בין גדה לגדה, בין תודעה לתודעה: על "אנחנו, חסרי המולדת" מאת סיון בסקין
ולרי ולדמן
.
על כריכת אנחנו, חסרי המולדת, ספר השירים הרביעי של סיון בסקין, מתנוסס גשר יהודית המחבר בין מרכז תל אביב למזרחה. גשרים הם מוטיב מרכזי בספר הזה, אבל הגשר הלבן והמקוטע הזכיר לי דבר אחר: שלד הלווייתן מסרטו של אנדרי זביאגינצב, "לווייתן", שיצא לאקרנים ב־2014 ברוסיה. זהו סיפור עושק של האזרח הקטן, והלווייתן משול בו, בין היתר, למדינה המתפרקת והגוועת ולקשר הנפרם שבין אזרח למדינתו, למולדתו. על רקע זה גם המילים "אנחנו, חסרי המולדת" נראות כבשורה חדשה בשיריה של בסקין, עוד לפני שהספר נפתח: "אנחנו" – מילה טעונה למדי בשירת אני כה מובהקת; לעומת "חסרי המולדת" – המגלמת את המתח שבין שתי המולדות ואת כאבן, בפרפרזה למשפט הידוע של לאה גולדברג בשירה "אורן" ("אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –/ כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –/ אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת." מתוך: ברק בבוקר, ספרית פועלים, 1955). אף שהמתח ביניהן, שנמנה עם היסודות של שירת בסקין, אינו נעלם מספר זה, הוא מפנה מעט מקום למתחים חדשים.
.
.
אותו לווייתן של זביאגינצב עומד לנגד עיניי גם למקרא האזכורים הרבים של זוועות השנים האחרונות בשירי הספר: מגפת הקורונה, הפלישה של רוסיה לאוקראינה, טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה. שוב ושוב בסקין מבקשת לברר את השפעת האירועים האלה על נפש האדם ועל אורח חייו. במבט רחב נראה שרבים משירי אנחנו, חסרי המולדת מממשים נבואה שעלתה כבר בספר השני של בסקין, מסעו של יונה, לפני עשור ומחצה: "וְכָל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה, כְּשֶׁבְּתַעֲרוּכָה מִקְרִית / אֲנִי רוֹאָה דָּבָר כָּזֶה, הוּא רַק לִצְרֹחַ בְּעִבְרִית: / 'אֵינְכֶם רוֹאִים מָה מְצַפֶּה לָכֶם, פּוּסְטֵמוֹת?' / זֶה יִגָּמֵר בַּחֲפִירוֹת, זֶה יִגָּמֵר בְּדָם סָמִיךְ, / וְיֵשׁ לָכֶם שָׁלֹש דַּקּוֹת עַד שֶׁהוֹרְגִים אֶת הַנָּסִיךְ, / אֲנִי חוֹתֶמֶת" (אחוזת בית, 2011, עמ' 101).
כאמור, גשרים חוזרים לכל אורך הספר החדש: לא רק גשר יהודית, אלא גם גשר שיפמן, גשר מוזס, גשר הירקון, גשר המנעולים, גשר השלום ואחרים. מבחינה תמטית בולט הגשר שבין שתי חטיבות הספר: שירים ליריים־אישיים, שירים פוליטיים המקושרים לאירועי השעה ושירים השייכים לשתי החטיבות (למשל "נישואי תערובת", עמ' 54–57). החטיבה הפוליטית אינה רק הדומיננטית יותר בספר, כמשתמע מלשון "אנחנו" שבכותרתו; היא גם תופסת בו מקום נרחב. נראה שזה הספר הפוליטי ביותר שפרסמה בסקין עד כה, והשיר "קפלן" המופיע לקראת סופו אף נפוץ לאחרונה ברשתות החברתיות.
העמדה הפוליטית החריפה שננקטת בספר אינה מופנה רק להווה אלא גם לעתיד ולדילמות שהוא מעלה, למשל במחזור "שבב זיכרון": "זִכְרוֹנוֹת לֹא שֶׁלִּי, בֵּיתִיִּים וְחַמִּים כְּמוֹ פַּנְקֵיק, / הִתְאַחֵדוּ! אֲנִי / כְּבָר הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁב / בְּשָׂפָה שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֶרֶת. / הִתְאַמַּנְתִּי עַל זֶה" (עמ' 20). או בשיר הפתיחה, "זורם": "יָם – אֲבִי תְּנוּעָה וְנֶצַח, / יוֹדֵעַ כָּל סְטוּדֶנְט. / אַל תִּנְטֹשׁ, כְּשֶׁלְּעֵינֶיךָ / אונדזער שטעטל ברענט!" (עמ' 7). ראוי לתת את הדעת כאן, ובשירים אחרים בספר, על התפקיד הייחודי שבסקין נתנה הפעם ליידיש – שפה חסרת מולדת שטרם בלטה במידה כזאת בשיריה הפתוחים ללשונות. דווקא יידיש, שפה עם קונוטציה גלותית בישראל, משחררת כאן את ההקשר המיושן־הקלישאי שניתן אצלנו בבתי הספר לשירו של מרדכי גבירטיג "העיירה בוערת" ("שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה! / עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ" בתרגום אברהם לוינסון). החזרה למקור, "אונדזער שטעטל ברענט" – שנראית בהקשר העכשווי זרה לכאורה, לקוחה ממקום אחר – מטעינה את הקריאה הזאת באימה חדשה, במתח המגשר אף הוא מחדש בין עבר לעתיד, בין מקומי לגלותי. מפלט אפשרי ממצוקה זו, העולה משיר שנכתב בתקופת הקורונה ושהוקדש "לחברים האהובים שלי בברלין", נראה דווקא כמחווה סולידרית לאבידן: "וְאֵין לָנוּ לְאָן לָלֶכֶת – / רַק זֶה לָזֶה, לְחִי אֶל לֶחִי, / אַרום דעם פײַער ['סביב האש', שיר עממי] שֶׁהִצִּית / בָּרָק בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית" (עמ' 11).
הַזיקה הרעננה למקורות קודמים – ספרותיים, מוזיקליים והיסטוריים – מחברת את שירי הספר הזה לשירים הקודמים של בסקין. לעיתים, ומעניין לתהות מדוע, בסקין טורחת להציג בהערות את מקור הציטוט – למשל בכוכבית אחרי שתי המילים האחרונות בטור "עָתִיד יָקָר, תֵּן יָד (כְּאֵב, הַחְכֵּם)" ("בעקבות שארל בודלר, 'פרחי הרָע', בתרגומו של דורי מנור, הקיבוץ המאוחד, 1997" – עמ' 47). לעיתים הקוראים נדרשים לזהותו בעצמם, ודרישה זו מעוררת מחשבה על רצונה של בסקין להזכיר לנו שמה שנראה רחוק הוא דווקא קרוב מששיערנו. למשל בהנחה שבטורים "אֲנִי יוֹדַעַת לְהַסְתִּיר / יֵשׁ לִי זִכָּרוֹן מֻשְׁתָּל מֻשְׁלָם לְמִקְרִים כָּאֵלֶּה בְּדִיּוּק / כִּי בְּסִינֶמָטֵק וִילְנָה הֵם הִצְלִיחוּ / מִי יִשָּׁאֵר / מָה יִשָּׁאֵר / הֲלֹא גִּלּוּ לָכֶם / צִלְּמוּ / הִקְלִיטוּ" (עמ' 75) יזוהה שירו של אברהם סוצקבר "מי יישאר" (ווער וועט בלײַבן).
מבחינה סגנונית שירי הספר מתחברים לנטייתה הוותיקה של בסקין, ברוח המודרניזם הרוסי, לחרוז עברית בשפות אחרות (בעיקר אנגלית) וכאמור גם לשלב שפות רבות בלשון השיר. אולם להבדיל מבשלושת הספרים הקודמים, המשקל ברבים משירי הספר חופשי יותר. יש מקומות בספר, בעיקר אלה שאין בהם מילים, המזמינים קריאה בקול. למשל המחזור "2022" שמסמן מקומות חרֵבים (וולנובאחה, צ'רניהיב, מריופול) בשלוש כוכביות. בקיץ, כשהספר הושק בתל אביב, המירה בסקין בקריאתה את הכוכביות בנקישות, וכך נשמע בכל זאת קול למה שכבר נפער בו אלם.
לעומת הנושאים מן האקטואליה הישראלית, שכבר דשו בהם בשירי זמננו, שירי השער "אני בארץ שרגליה מבוֹססות בחול ואש" בולטים בעוצמתם ובכאבם. שער זה נסב על הפלישה לאוקראינה ב־2022, ובסקין היא מן המשוררים הבודדים שעסקו בנושא בעברית. מתח מיוחד נוצר בין הלשון היבשה של המוטו הארוך מדיווח בעיתון "הארץ" על פרוץ המלחמה, אשר משקף בעקיפין את חוסר האונים של עורכי החדשות באותו בוקר, ובין נימת הטורים העוקבים אחריו: "עַכְשָׁו אֲנִי צְרִיכָה לִכְתֹּב. / וְלֹא הָיִיתִי שָׁם, אֲבָל הַכֹּל מֻכָּר, / הָיִיתִי אֲמוּרָה לָדַעַת מָה עוֹשִׂים. / אַךְ הַשָּׂפָה נִלְחֶמֶת, מִתְנַגֶּדֶת, / וְאֵין לָזֶה מִלִּים, שׁוּב אֵין מִלִּים" (עמ' 60).
לצד העיסוק החדש באקטואלי שבות בספר הזה תמות שהעסיקו את בסקין בספריה הקודמים: עזיבה ופרידה, הגירה ונדודים, חופש ומפלט, ושתי המולדות – וילנה ותל אביב. אף ששם הספר מביע ניתוק מהמקום, תל אביב היא דמות מרכזית בספר הזה. נופיה וגשריה מלווים אותו לאורכו: הגשר משמש כאן חפץ לימינלי, חיבור בין גדה לגדה, בין תודעה לתודעה, בתקווה קלושה להופכם לשלם. אם נחפש גשרים גם בספרים הקודמים של בסקין, אפשר לטעון ששלושת הספרים הקודמים גישרו בין המאה העשרים ל־21, בין מקומות וזמנים שהיו. לעומתם הספר הזה נראה כגשר בין תל אביב לתחנה לא ידועה, בין תחילת המאה הנוכחית, המוּכרת, להמשך המאה שמעטים עוד מעיזים לנבא. רק נעלם אחד נראה ידוע לדוברת בהרהור על עתידה שמחכה בסוף הגשר – העתיד חייב להיכרך בחופש: "יוֹדְעִים שֶׁזְּמַן X מֶרְחָב X בָּשָׂר = / חֹפֶשׁ, / וְלַחֹפֶשׁ אֵין מְחִיר. / וּמִי שֶׁלֹּא פָּתַר / אֶת הַתַּרְגִּיל הַזֶּה / נִדּוֹן לִהְיוֹת אַסִּיר עִם טַנְק" (עמ' 69).
בעיניי השורות היפות ביותר בספר נמצאות דווקא בשירים האישיים. למשל בשיר "וריאציות על חזייה" שמתאר את התבגרות הדוברת המהגרת ואת גילוי נשיותה: "הָיִיתִי גּוּף מִקְרִי עִם לֵב אֶקְסְטָטִי, / שֶׁהַחִצִּים כֻּלָּם מְכֻוָּנִים אֵלָיו. לֵב חֶרְדָּתִי"; "הֶעָתִיד לֹא בּוֹנֶה גִילְיוֹטִינוֹת, / הוּא מַחֲלִיף אֵיבָר אֵיבָר. / הֶעָתִיד יוֹדֵעַ לָטִינִית / שֶׁלֹּא הִשְׂכַּלְתִּי לִלְמֹד בֶּעָבָר" (עמ' 43–44). מי שמבקש למצוא בספר מזור או ביטוי לאירועי השעה ימצא אותם גם בשירים האלה, בנימה שונה מזו שבשירים הפוליטיים.
מכל מקום, מן הגשר שבין שתי החטיבות משתקפת היטב רוח התקופה המעורפלת סביבנו: תקופה שאולי מסמנת יותר מכול פרידה מהמאה הקודמת, שיותר ויותר אנשים מאבדים בה מולדת; אמונה במולדת שהייתה, שתהיה. אנשים עוזבים את בתיהם בלי לדעת מתי ישובו, והחיים כופים על רבים את מה שהדוברת בספר הזה מחפשת פעם אחר פעם – החופש לחיות.
.
ולרי ולדמן, ילידת קייב, ביום עורכת חדשות ב־TheMarker, ובלילה מתרגמת וסטודנטית לתואר שני בתרבות יידיש באוניברסיטה העברית. תרגומיה מרוסית פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ובכתבי העת "הו!", "הליקון" ו"אלכסון". שירים מאת זויה אזרוחי בתרגומה פורסמו בגיליון 56 של המוסך, ומסה על הרוגי המלכות בברה״מ בגיליון המוסך מיום 18.08.2022.
.
סיון בסקין, אנחנו, חסרי המולדת, הקיבוץ המאוחד, 2024.
.
>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על "בחוץ שֶׁקֶט"' מאת יעל סטטמן ושי פורסטנברג על "רקוויאם" מאת אהרן שבתאי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
