טל ניצן

אני יוצאת

אֶל הָרְחוֹב הָעוֹלֶה בְּאֵשׁ עַצְמוֹ

אֶל הָרְחוֹב הַמִּתְגּוֹלֵל בְּצֵל הָרְחוֹב

הַמְּקַבֵּל אוֹתִי בְּמוּזִיקַת בַּרְזֶל

יוֹצֵאת

אֶל הֶחֳרָבוֹת אֶל הַחֹר אֶל הַבּוֹר

אֶל חַצְרוֹת אָחוֹר וַחֲתוּלֵיהֶן הַשְּׁדוּפִים

אֶל הַלַּיְלָה שֶׁהוּא צָהֳרַיִם שְׂרוּפִים

אֶל מַשַּׁק עֲטַלֵּפִים

.

וּבְיָדַי קוֹרָנִיּוֹת, כּוֹכְבָנִיּוֹת, דֻּמְדְּמָנִיּוֹת,

שִׂיחִים עֲבֻתִּים שֶׁל פֶּטֶל בָּשֵׁל,

עֲצֵי אַגָּס וְדֻבְדְּבָן וְאֶשְׁכּוֹלוֹת 

וִיסְטֶרְיָה וְסַחְלְבֵי הַבַּר עִם אֶגְלֵי עֲרָפֶל –

.

פִּרְחֵי בַּדִּים,

פֵּרוּרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִשֻּׁלְחָנָם

שֶׁל זָרִים.

.

בלדה

לְרֶגַע לֹא הִכַּרְתִּי בְּלִי סְבַךְ הַתַּלְתַּלִּים

בַּמַּדִּים הַזְּקוּפִים בְּגַאֲוַת הַלּוֹחֲמָה

עַל הַקְּלַסְתֵּר הָרַךְ. 

נֶחְטַף לִי אָחִי יַלְדִּי אֲהוּבִי.

.

בְּכוֹחַ זָקוּר סַנְטֵרוֹ

בְּתֹאַם רוֹעֵם מִצְעָדוֹ עִם כֻּלָּם. 

אָנָה תֵּלֵךְ בַּמַּדִּים הַנֻּקְשִׁים

בִּכְתֹנֶת הַכְּפִיָּה

יַלְדִּי אֲהוּבִי וְאָחִי.

.

בְּכוֹחַ רוֹעֵם מִצְעָדוֹ

אֲבָל בְּעָבְרוֹ לְיָדִי הוּא לוֹחֵשׁ,

אַחַת לִשְׁלוֹשָׁה יְרָחִים בַּחֲצוֹת

לְהֶרֶף הַשַּׁעַר נִפְתָּח, אִם שָׁם תְּחַכִּי לִי

אֶבְרַח.

.

מֵעַתָּה לֹא לַיְלָה לֹא יוֹם לֹא שָׁעָה

לֹא אִישַׁן לֹא אֵדַע מְנוּחָה 

כָּל יָמַי אֶהְיֶה פְּקוּחָה

לְהָשִׁיב אֶת אָחִי אֶת 

יַלְדִּי, אֲהוּבִי.

.

*

רַבִּים כָּל כָּךְ חָבְרוּ אֵלָיו מֵאָז

נֶעֶרְמוּ עָלָיו מֵאָז

עַד שֶׁשְּׁמוֹ לְעִתִּים 

נִמְחֶה מִזִּכְרוֹנִי 

כִּי רַבִּים כָּל כָּךְ נוֹסְפוּ מֵאָז

מִי בַּגַּב מִי בָּעֹרֶף

מִי מִן הָאֲוִיר

מִי תְּלוּשׁ חֻלְצָה

מִי בְּרִיצָה בְּלֹא נַעֲלָיו

מִי צוֹעֵק אֲנִי אִתָּהּ אֲנִי אִתָּהּ

אוֹ קוֹרֵא לְאִמּוֹ וּמִי נֶאֱלָם 

רַבִּים כָּל כָּךְ עַד 

שֶׁלְּעִתִּים כְּאִלּוּ שָׁכַחְתִּי לְבָשְׁתִּי 

אֶת שֵׁם אֲהוּב נְעוּרַי

עוֹד רֶגַע עַד 

שֶׁשְּׁמוֹ נֶחְלַץ מֵהַתַּחְתִּית וְשָׁב אֵלַי

אִיאַד.

.

טל ניצן היא משוררת, סופרת ומתרגמת וחברת המערכת המייסדת של המוסך. השירים הם מתוך "היער שבָּדינוּ", ספר שיריה השמיני, שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת מקום לשירה. שירים, סיפורים ותרגומים שלה הופיעו בגליונות קודמים של המוסך.

.

אוריאן זכאי

כביש החוף

בַּדֶּרֶךְ לַכַּלְבִּיָּה

הַבּוּגֶנְוִילְיָה מְקִיאָה תְּחוּשַׁת אָסוֹן

בְּבּוֹרְדּוֹ אָיֹם.

יֵשׁ אוֹתוֹת מְשֻׁגָּעִים בְּתַשְׁבֵּץ הַהִגָּיוֹן.

בָּאוֹטוֹ, אֲנִי וְאַבָּא. פּוֹתְרִים מֶרְחַקִּים.

.

זַעֲקַת הַבְּרוֹשׁ הֶחָסֵר: אַל תַּעַזְבֵנִי.

אֵיקָלִיפְּטוּס נוֹגֵס חֶשְׁכַת שַׁרְבִיטָנִים

מְאֻבֶּקֶת, מְרֵרַת הַהַרְדּוּף לוֹחֶשֶׁת:

לֹא כָּל הַוָּרֹד רָעִיל.

רַק צְאִי לְפָנֵינוּ בְּטֶרֶם רוּחַ.

.

וּמָחָר שׁוּב שָׁרָב.

שׁוּב שָׁמַיִם מְגֻלִּים אֶל נֶצַח,

שׁוּב לֵחַ מִתְהַוֶּה מֵעַל יָם, וּמָלוּחַ,

דּוֹמֵעַ, מַכְבִּיד, הָאֵלֶם,

וְשֶׁמֶשׁ עוֹקֶצֶת מַיִם,

אֲדֻמָּה כְּאֶרֶץ,

מֻדְלֶקֶת עַיִן,

הַכַּלְבָּה,

לֹא נִפְרְדָה

מֵאִתָּנוּ לְשָׁלוֹם.

נִמְלְטָה אֶל

שְׂדוֹת הַבּוּר.

נוֹתַרְנוּ

מְכַשְׁכְּשִׁים

רְצוּעָה יְתוֹמָה,

קוֹלָר מִתְאַוֶּה,

בּוֹאִי,

בּוֹאִי

.

*

אַתְּ צוֹחֶקֶת? הֲרֵי הַכֹּל פֹּה נִפְשָׁע

הַיָּרֹק וְהַסָּגֹל הַזֶּה, אֵיךְ זֶה מֻתָּר?

אֵיךְ כָּל הַחֵיק וְהַבֶּכִי הַזֶּה מִתְרַקְּמִים 

לִכְדֵי, כְּאִלּוּ זֶה סָבִיר, הַלַּחַשׁ הַחַכְלִילִי 

הַזֶּה סָבִיב, מַעְבֶּדֶת הָרֹךְ הַמִּתְפָּרַעַת 

סֻכָּר שֶׁל עֲנָבִים פּוֹקֵעַ פֹּה כָּל גְּבוּל, 

וְהַיְּלָדִים, הַיְּלָדִים, 

מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב הֵם מְפֵרִים 

אֶת מַאֲמַצֵּי הַבַּד שֶׁל הַבָּתִּים

חֻצְפָּה שֶׁל יַסְמִינִים, גַּסּוּת הִיבִּיסְקוּס

אַרְגְּמָנִי, פְּלוּמֶרְיוֹת מֻפְרָכוֹת אָבִיב, 

כָּל אֶחָד פֹּה, יֵשׁ לוֹ סִפּוּר, נוֹזֵל לוֹ 

מִזָּוִית הַפֶּה כְּמוֹ מִיץ דֻּבְדְּבָנִים,

אֲבָל מַחְתֶּרֶת הַצּוֹמֵחַ הַזֹּאת, 

הַזִּמְזוּם הַזֶּה שֶׁאֵין לוֹ הֲנָחוֹת,

הַפֵּטוּנְיוֹת הַחֲנֵפוֹת, 

לֹא, שׁוּם דָּבָר בַּקֶּמֶט הַזֶּה אֵינוֹ חֻקִּי.

.

שלולית

בצה"ל נערכים להמשך המלחמה בתקופת החורף, וחוששים מהצפות, ביוב שיעלה על גדותיו והתפרצות מחלות. בסדום ירדו 21 מ"מ בשעה אחת. (ynet, דצמבר 2023)

.

עוֹד לֹא שָׁלוֹשׁ,

תֹּם הַתַּלְתַּל אֲשֶׁר

עוֹד לֹא שָׁלוֹשׁ,

עוֹד לֹא נִגְזַר,

וְהִלּוּלַת הָרֶגֶל,

הָעוֹשָׂה בְּמַשֶּׁהוּ נִתָּז 

כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּהּ,

כִּי בָּעִגּוּל הַזֶּה הַכֹּל מֻתָּר,

לִרְקֹעַ, וְלִבְעֹט, לִבְטֹשׁ,

וּמַשֶּׁהוּ נִשְׁמָע לְמַגָּפְךָ

נִפְרָץ, נִרְצָץ, נָפוֹץ,

"תִּרְאִי אִמָּא, מַיִם מַשְׁפְּרִיצִים לְמַיִם,"

עֵרוּב תְּחוּמֵי אַמְבָּט וְחוֹל, לְהִתְרַטֵּב

רַק קְצָת, אִמָּא מַרְשָׁה, 

רַק תִּזָּהֵר, חָמוּד,

שֶׁלֹּא לִפֹּל

שֶׁלֹּא לִמְהֹל 

טְמִירוּת חַיֶּיךָ,

בְּמַיִם אֲחֵרִים,

כְּבֵדִים,

בֹּץ מְחֻלָּל וּמְחַלֵּל

שֵׁנָה וִיקִיצוֹת

מֵי חֻרְבָּנוֹת 

גּוֹאִים כְּעָוֶל

עַד גֹּבַהּ הַמִּזְרָן

הַדַּק כְּמוֹ לִבְּךָ

מֵי פֻּרְעָנוּת

פּוֹלְשִׁים מִבֵּין 

קִרְעֵי הָאֹהֶל

הֵיכָן שֶׁבְּהוֹנוֹת

קְפוּצוֹת צְפוּדוֹת

צְמוּתוֹת מִקֹּר 

וְתַלְתַּלֵּי יַלְדוּת אַחֶרֶת

סְפוּגִים בָּאֲדָמָה

הוֹלְכִים וּמִתְקַשִּׁים

.

אוריאן זכאי היא מרצה לספרות ותרבות עברית באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בוושינגטון הבירה. שירים שכתבה הופיעו בכתבי עת שונים כגון "מאזניים" "הו!" ו"גרנטה, המהדורה הדיגיטלית". הרומן "נפילת סוכר" פרי עטה התפרסם בהוצאת כתר ביולי 2024.

.

רננה שנהר

תקוות כתומות

פֵּקָאנִים מִסְתַּתְּרִים בִּקְלִפָּתָם
כְּמוֹ סוֹד
רֶחֶם יְרוּקָה
נְשִׁיקָה
עֲצֵי הַזַּיִת, אֵלּוּ שֶׁטֶּרֶם נִכְרְתוּ
מַפְקִיעִים פֵּרוֹת
כְּמוֹ בּוּעוֹת סַבּוֹן בְּשָׂדֶה פָּתוּחַ.
תְּמָרִים גּוֹדְשִׁים אֶת הָעֵץ, תִּקְווֹת כְּתֻמּוֹת
אֲסוּפוֹת
מָטוֹת לִפֹּל נִלְפָּתוֹת זוֹ בְּזוֹ בְּחָזְקָה-
אוֹתוֹ עֵץ אֵלָיו נִקְשְׁרוּ מְזִמּוֹת
וִילָדִים.
מָה שֶׁנִּדְמֶה הָיָה כְּרַפְסוֹדָה עַל עֵץ הַתְּאֵנָה
הֶחֱזִיק כְּאֵבִי גְּדִילָה שֶׁל דּוֹר שָׁלֵם.
הָרֶפֶת הָרֵיקָה הָיְתָה אַרְמוֹן
לְדִמְיוֹנוֹת וְלַחֲשֵׁי קֶסֶם
כָּאן בַּשֶּׁטַח הַזֶּה נֶחְבָּרִים בְּחֶבֶל הַטַּבּוּר
חֲזָרָה אֶל הָאֲדָמָה וְהַסִּירִים,
גִּיגִיּוֹת רָחֲצָה שֶׁל סֹלֶת.
חׇמְצוּצִים בְּאָבִיב מְהוּלִים בְּנִמְלֵי הָעוֹנָה
טַעַם שְׂפַת אֵם שֶׁכְּבָר לֹא תֵּרָכֵשׁ.
שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל דְּבִיקָה הִשְׁלִיכָה עַל גַּב תְּשׁוּקָה לִילָדִים
מְעַטִּים וְנֶאֱחָזִים
הַבַּיִת עַצְמוֹ מְסֻיָּד בְּכָל הַטִּפּוֹת שֶׁנִּבְכּוּ בּוֹ
מְעֻטָּר סוֹרְגֵי שֶׁמֶשׁ כְּמוֹ אֹמֶר, מוּאָר כָּאן כְּשֶׁסָּגוּר הֵיטֵב
כְּמוֹ אֹמֶר, אֲנִי הַחַיִץ בֵּין פָּנִים וְתוֹךְ.
הַגָּעָתוֹ הָאַקְרָאִית שֶׁל מוֹכֵר הַגְּלִידָה וּצְלִילִים מֵעוֹלְמוֹת אֲחֵרִים לִמְּדָהּ
שׁוּם דָּבָר בַּחַיִּים לֹא נִתַּן לִצְפּוֹת
גַּם לֹא תְּחִיבָה אֶל לוּל אֶפְרוֹחִים מְבֹהָלִים גַּם לֹא גְּבוּרָה.
תַּחַת הַמַּדְרֵגוֹת הַסְּדוּקוֹת הֻחְבְּאָה בִּרְכַּת הַנִּרְאוֹת
אֻתְגַּר הָרָצוֹן לְהִמָּצֵא.
לֹא רָחוֹק מִשָּׁם, הַנַּחַל אֵינוֹ זוֹרֵם
תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת נְטוּשָׁה
סְלִיק נֶשֶׁק פָּרוּק
חַיִּים שֶׁהִסְתַּיְּמוּ
וְנִבְרָאוּ.
הָיִיתִי מִתְּחִלָּה כָּל זֹאת שׁוּב.

.

רננה שנהר היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת בקליניקה פרטית ובשירות הציבורי כפסיכולוגית בבית חולים פסיכיאטרי, דוקטורנטית באוניברסיטת רייכמן. זהו לה פרסום ביכורים.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת מרב קינן, משה קול, צביה ליטבסקי, רמי סערי, אלון ארד ואבישי דדון־רווה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אירינה ציליק

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

.

אי־שם במחוז דונצק

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ הַכְּבִישִׁים מְיַלְּלִים בִּמְחוֹז דוֹנֵצְק:

נָכִים, מְצֻלָּקִים מִצִּיּוּד צְבָאִי,

הֵם מִתְעַקְּמִים תַּחַת הַכּוֹחַ הָאַכְזָר שֶׁל גַּלְגַּלֵּי הַזָּרִים,

אֲבָל לֹא יְכוֹלִים שֶׁלֹּא לִלְחֹשׁ בְּזַעַם:

"שׂוֹנְאִים אֶתְכֶ–כֶ–כֶם."

.

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ הָרֵי הַמַּחְצָבוֹת מוֹשְׁכִים מִמֶּרְחַקִּים – 

תִּלֵּי הָאֲדָמָה הַמְּשֻׁלָּשִׁים הָאֵלֶּה,

מֵהֶם הָעֲנָנִים יוֹנְקִים חָלָב מֻרְעָל.

.

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ בָּאָבִיב מִתְכַּסִּים בְּזִיפִים יְרֻקִּים 

כָּל הַחֹרִים הָאֲפֵלִים

וְכָל הַנְּקָבִים הַקְּרוּעִים בְּגַסּוּת

שֶׁהִשְׁאִירוּ הַחַיָּלִים עַל שְׂרִידֵי עֶמְדוֹת הֶעָבָר.

.

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת מִבַּעַד לַצְּלָבִים הַחֲרוּכִים

וְשׁוֹקַעַת מֵאֲחוֹרֵי עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן הַמֻּכְתָּמִים בְּאֹדֶם הַפֵּרוֹת.

.

אֶעֱצֹר כָּאן, אֹכַל אֶחָד וְאִירַק אֶת הַגַּלְעִין.

יוֹם אֶחָד הוּא יִנְבֹּט.

.

מזוודת החירום

בְּמִזְוֶדֶת הַחֵרוּם שֶׁלָּךְ יֵשׁ כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ:

כַּרְטִיסִים יְשָׁנִים,

סְפָרִים,

מִכְתָּבִים,

סֵפֶל עִם יָדִית שְׁבוּרָה,

בָּלֵרִינַת הַפּוֹרְצֵלָן שֶׁל בִּתֵּךְ,

אַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת שָׁמֵן,

שְׂמִיכָה תְּפוּרָה מִטְּלָאֵי הַשְּׂמָלוֹת הַיְּשָׁנוֹת שֶׁל אִמֵּךְ,

מִשְׁקַפְתּוֹ שֶׁל אָבִיךְ,

אֹסֶף בּוּלִים,

עֲבוֹדַת הַדּוֹקְטוֹרָט שֶׁלֹּא הֻשְׁלְמָה אַף פַּעַם,

קֻפְסָה עִם קִשּׁוּטֵי עֵץ חַג הַמּוֹלָד,

צִיּוּר נָאִיבִי שֶׁל קְרוֹב מִשְׁפָּחָה רָחוֹק

וּצְרוֹר פִּרְחֵי פֶּרַע 

שֶׁנִּקְטַף בְּמוֹ יָדַיִךְ בְּקָרַחַת יַעַר כָּל־כָּךְ מֻכֶּרֶת.

.

הַכֹּל אָרוּז בִּקְפִידָה.

הַכֹּל בְּהֶשֵּׂג יָד.

אַתְּ אַף פַּעַם לֹא יוֹדַעַת

לְמָה תִּזְדַּקְּקִי בַּנְּסִיעָה הַקְּרוֹבָה

אֶל עַצְמֵךְ.

.

אירינה ציליק (1982) היא במאית קולנוע, תסריטאית, סופרת ומשוררת אוקראינית שמתגוררת בקייב. פרסמה שני ספרי שירה, שלושה קובצי סיפורים ושני ספרי ילדים. זכתה בפרס טאראס שבצ'נקו לאומנויות ובפרס פסטיבל סאנדנס על הסרט הדוקומנטרי "האדמה כחולה כתפוז". זהו תרגום ראשון משירתה לעברית.

.

ואנו קרוגר

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

.

נשיקת הפרידה של איליץ'

מוקדש לאינסה ארמנד, הריהורי זינובייב וכל העובדים…

כְּמוֹ זְאֵבָה שֶׁהָרְגוּ אֶת גּוּרֶיהָ יִלֵּל

הַחֹרֶף הַקָּשֶׁה שֶׁל שְׁנַת 1924.

כְּפוֹרוֹ הִתְמַזֵּג בַּקֹּר שֶׁשָּׁלַט בְּלִבְבוֹת

מֵאוֹת וְאַלְפֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְאַסְּפוּ אָז אֲבֵלִים

בַּכִּכָּר הָאֲדֻמָּה.

וּכְשֶׁאִילִיץ' שָׁכַב דּוּמָם בַּאֲרוֹן הַמֵּתִים

וְאִישׁ לֹא יָדַע הֵיכָן קַר יוֹתֵר, אִם בַּחוּץ אוֹ בַּנֶּפֶשׁ,

פַּרְפַּר אָדֹם הִתְעוֹפֵף לְפֶתַע מִשִּׂפְתֵי הַשַּׁעֲוָה שֶׁל לֵנִין

חוֹתֵךְ בִּכְנָפָיו הַלּוֹהֲטוֹת אֶת הָאֲוִיר הַקַּר הַקָּפוּא

הַמְּקֻשָּׁט כֻּלּוֹ בְּתַחֲרַת כְּפוֹר,

כְּמוֹ הָאֲוִיר בַּעֲלִיַּת הַגַּג הַמְּרֻשָּׁת בְּקוּרֵי עַכָּבִישׁ וְאָבָק.

הַפַּרְפַּר רִחֵף בְּנֶחְרָצוּת גּוֹבֶרֶת

אֶל מוּל תְּמִיהָתוֹ הָאִלֶּמֶת שֶׁל הֶהָמוֹן…

עַד שֶׁכְּנָפָיו הָאֲדֻמּוֹת הִתְמַזְּגוּ עִם הַשֶּׁמֶשׁ

שֶׁזָּרְחָה מֵעַל הַדֶּגֶל הָאָדֹם שֶׁהִתְנַפְנֵף בְּעַצְבוּת

בַּחֲצִי הַתֹּרֶן מֵעַל הַקְּרֶמְלִין הַמּוֹסְקְבָאִי בְּיוֹם אֵבֶל…

חַיָּלֵי הַצָּבָא הָאָדֹם נִדְהֲמוּ לְרֶגַע

וְהֵחֵלּוּ לִתְלֹשׁ מֵחֲזֵהֶם אוֹתוֹת וּמֵדַלְיוֹת שֶׁל מְדִינַת הַמּוֹעָצוֹת הַצְּעִירָה

וְלִזְרֹק אוֹתָם לָאָרוֹן עִם מַנְהִיגָהּ הַמֵּת,

כְּשֶׁהֵם מְקַוִּים שֶׁגַּם הֵם יַהַפְכוּ לְפַרְפָּרִים…

.

וְהַקֶּרַח עַל נְהַר מוֹסְקְבָה נִסְדַּק…

.

מאהבים מנצחים מלחמות

ל־O.

מִלְחָמָה – זְמַן שִׁירֵי אַהֲבָה

וְלֹא שִׁירֵי מִלְחָמָה.

שֶׁהַפְּגָזִים יִתְפּוֹצְצוּ מִסָּבִיב

שֶׁהַגּוּפוֹת יִקָּרְעוּ לִגְזָרִים

שֶׁהָאַזְעָקוֹת יִשָּׁמְעוּ שׁוּב וָשׁוּב.

כִּי הַמָּוֶת יָרֵא מֵאַהֲבָה,

הַפָּגָז לֹא יִפְגַּע בַּמִּטָּה עִם הַשְּׁנַיִם

אֶלָּא יַלְהִיט אֶת אַהֲבָתָם.

רַעַשׁ. טֵרוּף. מוּאָה. מוּאָה. מוּאָה. מוּאָה.

מִלְחָמָה – עֵת לִצְרוֹרוֹת הַנְּשִׁיקוֹת

וְלֹא לִצְרוֹרוֹת הַיֶּרִי,

וְהַנְּשִׁיקוֹת יִפְגְּעוּ בַּכֹּל כִּמְטַר אֵשׁ

פַּעַם אַחַר פַּעַם.

אַהֲבָה הִיא מִלְחָמָה שֶׁמְּנַצְּחִים בָּהּ

אִם הַגְּשָׁרִים שְׂרוּפִים,

וְהַמְּנַצְּחִים בָּהּ – הַשְּׁנַיִם.

פַּעַם אַחַר פַּעַם

הַנֶּאֱהָבִים מְנַצְּחִים בְּכָל מִלְחָמָה.

.

וָאנוֹ קְרוּגֶר (1986) הוא משורר, חוקר ספרות, מסאי ופילוסוף אוקראיני. פרסם ארבעה ספרי שירה ושני ספרי ביקורת ספרותית. זוכה הפרס הבינלאומי על שם אולס הונצ'אר לספרות (2015). זהו תרגום ראשון משירתו לעברית.

.

אלכס אוורבוך (1985) הוא משורר, מתרגם וחוקר ספרות. פרסם שלושה ספרי שירה ומגוון תרגומים ספרותיים מעברית, רוסית, אוקראינית, אנגלית ואליהן. תרגומיו לעברית התפרסמו בכתבי עת ומוספים ספרותיים רבים ובגיליונות המוסך מתאריכים 10.3.22, 18.4.23 ואוקטובר 2023. ב־2023 ספרו האחרון "המלך היהודי" (2021) היה מועמד לפרס אוקראינה ע"ש טאראס שבצ'נקו, הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאומנויות וספרות באוקראינה.

המתרגם מודה ללאה קליבנוף־רון על העריכה.

.

» במדור שירה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת הדסה רובין, דוד ספרד ואיציק מאנגר בתרגומם של מינה ועוזי פריידקין, ישראלה בקר ובני מר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הספר הזה יודע לתאר אהבה: על "מי שסוכתו נופלת" מאת צבי בן מאיר

בני מר

.

בתחילת הקריאה במי שסוכתו נופלת שאלתי בליבי למי יש כוח, בייחוד בעת הזאת, לחיבוטי נפשו של עוד הומו שיוצא מהארון. במקרה הזה מדובר בחיבוטיו של בִּיני הדתי, דמות המְספר שהתחתן ואינו יכול עוד לחיות בשקר, אבל האם לא קראנו כבר כמה דברים כאלה? ובכן, לא, בראש וראשונה מפני שהמְספר מודע מאוד לסלפים הנרקיסיים האלה, שנוטים להיות גם אגואיסטיים. כך, למשל, אומרת לו אשתו, אסתר היפה, כשהיא מספרת על כך שחלקה את סודם עם דודתה אביגיל, והוא מבקש לדעת איך היה, ואסתר אומרת לו: "כל מה שמעניין אותך זה לשמוע מה היא אמרה על זה שאתה נמשך לגברים […] זה מה שחשוב לך לדעת, זה מה שבוער, זה מה שדחוף" (עמ' 37). 

הסיבה השנייה, והחשובה יותר, היא שבמרכז הספר, במרכז הסבל, עומדת דווקא אסתר, שאומרת לבּיני בהמשך דבריה: "בקושי דיברנו עליך, ובעיקר דיברנו עלי ועלינו ועל מה יהיה עכשיו ועל איך, איך לעזאזל סחבתי את זה לבד כל כך הרבה זמן" (עמ' 37). למרות החיבוטים הרבים של בּיני, המלווים את תהליך היציאה המיוסר מהארון ומהדת, מחבר הספר משכיל לפנות מקום לאישה שבּיני נישא לה, שהיא מי שסובלת כאן בעיקר: "זה סבל לכל אשה ולכל אדם בעולם להיות ולחיות לצד מישהו שלא נמשך אליך", הוא מסביר לאביו הרב, "תאר לך חיים שלמים עם אמא כשאמא לא נמשכת אליך, לא נמשכת לגברים בכלל, שהמגע שלך לא מרגש אותה והיא לא רוצה בו, שחיבוק הוא משימה, שנשיקה היא משהו שצריך ולא משהו שרוצים, שאין את האינטימיות הזו הנלחשת בין איש לאשתו. תחשוב על תחושת הדחייה, אבא" (עמ' 178).

ועוד משהו ששאלתי בליבי בתחילת הספר: האם מדובר בהומו רגיש שאין בו שום מודעות פוליטית לסביבה שבה הוא חי, במקרה הזה עופרה או בית אל או יישוב אחר בשטחים? גם הומואים כאלה התרבו מאוד כידוע בשנים האחרונות. התשובה לשאלה הזאת מורכבת יותר, אבל הספר עצמו פוליטי בלי שום ספק מפני שהוא מציג את המחיר הכבד שמשלמים אנשים על אידאולוגיות שדוחפות הומואים להתגבר על "נטיות הפוכות", כלומר על "יצר הרע", ולאמלל את עצמם ואת נשותיהם. לא מדובר כאן בצורכי הרבים מול הצרכים האנוכיים של היחיד, אלא באומללות עד מוות, שאוי לה לתורה שדוגלת בה. לקראת סוף הספר מגיע בּיני לבית הוריו לספר להם על משיכתו לגברים, ועד שהוא מצליח להתוודות הוא מספר לקוראים על מדפי הספרים שממלאים את הסלון, ובהם חומשים וגמרות, ספרי הרב קוק ושיחות הרב צבי יהודה ו"'לאמונת עתנו' של הרב טאו" (עמ' 173). לא בכדי אנחנו מוצאים בבית החרד"לי את ספרו של צבי טאו, האב הרוחני של מפלגת נועם, שקורא להתעללות בלהט"בים ונחקר בעצמו על התעללות מינית.

בהמשך מתוארת שיחה בין בּיני לאביו הרב: "שמעתי פעם מרב גדול, אבא המשיך לדבר, שבעלי נטייה הפוכה שלא מממשים את הנטייה שלהם הם מוסרי הנפש האמיתיים של הדור הזה, כי הם מקריבים את הצורך האנושי הכי שורשי וקמאי שלהם על מזבח. מישהו שאל אותם, שאלתי את אבא והחזקתי חזק בידיות הכיסא, מישהו שאל אותם אם הם רוצים להקריב את עצמם על המזבח ומישהו עצר אותם, הרמתי מעט את הקול, רגע לפני שהם לוקחים אתם למזבח את הנשים שלהם לשריפת עולם" (עמ' 179).

למרות האמירה החד־משמעית, הספר הזה הוא מאוד לא דידקטי. מחברו, צבי בן מאיר, יודע היטב "להראות, לא לספּר", כפי שמתבקש בפרוזה. הוא יודע, למשל, להשתמש בחפצים – ספרי הקודש המתיישנים, המתקלפים – כדי לתאר את העולם הרוחני של הוריו, שעכשיו הוא הולך ומתרחק ממנו; והוא יודע לתאר את הכעס המתפרץ באמצעות "החזקתי חזק בידיות הכיסא" ו"הרמתי מעט את הקול". גם במקומות אחרים בספר התיאורים של בּיני מפורטים מאוד, למשל: "ישבתי במרפסת ורציתי לעשן ולא עישנתי" (עמ' 60); או: "אסתר שתתה מהכוס שלה. זה כבר התקרר, אמרה, תבקשי שיחממו לך, אמרתי. לא נעים לי, אמרה אסתר. למה, שאלתי. לא יודעת, אמרה אסתר" (עמ' 86). ובכל זאת אין כאן פירוט רב מדי: הרצון הלא־ממומש לעשן מבטא כמובן מאוויים מיניים אסורים; ו"הלא נעים" של אסתר הוא עב קטנה שנהפכת בהמשך לסערה גדולה.

הספר הזה גם יודע לתאר אהבה, למשל אהבתו של בּיני לאוריאל, המדריך מהישיבה התיכונית. חוץ מביטוי פיזי יש באהבה הזאת הכול: הנסיך הקטן, טיולים ליליים, פרחים, כוכבים ופתקים סודיים. הפרק שבו מתוארת ההשתוקקות ההדדית האסורה מרחיב את הלב, ואז הופכים את הדף וחוזרים לחיים המשותפים של בּיני ואסתר והלב מתכווץ מפני שחסרה בהם, ובתיאורים האלה של החיים המשותפים המתקרבים לפרידה, בדיוק אותה תשוקה (זו עוד אחת המיומנויות של המחבר: להעביר את הקורא בין הזמנים השונים בספר – הילדות, הישיבות שבהן למד, ההיכרות עם אסתר, הזוגיות, הגירושים). איך נראים החיים שלכם יחד? שואל אותם אחד המטפלים הזוגיים שהם פונים אליו לעזרה. "הם נראים כמו שבתות קיץ ארוכות" (עמ' 65), וזו תשובה יפה וקולעת, שמעבירה את הטעם התפל של שבתות הקיץ הנמתחות.

תמיהה אחת ליוותה את הקריאה בספר, והיא נוגעת לשאלת הלשון. לפני שנים סיפרה לי חברה שכתבה ביקורות תיאטרון בעיתון על הצגה אחת שהצטיינה בתפאורה, בתלבושות ובטקסטים שנונים. "אבל מה עושים עם המשחק", שאלתי, "שכל כך הרבה פעמים בתיאטרון הישראלי הוא פשוט לא טוב?" "מתרגלים", ענתה חברתי. מה עושים, אני ממשיך ושואל כאן, עם כל חיקויי הלשון והסגנון של יעקב שבתאי, ואולי של סדנאות הכתיבה, שממלאים את הספרות הישראלית? כוונתי למשפטים אינסופיים, מפוסקים ומשומשים, שגם ספרו של צבי בן מאיר מלא בהם. והרי אתה חרדל"ל, שאלתי אותו בליבי במהלך הקריאה, ויש לך מקורות השראה מגוונים ועשירים, ספרי הקודש וש"י עגנון וזלדה – למה לכתוב ככה? הרי ספר כזה לא יכול להיכתב כמו סיפור קצר על תל־אביבי שקם בצוהריים והולך לשתות אספרסו חמוץ. 

האם זה הציבור החרד"לי שוויתר על אוצרותיו הלשוניים ועכשיו גם אצלו "הכול סבבה" (עמ' 42) ו"בטח זורם לכם" (עמ' 126)? האם מכל האלוזיות נשאר רק מאיר אריאל ("גם היא דָמעה וראיתי איך דמעה שקופה יורדת לה", עמ' 156)? מאחר שעזבתי את העולם החרד"לי לפי יותר מיומיים, חשבתי שאולי הספקתי לשכוח מניין הצירוף "מי שסוכתו נופלת" שבשם הספר. זכרתי כמובן את התפילה "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", סמל ליחיד ולעם (צבי בן מאיר הופך את זה למטונימיה, כשהוא מתאר את ניסיונות הסרק להקים על הגג סוכה קטנה לו ולאשתו). אבל כשחיפשתי את הביטוי הספציפי הזה מצאתי דווקא שורה משירו של יורם טהרלב "צל ומֵי באר": "מי שסוכתו נופלת / חרש ייכנס בדלת". או שאולי המחבר בחר במודע ובכוונה בעברית חילונית כביטוי לעזיבת העולם הדתי? אולי, אבל גם אז הייתי מצפה ממישהו מהציבור "שלנו" להימנע משגיאות לשוניות כמו "רכבתי על האופניים שהשאלתי מיובל"; "לבשתי תפילין"; "כתובת שאבא הביא לי" וכיוצא באלה.

למרות הקושי המסוים הזה, הסיפור של בּיני ואסתר מרגש ומטלטל, וצבי בן מאיר מצליח להוליך בו את הקוראים ביד בוטחת להפליא. ולא רק קורא כמוני, שסיפור כזה הוא בנפשו מפני שמבשרי חזיתי אותו, ובחלקו זה הסיפור שלי וזו המשפחה שלי. אף אחד, בשום מקום ומשום אמונה, לא צריך לחשוב ש"עם המצורעים והזבים וטמאי המתים אני" (עמ' 42); ו"אף אשה, אף אשה בעולם לא רוצה שבעלה יתחנן ככה לאלוהים לפני שהיא חוזרת מטבילה כמו שמתחננים לנס. אף אשה לא רוצה להיות משימה" (עמ' 170).

.

בני מר, סופר, עורך ומתרגם מיידיש ומצרפתית. בין ספריו: "רוב הלילות" (הקיבוץ המאוחד 2022), "סמוצ׳ה" (מאגנס, 2018) ו"המועדים" (אפרסמון וה־21, 2022), שקטע ממנו פורסם בגיליון המוסך מתאריך 10.3.22. בין תרגומיו: "זכרונותיו של מטורף" מאת גוסטב פלובר (כרמל, 2001), "מסעות בשביס בארץ ישראל" מאת יצחק בשביס זינגר (בלימה, 2021) ו"חרוזים שחורים" מאת אברהם סוצקבר (הקיבוץ המאוחד, 2015).

.

צבי בן מאיר, "מי שסוכתו נופלת", ספרית פועלים, 2024

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: יואב רינון על ״תיאטרליה״ מאת עדו סתר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תמרה חלוצי

מֻתֶּרֶת לאישה

.

1. 

כַּמָּה רָצִיתִי אוֹתָךְ 

שְׁכוּבָה עַל הַסַּפָּה

עֵינַיִךְ נֶעֱצָמוֹת מֵאֵלֵיהֶן

וְדַאֲגָתִי פְּקוּחָה.

.

2.

וְלֹא הִצְלַחְתִּי לוֹמַר לָךְ

כַּמָּה רָצִיתִי אֶת פִּיךְ עַל פִּי,

גּוּפֵךְ בְּגוּפִי.

מֵרֹב הַזֶּה 

לֹא נוֹתָר בִּי מָה שֶׁיְּחַלֵּץ

וְיָשִׁיב אוֹתִי לְעַצְמִי:

בִּלְתִּי־עֲצוּרָה, 

פְּרוּמָה, סוֹף־סוֹף

מֻתֶּרֶת לָךְ.

.

3.

רָצִיתִי לָגַעַת בָּךְ

וְלֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם.

רָצִיתִי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ פָּשׁוּט

וְאֶמְצָא אֶת דַּרְכִּי לָשׁוּט

בִּצְפִיפוּת־חֹמֶר אַהֲבָתֵנוּ.

רָצִיתִי אוֹתָךְ בְּקִרְבִּי, רָצִיתִי אוֹתִי בְּקִרְבֵּךְ.

רָצִיתִי שֶׁלֹּא יִתֹּשׁ עוֹד הַקְּרָב בֵּינִי וּבֵינִי.

.

4.

רָצִיתִי אוֹתָךְ חָזָק

כְּמוֹ מִשְׁאָלָה שֶׁמְּבַקְּשִׁים

כְּשֶׁנּוֹשְׁפִים עַל נֵרוֹת יוֹם הֻלֶּדֶת

וּבַעֲדִינוּת רָצִיתִי

כְּמוֹ הֲסָרַת הִינוּמָה

.

*

בַּשֵּׁנִית

פָּנֵינוּ קְרוֹבוֹת,

גּוּפֵנוּ כְּרוּכִים.

אֲנִי רוֹכֶנֶת אֵלַיִךְ

וְזֶה קוֹרֶה

וְזֶה עַכְשָׁו – 

בְּרַק־חַשְׁמַל שׁוֹטֵף, מַרְעִיד

אֵינִי יְכוֹלָה לִבְרֹחַ עוֹד,

אַף לֹא לְהַקְטִין אֶת הַצֹּרֶךְ הַזֶּה

מָה אֶעֱשֶׂה עִם הַצֹּרֶךְ הַזֶּה – 

.

אֵינִי יְכוֹלָה לְהִתְנַעֵר עוֹד

מִגַּרְגְּרֵי־הַסֻּכָּר שֶׁל פָּנַיִךְ,

מִפֵּרוּרֵי־הַלֶּחֶם שֶׁל פָּנַי

אַף אַחַת מֵאִתָּנוּ

לֹא חָלְמָה לְהִתְמַמֵּשׁ בַּבָּשָׂר – 

וְזֶה קוֹרֶה,

וְזֶה עַכְשָׁו

.

אנו שאיננו ראויות 

שָׁמַיִם חֲסֵרִים

תְּלוּיִים מֵעָלֵינוּ,

יָפִים וּשְׁבוּרִים 

אַךְ הֵם נוֹשְׁמִים לְתוֹכֵנוּ

הוֹפְכִים אוֹתָנוּ

לִבְנוֹת־אֱנוֹשׁ.

.

תוכניות

אֲבָל בַּסּוֹף, הִיא וַאֲנִי

נָטוּס מִכָּאן, שׁוּב.

נַרְגִּישׁ אֶת הַשֶּׁלֶג מְנַשֵּׁק

רֹאשׁ, רִיסִים, קְצֵה אַף.

.

אַחַר כָּךְ נִצָּנֵי אָבִיב:

.

נִתְנַחֵם בִּבְקִיעַת הַחֹם,

נִצְפֶּה יַחַד בְּפַחַד נָמֵס.

.

וְנַחְזֹר – בָּרוּר לָנוּ.

נַחְזֹר מְנַצְּחוֹת וַאֲפוּסוֹת־כּוֹחוֹת

מֵהַכְּפוֹר הַלָּבָן לְאֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ. 

.

עַכְשָׁו,

רַגְלַי נְטוּעוֹת חָזָק מִדַּי בַּקַּרְקַע.

נִדְמֶה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יָזוּזוּ שׁוּב.

אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בָּזֶה:

נָטוּס.

נַחְזֹר.

יְדִיעַת הַסּוֹף שְׁמוּרָה קָרוֹב לֶחָזֶה.

.

כְּשֶׁנַּמְרִיא מֵעַל לֵב הָאָרֶץ,

כְּשֶׁנִּנְחַת בְּשִׁבְרוֹ – 

נִהְיֶה אֲשֶׁר נִהְיֶה

הִיא וַאֲנִי זוֹ לָזוֹ 

בַּיִת וְאוֹר.

.

ואת?

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת מַגָּעֵךְ בִּשְׂעָרִי

וְיוֹדַעַת – 

.

צְבָעִים דּוֹהִים לְאַט,

תָּוֵי־פָּנִים מְאַבְּדִים מִדִּיּוּקָם, 

זָוִיּוֹת מִתְקַהוֹת וְאֵינָן

.

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת תְּחִלַּת הַיָּמִים הָאֲחֵרִים:

אֶת הַחִפּוּשִׂים,

אֶת הָאוֹר בַּפָּנִים שֶׁנִּדְלַק וְנִכְבָּה

וְנִדְלַק.

.

הַגַּעְגּוּעַ הוּא קֶסֶם מַר.

.

לְבַסּוֹף, אֲפִלּוּ אֲנִי

אַפְסִיק לִשְׁאֹל אֶת הֶחָלָל:

וְאַתְּ,

אַתְּ זוֹכֶרֶת אוֹתִי?

.

תמרה חלוצי היא דוקטורנטית לבלשנות שפות סימנים באוניברסיטת חיפה. שירים, סיפורים קצרים ומחזות שכתבה פורסמו בגיליון המוסך מתאריך 5.1.23 ובכתבי עת ואנתולוגיות שונות. ספר ביכורים של סיפורים קצרים ונובלות פרי עטה עומד לראות אור בקרוב בהוצאת "טנג'יר".

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: פואמה מאת דר פיקרסקי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן