יתרון הביתיות – על "רקוויאם" מאת אהרן שבתאי
שי פורסטנברג
.
עליי להודות: אל הקריאה ברקוויאם, ספר שיריו החדש של אהרן שבתאי (הבה לאור ודחק, 2024) לא הגעתי מתוך עמדה אובייקטיבית, חסרת פניות. השירה של שבתאי נהפכה עבורי בשנים האחרונות לבעלת ברית נאמנה, ויש לי כלפיה חוב עמוק. אני ממש לא היחיד שזה נכון לגביו. משוררים עכשוויים רבים, מזרמים ומסגנונות שונים מאוד, ובהם אפרת מישורי, יהודה ויזן, דורי מנור, שני פוקר ורועי חסן, ציינו ששבתאי הוא עבורם מקור השפעה חשוב, ואפשר לראות ביצירתם הצעות מגוונות לקריאות אפשריות בשירתו. במובנים רבים הספר החדש הוא חוליה בשרשרת הזאת ובבחינת הזדמנות ייחודית לראות כיצד שבתאי עצמו קורא ביצירתו המוקדמת.
הספר מקיים יחסים מורכבים עם כל כתיבתו של שבתאי, השירית והמסאית כאחת, מספר הביכורים חדר המורים (1966) ועד הקבצים האחרונים "מה אעשה היום: שירי הקורונה" (בתוך מבחר ושירים חדשים, 2021) ו"אהרן" (בתוך פתחתי דלת, ועמדת שם, 2019). הדברים אמורים בעיקר בחלק הארי של הספר ולא ב"נספח: הסוף", שאומנם נכללים בו כמה שירים נפלאים, אבל הוא מנותק מהמהלך השירי העיקרי בספר, ומהדהד יותר את כתיבתו של שבתאי בעשור הראשון של שנות האלפיים. בדברים הבאים אבקש להתמקד בקווי הדמיון בין השירים ברקוויאם ובין הנוסח השירי ששבתאי העמיד בספרים שפרסם בין השנים 1979–1986 ונכללו בסופו של דבר בקובץ שבע פואמות. הבחירה להשוות בין שתי יחידות אלה נסמכת לא רק על הדמיון בין הטקסטים, שאליו אידרש בהמשך, אלא גם על ההבנה כי קורפוס הפואמות הזה הוא פסגה של מקוריות אידיוסינקרטית ביצירת שבתאי כולה, וממילא כל יצירה שנכתבה אחריו חייבת להתמודד עם ייחודו.
ליבו של המהלך בפואמות היה הניסיון לכתוב שירים הנטועים בחוויית ההתנסות בעולם המעשה הממשי. שבתאי חתר לכך דרך רצפים ארוכים של קביעות קצרות וממוספרות, שההיגיון המסדר שלהן אינו היגיון תמטי־מטפורי מוצק, ואף לא נרטיבי־לינארי, אלא על דרך האסוציאציה־מטונימיה. נוסח זה ניסה לשקף את ההתנסות בחומרי – על אינסוף המשמעויות הגלומות בו – בטרם ייאסר בסד חד־משמעי: "אַל תִּבָּהֵל –// נְשֹׁךְ אֶת/ יָדְךָ;// מָה/ יֵשׁ בַּדָּם?" (שבע פואמות, חרגול, 2012, עמ' 118).
ההליכה בדרכי ההתנסות מביאה לנקודת מבט משוחררת מהנחות יסוד, מכל סוג של אידאה ממשמעת. על כן אין בשירה הזו מחיצות, והיא עוברת בנוחות בין המופשט והקונקרטי ובין "הגבוה" ו"הנמוך" (ובכלל זה עיסוק מפורש בנושאים כמו מין והפרשות): "גַּם אִם שָׁתִיתָ/ עָבִיט מָרָק// עֲדַיִן/ אֵין קוֹשְׁרִים כְּתָרִים// לִכְשִׁירוּת זַכְרוּתְךָ" (עמ' 318). היעדרן של הבחנות מאפיין, לשיטתו של שבתאי, את המרחב הביתי, שהוא גם מרחב ההתנסות המוקדם ביותר, והאפקט המצטבר של שירה כזאת הוא מעין ניסוח של חוכמת חיים ראשונית. מכאן שמו של החלק הראשון והפרוגרמטי בפרויקט הזה, שלעיתים משמש כותרת לכל שבעת החלקים: "הפואמה הביתית".
אפשר לראות ברקוויאם יצירה הממשיכה את ניסיון הכתיבה מתוך חוויית הבית, ואף לזהות בו עליית מדרגה המתבטאת בחזרה גלויה אל הבית שבו גדל המשורר ואל חוויות הילדות שלו עצמו. הספר מתנהל בתוך ההקשר המסוים שבו גדל שבתאי בתל אביב של שנות הארבעים ושנות החמישים המוקדמות, ומלא במושגים המייחדים עולם זה – שמות, רחובות, מאורעות היסטוריים. מתוך עולם זה השירים נקראים כמעין הבזקים של זיכרונות ושל תובנות מבית ההורים ומהשכונה:
מִפַּעַם לְפַעַם
נִכְנֶסֶת אַנְגָ'ה
.
אֶל אִיטָה פּוֹזְנַנְסְקִי
בְּרָנָ"ק
.
מוּל חַנְיוֹן 'הַמַּעֲבִיר'.
.
וּבְשַׁבָּת
בַּמַּשָּׂאִית שֶׁל אִיצִיק
.
נוֹסְעִים לְמַגְדִּיאֵל.
.
הַבֵּן, שְׁמוּלִיק
מְצֻלָּם בַּמִּטָּה,
.
אֲבָל
נִשְׁלַח לַקִּבּוּץ.
(רקוויאם, שיר 67, עמ' 71)
הקריאה בשיר אופייני זה מעבירה בקוראים תחושה של היזכרות אסוציאטיבית, ומניה וביה מותירה שאלות בלתי פתורות רבות: מה הקשר בין אנג'ה ואיטה ומה תכלית ביקוריה של זו אצל זו? מיהו איציק? בנם של מי הוא שמוליק? מדוע העובדה שצולם במיטה עשויה לסתור את שליחתו לקיבוץ? וכן הלאה.
הבנת התחביר הפואטי שבתשתית "הפואמה הביתית" המוקדמת עשויה לעזור גם בביאורו של השיר המאוחר הזה ושל התחביר השולט ברקוויאם כולו. מאפיין מרכזי של תחביר זה הוא קיטוע השיר לשורות קצרות במיוחד (לרוב של שתיים־שלוש מילים בלבד). בריסוק השיר מצליח שבתאי להצביע על כל אחת מתתי־ההתרשמויות הבסיסיות, הבלתי אמצעיות, המרכיבות יחדיו את הרושם הכללי העולה מן השיר. כך, למשל, הנסיעה במשאית עומדת בפני עצמה, ואינה כפופה ליעד הנסיעה (מגדיאל). לכל שורה נופך עצמאי, ולכן גם ראשוני ולא מובן מאליו. הרושם הלא צפוי העולה מכל שורה מתגבר בזכות ההיגיון הפנימי של המשפטים ושל השיר, התופר את יחידות הבסיס בעזרת נסיבתיות שאינה נהירה בהכרח לקוראים (שליחתו של שמוליק לקיבוץ, הסותרת משום מה את צילומו במיטה), ופותחת בפניהם אינספור כיווני הבנה ומשמעות.
אך לצד התחביר המשותף, ניכרים הבדלים מהותיים־תהומיים בין שני הנוסחים. השימוש הנרחב, הכמעט כפייתי, בשמות, שהוא המאפיין הבולט ביותר של הספר המאוחר, מונע מהשירים לסגל את תחושת השוטטות החומרית מרובת המשמעויות של שבע פואמות. השמות רחוקים מכל מיידיות, הם ניצבים בשירים כמו מוקשים של סתימוּת, מכשולים של משמעות שאינה נגישה לקורא שאינו יודע מי אלה איציק או איטה. לעיתים יש שמות שהקורא דווקא יזהה, למשל שלונסקי או "יעקב אחי", בוודאי אם הוא בקיא בתולדות הספרות העברית. אבל ככל הנראה גם שמות אלה אינם פותחים בפניו פתח לממשות, אלא מהדהדים אימג'ים "מן המוכן" של הדמויות ההן: שלונסקי ישוב בכסית, יעקב שבתאי הוא נער יפה תואר ממש כמו בכרזות של "התחיה".
מלבד אפקט העצירה וההזרה שיוצר השימוש בשמות, החזרה של שבתאי לילדותו הקונקרטית חותרת תחת עוד מאפייני יסוד של נוסח "הפואמה הביתית". הספר מסודר באופן כרונולוגי, בניגוד לסדר האסוציאטיבי־מטונימי של הפואמות. סדר זה ניכר במסמנים היסטוריים של תקופות מובחנות כמו שנות המנדט, מלחמת העצמאות והצנע, וכן בהצגה העוקבת של שלבי התבגרות שונים. ההצגה ההדרגתית של ההתבגרות חוזרת גם לשלבים שבהם העיסוק במיניות היה מודחק ובגדר טאבו, בשונה מאוד מהיחס הישיר והפרובוקטיבי המאפיין את שירתו של שבתאי בדרך כלל: "מֵאֲחוֹרֵי/ שׁוּרוֹת הַסְּפָרִים/ יְרֻקֵּי וּכְחֻלֵּי הַכְּרִיכָה// שֶׁל/ 'שְׁטִיבֶּל' וּ'מִצְפֵּה'// מִתְחַבֵּא, מְרֻפָּט/ (מֵאֵת/ ד"ר א. מַטְמוֹן):// 'חַיֵּי הַמִּין שֶׁל הָאָדָם'." (רקוויאם, שיר 43, עמ' 47 ).
הספר נקרא אפוא כמעין מעשה כלאיים. ניסוי ספרותי שבו המשורר מבקש להשתעשע ולבחון כיצד ייראה נוסח מוגדר כאשר יידרש לגשת למרחב אחר ושונה: מה יתאים את עצמו ומה יישאר קבוע? עבור קוראיו הנאמנים של שבתאי זה ניסוי מעורר מחשבה, וממילא יש להניח כי הם גם יתעניינו בתולדות חייו. אבל במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לתהות אם היצירה הזאת יכולה לעמוד בפני עצמה. האם קורא שנתקל בשבתאי לראשונה בספר זה יצליח לגלות בו עניין ולהכיר בגדולתו של שבתאי כמשורר?
אחרית הדבר שהוסיף שבתאי לספר פתחה בפניי צוהר לראות בספר הזה לא רק ניסוי משני, אלא פרויקט בעל משמעות משל עצמו. באחרית הדבר שבתאי מספר על לידת הספר בעקבות ביקור בבית קברות והסתכלות במצבות ובטורי השמות המופיעים עליהן. את החוויה התשתיתית הזאת הוא משווה לתיאור "ארץ המתים" מהמיתולוגיה היוונית, כפי שהיא מופיעה באודיסאה. לדבריו, במרחב מיתי זה לא שוכנים רק בני משפחתו של אודיסאוס ואוהביו, שהרי בסוף "גם מחזרי פנלופה ההרוגים נוהרים לאותו מקום […] ובסימן זה היצירה כולה מסתיימת בתביעה להתפייסות" (רקוויאם, אחרית דבר, עמ' 133–134). אין הבדל של ממש בין ארץ המתים ההומרית ובין ארצות המתים המודרניות – בתי הקברות. בשאול המיתי כל בני האדם, טובים כרעים, הם דמויות רפאים, ובבתי הקברות כולם הם רק אותיות שמם החקוקות באבן. המעבר למרחב הזיכרון אכן מביא לוויתור על החומריות המיידית, שאליה שבתאי חתר בשירתו המוקדמת, אך הוויתור הזה מאפשר גם להניח למטענים של עוינות שהתלוו לאירועים בעבר. כלומר ללא אותם המטענים מתחוורים גם קווי הדמיון שבין התופעות, והיכולת לראות דברים באופן מופשט פותחת פתח לפיוס ולקרבה. כך מצליח שבתאי להביט בסלחנות גם באלימות שספג מאביו. הצלפות החגורה שלהן זכה הן עכשיו, לדבריו, "מַּכּוֹת מֻפְשָׁטוֹת".
במובן הזה היצירה אינה בנויה רק על ציר זמן כרונולוגי כפי שטענתי למעלה. המשורר מכיר גם בפער שבין האירועים עצמם ובין האופן שבו הם נחווים ונזכרים במבט לאחור. הניסיון להחזיק בו־זמנית במישורי זמן מרובים עשוי להיות הסיבה שבגינה שבתאי אינו זונח לגמרי את נוסח הפואמות המוקדם. גם כאשר הוא מוותר על היומרה שלהן לשקף את ההתנסות בעולם החומרי, ובמקומה ממלא את שיריו בשמות מתים – הוא משתמש ביכולת שלהן להכיל ריבוי ובו־זמניות. באחרית הדבר שבתאי גם מקביל את הניסיון הזה לפעילותו של "פורום המשפחות השכולות", המבקש לקרב בין ישראלים ופלסטינים דווקא דרך שיתוף בחוויות האובדן והחסר של שני הצדדים. בכך הוא חושף מישור זמן שלישי וסמוי, זה של התקופה הפוליטית. האופטימיות ששבתאי מבטא בנוגע לאפשרות הפיוס אולי יכולה לטעת בנו את האמונה שזה המישור המוליך אל העתיד.
.
שי פורסטנברג, מתרגם וכותב. תרגומים וביקורות שחיבר הופיעו בכתבי עת שונים. מסות שתרגם ראו אור בגיליון 84 של המוסך, ובגיליון מתאריך 13.10.22.
.
אהרן שבתאי, רקוויאם, הבה לאור ודחק, 2024
עיצוב: עידן אפשטיין
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: איתן דקל על "פרקי תהילה" מאת עומר ולדמן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
