתָךְ חָזָק

כְּמוֹ מִשְׁאָלָה שֶׁמְּבַקְּשִׁים

כְּשֶׁנּוֹשְׁפִים עַל נֵרוֹת יוֹם הֻלֶּדֶת

וּבַעֲדִינוּת רָצִיתִי

כְּמוֹ הֲסָרַת הִינוּמָה

.

*

בַּשֵּׁנִית

פָּנֵינוּ קְרוֹבוֹת,

גּוּפֵנוּ כְּרוּכִים.

אֲנִי רוֹכֶנֶת אֵלַיִךְ

וְזֶה קוֹרֶה

וְזֶה עַכְשָׁו – 

בְּרַק־חַשְׁמַל שׁוֹטֵף, מַרְעִיד

אֵינִי יְכוֹלָה לִבְרֹחַ עוֹד,

אַף לֹא לְהַקְטִין אֶת הַצֹּרֶךְ הַזֶּה

מָה אֶעֱשֶׂה עִם הַצֹּרֶךְ הַזֶּה – 

.

אֵינִי יְכוֹלָה לְהִתְנַעֵר עוֹד

מִגַּרְגְּרֵי־הַסֻּכָּר שֶׁל פָּנַיִךְ,

מִפֵּרוּרֵי־הַלֶּחֶם שֶׁל פָּנַי

אַף אַחַת מֵאִתָּנוּ

לֹא חָלְמָה לְהִתְמַמֵּשׁ בַּבָּשָׂר – 

וְזֶה קוֹרֶה,

וְזֶה עַכְשָׁו

.

אנו שאיננו ראויות 

שָׁמַיִם חֲסֵרִים

תְּלוּיִים מֵעָלֵינוּ,

יָפִים וּשְׁבוּרִים 

אַךְ הֵם נוֹשְׁמִים לְתוֹכֵנוּ

הוֹפְכִים אוֹתָנוּ

לִבְנוֹת־אֱנוֹשׁ.

.

תוכניות

אֲבָל בַּסּוֹף, הִיא וַאֲנִי

נָטוּס מִכָּאן, שׁוּב.

נַרְגִּישׁ אֶת הַשֶּׁלֶג מְנַשֵּׁק

רֹאשׁ, רִיסִים, קְצֵה אַף.

.

אַחַר כָּךְ נִצָּנֵי אָבִיב:

.

נִתְנַחֵם בִּבְקִיעַת הַחֹם,

נִצְפֶּה יַחַד בְּפַחַד נָמֵס.

.

וְנַחְזֹר – בָּרוּר לָנוּ.

נַחְזֹר מְנַצְּחוֹת וַאֲפוּסוֹת־כּוֹחוֹת

מֵהַכְּפוֹר הַלָּבָן לְאֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ. 

.

עַכְשָׁו,

רַגְלַי נְטוּעוֹת חָזָק מִדַּי בַּקַּרְקַע.

נִדְמֶה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יָזוּזוּ שׁוּב.

אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בָּזֶה:

נָטוּס.

נַחְזֹר.

יְדִיעַת הַסּוֹף שְׁמוּרָה קָרוֹב לֶחָזֶה.

.

כְּשֶׁנַּמְרִיא מֵעַל לֵב הָאָרֶץ,

כְּשֶׁנִּנְחַת בְּשִׁבְרוֹ – 

נִהְיֶה אֲשֶׁר נִהְיֶה

הִיא וַאֲנִי זוֹ לָזוֹ 

בַּיִת וְאוֹר.

.

ואת?

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת מַגָּעֵךְ בִּשְׂעָרִי

וְיוֹדַעַת – 

.

צְבָעִים דּוֹהִים לְאַט,

תָּוֵי־פָּנִים מְאַבְּדִים מִדִּיּוּקָם, 

זָוִיּוֹת מִתְקַהוֹת וְאֵינָן

.

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת תְּחִלַּת הַיָּמִים הָאֲחֵרִים:

אֶת הַחִפּוּשִׂים,

אֶת הָאוֹר בַּפָּנִים שֶׁנִּדְלַק וְנִכְבָּה

וְנִדְלַק.

.

הַגַּעְגּוּעַ הוּא קֶסֶם מַר.

.

לְבַסּוֹף, אֲפִלּוּ אֲנִי

אַפְסִיק לִשְׁאֹל אֶת הֶחָלָל:

וְאַתְּ,

אַתְּ זוֹכֶרֶת אוֹתִי?

.

תמרה חלוצי היא דוקטורנטית לבלשנות שפות סימנים באוניברסיטת חיפה. שירים, סיפורים קצרים ומחזות שכתבה פורסמו בגיליון המוסך מתאריך 5.1.23 ובכתבי עת ואנתולוגיות שונות. ספר ביכורים של סיפורים קצרים ונובלות פרי עטה עומד לראות אור בקרוב בהוצאת "טנג'יר".

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: פואמה מאת דר פיקרסקי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | מה חסר כשהכול מלא?

"דיבור שירי קצוב ופרוזאי, שנדמה כמו שיטפון שגורף ממעמקים שברים של תורות חסידיות." רתם פרגר וגנר על "בחוץ שקט" מאת יעל סטטמן

832 629 Blog

נעמי טנהאוזר, פרט מתוך דיוקן עצמי עם קיסוס ופינגווינים, 60X45 ס"מ, 2008

"לשסף את הלב ולהגיש" – על "בחוץ שֶׁקֶט"' מאת יעל סטטמן

רתם פרגר וגנר

.

בספרה האחרון של יעל סטטמן, בחוץ שֶׁקֶט (הקיבוץ המאוחד, 2023), יש משא ומתן מפתיע ומתריס בין שירה שמפציעה מתוך מצבי היומיום של אישה, בת, אם ובת זוג, לבין עמדה או נטיית לב חסידית. איני מתכוונת לחסידוּת בצורתה הממסדית־שמרנית־מנוונת במאה העשרים ואחת, וגם לא לכל מיני תופעות נאו־חסידיות שהתפתחו בעשורים האחרונים, אלא לתנועה החסידית־מהפכנית־עממית ההיסטורית, שהופיעה באמצע המאה השמונה־עשרה במזרח אירופה וקשורה בדמותו של מבשרה־מייסדה הבעל שם טוב. תנועה זו ביקשה לחדש את יחסיו של יהודי עם אלוהיו דרך מעשה יומיומי, פשוט וגשמי ובה בעת העתיקה את הזירה של יחסים אלה אל הנפש פנימה. ספרה של יעל סטטמן נכתב כאן ועכשיו על ידי משוררת שהשירה העברית והישראלית – ביאליק, זלדה, וולך, רביקוביץ – ניכרת בלשונה, ובה בעת היא מחיה בדרכים לא שגורות משהו מהחסידות ההיא, המקורית. ליתר דיוק, היא מהדהדת יסודות מסוימים מתוך המחשבה ואורח החיים החסידיים, שמתאפיינים בהקשבה עמוקה לשיברון לב, בתחושת קיום מלאה פרדוקסים ובתנועה על קו תפר דק מאוד שבין אמונה לכפירה ובין יש לאין. יסודות אלה באים לידי ביטוי בשירים הן בשיחה חסרת המנוחה עם אלוהים ועל אודותיו, הן בדרמה הפנימית, הן בשפת החטא והאשמה, ובעיקר בריאליזציה, לא פעם פרודית, של ביטויים, מונחים, סיפורים ורעיונות מעולמה של החסידות, שמוכנסים מצידה האחד של ה"מכונה" השירית ויוצאים בוהקים, זכים ומרוסקים מצידה השני. 

צריך לומר, ביטויים מעולם המחשבה הקבלי־חסידי מצויים בשירה שנכתבת כאן בעשורים האחרונים – מחביבה פדיה ועד סיוון הר־שפי – ורובם מסתעפים במידה זו או אחרת משירת זלדה, אבל שירתה של יעל סטטמן, בספרה הראשון וביתר שאת בספרה הנוכחי, חורגת ממגמות אלה. היא לא נוקטת שפה חסידית במובן של זיקה רוחנית מרובת אזכורים, אלא מבצעת דיבור שירי קצוב ופרוזאי, שנדמה כמו שיטפון שגורף ממעמקים שברים של תורות חסידיות. אפשר להפריז ולומר שהיא יוצרת מעין אסכולה חסידית מקורית של אישה אחת. מה עושה אותה לאסכולה חסידית? העובדה שהיא יוצרת וממחיזה שיח תאולוגי אינטנסיבי, אישי ובה בעת קולקטיבי, עמוס בספקות, באינטרוספקציה ובתשוקה אל אלוהים או אל משהו טהור ושלם אחר, בלי יכולת להניח לרגע לרגש כוסס של אי־נחת עקרוני, ואגב תנועה מתמדת בין ימי החול ומצביהם לבין תחושות רפאים של קדושה. 

שירתה מקבילה לזו של זלדה בעצם התופעה העקרונית של יצירת שפה שירית חסידית־מודרנית יחידאית שכותבת אישה, אך שונה ממנה לחלוטין בכל היבט אחר. היא גם עוסקת במפורש בהשפעה של זלדה – האם השירית של כל נטיית לב חסידית בשירה הישראלית – על כתיבתה, והופכת את שפתה על פיה. כך, למשל, השיר "שלומי" (עמ' 21) נקרא כשם שירה הידוע של זלדה שנפתח כך: "שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט/ אֶל שְׁלוֹמְךָ" (שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה, עמ' 52), ומייד משבש אותו; הדוברת בשיר של זלדה פונה אל נמען יחיד, נוכח, שהוא אהובה ושותפה לחיים, והשיר כולו הוא שיר אהבה ששוזר בהרמוניה אני ואתה ועולם ומלואו. בשיר של סטטמן ה"שלומך" מוסב לגוף שלישי רבים: "שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט/ אֶל שְׁלוֹמָם / בְּחֶבֶל / בְּדָם". ההרחקה והשבירה של המטפוריקה העדינה־דקה של זלדה אל שדה סמנטי של חבל ודם, כלומר אל ייצוג פרגמנטרי־גופני של גוף היולדת, יוצרת ריאליזציה של הזיקה שלומי־שלומם לקשר שבין אם לילדיה במובנו הקונקרטי ביותר. בבית השני של השיר חוט השלום של זלדה נשבר שוב, או ליתר דיוק, מתפצל ונקרע: "אֲבָל / שְׁלוֹמִי מְסֹעָף, וְהַחוּט קָצָר". ה"שלומי" המסועף, המפוצל, שלמעשה מתנתק מהחוט הקצר, יוצא כנגד השפה השירית של זלדה בכל רובד אפשרי: בתמונה, בטיב הקשר ובפואטיקה. במקום מטפוריקה שמאייכת זיקה עשירה, נמשכת וגדושה בין הדוברת לזולת בשיר של זלדה, היא מעמידה מין סטקטו מקוטע שיוצר חוסר שקט, אי־ודאות ואירוניה עצמית. בבית האחרון היא כותבת: "לְמָשָׁל / בַּלֵּילוֹת שְׁלוֹמִי מִתְהַפֵּךְ / וְהַיְלָדִים יְשֵׁנִים יָפָה // מַה חָסֵר כְּשֶׁהַכֹּל מָלֵא?". השאלה שמפנה האם הדוברת בשיר אל עצמה, זו ששלומה מתהפך בלילות גם כשהילדים ישנים יפה, עשויה להתפרש כחיווי נואש של אישה חסרת שקט; היא מנוסחת בעברית מדוברת וחפה לכאורה ממטענים תאולוגיים, אבל למעשה היא מעין גלגול לשוני מחולן של התהייה החסידית על אודות היחס הפרדוקסלי שבין יש ואין. לתהייה הזו יש ביטויים רבים בספרות החסידית, ותמציתה ניכרת באמרה של רבי שניאור זלמן מלאדי: "וזהו יסוד כל התורה להיות ביטול היש לאין" (תורה אור נח, ד, יב). השפה התאולוגית הזו, או לפחות רסיסים מתוכה, עוברת שינוי צורה ומוסבת בשירה של יעל סטטמן למצב נפש, שצידו האחד הוא טרוניה עצמית וצידו האחר הוא עניין מטפיזי לענות בו. 

השאלה "מַה חָסֵר כְּשֶׁהַכֹּל מָלֵא?" חוזרת ומהדהדת בווריאציות שונות בשירי הקובץ ומעידה על חוויית הקיום שבתשתיתו: היא עולה מכותרתו של הספר – "בחוץ שקט" – שמצביעה מייד על הקוטב המנוגד, החסר, שהוא השקט בבית פנימה: "וּמַה קָּרָה, בַּחוּץ שֶׁקֶט/ וַאֲנַחְנוּ מַפְגִּיזִים אֶת פְּנִים הַבַּיִת" (עמ' 14), והיא נוכחת בכל כוחה הקדחתני בשיר הפותח את הקובץ, "מחכה לצדיק" (עמ' 7):

.

מחכה לצדיק

וַאֲנִי יוֹשְׁבָה בּוֹכִיָּה בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת, הָאַחְרָיוּת מִמֶּנִּי וָהָלְאָה,

מַדּוּעַ שְׂעָרִי אָרֹךְ כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁל תִּינֹקֶת

וְהַזְּמַן הוּא הַזְּמַן הָאַכְזָר בְּיוֹתֵר, כְּלוֹמַר עֶרֶב שַׁבָּת

וְנָהוּג לְהוֹסִיף עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ שֶׁזֶּה לְשַׁסֵּף אֶת הַלֵּב וּלְהַגִּישׁ.

מֵאֲחוֹרֵינוּ הַזְּמַן שֶׁנִּקְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

וּלְפָנֵינוּ צֵאת הַכּוֹכָבִים,

וּלְפָנֵינוּ מַרְבָד פָּרוּשׂ שֶׁהוּא הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ,

מַרְגָּלִית לַשְּׂמֵחִים בָּהּ, אֶבֶן טוֹבָה לַמִּתְנַחֲמִים בָּהּ,

וּבָאוּ הָאוֹבְדִים מֵאֶרֶץ דִיזְנְגוֹף וְהִתְנַחֲלוּ אֶצְלִי בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת

וּמָשְׁכוּ אוֹתִי לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת "יָקָר", זֶה שְׁמוֹ, בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב,

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לָהֶם אַל תִּדְאֲגוּ, הַשַּׁבָּת נִכְנֶסֶת כְּשֶׁמַּכְנִיסִים אוֹתָהּ.

בֵּינְתַיִם יֵשׁ לִי שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה דַּקּוֹת לָרִיב עִם חֲבֶרְתִּי

בַּטֶּלֶפוֹן עַל הַמַּדְרֵגָה הַשְּׁבוּרָה,

כָּכָה הַדְּבָרִים קוֹרִים תָּמִיד בְּעֶרֶב שַׁבָּת,

מֵרֹב קְדֻשָּׁה הַהֲגַנּוֹת יוֹרְדוֹת

וַאֲנִי שׁוֹפֶכֶת אֶת דְּמֵי הַחֲבֵרוּת שֶׁלָּנוּ לְאֹרֶךְ הַמַּדְרֵגוֹת

בְּנַעֲלֵי בַּיִת וּבְלִי הֲכָנָה מֵרֹאשׁ,

בְּלִי לְהִזָּכֵר אֲפִלּוּ מְעַט בְּיוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבָּת

שֶׁמָּצָא דֶּרֶךְ לְקַדֵּשׁ אֶת הָעֹנִי

וְלִשְׂמֹחַ בַּדְּמָעוֹת, רַק אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי מָתַי לַעֲצֹר

.

מִי אֲנִי אִם לֹא בַּעַל הַפֻּנְדָּק הַזּוֹלֵל, חֲסַר מַעֲצוֹרִים,

שׁוֹכֵחַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ צַדִּיק לָעִיר וְאָז בִּבְכִי גָּדוֹל

מִתְוַדֶּה, בְּרֶגַע הָאֱמֶת מְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין, כָּכָה אֲנִי מְחַכָּה

לַצַּדִּיק שֶׁיַּגִּיד לִי שׁוּם דָּבָר מִכָּל זֶה אֵינוֹ אַשְׁמָתֵךְ עַד הָעוֹלָם

וַאֲנִי אֶתְמַלֵּא שׁוּב בְּכֹחַ וּבְאַחְרָיוּת וְאָקוּם וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם.

.

השפה דמוית הדיבור של הדוברת בְּגוף ראשון בשיר הזה עשויה מכיתות מכיתות של פסוקים, מושגים רווחים בדת, בטקס, במנהג ובהלכה היהודית, סיפור חז"לי שנהיה לסיפור מוסר עממי, מושגים מעולמם של החסידות והסיפור החסידי, ומשפטים בעברית מדוברת, עכשווית, שתחבירם חסר ומקוטע, למשל השורה הפותחת "וַאֲנִי יוֹשְׁבָה בּוֹכִיָּה בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת, הָאַחְרָיוּת מִמֶּנִּי וָהָלְאָה", שנקודת המוצא שלה היא פרפרזה על פסוק ידוע מאיכה: "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם וגו'" (א, טז). הפסוק מתאר את דמותה הנשית האלגורית של ירושלים המבכה את חורבנה, והוא מופקע כאן מהקשרו לתיאור של סיטואציה ומרחב יומיומיים ופרוזאיים: חדר מדרגות, אישה יושבת ובוכה, לא ברור על מה. היא מעידה על עצמה שהיא חסרת אחריות ועוברת לשאלה תמוהה – "מַדּוּעַ שְׂעָרִי אָרֹךְ כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁל תִּינֹקֶת" – שלא ברור מה הקשר בינה לבין מה שקדם לה, אבל היא מעלה על הדעת שהאני הזו, שמחכה לצדיק, כפי שמשתמע מכותרת השיר, נוטה לתפוס את עצמה כילדה, כלומר כחסרת כוח, מה שייתן לה אולי הנחה מסוימת בבית הדין הפנימי שמחכה לגזר דינו של הצדיק. 

הדיבור הזה, שהוא באמצע הדברים, נעשה במהלך השיר לטקסט שנע בין מונולוג וידויי לבין פרודיה על שיעור מוסר או על דרשה באולפנה מצויה לבנות. הוא נרקח מתערובת מלאת ניגודים של שפת קודש ועברית של חול ורחוב: "וּבָאוּ הָאוֹבְדִים מֵאֶרֶץ דִיזְנְגוֹף וְהִתְנַחֲלוּ אֶצְלִי בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת". מצטייר מתוכו מין תיאטרון של אישה אחת, שרבה עם חברתה בטלפון שמונה־עשרה דקות לפני כניסת השבת בעודה יושבת על מדרגה שבורה. המדרגה השבורה – כמו המרגלית, שבת קודש, בין השמשות, צאת הכוכבים, האובדים, בעל הפונדק, הצדיק, כל הארסנל הזה של שפה חסידית וריטואל דתי – טעונה במטעני נפץ רוחניים ומוסריים ומטריפה את דעתה ובה בעת מעניקה לה הזדמנות להתייסר על כך שאינה ממלאת את תפקיד הגיבורה הטובה – במקרה זה תפקידו של יוסף מוקיר שבת – בדרמה הפנימית. 

האפקט הפרודי נוצר בעיקר מהסמכת מושגים הטעונים בקדושה לחיוויים פראיים ומפתיעים: "וְהַזְּמַן הוּא הַזְּמַן הָאַכְזָר בְּיוֹתֵר, כְּלוֹמַר עֶרֶב שַׁבָּת" (במקרה זה החיווי נשען על הניגוד הבלתי צפוי בשורת הפתיחה הנודעת של ארץ השממה מאת ט"ס אליוט: "אפריל הוא האכזר בחודשים"), או לחיווי גוזמאי־קיצוני־אלים: "וְנָהוּג לְהוֹסִיף עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ שֶׁזֶּה לְשַׁסֵּף אֶת הַלֵּב וּלְהַגִּישׁ." התהומות האלה שנפערות בין המילים ובין מצבי העניינים הן מצחיקות גם כשהן נואשות, וככל שהשיר מתנקז אל סופו, כך גובר בו האפקט הקומי: "וַאֲנִי אֶתְמַלֵּא שׁוּב בְּכֹחַ וּבְאַחְרָיוּת וְאָקוּם וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם." 

השיר משרטט קווים לדמותה של הדוברת בקובץ כולו, זו שאני רואה בה מעין חסידה חדשה. היא תזזיתית, חסרת מנוחה ומשתוקקת למנוחה, אובססיבית, דברנית עד קוצר נשימה, רפלקטיבית עד כדי מחנק, ויש לה תשוקה בלתי נלאית לחשוף את האמת. היא מצחיקה. היא ספקנית ונוטה לסבך את עצמה בכל סבך אפשרי או בלתי אפשרי אף שהיא כמהה לפשטות. היא מיטלטלת – כפי שעולה מסיפורי חסידים רבים – בין תחושת אפסות לתחושת ערך עצמי, ולמעשה היא מין חוטאת־בעיני־עצמה תמימה שיכולה הייתה להיקלע לסיפור חסידי, לו היה מוכן לשאת דמות של גיבורה נשית. מעל הכול, יש לה שפה וטון משל עצמה שמוליכים את כל המשא הדחוס הזה של הסכסוך הפנימי, שאחוז בשפה דתית ורוצה־לא־רוצה למלט עצמו ממנה. 

פרודיה, לימדונו הפורמליסטים הרוסים, מסמנת את מיצויה של פואטיקה אחת ואת תחילתה של אחרת. בשירתה של יעל סטטמן הפרודיה של ה"טקסט" הדתי־חסידי הבסיסי, גריסתו לחתיכות שמנותקות זו מזו וממשיכות להפעיל את מוראות הנפש וחיי היומיום, משילה ממנו את העור המת ומעניקה לו חיים חדשים, מפתיעים, ושפה שהולכת חשופה על סף הלא כלום: 

.

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצַחַת אֶת עַצְמִי

עִם שָעוֹן מְעוֹרֵר, אֵין בְּרֵרָה

רַק מִשְׁאָלָה: לָשׁוּב אֶל בֵּית הַשֵּׁם

.

לְהַכְנִיעַ אֶת הָאֲרָיוֹת,

בִּכְבִיש רֵיק לִתְפֹּס אֶת הַהֶגֶה

בְּאֶפֶס בּוּשָׁה, לְדַמְיֵן שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה

.

בְּכֹחַ הַמַחְשָׁבָה לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ.

(בכוח המחשבה, עמ' 59)

.

רתם פרגר וגנר היא חוקרת ספרות עברית. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. רשימות רבות פרי עטה פורסמו במוסך, בין השאר בגיליונות 82, 103, ובגיליון יוני 2024. חברת מערכת המוסך.

.

יעל סטטמן, בחוץ שקט, הקיבוץ המאוחד, 2023

ביקורת שירה סטטמן עטיפה

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: איתן דקל על "פרקי תהילה" מאת עומר ולדמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | פתח לפיוס

"המעבר למרחב הזיכרון אכן מביא לוויתור על החומריות המיידית של שירת שבתאי המוקדמת, אך הוויתור הזה מאפשר גם להניח למטענים של עוינות שהתלוו לאירועים בעבר." שי פורסטנברג על "רקוויאם" מאת אהרן שבתאי

832 629 Blog

שמעון אבני, טופוגרפיה של שטח בנוי, אקריליק על נייר, 70X50 ס"מ, שנות השמונים

יתרון הביתיות –  על "רקוויאם" מאת אהרן שבתאי

שי פורסטנברג

.

עליי להודות: אל הקריאה ברקוויאם, ספר שיריו החדש של אהרן שבתאי (הבה לאור ודחק, 2024) לא הגעתי מתוך עמדה אובייקטיבית, חסרת פניות. השירה של שבתאי נהפכה עבורי בשנים האחרונות לבעלת ברית נאמנה, ויש לי כלפיה חוב עמוק. אני ממש לא היחיד שזה נכון לגביו. משוררים עכשוויים רבים, מזרמים ומסגנונות שונים מאוד, ובהם אפרת מישורי, יהודה ויזן, דורי מנור, שני פוקר ורועי חסן, ציינו ששבתאי הוא עבורם מקור השפעה חשוב, ואפשר לראות ביצירתם הצעות מגוונות לקריאות אפשריות בשירתו. במובנים רבים הספר החדש הוא חוליה בשרשרת הזאת ובבחינת הזדמנות ייחודית לראות כיצד שבתאי עצמו קורא ביצירתו המוקדמת.

הספר מקיים יחסים מורכבים עם כל כתיבתו של שבתאי, השירית והמסאית כאחת, מספר הביכורים חדר המורים (1966) ועד הקבצים האחרונים "מה אעשה היום: שירי הקורונה" (בתוך מבחר ושירים חדשים, 2021) ו"אהרן" (בתוך פתחתי דלת, ועמדת שם, 2019). הדברים אמורים בעיקר בחלק הארי של הספר ולא ב"נספח: הסוף", שאומנם נכללים בו כמה שירים נפלאים, אבל הוא מנותק מהמהלך השירי העיקרי בספר, ומהדהד יותר את כתיבתו של שבתאי בעשור הראשון של שנות האלפיים. בדברים הבאים אבקש להתמקד בקווי הדמיון בין השירים ברקוויאם ובין הנוסח השירי ששבתאי העמיד בספרים שפרסם בין השנים 1979–1986 ונכללו בסופו של דבר בקובץ שבע פואמות. הבחירה להשוות בין שתי יחידות אלה נסמכת לא רק על הדמיון בין הטקסטים, שאליו אידרש בהמשך, אלא גם על ההבנה כי קורפוס הפואמות הזה הוא פסגה של מקוריות אידיוסינקרטית ביצירת שבתאי כולה, וממילא כל יצירה שנכתבה אחריו חייבת להתמודד עם ייחודו.

ליבו של המהלך בפואמות היה הניסיון לכתוב שירים הנטועים בחוויית ההתנסות בעולם המעשה הממשי. שבתאי חתר לכך דרך רצפים ארוכים של קביעות קצרות וממוספרות, שההיגיון המסדר שלהן אינו היגיון תמטי־מטפורי מוצק, ואף לא נרטיבי־לינארי, אלא על דרך האסוציאציה־מטונימיה. נוסח זה ניסה לשקף את ההתנסות בחומרי – על אינסוף המשמעויות הגלומות בו – בטרם ייאסר בסד חד־משמעי: "אַל תִּבָּהֵל –// נְשֹׁךְ אֶת/ יָדְךָ;// מָה/ יֵשׁ בַּדָּם?" (שבע פואמות, חרגול, 2012, עמ' 118).

ההליכה בדרכי ההתנסות מביאה לנקודת מבט משוחררת מהנחות יסוד, מכל סוג של אידאה ממשמעת. על כן אין בשירה הזו מחיצות, והיא עוברת בנוחות בין המופשט והקונקרטי ובין "הגבוה" ו"הנמוך" (ובכלל זה עיסוק מפורש בנושאים כמו מין והפרשות): "גַּם אִם שָׁתִיתָ/ עָבִיט מָרָק// עֲדַיִן/ אֵין קוֹשְׁרִים כְּתָרִים// לִכְשִׁירוּת זַכְרוּתְךָ" (עמ' 318). היעדרן של הבחנות מאפיין, לשיטתו של שבתאי, את המרחב הביתי, שהוא גם מרחב ההתנסות המוקדם ביותר, והאפקט המצטבר של שירה כזאת הוא מעין ניסוח של חוכמת חיים ראשונית. מכאן שמו של החלק הראשון והפרוגרמטי בפרויקט הזה, שלעיתים משמש כותרת לכל שבעת החלקים: "הפואמה הביתית".

אפשר לראות ברקוויאם יצירה הממשיכה את ניסיון הכתיבה מתוך חוויית הבית, ואף לזהות בו עליית מדרגה המתבטאת בחזרה גלויה אל הבית שבו גדל המשורר ואל חוויות הילדות שלו עצמו. הספר מתנהל בתוך ההקשר המסוים שבו גדל שבתאי בתל אביב של שנות הארבעים ושנות החמישים המוקדמות, ומלא במושגים המייחדים עולם זה – שמות, רחובות, מאורעות היסטוריים. מתוך עולם זה השירים נקראים כמעין הבזקים של זיכרונות ושל תובנות מבית ההורים ומהשכונה:

מִפַּעַם לְפַעַם

נִכְנֶסֶת אַנְגָ'ה

.

אֶל אִיטָה פּוֹזְנַנְסְקִי

בְּרָנָ"ק

.

מוּל חַנְיוֹן 'הַמַּעֲבִיר'.

.

וּבְשַׁבָּת

בַּמַּשָּׂאִית שֶׁל אִיצִיק

.

נוֹסְעִים לְמַגְדִּיאֵל.

.

הַבֵּן, שְׁמוּלִיק

מְצֻלָּם בַּמִּטָּה,

.

אֲבָל

נִשְׁלַח לַקִּבּוּץ. 

(רקוויאם, שיר 67, עמ' 71)

הקריאה בשיר אופייני זה מעבירה בקוראים תחושה של היזכרות אסוציאטיבית, ומניה וביה מותירה שאלות בלתי פתורות רבות: מה הקשר בין אנג'ה ואיטה ומה תכלית ביקוריה של זו אצל זו? מיהו איציק? בנם של מי הוא שמוליק? מדוע העובדה שצולם במיטה עשויה לסתור את שליחתו לקיבוץ? וכן הלאה. 

הבנת התחביר הפואטי שבתשתית "הפואמה הביתית" המוקדמת עשויה לעזור גם בביאורו של השיר המאוחר הזה ושל התחביר השולט ברקוויאם כולו. מאפיין מרכזי של תחביר זה הוא קיטוע השיר לשורות קצרות במיוחד (לרוב של שתיים־שלוש מילים בלבד). בריסוק השיר מצליח שבתאי להצביע על כל אחת מתתי־ההתרשמויות הבסיסיות, הבלתי אמצעיות, המרכיבות יחדיו את הרושם הכללי העולה מן השיר. כך, למשל, הנסיעה במשאית עומדת בפני עצמה, ואינה כפופה ליעד הנסיעה (מגדיאל). לכל שורה נופך עצמאי, ולכן גם ראשוני ולא מובן מאליו. הרושם הלא צפוי העולה מכל שורה מתגבר בזכות ההיגיון הפנימי של המשפטים ושל השיר, התופר את יחידות הבסיס בעזרת נסיבתיות שאינה נהירה בהכרח לקוראים (שליחתו של שמוליק לקיבוץ, הסותרת משום מה את צילומו במיטה), ופותחת בפניהם אינספור כיווני הבנה ומשמעות.

אך לצד התחביר המשותף, ניכרים הבדלים מהותיים־תהומיים בין שני הנוסחים. השימוש הנרחב, הכמעט כפייתי, בשמות, שהוא המאפיין הבולט ביותר של הספר המאוחר, מונע מהשירים לסגל את תחושת השוטטות החומרית מרובת המשמעויות של שבע פואמות. השמות רחוקים מכל מיידיות, הם ניצבים בשירים כמו מוקשים של סתימוּת, מכשולים של משמעות שאינה נגישה לקורא שאינו יודע מי אלה איציק או איטה. לעיתים יש שמות שהקורא דווקא יזהה, למשל שלונסקי או "יעקב אחי", בוודאי אם הוא בקיא בתולדות הספרות העברית. אבל ככל הנראה גם שמות אלה אינם פותחים בפניו פתח לממשות, אלא מהדהדים אימג'ים "מן המוכן" של הדמויות ההן: שלונסקי ישוב בכסית, יעקב שבתאי הוא נער יפה תואר ממש כמו בכרזות של "התחיה".

מלבד אפקט העצירה וההזרה שיוצר השימוש בשמות, החזרה של שבתאי לילדותו הקונקרטית חותרת תחת עוד מאפייני יסוד של נוסח "הפואמה הביתית". הספר מסודר באופן כרונולוגי, בניגוד לסדר האסוציאטיבי־מטונימי של הפואמות. סדר זה ניכר במסמנים היסטוריים של תקופות מובחנות כמו שנות המנדט, מלחמת העצמאות והצנע, וכן בהצגה העוקבת של שלבי התבגרות שונים. ההצגה ההדרגתית של ההתבגרות חוזרת גם לשלבים שבהם העיסוק במיניות היה מודחק ובגדר טאבו, בשונה מאוד מהיחס הישיר והפרובוקטיבי המאפיין את שירתו של שבתאי בדרך כלל: "מֵאֲחוֹרֵי/ שׁוּרוֹת הַסְּפָרִים/ יְרֻקֵּי וּכְחֻלֵּי הַכְּרִיכָה// שֶׁל/ 'שְׁטִיבֶּל' וּ'מִצְפֵּה'// מִתְחַבֵּא, מְרֻפָּט/ (מֵאֵת/ ד"ר א. מַטְמוֹן):// 'חַיֵּי הַמִּין שֶׁל הָאָדָם'." (רקוויאם, שיר 43, עמ' 47 ).

הספר נקרא אפוא כמעין מעשה כלאיים. ניסוי ספרותי שבו המשורר מבקש להשתעשע ולבחון כיצד ייראה נוסח מוגדר כאשר יידרש לגשת למרחב אחר ושונה: מה יתאים את עצמו ומה יישאר קבוע? עבור קוראיו הנאמנים של שבתאי זה ניסוי מעורר מחשבה, וממילא יש להניח כי הם גם יתעניינו בתולדות חייו. אבל במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לתהות אם היצירה הזאת יכולה לעמוד בפני עצמה. האם קורא שנתקל בשבתאי לראשונה בספר זה יצליח לגלות בו עניין ולהכיר בגדולתו של שבתאי כמשורר?

אחרית הדבר שהוסיף שבתאי לספר פתחה בפניי צוהר לראות בספר הזה לא רק ניסוי משני, אלא פרויקט בעל משמעות משל עצמו. באחרית הדבר שבתאי מספר על לידת הספר בעקבות ביקור בבית קברות והסתכלות במצבות ובטורי השמות המופיעים עליהן. את החוויה התשתיתית הזאת הוא משווה לתיאור "ארץ המתים" מהמיתולוגיה היוונית, כפי שהיא מופיעה באודיסאה. לדבריו, במרחב מיתי זה לא שוכנים רק בני משפחתו של אודיסאוס ואוהביו, שהרי בסוף "גם מחזרי פנלופה ההרוגים נוהרים לאותו מקום […] ובסימן זה היצירה כולה מסתיימת בתביעה להתפייסות" (רקוויאם, אחרית דבר, עמ' 133–134). אין הבדל של ממש בין ארץ המתים ההומרית ובין ארצות המתים המודרניות – בתי הקברות. בשאול המיתי כל בני האדם, טובים כרעים, הם דמויות רפאים, ובבתי הקברות כולם הם רק אותיות שמם החקוקות באבן. המעבר למרחב הזיכרון אכן מביא לוויתור על החומריות המיידית, שאליה שבתאי חתר בשירתו המוקדמת, אך הוויתור הזה מאפשר גם להניח למטענים של עוינות שהתלוו לאירועים בעבר. כלומר ללא אותם המטענים מתחוורים גם קווי הדמיון שבין התופעות, והיכולת לראות דברים באופן מופשט פותחת פתח לפיוס ולקרבה. כך מצליח שבתאי להביט בסלחנות גם באלימות שספג מאביו. הצלפות החגורה שלהן זכה הן עכשיו, לדבריו, "מַּכּוֹת מֻפְשָׁטוֹת". 

במובן הזה היצירה אינה בנויה רק על ציר זמן כרונולוגי כפי שטענתי למעלה. המשורר מכיר גם בפער שבין האירועים עצמם ובין האופן שבו הם נחווים ונזכרים במבט לאחור. הניסיון להחזיק בו־זמנית במישורי זמן מרובים עשוי להיות הסיבה שבגינה שבתאי אינו זונח לגמרי את נוסח הפואמות המוקדם. גם כאשר הוא מוותר על היומרה שלהן לשקף את ההתנסות בעולם החומרי, ובמקומה ממלא את שיריו בשמות מתים – הוא משתמש ביכולת שלהן להכיל ריבוי ובו־זמניות. באחרית הדבר שבתאי גם מקביל את הניסיון הזה לפעילותו של "פורום המשפחות השכולות", המבקש לקרב בין ישראלים ופלסטינים דווקא דרך שיתוף בחוויות האובדן והחסר של שני הצדדים. בכך הוא חושף מישור זמן שלישי וסמוי, זה של התקופה הפוליטית. האופטימיות ששבתאי מבטא בנוגע לאפשרות הפיוס אולי יכולה לטעת בנו את האמונה שזה המישור המוליך אל העתיד.

.

שי פורסטנברג, מתרגם וכותב. תרגומים וביקורות שחיבר הופיעו בכתבי עת שונים. מסות שתרגם ראו אור בגיליון 84 של המוסך, ובגיליון מתאריך 13.10.22.

.

אהרן שבתאי, רקוויאם, הבה לאור ודחק, 2024

עיצוב: עידן אפשטיין

ביקורת שירה שבתאי עטיפה

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: איתן דקל על "פרקי תהילה" מאת עומר ולדמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן