ליאורה גולדמן

כביש 232 

א.      פסח תשפ"ג

רַק פֶּסַח, וּכְבָר צָהֹב לְגַמְרֵי. בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ

אֶל קִבּוּץ מוֹלַדְתִּי – שִׁטָּה מַכְחִילָה

עוֹמֶסֶת שַׁרְשְׁרָאוֹת פְּרִיחָה צְהֻבּוֹת

כְּמוֹ מַתְרִיסָה כְּנֶגֶד שְׁמָהּ בְּחֻצְפָּה שֶׁל מִין פּוֹלֵשׁ

וְאֵינָהּ זוֹכֶרֶת שֶׁפַּעַם הָיוּ כָּאן פַּרְדֵּסִים.

אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֶת בְּשֹׂמֶת פְּרִיחַת הַהֲדָרִים שֶׁמִּלְּאָה אֶת הָאֲוִיר, הֵפִיצָה

אֶת בְּשׂוֹרַת הַחַג, הָפְכָה אֶת כָּל הַמַּר־מָרוֹר לְשִׂמְחָה רַבָּה.

בְּשׁוּלֵי הַכְּבִישׁ הַצַּר חַרְצִיּוֹת מְצַיְּרוֹת פַּס צָהֹב

מִתְעַקְּשׁוֹת לִפְרֹעַ הֶרְגֵּלִים בִּפְרִיחָה מְמֻשֶּׁכֶת

עוֹמְדוֹת עַל זְכוּתָן לְהַמְשִׁיךְ גַּם מוּל

אַדְמַת הַלֵּס הַדְּחוּסָה, דּוֹרְסָנוּת הַשִּׁטָּה

וּשְׁתִיקַת הַפַּרְדֵּסִים.

כְּמוֹ מְשׂוּכוֹת הַסַּבְּרֶס הַקּוֹצָנִיּוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת סִפּוּרָן

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לָהֶן שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת

אֲבָל הַכְּבִישׁ מִתְפַּתֵּל

וְגַם אֲנִי.

זוֹכֶרֶת רַק אֶת הַגִּיּוּסִים בַּפַּרְדֵּס, אֶת הַשְּׂרִיטוֹת

עַל הַיָּדַיִם וְאֶת הַגַּב שֶׁהִתְעַקֵּם מֵעֹמֶס

הַשַּׂק הַמָּלֵא בִּפְרִי צָהֹב.

הַדֶּרֶךְ הַנִּמְשֶׁכֶת נִפְתַּחַת אֶל שָׂדוֹת רְחָבִים

שֶׁהָיוּ לִי

בַּיִת וַאֲוִיר

הַחִטָּה עֲדַיִן יְרֻקָּה. גֶּשֶׁם נִתָּךְ בָּהּ

מְנַקֶּה אֶת הָאֹבֶךְ הַלּוֹחֵץ, מַאֲרִיךְ

אֶת יְמֵי הַחֶסֶד הַיָּרֹק בְּמִנְיַן שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת

וּמַבְהִיר בְּפַשְׁטוּת –

הַצָּהֹב הַחוֹנֵק שֶׁל הַקַּיִץ עֲדַיִן לְפָנַי.

.

ב.      תשרי תשפ"ד

הַמָּוֶת חוֹלֵשׁ עַל הַכְּבִישׁ הַמּוֹבִיל לְאֶרֶץ יַלְדוּתִי

הַמָּוֶת בְּאֶרֶץ יַלְדוּתִי

הַמָּוֶת בְּנַחַל עֹז, כְּפַר עַזָּה, בְּאֵרִי, רֵעִים, נִיר עֹז

הַמָּוֶת בְּאֶרֶץ יַלְדוּתִי.

.

הַמָּוֶת בַּמֶּרְחָבִים שֶׁהָיוּ לִי בַּיִת

וְהַבַּיִת אֵינֶנּוּ

הָאֲנָשִׁים אֵינָם.

.

הַצָּהֹב הַחוֹנֵק שֶׁל הַקַּיִץ

נִשְׂרַף כֻּלּוֹ בַּסְּתָו.

.

ליאורה גולדמן היא בת קיבוץ באזור שער הנגב. היא מכהנת כראש החוג למקרא במכללת אורנים. ספרה  "המחזיקים במצוות אל" – על ספרות הפשרים מקומראן, התפרסם בשנת 2019 (מוסד ביאליק). ספר שירים ראשון שלה יראה אור בקרוב (פרדס). 

.

.

רוני אלדד

[אני מספרת לילדים]

הָיֹה הָיְתָה צִפּוֹר, הָיֹה הָיְתָה צִפּוֹר יָפָה,

מְצוּיָה כְּמוֹ דְּרוֹר אוֹ כְּמוֹ צוֹצֶלֶת, קוֹלָהּ

כְּמוֹ לְחִישַׁת הָרוּחַ בַּעֲצֵי הַצַּפְצֵפָה.

הָיֹה הָיָה לָהּ קֵן עָשׂוּי מִכָּל הָרַךְ,

הָיֹה הָיוּ לָהּ גּוֹזָלִים רַכִּים כָּל כָּךְ, הָיְתָה לָהֶם פְּלוּמָה,

הָיָה לָהֶם מַקּוֹר פָּעוּר מֵרֹב חַיִּים,

וְהַצִּפּוֹר הָיְתָה יוֹצֵאת וּבָאָה אֶל הַגּוֹזָלִים

וְהֵם הָיוּ שׁוֹמְעִים אוֹתָהּ הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה וּמַקּוֹרָם

הָיָה נִפְעָר רָחָב נוֹאָשׁ כְּמוֹ אַהֲבָה, צוֹרֵחַ לִקְרָאתָהּ:

הִנֵּה אֵם צִפּוֹר עוֹלָה

לְהַאֲכִיל אוֹתָנוּ כָּל מָה שֶׁלִּקְּטָה, וְהִיא הָיְתָה

רוֹחֶפֶת עַל הַגּוֹזָלִים בִּמְעוֹפָהּ, קוֹלָהּ כְּמוֹ לְחִישַׁת הָרוּחַ

בַּעֲצֵי הַצַּפְצֵפָה, וְהִיא

נוֹגַעַת לֹא נוֹגַעַת בְּרֹאשָׁם.

.

הָיֹה הָיָה צֵל שֶׁלֹּא הוּטַל מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ,

הָיֹה הָיָה צֵל שֶׁהוּטַל מֵאוֹר שְׂרֵפָה,

צֵל כְּמוֹ כַּף יָד, סָמִיךְ, כֵּהֶה, נוֹטֵף,

צֵל חֹשֶׁךְ מְשַׁחֵר רוֹבֵץ טוֹרֵף, וְהוּא חִכָּה,

וְהוּא רִחֵף עַל פְּנֵי הַקֵּן,

וְהוּא חִקָּה אֶת קוֹל הָרוּחַ בַּעֲצֵי הַצַּפְצֵפָה

וּמַקּוֹר הַגּוֹזָלִים נִפְעָר רָחָב נוֹאָשׁ כְּמוֹ אַהֲבָה

מוּל צֵל רוֹחֵף כְּאִלּוּ הוּא אֵם צִפּוֹר יָפָה, וְעַתָּה

.

לֹא קֵן רַךְ                    וְלֹא מַקּוֹר

לֹא רָעָב                      לֹא אַהֲבָה

לֹא שֶׁמֶשׁ,                  לֹא צִפּוֹר טוֹבָה, יָפָה,

כָּל הָאָרֶץ צֵל רוֹחֵף      נוֹטֵף מִן הַשְּׂרֵפָה

.

איך להתיר

אֶת קוֹלוֹת נְשִׁימָתוֹ הַמְּהִירָה שֶׁל הַיֶּלֶד מִצִּוְחַת עוֹפוֹת דּוֹרְסִים חָגִים עַל רֹאשׁוֹ, אֶת קוֹל הָאַזְעָקָה, מִקּוֹל

מֵיתָרִים נִמְתָּחִים לִצְעָקָה, מִדְּרִיכַת הָאֶקְדָּחִים אֵיךְ לְהַפְרִיד צֵל רַךְ רוֹעֵד מִצֵּל טוֹרֵף אוֹחֵז לוֹ בְּגָרוֹן נוֹשֵׁף

בְּתַלְתַּלָּיו, אֵיךְ לִלְחֹשׁ רַק אֵלָיו מִמֶּרְחַקִּים, לִשְׂעַר רֹאשׁוֹ, לִבּוֹ, עֵינָיו, עֵינָיו, לֹא לַטְּפָרִים הַמִּשְׁתַּקְּפִים

בְּאִישׁוֹנָיו, אֵיךְ נִנְשַׁף הַטּוֹב מֵרֵאוֹתָיו, שׁוֹמֵר עַל נִשְׁמָתוֹ שְׁלֵמָה, שְׁלֵמָה, שְׁלֵמָה, אֲבָל גּוּפוֹ, אֲבָל חַיָּיו,

.

רוני אלדד, עורכת שירה וספרות ומבקרת ספרות ילדים. ספר שיריה השני, "יממה", ראה אור השנה (פרדס).

.

.

רן שייט

רישום נוף מבלי להיכנס לתיאורים פלסטיים

בִּבְאֵרִי מִתְנַדֵּב זָקָ"א

בְּאֵפוֹד זוֹהֵר וְקַפְּלַסְ"ט

מְתָאֵר נוֹף:

.

שַׁעַר פָּרוּץ וְגָדֵר

מְגַמְגֶּמֶת

וְעָשָׁן

וְרֹאשׁ

וְסַכִּין

וְגוּף נָח לְיַד גַּרְזֶן,

שֶׁלֹּא יָכוֹל לִהְיוֹת,

וּשְׁלוּלִית שֶׁל אֹדֶם זוֹלֶגֶת

אֶל יְרֹק הַדֶּשֶׁא

וּשְׁאֵרִיּוֹת מָמָ"ד,

כְּפֵרוּרֵי חַיִּים תַּחַת

מַטְּחֵי הָאַזְעָקוֹת

וְאֵין לְכָךְ מִלִּים

וְרֵיחַ עַז שֶׁל חֶנֶק מֵעֹמֶק הַבְּאֵר

כְּמוֹ כַּפּוֹת יָדָיו שֶׁל גֶּבֶר מֵת

הָאוֹחֲזוֹת בְּעֹז מַסָּד שֶׁל בַּיִת

וְגוּף תִּינוֹק לֹא זָע

בַּחֲצַר הַמִּשְׂחָקִים

אֵלָיו שְׁלוּחוֹת יְדֵי אִמּוֹ הָאֲרֻכּוֹת

מְגוֹנְנוֹת הַרְחֵק מֵעַזָּה.

.

רן שייט, רופא, פסל וכותב. בוגר המסלול השנתי של הליקון. ספר הביכורים שלו, "אי זוגי וילד", ראה אור השנה (עיתון 77).

.

.

גיא פרל

סימנים

אַבָּא מַרְגִּיעַ תִּינוֹק רָגוּעַ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא בִּזְרוֹעוֹתָיו,

עוֹרֵב שָׁחֹר נוֹחֵת עַל הַדֶּשֶׁא,

מֵי הַיַּרְקוֹן עֲכוּרִים אַחֲרֵי גֶּשֶׁם,

זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ. הָאָב מְחַבֵּק

אֲרֻכּוֹת וּמְלַטֵּף

שׁוּב וָשׁוּב

אֶת רֹאשׁ תִּינוֹקוֹ הָרָגוּעַ. סִימָנִים

מְבַשְּׂרֵי מִלְחָמָה.

.

שער אפל

כָּל הַטִּיסוֹת בֻּטְּלוּ בִּגְלַל הַמִּלְחָמָה, נִתְקַעְנוּ

בְּמִילָנוֹ, גָּלִינוּ בִּרְחוֹבוֹת יָפִים,

הָלַכְנוּ לְיַד הַחַיִּים, רוֹאִים

שֶׁאֵינָם רוֹאִים, שׁוֹמְעִים שֶׁאֵינָם

שׁוֹמְעִים, קַיָּמִים שֶׁאֵינָם

קַיָּמִים. הַנֶּפֶשׁ הִיא הַמָּקוֹם,

וְאֵין מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נֶפֶשׁ,

וְאֵין מָקוֹם

.

יֵשׁוּ מוֹפִיעַ בְּרֹב צִיּוּרָיו שֶׁל אֵל גְרֵקוֹ

בִּשְׁנַיִם מֵהֶם, בְּרֹאשׁ הַצְּלָב תָּלוּי שֶׁלֶט קָטָן בְּעִבְרִית

                   "יֵשׁוּעַ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים"

הִבְחַנּוּ בּוֹ מִיָּד, כָּכָה זֶה,

הָעַיִן הוֹלֶכֶת אֶל הַשָּׂפָה, הַמַּבָּט

מְחַפֵּשׂ מָקוֹם

.

שַׁעַר אָפֵל נִפְעָר בְּלִבּוֹ שֶׁל צַיַּר אִיקוֹנוֹת

שְׁטוּחוֹת וּנְטוּלוֹת הַבָּעָה מִכְּרֵתִים. דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר,

יָצָא לְגָלוּת בְּאִיטַלְיָה, הִמְשִׁיךְ

לְטוֹלֵדוֹ, לָמַד מִטּוֹבֵי הַמּוֹרִים

וְשָׁכַח כָּל מָה שֶׁלָּמַד

כְּשֶׁצָּלַב אֶת עַצְמוֹ עַל רֶקַע יְרוּשָׁלַיִם,

עַל רֶקַע טוֹלֵדוֹ,

עַל רֶקַע כְּפַר עַזָּה

.

אִישׁ לְפָנָיו לֹא צִיֵּר כָּךְ

אֶת פְּנֵי הַצָּלוּב –

אֵין בְּסִבְלוֹ כָּל רֵאשִׁית יְשׁוּעָה,

יֵשׁ קִינָה,

יֵשׁ סָפֵק בְּעֵינָיו הַמִּתְהַפְּכוֹת פְּנִימָה

אֶל נַהֲרוֹת הַדָּם

.

גיא פרל, משורר, עובד סוציאלי ואנליטיקאי יונגיאני. ספרו האחרון ״גופו של הלא נאמר – רשימות על שירה״ ראה אור השנה (קשב לשירה).

.

.

טל ניצן

שאר הילדים

אַחֲרֵי שֶׁהִצְמַחְתְּ כְּנָפַיִם וְזִימִים

לִילָדַיִךְ וְהִשְׁלַכְתְּ אוֹתָם הַרְחֵק

וּשְׁעוּנָה עַל מַעֲקֵה הַסְּפִינָה הָרְעוּעָה

הַמְּנֻקֶּבֶת

אַתְּ מַשְׁקִיפָה עֲלֵיהֶם קְטֵנִים וְהוֹלְכִים,

קְרֵבִים לַיַּבָּשָׁה הַפּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹתֶיהָ

וְאֶבֶן עֲצוּמָה נָגֹלָּה סוֹפְסוֹף וּמַשֶּׁהוּ זָהִיר

דּוֹמֶה לְשִׂמְחָה –

יָד קְטַנָּה מוֹשֶׁכֶת בְּשׁוּלֵי בִּגְדֵּךְ

.

טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה האחרונים עד כה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019), "הנוסעת האחרונה" (רומן; עם עובד, 2020) ו"איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (קובץ סיפורים; אפיק, 2021).

.

.

שרה גבאי

*

כְּכָל שֶׁהָרַכּוּת בְּאוֹר הַסְּתָו

וְהָאֶפְרוֹחִים שֶׁלִּי בְּתֹם בִּלְתִּי נִסְבָּל

כְּכָל שֶׁהָאֲוִיר הַמִּצְטַלֵּל וּמִתְחַדֵּשׁ

כְּכָל שֶׁאַהֲבָתֵנוּ,

אֲנַחְנוּ עֲשׂוּיִים מֵהַחֹמֶר הַנִּשְׁחָט.

.

עֲמָלֵנוּ יְרִיעוֹת אֹהֶל רוֹעֲדוֹת

אֶל מוּל בִּעוּתֵי הַצַּלְמָוֶת

אֲבָל אֲנַחְנוּ מְצַמְצְמִים שׁוּרוֹת.

בַּלַּיְלָה אִישׁ עַל מִשְׁכָּבוֹ, אֲנַחְנוּ חַיָּה גְּדוֹלָה, הַהֺלֶם

קוֹלֶקְטִיבִי, הַחַיִּים עַל הַמֵּתִים וְכָל שֶׁבֵּינֵיהֶם, בִּנְשִׁימָה, נְשִׁימָה

מְשֻׁתֶּפֶת.

.

שרה גבאי, עיתונאית. שירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות, ובהן "עתר" ו"משיב הרוח".

.

.

ספיר פז

*

הַיְּלָדִים נֶעֱרָמִים בָּעֵרֶב

וּבַשְּׁתִי, צַמְּרוֹת הָעֵצִים

נֶחְלָצוֹת אֶל הַגֶּזַע מִפְּנֵי

הָרוּחַ. בֵּין הַמִּרְפֶּסֶת

לְבֵין הַכְּבִישׁ.

הַבַּיִת רֵיק. הַיְּלָדִים

נֶעֱרָמִים.

אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֶת הַיָּם

שׁוֹאֵג מִמֶּרְחַקִּים. קוֹרֵא לִי

לָבוֹא. הָאֲדָמָה קוֹרֵאת

לִי לָבוֹא. אֲנִי

כָּאן.

הַיְּלָדִים נֶעֱרָמִים.

.

ספיר פז, עורכת דין, משוררת ותלמידת תואר שני בלימודי תרבות ביקורתיים. עובדת כעוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. חברת מערכת כתב העת ״על השפתיים״. ספר ביכוריה, ״כמו אין מילים בעולם״, ראה אור בשנת 2022 (הליקון).

.

.

נדב ליניאל

14.10.2023

הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת
הַיּוֹם יוֹם מִיתָה

.

אִמִּי נָשְׂאָה אוֹתִי
בְּקֵן יָדֶיהָ
בְּיָדֶיהָ אֲנִיצִים
הָאֲדָמָה פָּתְחָה יָדֶיהָ
לִטְמֹן אֶת הַמֵּתִים

.

אֲוִיר שָׂרוּף
שַׁי לְיוֹם הֻלֶּדֶת
פָּנֵינוּ מְגֹאָלִים

.

הַלְּבָנָה תָּלִיט פָּנֶיהָ
טַלִּית שֶׁל אוֹר
מָשׁוּךְ עַל פְּנֵי מֵתִים

.

הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת
הַיּוֹם הוּא יוֹם מִיתָה
בֵּין עֲנָפִים הַקֵּן
חָלוּל וּמְקֹרָע

.

הָאֲדָמָה גְּדוּשָׁה שֵׁמוֹת
עַתָּה עוֹטֶה הָעֶרֶב
שִׁיר כְּמוֹ תַּחְבֹּשֶׁת
עַתָּה הוּא שִׁיר קִינָה

.

שבעה

כַּחֲלוֹם לְלֹא קֵץ
שָׁבִים הַיָּמִים אָחוֹר:
רֵאשִׁית הַמְּנוּחָה
הַנְּשִׁימָה
אַחֲרָיו הָאָדָם הַנִּמְחֶה
מִפְּנֵי הָאֲדָמָה
כָּל הַחַי כָּלֶה מִן הָאָרֶץ
הָעֵשֶׂב הַשָּׂרוּף
הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים וּמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם
אַגַּן הַמַּיִם שַׂק הַדְּמָעוֹת
הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה
הַקַּו הַדַּק הַמַּבְדִּיל בֵּין אוֹר וְחֹשֶׁךְ
הַתֹּהוּ
פְּנֵי הַתְּהוֹם

.

נדב ליניאל הוא דוקטור לספרות עברית במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מישיגן. ספריו: "תקרת האדמה" (קשב, 2010) ו"הלל" (פרדס, 2021). חבר מערכת המוסך. 

.

.

לאה קליבנוף־רון

צלמים

וַיֹּאמֶר

נַעֲשֶׂה אָדָם

בְּצֶלֶם, בִּדְמוּת, וְיִרְדּוּ

בָּם

מִדָּם אֶל דָּם,

נֶפֶשׁ דָּם

כֻּלּוֹ.

נַעֲשֶׂה אָדָם

.

נַעֲשֶׂה אָדָם

בְּצֶלֶם, בִּדְמוּת,

בְּצַלְמֵנוּ, כִּדְמוּתֵנוּ,

כְּדֵי

כְּדֵי

לְהַשְׁמִיד

עַד דָּם

.

נַעֲשֶׂה

לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ

בְּצַלְמֵנוּ, בִּדְמוּתֵנוּ,

זָכָר וּנְקֵבָה נִבְרָא

אוֹתָם,

אֶחָד כְּדֵי

אַהֲבָתָם,

נַעֲשֶׂה אִשָּׁה

.

נַעֲשֶׂה אִשָּׁה

עֵזֶר דָּם כְּנֶגְדּוֹ

דָּמוֹ,

דָּמָהּ,

נַעֲשֶׂה אִשָּׁה

כְּדֵי לְאָנְסָהּ,

כְּדֵי

נַעֲשֶׂה, נַעֲשֶׂה אִשָּׁה

.

נַעֲשֶׂה אָדָם

וְעוֹד אָדָם

וְעוֹד אָדָם

כְּדֵי

כֻּלָּם

לְהַשְׁמִידָם

.

נַעֲשֶׂה לָהֶם יֶלֶד,

יֶלֶד נַעֲשֶׂה לָהֶם גַּם,

בְּצַלְמֵנוּ, כִּדְמוּתֵנוּ,

צַלְמָם, דְּמוּתָם,

יֶלֶד רַךְ, מָתוֹק,

חַיְכָן

.

נַעֲשֶׂה

יֶלֶד

כְּדֵי

.

לאה קליבנוף־רון היא משוררת ועורכת. חברת מערכת המוסך. ספר שיריה הראשון, "בשר ורוחות", עתיד לראות אור בשנת 2024 (פרדס).

.

.

בכל סרלואי

שמות

(ג׳ חשוון התשפ״ד)

אֱ־לֹהֵי אֳפָקִים, אֱ־לֹהֵי בְּאֵרִי, אֱ־לֹהֵי זִיקִים, אֱ־לֹהֵי חוֹלִית, אֱ־לֹהֵי יָכִינִי, אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֱ־לֹהֵי כְּפַר עַזָּה, אֱ־לֹהֵי כִּסּוּפִים, אֱ־לֹהֵי כֶּרֶם שָׁלוֹם, אֱ־לֹהֵי מָגֵן, אֱ־לֹהֵי מְפַלְּסִים, אֱ־לֹהֵי נַחַל עֹז, אֱ־לֹהֵי נִירִים, אֱ־לֹהֵי נִיר עֹז, אֱ־לֹהֵי נִיר יִצְחָק, אֱ־לֹהֵי נִיר עַם, אֱ־לֹהֵי נְתִיב הָעֲשָׂרָה, אֱ־לֹהֵי נְתִיבוֹת, אֱ־לֹהֵי שְׂדֵרוֹת, אֱ־לֹהֵי סוּפָה, אֱ־לֹהֵי סַעַד, אֱ־לֹהֵי עֵין הַבְּשׂוֹר, אֱ־לֹהֵי עֵין הַשְּׁלוֹשָׁה, אֱ־לֹהֵי עֲלוּמִים, אֱ־לֹהֵי פְּרִי גַּן, אֱ־לֹהֵי רֵעִים,

אֱ־לֹהֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ, אֱ־לֹהֵי תְּמִימוּת שֶׁלֹּא תָּשׁוּב עוֹד,

אֱ־לֹהֵי עֵינַיִם שֶׁלֹּא יֵעָצְמוּ, אֱ־לֹהֵי הַיְּלָדִים הַמֵּתִים,

אֱ־לֹהֵי הַבָּתִּים הַשְּׂרוּפִים, אֱ־לֹהִים

בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה

.

בְּאֵיזֶה שֵׁם אֶקְרָאֶךָּ עַד שֶׁתַּעֲנֵנִי.

אֲנִי יְרֵאָה עַל הַבָּשָׂר, חֲרֵדָה מֵהָאָדָם

עֲזוּבָה וּמְרוּדָה בְּאֵין פָּנֶיךָ.

לַמְּדֵנִי סָתוּם מִן הַמְּפֹרָשׁ שָׁעָה שֶׁאַתָּה נִגְלֶה

בְּזַעַם, נוֹכֵחַ בְּמַרְאוֹת הָאֵימָה.

רִבּוֹאוֹת אָדָם, רְסִיסֵי הַנֶּפֶשׁ

הֲלוּמֵי כְּאֵב אָתָאנוּ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ.

בְּהֵאָסֵף כָּל הַשֵּׁמוֹת, הַפָּנִים, הַמּוֹרָאוֹת

רַק גְּעִיַּת שׁוֹפָר מָרָה מִנֶּפֶשׁ

אַיֶּכָּה

.

בכל סרלואי, מורה, משוררת ומבקרת ספרות. ספרה האחרון הוא "מפחדך בשרי" (הקיבוץ המאוחד, 2020).

.

.

איתן דקל

תווך (בשערי קיבוץ)

                                          בארי, 13.10.23

א.

וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ

וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ

וְאַחַר הָאֵשׁ

.

ב.

בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁאֲנַחְנוּ מְטֻוָּחִים,

שֶׁאֲנַחְנוּ בְּסֵדֶר תְּנוּעָה (לֹא בּוֹרְחִים,

לֹא בּוֹרְחִים):

אַחַר תִּדְלוּק,

אַחַר שִׁפְצוּר,

אַחַר פִּצְמוּר.

.

בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁהֻחְלְפָה מְשִׂימָתֵנוּ,

שֶׁכָּעֵת אֲנַחְנוּ מְחַכִּים:

כָּךְ מְשֻׁמָּשִׁים,

כָּךְ מְחֻמָּשִׁים,

כָּךְ מְחֻזְלָשִׁים.

.

בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁהַטַּנְקִים בּוֹכִים,

שֶׁחֵדֶק אֶל חֵדֶק כְּרוּכִים

בְּשַׁעֲרֵי קִבּוּץ.

.

ג.

אוֹתוֹת, אוֹתוֹת פּוֹרְחִים

בְּקֶשֶׁר חוּץ, עָשָׁן שׁוֹתֵת

מִגּוּף קִבּוּץ לְפַעְפֵּעַ

בְּאֹפֶק אֵימִים. אֵי־מִי

כָּאן מֻטֶּלֶת נַפְשׁוֹ, דְּחוּסַת

מוֹרָאִים עֵירֻמִּים. אֵי־מִי

כָּאן טָבוּעַ רֹאשׁוֹ בְּאוֹתוֹת

לִשְׁאֵרִית מְרוֹמִים:

.

אוֹי לָנוּ כִּי אֲנַחְנוּ הֲלוּמִים.

.

ד.

הַחֶסֶד מִתְאַדֶּה מֵהַפְּתָחִים

(וַאֲנִי חוֹלֵם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ קְשׁוּחִים

.

וַאֲנִי מִתְעוֹרֵר)

.

ה.

מִי יְכִילֶנּוּ כָּעֵת, כְּשֶׁאֵין לְהָכִיל,

כְּשֶׁאֵין לֶאֱמֹד וּלְכַיֵּל וּלְהָחִיל

וּלְהַפְשִׁיל עַפְעַף.

.

אֵין עָתִיד מֵעֵבֶר לַהוֹוֶה הַזֶּה,

וְאֵין תֹּם מִבְּלִי הַמְּתֹם הַזֶּה,

וְהַכֵּהֶה מִזֶּה, וְהַקֵּהֶה מִזֶּה,

.

וְהֶעָשָׁן בָּעֵבֶר הַזֶּה,

וְהֶעָשָׁן בָּעֵבֶר הַזֶּה –

.

וְהֶעָשָׁן דָּמוּם,

וְהֶעָשָׁן סָמוּךְ,

וְהֶעָשָׁן הַזֶּה.

.

איתן דקל הוא סטודנט לספרות ולמדעי הרוח. עורך ראשי בכתב העת "בר – בין יוצר למקום" לאמנות הגדלה במרחב הישיבתי. רכז המערכת של המוסך.
 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נשייה*

עמנואל יצחק לוי

.

"סליחה," פנה מכיר לעובר אורח שחצה עימו את הכביש, "איזה כיוון לפומבדיתא?"

כמה משונה, הרהר, שמאז שאני זוכר את עצמי אני פונה לאנשים ככה, "סליחה," ולא יודע על מה אני מבקש סליחה. ואם נגיד שאני מבקש סליחה על משהו ששכחתי לפני זמן רב, בוודאי גם הם שכחו. ואם כן, למה אני מבקש מהם סליחה? וככה כולם פונים זה לזה, "סליחה", "סליחה","סליחה", בלי לדעת על מה הם מתנצלים. שמו של אדם זה – אני לא יודע; אבל שאני חייב לו סליחה – זה אני כן יודע. זה כולם יודעים.

"לא מכיר פומבדיתא," אמר האיש.

ולפתע עיווה את פניו כמו לפני התעטשות, היטה את ראשו אחורנית ומצמץ. כשפקח את עיניו, התבונן סביבו בתמיהה תינוקית.

"תזכיר לי, מה רצית ממני? רצית ממני משהו."

"פומבדיתא, אם אתה מכיר את פומבדיתא."

האיש גיחך. "פומבדיתא. שם מגוחך, תסלח לי. לא שמעתי. מה איבדת שם?"

סבלנותו של מכיר החלה פוקעת. "אתה זוכר אולי שהייתה פה שריפה באזור?"

"אם אני זוכר שריפה."

"כן."

"כן."

הוא צמצם את עיניו, מתאמץ להיזכר. על פניו עלתה מבוכה של תלמיד כיתה ו' שהתבקש להראות מדינה על מפת העולם.

"סלח לי שאני שואל. שריפה איפה?"

"בפומבדיתא."

"בפומבדיתא," חזר האיש.

"כן."

"מה היה בפומבדיתא?"

מכיר פנה לדרכו בלי להיפרד מהאיש, שנותר במקומו שפל ראש וחסר אונים. מן הסתם, עוד שניות אחדות ישכח את שיחתם, כשם ששכח כל משפט שנאמר לו. מכיר סובב את גוו אחורנית, לראות אם האיש עוד שם, ואכן ראה עוברים ושבים, אבל בעצמו התקשה להיזכר במי מדובר, ומה רצה ממנו. מה בעצם הותיר מאחוריו? לאן עליו ללכת כעת? נראה, לפי רגליו הצועדות, שהוא בדרך לאנשהו, ושנקלע בדרכו לכיכר זו שהוא מצוי בה כעת. אך מדוע גוו פונה אחורנית? האם עליו לצעוד בכיוון שאליו פונות רגליו, או בזה שאליו מופנה גופו?

לאחר התלבטות סובב מכיר את עקביו בעקבות גוו והחל לפסוע, בהיסוס, לעבר גבר לבוש חליפה שעמד מהרהר באמצע מעבר החצייה. את אותו האיש אפשר יהיה לשאול על פומבדיתא – מכיר נזכר בשם המשונה הזה, שם שאי אפשר לשכוח, השם היחיד שזכר. אולי בפומבדיתא יוכל לברר עוד פרטים על המקום שאליו הגיע, על מה שמצופה ממנו כאן, על זהותו שלו. כרגע, כשכל מה שיש לו הוא השם פומבדיתא, עליו ללכת לשם. והייתה עוד תמונה שזכר, של גורד שחקים בוהק באש יוקדת, יורקת ברזלים, גרגרי חצץ, שיניים, כולם ניתזים סביב.

"כן", פנה אליו גבר שבו בהה.

מכיר שקל בכובד ראש מה עליו לעשות. התקשה לדעת אם הזר ניסה ליזום שיחה כיוון שראה את מכיר בוהה בו, או שמא הוא והזר היו באמצע שיחה, והזר השיב לו "כן" בתשובה לשאלה שנשאל. החליט לבסוף שלא לענות לזר, עליו להזדרז לפומבדיתא, ונראה שגם הזר שכח ממנו ופנה לדרכו.

השכונה לא נראתה מוכרת למכיר, ולכן הניח שאין הוא נמצא בפומבדיתא ושעליו לחפש כביש בין־עירוני. פנה אפוא במורד הדרך שנראתה לו מוליכה החוצה מהשכונה: שוק פירות שהסתעף מטה מן הכיכר, ושבסופו נדמה היה לו שראה מרחב פתוח. רעבונו הוליך אותו אל דוכן הפירות השני או השלישי. הפירות ידעו כנראה ימים יפים יותר, ואף על פי כן ראה בהם מכיר תפוז שנראה תפור למידת רעבונו.

נטל מכיר תפוז, והמוכר חייך אליו וחיכה שישלם. גישש מכיר על פני בגדיו, ולא מצא שם לא כיס ולא ארנק. משום־מה היה לבוש אפודה כתומה וזוהרת של פועל בנייה. המוכר הביט בו במצוקה, ומכיר לא ידע אם שילם לו או לא.

"אתה חושב ששילמתי?" שאל את המוכר.

"לא בטוח, אני מנסה להיזכר בעצמי," הודה המוכר. מצוקת המוכר גברה, הוא פתח את הקופה, החל הופך במטבעות ימין ושמאל ונשך את שפתיו. לבסוף פנה אל מכיר. "מה רצית לקנות בעצם?"

מכיר התבונן בידו וראה שהוא אוחז בתפוז. "תפוז," אמר.

המוכר הלך לחפש לו תפוז. מכיר מצא עצמו ניצב אל מול דוכן תפוזים, אוחז בידו תפוז. מוכר לא היה שם. מן הסתם קניתי לי תפוז, והמוכר הלך, שיער מכיר. הנה, כנראה עליתי את כל השוק ועכשיו אני עומד ממש בסופו. המשיך אפוא להתקדם במעלה השוק, ובהולכו קילף את התפוז.

עתה עמד בכיכר זרועת ספסלים, שבעברה האחד השוק ובעברה האחר מעבר חצייה ובו המון אדם. לפומבדיתא עליי להגיע, שב והזכיר לעצמו, התבונן בארבע רוחות הכיכר וניסה לשער איזו מהדרכים תביא אותו לשם. אולי דרך השוק. ונמלא תחושה לא נעימה שכבר היה בכיכר הזו, וכבר חשב את המחשבות הללו. הוא לא זכר מניין הגיע, אך רגליו זכרו היטב את נפתולי מסעו, כאב ועייפות פשו בהם. יהיה עליו לשבת על ספסל, לנוח קמעה. הבל פיו הריח מפרי הדר. ידע אפוא שאכל, ומן הסתם גם האכילה מכבידה על גופו. ישב אפוא על ספסל וחיכה.

לילה החל יורד על תהומות הנשייה. האנשים בהו בדאגה בשמיים ההולכים ומקדרים, בשמש הבאה אל נרתיקה, באופק המדמם. שבקרוב תשתרר עלטה – לא ידעו, ואת אור הצהריים לא זכרו. גם לא שהשחר שב אל שמיו מדי בוקר. ידעו רק שמרגע לרגע דועכים המאורות ומידלדלים הצבעים והם הולכים ומתקשים לזהות איש את רעהו. הם רחשו, התרוצצו והזהירו זה את זה, שכן העולם השחיר והם לא ידעו אם אי־פעם ישובו פניו להאיר. וכל העת החשכה הלכה וגברה.

מכיר הוליך את מבטו ברחבי הכיכר, בין הילדים שפסקו ממשחק, בין הזוגות המבועתים שאחזו ידיים והחיות שנבחו, בעטו, ייללו, שעטו, לנוכח השמיים המאדימים, מאפירים, מכחילים ולבסוף משחירים. מכיר היה שם ובליבו ודאות תמוהה, חסרת אחיזה לחלוטין, שהכול ישוב אל מקומו בשלום. שהשמיים אכן יקדירו, זאת ידע. ואף על פי כן לא חשש מכך, כאותו נביא שצלח עליו לפתע חזיונה של שואה שנגזרה מששת ימי בראשית, שאף מעשה או תפילה לא יוכלו למנוע. אך עוד ידיעה מוצקה הייתה לו – שלאחר החשכה ישובו המאורות ויבהירו השמיים, והוא עצמו לא תפס מדוע הוא בטוח בכך כל כך. כשהשמיים כבר היו זרועי כוכבים, והאנשים נרגעו כי נשתכחה מהם האדמומיות והדמדומים ובכלל הידיעה שאי־פעם היה יום, שאי־פעם היה אור; כשאנשים כבר נולדו אל מאורות הכוכבים, ולא זכרו דבר מלבדם, ולא העלו בדעתם שתיתכן שמש שתאיר את דרכם; עדיין ידע מכיר ידיעה ברורה וחצופה שמצפה לו אורה. לא ידע בחלוף כמה זמן, אך ידע שעתידים השמיים להשתנות ושהשמש תעלה מאחד הכיוונים. והוא עצמו לא ידע מאיזה כיוון.

"סליחה אדוני," פנתה אליו אישה. הוריד את עיניו מן השמיים. "אתה יודע איך מגיעים לפומבדיתא?"

"פומבדיתא?!" הוא פלט בחוסר אמון. פניה לא היו מוכרות לו כהוא זה, אך לראשה עטתה שביס כתום קשור במעגלים ממש כדרך הנשים בפומבדיתא, וגם שמלה לבנה הייתה לה כדרכן, ולרגע אחד נזכר בכול: בביתו בפומבדיתא, באשתו ובבתו, ובבנו התינוק אחוז בידיהן ופורם מהן את שמלות השבת בצהרי שישי בגנים התלויים בבל, שהמלך בנה כדי להזכיר לאשתו את נוף ילדותה. נזכר במלך ובפקודותיו השרירותיות, בפקודת המגדל וראשו בשמיים, במחאות ההמונים ובאומללים שעלו באש כיוון שסירבו לציית. נזכר בבוקר קריסת המגדל, כאשר נשק לאשתו בצאתו, בעודה ממלמלת הגאים חסרי פשר מדמדומי שנתה. ואיך התווכח בתחנה עם מוכר הכרטיסים, שסירב בתוקף למכור לו כרטיס בבבלית וצעק עליו בגרמנית. מכיר ניסה להסביר לו בכל לשון שפניו למגדל בבל, החווה על מדי הפועל שלו, על כלי העבודה, צייר בידיו את מבנה המגדל, אפילו הוציא מהכיס הפנימי הנסתר של בגדיו את כל מעותיו ומסר אותן לכרטיסן. אך הכרטיסן סירב להבין ונראה פגוע ממחוות הידיים המופגנות שלו. לקח את הכסף ולא נתן כרטיס בתמורה. כל שאר הכרטיסנים שמעו גם הם גרמנית בלבד, ולמכיר לא נותר אלא להסתמך על המכונות האוטומטיות, אלא שגם הכיתוב במכונות היה גרמני, ונראה שמן הנימוס הוסיפו גם תרגום להולנדית. מכיר קילל ודילג מעל המשוכה אל הרציף הקבוע, בלי לרכוש כרטיס. פנה להתלונן באוזני שכנו למושב, אלא שהלה לא הבין מה מכיר רוצה ממנו, נראה כסבור שמכיר משוגע וחשש ששיגעונו ידבק בו. הנסיעה הייתה איטית ומכיר הצטער מאוד שלא בחר לעבוד כנהג, אם חילזון כזה נתנו לו להיות נהג הרי שמכיר יכול היה לקבל משכורת כפולה משלו. לפחות היה מאחר באשמתו שלו, ולא באשמת חדל אישים כזה. מכיר ירד תחנה אחת לפני, ובתחנה מצא אנשים צורחים ובורחים, הכול שעטו וניסו להדוף אותו אחורנית, והוא המשיך בנחישות ובדאגה אל מקום עבודתו, אף שריאותיו הלכו ונתמלאו בפיח. אם כפי שחשש אכן שקע האגף המזרחי, שנתון בהשגחתו, יפטרו אותו תיכף ומיד, והוא חייב לפחות לנסות ולעמוד על שלו. אך ככל שהמשיך הרחובות נמלאו זעקות שבר, העשן הלך והשחיר, אנשים דחפו זה את זה ואותו, עד שראה מרחוק שהקרקע נעצרה על סיפו של בולען עצום שלתוכו שקע המגדל עד מחציתו, וראה את הפועלים מנסים להדוף זה את זה בדרכם למטה, מועדים אל עבר התהום, ואת האש האיומה שדלקה בראש המגדל ממטירה לכל עבר רסיסי ברזל ואדם.

"בבל איננה," אמר מכיר, "לקחו אותנו לפה כדי שנשכח אותה."

האישה הייתה ישובה על הארץ מקופלת ברכיים ובהתה במכיר. לא היה לה אף.

"אין לך אף," אמר באימה, ותוך כדי כך תפס בעצמו שגם לו אין אלא זוג נחיריים במקום שנתלש ממנו אפו כשלקחו אותו לכאן.

האישה המשיכה לבהות בו באימה, עיניה מחשבות לפרוץ בבכי, ומכיר לא ידע מדוע אישה זרה, שלא ראה מעודו, דומעת לעומתו בתחנונים כאילו יש לאל ידו לעזור לה. אולי אמר לה משהו? האם שוחחו קודם לכן? אפשר שהוא קשור אליה, ואיננו יודע? עשה את הדבר שנראה לו הגיוני ביותר בהתחשב בנסיבות, ונטל את ידיה. היא התיישבה לצידו על הספסל, אוחזת בידיו. פרק זמן לא ידוע ישבו אחוזי ידיים ושתקו. היא נראתה מוטרדת ביותר, התבוננה אל ידיהם האחוזות, ואל פניו של מכיר, ושוב אל ידיהם האחוזות, כמנסה להבין כיצד נקלעה לכאן ומה מצופה ממנה לעשות כעת. לבסוף רכנה לעבר מכיר בהיסוס, כממלאת חובה לא ברורה שהוטלה עליה, ונשקה לשפתיו. מכיר נעתר לה, ידו טיפסה מגבה אל כתפיה אל עצמות הבריח, והיא הניעה את גופה מעלה על ירכיו, מנשקת בתשוקה את פניו השטוחות, את צווארו. בטעות נקלעו מבטיהם, הם נבוכו וניתקו זה מזו.

מי האישה הזו? מדוע נישק אותה? האם היא אם ילדיו, ארוסתו, בת זוג שהכיר זה מקרוב, אישה שבאה עליו פתאום? האישה התקפלה לצידו על הספסל הצר, מבולבלת כמותו. עיניה תעו בכוכבים.

"זה הצלב הדרומי," אמרה פתאום, עוטפת את עצמה בגופו של מכיר. הצלב הדרומי – משמע שפומבדיתא רחוקה אף יותר משחשב, ולא בנקל ימצא אותה. יהיה עליהם להמשיך ולחפש אותה בפעם אחרת. אסף את האישה אל חיקו, וקיווה שעדיין תהיה חבוקה בזרועותיו כשהירח יעיר אותו משנתו.

.

* "סדר העולם הוא בשבע צורות עגולות. שבע ארצות הן, זו למעלה מזו … והן: ארץ, אדמה, אקרא, גיא, נשיה, ציה, תבל … בגיא ונשיה וציה נפוצו אלו שבנו המגדל, משום שהכעיסו את המלך העליון הקדוש. משום זה נקרב המגדל לאש שורף … בנשיה יש בני אדם מקוצצים וקטנים, ואין להם חוטמים, רק שני נקבים שהרוח יוצא בהם. וכל מה שעושים – שוכחים תיכף. ועל כן נקרא נשיה, שהוא לשון שכחה". (זוהר חדש, פרשת בראשית, מאמר "אדם וקין ושבע ארצות", תרגם מארמית ר' יהודה לייב הלוי אשלג ("בעל הסולם"). בתוך: ספר הזוהר עם פירוש הסולם, מהדורת ישיבת קול יהודה, כרך 17, עמ' 94-92).

.

עמנואל יצחק לוי, משורר ומוזיקאי ("עמנואל והכיסופים"). ספר ביכוריו, "השמש שרה למלכיור" (הבה לאור, 2020), זיכה אותו בפרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אווזים", סיפור קצר מאת נטעלי גבירץ ו"בלרינות", סיפור קצר מאת יעל ישראל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שרון אס

מתוך "יומני M" מספר בכתובים: "ויצא העגל הזה: פרוזות"

.

גאיה

ההנאה הזאת: לשבת בשקט גמור והבולבול והעורב והדרור, ציפורי עיר, נושאות מזמור מלאכוֹת, נכנסות פנימה, מהבלתי נראה, המתעורר אל הו התחינה, שאם המילים מטרידות את חיי, תן לי מילים חזקות, כמו מעשים, לתאר – לא. לא לתאר, להעמיד מחדש את 1 בספטמבר ואת הנשים והטף, סהרוריים, ודקים כמחטים עירומות, נחבטים בחולשת קירות הבית. בתי ספר נפתחים, גנים נפתחים, שנה חדשה עומדת בפתח, פוערת פה, מחכה, כמפלצות שהוזהרנו, כמפלצות שחיכינו לשובן מדף לדף, כעת מחכה לנו. ואֵם נוטלת את בנה ביד, ושניהם יוצאים החוצה לרחוב הבולבול והעורב וההרדוף, יורדים בדרך אל הים, אל הגן, אל מעשי ההפקרות של ההורים, שסימנם הוא האמונה שיהיה טוב. הם שרדו. ילדיהם ישרדו. אין מציל. אימהות סהרוריות משוטטות ברחוב, וילדים מכוסי דמעות שקופות לאט לאט מאבדים אמון בהורים. הבגידה הגדולה, טיפין טיפין, נזרעת כשביל הגרגירים, רחוק, פנימה אל היער, רחוק מהבית, אל ההפקר של היתמות, שהיא לב כל ילדוּת. בוודאי אי שם יש ספר בעל דפים מאירים, מסבירי פנים כמה טוב להיעזב, להיטלטל, לעמוד ברעש הנורא של הבכי בין מכוניות קטנות אדומות ובובות רכות סמרטוטים, בוודאי יש סיבה להניח יד ביד המכשפה ולרקוד במעגל, בעוד אֵם מעמידה פני M, ויושבת הרחק, שוקעת  בסבך העלים המבצבצים מהעץ הדפוק למשעי של שולחן הכתיבה.

.

יש לה שם. גאיה. שפירושו ביוונית "אדמה". אולי יום אחד היא תהיה חזירת-אדמה. חזקה, מסוכנת לסובביה, מעוררת אהבה נואשת, מכלה. אבל היום… היום היא בת שנתיים. רגליה מעוגלות מעט החוצה. היא מתקשה ללכת. היא נושאת ידיים גבוה, להילקח גבוה, לראות מהאל על את האדמה שעליה נעזבה. היא בת שנתיים והושארה מאחור בגן, 1 האיום בספטמבר. איני יודעת מדוע אני כותבת עליה, אולי כי בכי מידבק, והכתיבה כמוה כקיפאון או אש, אבל לא הלחות האיומה הזו, הרועדת, שהופכת את גוף התינוקות הזרים בגן, האבודים ליד הדלת, למעוררי פלצות וחלחלה. האם מי מכם ניסה אי פעם לחבק ילד זר רועד ולח? האומללות אינה נעימה למגע. ויש בה משהו המרסן את הצורך להציל. אבל העין – העין יכולה לרחם עד בלי די – העין והיד הכותבת אינן מבקשות את הקורבן של הגוף. אינן מעניקות אותו. מה שעשוי אש וקיפאון אינו מציל תינוקת. אני כותבת על גאיה כי איני אמהּ. אני אֵם של מישהו אחר, ואני מסרבת לעזוב אותו. מסרבת להיכנס למחול השדים הזה בו – איך זה בדיוק מתרחש – הצעדים הם צעדים מדודים מחושבים של הפקרות. הגננות אינן ממהרות להרים את גאיה, שמבלבול צועקת מִיָה ולא אמא, והשיניים המחודדות שלה, העקומות, נוזלות ריר. יותר מכול היא דומה לכבש קטן מלוכלך בוץ. אחת מהן – איך מרגישה טיפשות מבפנים? – חשכה? יהירות? תחושת הבנה? קוצר רוח? – איך מרגישה טיפשות מבפנים, טיפשות לב? – אחת מהן, טיפשה מטופשת במשקפי קרן – הו, בגלל הטיפשה אני מסוגלת לכתוב, לנוכח הטיפשות ההרס מתקומם למעשה של אש וקיפאון – אחת מהן במשקפי קרן שחורים ובשמלה פרחונית וצמידים על רגל, אומרת הרחק משנות השלושים לחייה, לכבשה הקטנה, המלוכלכת, "לא יעזור לבכות, שבי בצד ונסי להירגע", והיא מנשקת אותה ומחליקה על שערה ומותירה אותה לבד בחדר, להירגע. והילדה יושבת בחדר המואר, על מזרן מכוסה דובים אילמים, סמרטוט בפיה והיא בוכה. היא בת שנתיים ועליה להירגע לבד. כי פרידה מחשלת. כי פרידה מחשלת? יש לומר אמת. עדיפה האמת מהצדק. עדיפה אמת בוקר וערב מרמאות. אבל בניגוד לרמאות, הפותחת אפשרויות תזוזה ותנועה, האמת היא מבוי סתום. איננו יודעים מה לעשות בילדינו. הם משעממים אותנו. הם מעייפים אותנו. האהבה להם היא קורבן הכרחי לצמצום המרחבים ההולכים ונפתחים לחלל המתרחב. הילדים הם העול המפחית במידת מה את האנרגיה המיותרת הטורדנית המכלה אותנו חיים בלילות בחלומות שאי אפשר להקיץ מהם ואיננו רוצים להקיץ. הילדים מתישים עד שאין זכר לחלומות, ואנו מסוגלים לעמוד כה קרוב לקיום, כה קרוב להסתפקות במועט, עד שכל סטייה ממנה נדמית לנו אושר בלתי נתפס. כדי להאכיל את הילדים יש להפקיר אותם לזרים גמורים, וההפקרה כרוכה באמונה. הפשע כרוך באמונה. אמונה שאין לה דבר עם אמונה באלוהי הסערה המגיח מאחורי האבן ומחליף ילד באיל. זהו השקר המלא עורמה ולחשים וקתדרלות של רעיונות ושעות אושר מתוקות בין ספרים בספרייה. משליכים ילד לאחור, כפי שמשליכים אבן – נגד עין הרע. אני מאמינה בעין הרע כי אני מאמינה שבכוחכם להרוג אותי. אני מאמינה בכוחו של האנושי. אני מפקירה את הילד לאנושי לא כי אני מצפה לטוב, אלא כי אני מצפה להיות מופתעת, כמו ילדה המצפה למתנה. כי מגיע לה. ככה. כי מגיע. אני מצפה שהילד יוחזר לי כי מגיע לי שיוחזר לי. למה? ככה. גם אתם ככה. גם הוריה של גאיה ככה. האלוהים נתן לי את הילד. ההוכחה לאלוהים היא הגעתם של ילדים לעולם. זו, ולא אחרת, היא ההוכחה. ההפקרות שלהם היא ההוכחה לאנושיות שלי. זו ולא אחרת. אנושיות לא במובן המרומם, אנושיות במובן הפצוע, הפוצע – מדובר בפשיעה. האנושי סימנו הוא הפשע. בלידה מגיעים המאגים להשתחוות לפלא. הכול נראה כי מצביע עליו, סתרים שהוא ליבם המתפענח, השור והחמור וכוכב הצפון. אפילו הרשע המשתולל. הטבע וגזרי הדין מצביעים על המרכז הרך. הנה מה שמופיע, שמותו איום ממותי. כולנו מתבוננים ורואים מה שרואים הנידונים למוות: יפעה כמוסה וגעגועים עזים למה שממילא ברשותנו. ואז – ואז – אנו מותירים אותם בוכים מאחור, פוגעים בהם, הורסים אותם – אנחנו מכניסים אותם עמוק מתחת למבט של כוכב הצפון והשור והחמור שאינם מביטים בהם, אנחנו מכניסים אותם פנימה למקום שבו המרכז חוזר להיות אדיש וריק ושלו לגמרי, חסר הפתעות, מלא נבואות מבשרות רע. כעת תורו של הילד להיהרס ולהפיץ אור כמידת יכולתו: גאיה יושבת על המיטה ובוכה. היא אינה יודעת שהיא מפלסת דרך עכשיו לשאלה – מדוע הייסורים האלה ומה אני עושה כאן – אבא ואמא עייפים מלענות על החידות. לכן הילד, שיותיר את הלב הקר ער, שיגשש לפנינו כרגע באפלה, בעוד אצבעות נשלחות מאחורינו לעשות בנו שמות – אנחנו קרובים כל כך למות מרעב ומפחד, מעוד שיברון לב אחד, הפנים הסדוקות של הילד, לא פנים מתות, הן ההכרחי לנו – אנחנו רואים איך הילד נקרע לגזרים ולא מת. הוא יישאר בחיים אחרינו. גאיה תגלה שבראשית הייתה האדמה, וטרם הראשית הייתה פעירה בלא נודע. חידה בתוך חידה. תנועה, ועם התנועה התבחנות ועם ההתבחנות הלילה והיום והבריתות שיש לכרות עם הכוחות החזקים יותר. חזקים יותר מאהבה. מה חזק יותר מאהבה? לעמוד בזמן ולא לנענע את העמודים. להחזיק. כשהילד ישאל: "מה אתם מחזיקים?" נענה: "אנחנו פשוט מחזיקים".

.

אבל במבוכה, ואחר כך בשמחה שהצפנתי, אני יכולה לענות לו כך:

.

יֵש לִי בַּת קְטַנָּה, יָפָה,

דּוֹמָה לְפֶרַח זוֹהֵר

קְלֵאִיס אֲהוּבָה שֶׁלִּי

לֹא אֶתֵּן אוֹתָךְ בְּעַד

אֶרֶץ-לִידִיָה כֻּלָּהּ. וְלֹא בְּעַד

לֶסְבּוֹס אֶרֶץ-הַחֶמְדָּה.

 

(סאפפו, תרגם יורם ברונובסקי)

.

ספטמבר 2009 – אוגוסט 2023

.

שרון אָס פרסמה שישה ספרי שירה וספר מסהשיר. ספריה זכו בפרסים רבים, ביניהם בפרס ביאליק ובפרס עמיחי. מלמדת באוניברסיטת תל אביב במסלול לכתיבה יוצרת ומרצה על ספרויות עתיקות במסגרות שונות. ספר שיריה האחרון, "המגרפה", ראה אור ב־2021 בהוצאת אפיק וזכה בפרס ברנר. ספר שירים חדש ״עם בוא הבוקר/שמות העצים״ עתיד לראות אור ב־2024 בהוצאת מקום לשירה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 12 של המוסך ובגיליון מיום 16.02.23, ורשימה פרי עטה פורסמה בגיליון המוסך מיום 28.04.22.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: משה סקאל על ירידת הדורות, אהבה והגירה בקטע מתוך יצירה בכתובים

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן