חגורת הרסס
תום הדני נוה
שלושה פרקים מתוך הרומן
.
*
הוצאנו את התרמילים מתא המטען של האוטובוס. משקלם דמה למשקל שהיינו אמורים לסחוב לו היינו במסכם. קים סגר אחריו את דלת תא המטען בתנופה, וקול החבטה נבלע בחלל האחסון. האוטובוס התרחק.
נעמדנו בצלו של עץ אשל והחלפנו את המדים בבגדים קצרים. תוך כדי התבוננתי בקים. הוא חלץ את נעלי הצבא ופתח את כפתורי חולצת המדים באצבעות זריזות. הוא הסיר את הדסקית, מיתר שחור כיסה את חוליות המתכת שלה, והשחיל אותה בחור של כיס המכנסיים. אחר כך, יחף, הוא שחרר את קפלי המכנס מהגומיות שהחזיקו אותם מעל לקו הנעל, מאפשר לקצוות להשתחרר מקומטים מעל הגרביים האפורים. הוא נשען על קליפתו המחורצת של העץ באופן שהבליט את שרירי בטנו. ללא חולצה הוא תמיד נראה חזק יותר. אחר כך פתח בתנועת אגודל מהירה את אבזם חגורת המכנסיים ופשט אותם בן רגע. על שוקי רגליו הוטבעו סימני הגומיות.
שלפתי את המצלמה שלי מהכובע של התרמיל והצעתי לקים שנצטלם ככה, בתחתוני בוקסר ובלי חולצות, על רקע העץ. ״עדיף בלי תיעוד,״ הוא אמר ושפשף את כפות רגליו היחפות בחול. רוח מהים הניעה את עלוות העץ. תחבנו את המדים אל תוך התרמילים, העמסנו אותם על הגב והידקנו את רצועות המותן והחזה. ידי נשלחה, כאילו מעצמה, לסדר את הנשק. נבהלתי מכך שהוא לא שם.
רגע עוד עמדנו בצלו של העץ ואז פתחנו בהליכה מהירה. אל הים הובילה דרך עפר, בוהקת בשטף של החזר אור השמש. בשולי הדרך התגבבו ערימות של פסולת בניין, ועשבים התייבשו בין השברים. המילה ״מסלול״ והמילה ״הדחה״ נהפכו בראשי למילים נרדפות, האחת דחקה את השנייה ותפסה את מקומה.
ככל שהתקרבנו אל הים העצים הנמיכו לכדי שיחים, והדרך נמתחה עד שסופה הסלול היטשטש בחול. ״חשבתי על 'מה אם…?' נוסף,״ אמרתי לקים מתנשף בזמן שצעדנו. ״מה אם כל לחיצת יד תגלה לך את הפעם הראשונה שבה האדם שמולך הזדיין.״ ״לא רע, לא רע,״ אמר קים והגביר את קצב הליכתו. ״אבל היית למשל לוחץ את היד של אבא שלי?״
קים האט כדי שאדביק את הקצב שלו. ״יש לי 'מה אם…?' משלי,״ הוא אמר. ״כשעזבנו את היחידה, ישר חשבתי שזאת הפעם האחרונה שאנחנו רואים את הצוות. אז חשבתי – מה אם תוכל לדעת בוודאות אם אי־פעם תפגוש מישהו שוב.״
״ו…״ אמרתי.
״ואם לא, יהיה איזה סימן.״
״כמו מה?״
״לא יודע,״ קים עצר רגע לחשוב. ״אולי כוכב מנצנץ או עיגול מהבהב מעל הראש שלו,״ הוא הרהר בקול רם. ״איזה סימן ברור שלא תראה אותו שוב. תחשוב על זה, אתה הולך באמצע הרחוב ועוברים מולך אנשים, ובתוך שנייה ברור לך חד וחלק את מי לעולם לא תפגוש שוב, לא בגלל שהוא ימות או שדווקא אתה תמות, ואתה הולך לך והרחוב מלא בסימנים כאלה.״ ״ואם בכל זאת תנסה עוד פעם לראות אותם?״ ״זה לא יקרה. כי זה לא אמור לקרות.״ חוף הים גבל בתחנת הכוח מצפון. פועלים רתומים במותניהם השתלשלו מאחת הארובות. מפתחה של ארובה אחרת התבדר אל־על שער עשן פרוע. רוח מערבית האריכה את תנועות הגלים כלפינו ונשאה עמה רסס מי ים, ולפתע חדלה. האופק זרם מעל לים ועצר במקום שבו כדור הארץ התעקם.
השלכנו את התרמילים הפוכים על התפר שבין החול הרך לקשה, פשטנו את הבגדים בחופזה, מוותרים מראש על בגד ים ומשקפת, ורצנו למים, מתחרים ודוחפים זה את זה. הים נפתח לפנינו במלואו ועקצץ על העור בשאריות של ארס מדוזות. העיניים צרבו. התרחקנו מהחוף בשחיית חתירה, מתחככים בתועפות הזמן של הים שהדף אותנו וטמן אותנו בין גליו, בעודנו שולחים יד אחר יד לגריפה כאל תוך מחילה שתוכנה עלום, שוחים במקביל לקו השחור של מסוע הפחם, מעל לנבכי הים, מתחלפים בהובלה, נעזרים זה בזה לשבירת הזרם, בולעים מי ים וחותרים מעבר לפחד לטבוע, להיבלע, עד שנגענו בפחד לאבד את הכוח לחזור.
הפסקנו לשחות והנחנו לגוף לצוף שקט על פני המים, נתון לזרם שסימן לנו לשוב לחוף.
.
*
שתיתי מבקבוק המים והברגתי בחזרה את הפקק. גרגירי חול נגרסו עם סגירתו. נשכבתי על הגב להסדיר את הנשימה. בית החזה עלה וירד כמצוף. התהפכתי אל הבטן. מים שנאגרו בשקע הטבור נשפכו. הלב דפק כנגד החול החם והשאיר בו גומה, והגוף כולו נהיה כבד, כאילו רק חיכה לצאת מהים כדי להיהפך למשקולת.
השמש השליכה כתם בהיר על הים והתמהמהה על מדרגת השקיעה. האוויר נותר חם, אבל החול החל לאבד ממידת חומו. התרחקנו מקו המים בחיפוש אחר מקום מוצל לישון בו. חיברנו את שתי יריעות בד האוהל זו אל זו ומתחנו אותן על גבי מוטות מתקפלים. קים היה יעיל וחד בכל פעולותיו. הוא לא בזבז זמן או מאמץ, ובעודו מחזיק את המוטות המתקפלים ביד אחת עזר ליריעות להיתפס במקומן בידו השנייה.
נותר מעט אור. מצאתי אבן שטוחה ודפקתי אותה חזק ביתד ברזל מעוקמת שהרעישה והתיזה זיקי אש בכל חבטה. החטאתי מכה, האבן השמיעה צליל עמום כשדפקתי אותה ישר בציפורן האמה. פקעת אוויר נלחצה מתוכי באנחה. הראייה היטשטשה. דם נקווה מתחת לשמי הציפורן שהתקדרו בן רגע. הנה ההדחה מקבלת צורה וכאב, והנה דפיקה מסתפחת לדפיקה. קים מיהר אלי. ״תראה מה קרה לך,״ הוא אמר בקול מודאג וניסה לקחת את ידי בידו. הדפתי את ידו וסימנתי לו שיתרחק ממני, נחוש לא להראות לו עוד מהכאב. השלכתי את האבן אל הים בתנועת זריקה גסה. רעש הפגיעה נטמע בין הגלים. קים התבונן בי וניסה להבין. אור השקיעה ריכך את החריצים הגסים שמשני עברי פיו והבליט עד כמה ריסי עיניו ארוכים.
קיררתי את האצבע במים. בינתיים קים מצא אבן נוספת, תקע את יתד הברזל ובמתיחת חבל חיבר אליה את יריעות הבד. אחר כך פרש שמיכת פיקה ואוורר מעליה את שקי השינה. ״תן שנייה לראות את האצבע שלך,״ הוא ביקש שוב. ״אני מתערב איתך על פחית שתייה, מה שתבחר, שהציפורן תנשור לך,״ אמר.
נשענתי על התרמיל, אגרוף סגור חזק על האצבע הדפוקה. ״תפסיק לגעת באצבע,״ קרא קים לעברי. התעלמתי ממנו. משהו משולח ומסקרן התחולל ברווח הבוער שבין הבשר לציפורן. הסתכלתי על הים, שנראה כמו רמה רחבה והאפיר מולי. הוא נהיה זר והתמלא אורות פזורים של אוניות משא שהמתינו לפריקה. חיפשתי נקודה אחת להתמקד בה, שתהיה שלי ותקבל קווי מתאר של כוכב אם רק לא אסיר ממנה את המבט או אמצמץ.
דמיינתי את הצוות שהודחנו ממנו משחיר את פניו בצבעי הסוואה לקראת הלילה. הגורל שלי כבר היה באמצע מהלך של תנועת פיצול וניתוק מגורלם, ובכל זאת ניסיתי לחשוב אם היה משהו חריג בפעם האחרונה שניסינו לנבא את העתיד.
.
*
אחת לחודש, בליל ירח מלא, היינו עומדים עירומים בשטח פתוח, מוקפים בדממה. זאת היתה מסורת ותיקה של היחידה. לפעמים נעמדנו עירומים בסוף מסע אלונקות, לפעמים אחרי תרגול פשיטה, בעודנו מתנשמים, והמדים זרוקים לצדנו כתלוליות רטובות מזיעה והנשק מונח לצדם. אז היינו מותחים ידיים לצדדים, מרווחים במאמץ בין האצבעות, מפשקים רגליים, מרחיקים עד כמה שניתן את הירכיים זו מזו. מפקד הצוות והסמל היו עוברים בינינו, לבושים, ובוחנים בקפידה את צל הגוף המוטל על האדמה. האמנו שמי שראשו לא נראה בצל ימות בקרוב, שמי שלא ניתן לראות בוודאות את אצבעותיו יאבד רגל או יד, ושמי שהזין שלו בכלל לא נראה בצל ימשיך להסתובב עם זין בלתי נראה.
.
תום הדני נוה, חגורת הרסס, ידיעות ספרים, 2024.
.
>> במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך הרומן "אפריקה בלוז" מאת אילת שמיר
.