מודל 2024 | חותרים מעבר לפחד לטבוע

"דמיינתי את הצוות שהודחנו ממנו משחיר את פניו בצבעי הסוואה לקראת הלילה. הגורל שלי כבר היה באמצע מהלך של תנועת פיצול וניתוק מגורלם, ובכל זאת ניסיתי לחשוב אם היה משהו חריג בפעם האחרונה שניסינו לנבא את העתיד." קטע מהרומן "חגורת הרסס" מאת תום הדני נוה

832 629 Blog

אורית חופשי, פרט מתוך: ארעי Transient, לוחות עץ אורן חתוכים ודיו, הדפס עץ, ראבינג ורישום בעפרונות צבעוניים על נייר קוזו ואבאקה, עשוי ידנית, 520.7X203 ס"מ, 2021

חגורת הרסס

תום הדני נוה

שלושה פרקים מתוך הרומן

.

*

הוצאנו את התרמילים מתא המטען של האוטובוס. משקלם דמה למשקל שהיינו אמורים לסחוב לו היינו במסכם. קים סגר אחריו את דלת תא המטען בתנופה, וקול החבטה נבלע בחלל האחסון. האוטובוס התרחק.

נעמדנו בצלו של עץ אשל והחלפנו את המדים בבגדים קצרים. תוך כדי התבוננתי בקים. הוא חלץ את נעלי הצבא ופתח את כפתורי חולצת המדים באצבעות זריזות. הוא הסיר את הדסקית, מיתר שחור כיסה את חוליות המתכת שלה, והשחיל אותה בחור של כיס המכנסיים. אחר כך, יחף, הוא שחרר את קפלי המכנס מהגומיות שהחזיקו אותם מעל לקו הנעל, מאפשר לקצוות להשתחרר מקומטים מעל הגרביים האפורים. הוא נשען על קליפתו המחורצת של העץ באופן שהבליט את שרירי בטנו. ללא חולצה הוא תמיד נראה חזק יותר. אחר כך פתח בתנועת אגודל מהירה את אבזם חגורת המכנסיים ופשט אותם בן רגע. על שוקי רגליו הוטבעו סימני הגומיות.

שלפתי את המצלמה שלי מהכובע של התרמיל והצעתי לקים שנצטלם ככה, בתחתוני בוקסר ובלי חולצות, על רקע העץ. ״עדיף בלי תיעוד,״ הוא אמר ושפשף את כפות רגליו היחפות בחול. רוח מהים הניעה את עלוות העץ. תחבנו את המדים אל תוך התרמילים, העמסנו אותם על הגב והידקנו את רצועות המותן והחזה. ידי נשלחה, כאילו מעצמה, לסדר את הנשק. נבהלתי מכך שהוא לא שם.

רגע עוד עמדנו בצלו של העץ ואז פתחנו בהליכה מהירה. אל הים הובילה דרך עפר, בוהקת בשטף של החזר אור השמש. בשולי הדרך התגבבו ערימות של פסולת בניין, ועשבים התייבשו בין השברים. המילה ״מסלול״ והמילה ״הדחה״ נהפכו בראשי למילים נרדפות, האחת דחקה את השנייה ותפסה את מקומה.

ככל שהתקרבנו אל הים העצים הנמיכו לכדי שיחים, והדרך נמתחה עד שסופה הסלול היטשטש בחול. ״חשבתי על 'מה אם…?' נוסף,״ אמרתי לקים מתנשף בזמן שצעדנו. ״מה אם כל לחיצת יד תגלה לך את הפעם הראשונה שבה האדם שמולך הזדיין.״ ״לא רע, לא רע,״ אמר קים והגביר את קצב הליכתו. ״אבל היית למשל לוחץ את היד של אבא שלי?״

קים האט כדי שאדביק את הקצב שלו. ״יש לי 'מה אם…?' משלי,״ הוא אמר. ״כשעזבנו את היחידה, ישר חשבתי שזאת הפעם האחרונה שאנחנו רואים את הצוות. אז חשבתי – מה אם תוכל לדעת בוודאות אם אי־פעם תפגוש מישהו שוב.״

״ו…״ אמרתי.

״ואם לא, יהיה איזה סימן.״

״כמו מה?״

״לא יודע,״ קים עצר רגע לחשוב. ״אולי כוכב מנצנץ או עיגול מהבהב מעל הראש שלו,״ הוא הרהר בקול רם. ״איזה סימן ברור שלא תראה אותו שוב. תחשוב על זה, אתה הולך באמצע הרחוב ועוברים מולך אנשים, ובתוך שנייה ברור לך חד וחלק את מי לעולם לא תפגוש שוב, לא בגלל שהוא ימות או שדווקא אתה תמות, ואתה הולך לך והרחוב מלא בסימנים כאלה.״ ״ואם בכל זאת תנסה עוד פעם לראות אותם?״ ״זה לא יקרה. כי זה לא אמור לקרות.״ חוף הים גבל בתחנת הכוח מצפון. פועלים רתומים במותניהם השתלשלו מאחת הארובות. מפתחה של ארובה אחרת התבדר אל־על שער עשן פרוע. רוח מערבית האריכה את תנועות הגלים כלפינו ונשאה עמה רסס מי ים, ולפתע חדלה. האופק זרם מעל לים ועצר במקום שבו כדור הארץ התעקם.

השלכנו את התרמילים הפוכים על התפר שבין החול הרך לקשה, פשטנו את הבגדים בחופזה, מוותרים מראש על בגד ים ומשקפת, ורצנו למים, מתחרים ודוחפים זה את זה. הים נפתח לפנינו במלואו ועקצץ על העור בשאריות של ארס מדוזות. העיניים צרבו. התרחקנו מהחוף בשחיית חתירה, מתחככים בתועפות הזמן של הים שהדף אותנו וטמן אותנו בין גליו, בעודנו שולחים יד אחר יד לגריפה כאל תוך מחילה שתוכנה עלום, שוחים במקביל לקו השחור של מסוע הפחם, מעל לנבכי הים, מתחלפים בהובלה, נעזרים זה בזה לשבירת הזרם, בולעים מי ים וחותרים מעבר לפחד לטבוע, להיבלע, עד שנגענו בפחד לאבד את הכוח לחזור.

הפסקנו לשחות והנחנו לגוף לצוף שקט על פני המים, נתון לזרם שסימן לנו לשוב לחוף. 

.

*

שתיתי מבקבוק המים והברגתי בחזרה את הפקק. גרגירי חול נגרסו עם סגירתו. נשכבתי על הגב להסדיר את הנשימה. בית החזה עלה וירד כמצוף. התהפכתי אל הבטן. מים שנאגרו בשקע הטבור נשפכו. הלב דפק כנגד החול החם והשאיר בו גומה, והגוף כולו נהיה כבד, כאילו רק חיכה לצאת מהים כדי להיהפך למשקולת.

השמש השליכה כתם בהיר על הים והתמהמהה על מדרגת השקיעה. האוויר נותר חם, אבל החול החל לאבד ממידת חומו. התרחקנו מקו המים בחיפוש אחר מקום מוצל לישון בו. חיברנו את שתי יריעות בד האוהל זו אל זו ומתחנו אותן על גבי מוטות מתקפלים. קים היה יעיל וחד בכל פעולותיו. הוא לא בזבז זמן או מאמץ, ובעודו מחזיק את המוטות המתקפלים ביד אחת עזר ליריעות להיתפס במקומן בידו השנייה.

נותר מעט אור. מצאתי אבן שטוחה ודפקתי אותה חזק ביתד ברזל מעוקמת שהרעישה והתיזה זיקי אש בכל חבטה. החטאתי מכה, האבן השמיעה צליל עמום כשדפקתי אותה ישר בציפורן האמה. פקעת אוויר נלחצה מתוכי באנחה. הראייה היטשטשה. דם נקווה מתחת לשמי הציפורן שהתקדרו בן רגע. הנה ההדחה מקבלת צורה וכאב, והנה דפיקה מסתפחת לדפיקה. קים מיהר אלי. ״תראה מה קרה לך,״ הוא אמר בקול מודאג וניסה לקחת את ידי בידו. הדפתי את ידו וסימנתי לו שיתרחק ממני, נחוש לא להראות לו עוד מהכאב. השלכתי את האבן אל הים בתנועת זריקה גסה. רעש הפגיעה נטמע בין הגלים. קים התבונן בי וניסה להבין. אור השקיעה ריכך את החריצים הגסים שמשני עברי פיו והבליט עד כמה ריסי עיניו ארוכים.

קיררתי את האצבע במים. בינתיים קים מצא אבן נוספת, תקע את יתד הברזל ובמתיחת חבל חיבר אליה את יריעות הבד. אחר כך פרש שמיכת פיקה ואוורר מעליה את שקי השינה. ״תן שנייה לראות את האצבע שלך,״ הוא ביקש שוב. ״אני מתערב איתך על פחית שתייה, מה שתבחר, שהציפורן תנשור לך,״ אמר.

נשענתי על התרמיל, אגרוף סגור חזק על האצבע הדפוקה. ״תפסיק לגעת באצבע,״ קרא קים לעברי. התעלמתי ממנו. משהו משולח ומסקרן התחולל ברווח הבוער שבין הבשר לציפורן. הסתכלתי על הים, שנראה כמו רמה רחבה והאפיר מולי. הוא נהיה זר והתמלא אורות פזורים של אוניות משא שהמתינו לפריקה. חיפשתי נקודה אחת להתמקד בה, שתהיה שלי ותקבל קווי מתאר של כוכב אם רק לא אסיר ממנה את המבט או אמצמץ.

דמיינתי את הצוות שהודחנו ממנו משחיר את פניו בצבעי הסוואה לקראת הלילה. הגורל שלי כבר היה באמצע מהלך של תנועת פיצול וניתוק מגורלם, ובכל זאת ניסיתי לחשוב אם היה משהו חריג בפעם האחרונה שניסינו לנבא את העתיד.

.

*

אחת לחודש, בליל ירח מלא, היינו עומדים עירומים בשטח פתוח, מוקפים בדממה. זאת היתה מסורת ותיקה של היחידה. לפעמים נעמדנו עירומים בסוף מסע אלונקות, לפעמים אחרי תרגול פשיטה, בעודנו מתנשמים, והמדים זרוקים לצדנו כתלוליות רטובות מזיעה והנשק מונח לצדם. אז היינו מותחים ידיים לצדדים, מרווחים במאמץ בין האצבעות, מפשקים רגליים, מרחיקים עד כמה שניתן את הירכיים זו מזו. מפקד הצוות והסמל היו עוברים בינינו, לבושים, ובוחנים בקפידה את צל הגוף המוטל על האדמה. האמנו שמי שראשו לא נראה בצל ימות בקרוב, שמי שלא ניתן לראות בוודאות את אצבעותיו יאבד רגל או יד, ושמי שהזין שלו בכלל לא נראה בצל ימשיך להסתובב עם זין בלתי נראה.

.

תום הדני נוה, חגורת הרסס, ידיעות ספרים, 2024.

מודל 2024 עטיפה (2)

.

>> במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך הרומן "אפריקה בלוז" מאת אילת שמיר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"בס"ך אדדם" – כשהרבנים שיחקו עם התאריך העברי

מסמכים מרתקים שהתגלו לאחרונה בארכיונים של רבנים, השמורים בספרייה הלאומית, מעידים על שיטות יוצאות דופן שפיתחו גדולי ישראל לכתיבת התאריך העברי.

997009633698405171 832

גלוית שנה טובה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, נודע בכך שהשתמש בהתכתבויותיו בתאריכים עבריים בלבד. הוא נהג לכתוב תיארוך ייחודי: לא לפי מספר השנים מבריאת העולם, כמקובל, אלא לפי שנות גלות ישראל.

מכתב מאליעזר בן יהודה
מכתב מפרי עטו של אליעזר בן-יהודה, המתוארך: "שנת א' תתכ"ז לגלותנו". מקור: ארכיון חיים הירשנזון, הספרייה הלאומית

גם בעולם התורני נהגו לכתוב את התאריך העברי בדרכים שונות. במסגרת פרויקט קטלוג והנגשת ארכיונים של רבנים, המתנהל בימים אלו בספרייה הלאומית, התגלו מסמכים המעידים על השיטות היצירתיות שפיתחו גדולי ישראל לכתיבת התאריך העברי. בסקירה זו יודגמו כמה מהשיטות הללו.

השימוש באותיות לייצוג מספרי

ראשית, הסבר קצר על הקשר בין השימוש באותיות עברית לייצוג מספרי ובין אופן כתיבת התאריך העברי. במסורת היהודית נהוג להשתמש באותיות לייצוג מספרי: א' היא 1, ב' היא 2 וכן הלאה עד י'. לאחר מכן עוברים לדילוגי עשרות : כ' היא 20, ל' היא 30, וכן הלאה עד 100 המיוצגת ע"י האות ק', ואז בדילוגי מאות עד האות האחרונה, ת', השווה ל-400.

Gemat

לשם המחשה, השנה העברית הנוכחית היא ה' תשפ"ה. המשמעות היא שעברו 5,785 שנים מבריאת העולם לפי המסורת היהודית. כדאי לציין שפעמים רבות אין מציינים בתאריך את האלפים, וכדי להבהיר זאת מוסיפים את הביטוי "לפרט קטן", או לפ"ק. הדרך המקובלת יותר לציון השנה הנוכחית הינה תשפ"ה לפ"ק, או פשוט תשפ"ה.

לדוגמה, במכתב ששלח אל רבה של יפו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, השתמש אפרים ראסקין מוורשה בשתי שיטות התיארוך וכותב: "שנת תרע"ד א' תתמ"ד לחורבן הבית", כלומר 5,674 שנים לבריאת העולם, 1,844 שנים לחורבן הבית, היא שנת 1914.

מכתב מאפרים ראסקין לרב קוק
מכתב מאפרים ראסקין לרב קוק, "שנת תרע"ד א' תתמ"ד לחורבן הבית" (1914) מקור: אוסף "מכתבים שנשלחו לישיבת שערי תורה ביפו", הספרייה הלאומית.

במספור האוניברסלי, ערכה של כל סיפרה נקבע לפי מיקומה. הספרה 3 יכולה לייצג שלוש, שלוש מאות, שלושים אלף או שלושה מיליון, תלוי במיקומה בשרשרת הספרות המרכיבה את המספר. לעומת זאת, במספור העברי יש לכל אות ערך קבוע, דבר המאפשר גמישות ויצירתיות: המספר 41 יכול להיות מיוצג כ- מ"א, או כ- אי"ל. לסיכום, אין קץ לאפשרויות והשמים הם ה- גבו"ל

האפשרות להחליף בין אותיות פתחה בפני הכותבים מגוון אפשרויות "לשדרג" את התאריכים, במטרה שישמשו גם להעברת מסרים. תופעה זו נפוצה בייחוד עבור שנים שלמספרן קונוטציה שלילית, ואשר עברו "שיפוץ" למילה בעלת משמעות חיובית יותר. שנת תרצ"ח (1938), למשל, תופיע כמעט תמיד כשנת תרח"צ ושנת תרע"ב (1912) כשנת תער"ב. עם זאת, גם לשנים בעלות משמעות ניטרלית, השתדלו הכותבים להעניק תצורה חליפית חיובית או אופטימית. לדוגמא, שנת תרס"א (1901) הפכה לשנת אסת"ר ושנת תרע"ז (1917) לשנת תזר"ע.

בנוסף לחילוף סדר האותיות, היו כותבים שהחליפו גם את ערך השנה כולה במילה או ביטוי בעלי ערך מספרי זהה. לדוגמה, בארכיונו של הרב אליהו קלצקין נמצא מכתב מהרב חיים חזקיהו מדיני, לימים רבה של חברון, המתוארך "חיי שלום חיי ברכה". סך הערכים של הביטוי הוא 659, כלומר שנת תרנ"ט, המקבילה לשנים 1899-1898.

תמונה של הרב מדיני
הרב חיים חזקיהו מדיני. מקור: אוסף אברהם שבדרון-פורטרטים, הספרייה הלאומית
מכתב של הרב מדיני לרב קלצקין
מכתב של הרב מדיני לרב קלצקין. מקור: ארכיון הרב קלצקין, הספרייה הלאומית

שיטה נפוצה אחרת לציון השנה היא בחירה של אותיות מסוימות מתוך פסוק, אשר מונים רק אותן בסדר השנים. לדוגמה, במכתב ששלח יוסף קטקובסקי מפריאסלב לרב הירץ, רבה של יפו, נרשם התאריך: "יום ה' הנני נותן לו את בריתי שלום לסדר ולפרט לפ"ק".

מכתב קטקובסקי לרב הירץ
Hatima
מכתבו של יוסף קטקובסקי מפריאסלב לרב הירץ, והכיתוב: "יום ה הנני נותן לו את בריתי שלום" מקור: אוסף "מכתבים שנשלחו לישיבת שערי תורה ביפו", הספרייה הלאומית

הכותב בחר בפסוק אופטימי וחיובי, "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה י"ב), והדגיש את האותיות נ' י' א' ר' ת' בעזרת סימון של שלוש נקודות מעל כל אות. סכום האותיות הנבחרות הוא תרס"א, השנה המקבילה לשנת 1901. דוגמה זו ייחודית, מאחר שאמנם שיטת כתיבת התאריך הנהוגה בה מצביעה בראש וראשונה על שנת חיבור המכתב, אך היא טומנת בתוכה מידע גם על התאריך המדויק של הכתיבה, כפי שיוסבר בשורות הבאות.

כתיבת התאריך על פי פרשת השבוע

ברוב המסמכים, התאריכים כתובים באופן דומה לנהוג כיום, למשל יום א' ח' תמוז. לעתים, במקום התאריך המפורש, ירשום הכותב את ה"סדר", כלומר את פרשת השבוע: יום א' לסדר חוקת. במקרים אחרים, פרשת השבוע אינה מוזכרת במפורש, אלא נרמזת באמצעות פסוק מתוכה, כאשר הכותב והנמען יודעים מה הפרשה שיקראו בשבת הקרובה, ובקיאים דיים בכתובים, כדי לזהות את הפסוק ולשייך אותו לפרשה הנכונה.

לדוגמה, במכתב שקיבל הרב הירץ, הכיתוב הוא: "יום ה' הנני נותן לו את בריתי שלום לסדר ולפרט לפ"ק". הפסוק לקוח מתוך פרשת פנחס, ולכן יש להבין את התאריך כך: יום חמישי שלפני השבת בה קוראים את פרשת פנחס, תרס"א. המילים "לסדר ולפרט" מבהירות לנו שהפסוק מכוון הן לפרשה (לסדר) והן לשנה (לפרט). ואמנם, עיון זריז בלוח השנה מגלה כי מדובר ב- כ"ב תמוז תרס"א, או ה- 28/7/1901.

במקרה אחר, בזימון לבית דין ששלח הרב משולם ראטה, רב העיר טשרנוביץ, לחיים שלמה רוזנפלד בשנת 1936 קיצר הכותב את התאריך, ורשם אותו בראשי תיבות:  יא' מטמ"ס התרצ"ו.  

זימון לבית דין
זימון לבית דין, מקור: ארכיון הרב משולם ראטה, הספרייה הלאומית

הבקיאים בפרשיות השבוע יגלו מיד את הפתרון: יום א' לשבת בה קוראים שתי פרשיות מחוברות, מטות-מסעי (ובראשי תיבות: מטמ"ס), לשנת תרצ"ו. במלים אחרות, הכוונה היא ליום ראשון, כ"ב תמוז ה' תרצ"ו, ה-12 ביולי 1936.

המקרים הללו מדגימים שיטות רישום תאריכים פשוטות למדי, אשר מספיק מעט ידע בגימטרייה ופרשיות השבוע כדי לפענח אותם. ואולם, ישנם מקרים בהם נדמה שהכותבים נהנו לאתגר את נמעניהם בתאריכים מרומזים, שהיוו מעין חידות או שעשועי לשון, במטרה, אולי, לערוך תחרות סמויה שתוכיח מי פיקח יותר, הכותב או הנמען.


מה זה "בס"ך אדדם"?

במסמך התחייבות מבית הדין של לובלין, השמור גם הוא בארכיונו של הרב אליהו קלצקין, נרשם התאריך הבא: "י"א בס"ך אדדם לסדר זה הדבר תר"פ". מה פירוש הביטוי "בס"ך אדדם" ולמה הוא מתייחס? מסתבר שזהו חלק מפסוק בתהילים, פרק מ"ב פסוק ה: "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבר בסך אדדם עד בית אלהים…". במקרה זה, אין מדובר בקטע מפרשת השבוע, או ברמז לפרשה כלשהי, וגם לא בחלק מההפטרה, שאותה נוהגים לקרוא בשבת לאחר הפרשה. לפיכך, הביטוי אינו מכוון לשבת ספציפית. גם המלים "לסדר זה הדבר" אינן מסייעות להגיע לפתרון, כיוון שהן אינן ייחודיות ויכולות להצביע לפרשיות שונות בתורה. מהו, אם כן, תאריך החתימה של המסמך?

במקרה זה, הפתרון נמצא בביטוי בס"ך אדדם, הרומז לספירת העומר: ערכה של המילה אדדם הוא 49 (1+4+4+40), כמניין הימים שבין פסח לשבועות. לפיכך, י"א בס"ך אדדם פירושו היום ה-11 מתוך סך ארבעים ותשעה ימי הספירה, ותאריך החתימה על המסמך הוא, כפי הנראה, כ"ו בניסן, הוא י"א לעומר, תר"פ (14/4/1920).

מכתב התחייבות של דיין
מכתב התחייבות של דיין בבית דין. מקור: ארכיון הרב אליהו קלצקין, הספרייה הלאומית
תמונה של הרב קלצקין
הרב אליהו קלצקין. צלם: צדוק בסן. מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

כדי להוכיח את ההשערה הזו, יש לוודא שגם פרשת השבוע תואמת לתאריך, אך כאן מתעוררת בעיה:
בשבת שאחרי כ"ו ניסן, קראו בתורה את הפרשיות המחוברת תזריע-מצורע, אך צמד המלים "זה הדבר" אינן מצביעות על הפרשיות האלה. מהו, אפוא הפתרון לקושי זה?

מסתבר שהפתרון הוא כדלקמן: בחו"ל חוגגים בפסח, שבועות וסוכות שני ימי חג, ולא יום אחד כנהוג בארץ ישראל. כאשר אחד מימי החג חל בשבת, קוראים בחו"ל פרשה ייחודית לרגל האירוע. לעומת זאת, בארץ ישראל אין מדובר ביום חג, וקוראים בשבת את פרשת השבוע הרגילה. כך נוצר מצב בו קוראים בחו"ל פרשה שונה מזו הנקראת בארץ, עד להשלמת הפער. בשבת שלאחר כתיבת המכתב המדובר, כלומר בניסן תרצ"ו, אכן קראו בארץ את פרשיות תזריע-מצורע, אך בחו"ל, שם המסמך נכתב, קראו את פרשת שמיני, הקודמת להם, אשר צמד המילים "זה הדבר" מופיעות בתחילתה.

במסמכים שנכתבו במהלך ספירת העומר מופיעות עוד שיטות מקוריות לתיארוך מכתבים ומסמכים אחרים. דרך אחת, נפוצה ומוכרת, היא לרשום: "י"א למב"י "- י"א למניין בני ישראל, כלומר לספירה שנוהגים היהודים, היא ספירת העומר. שיטה רווחת נוספת הינה: "י"א למ"ט מונים (או למ"טמונים)", כלומר היום הי"א במניין ה-מ"ט, הארבעים ותשע, היא ספירת העומר.


מי זה גמליאל בן פדהצור?

הרב חיים ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין שבליטא, שלח את המכתב הבא לעמיתו, הרב הילמן, שכיהן כרב בברעזין, ולימים היה דיין בלונדון, בתאריך "יום ג' יום גמליאל בן פדהצור לפ"ק יהי מארת".

Crop
מכתב מהרב חיים ברלין לרב הילמן. מקור: ארכיון הרב שמואל יצחק הילמן, הספרייה הלאומית

מי היה גמליאל בן פדהצור ומה הקשר שלו לתאריכים? בספר במדבר (ז' נ"ד) הוא מוזכר כנשיא שבט מנשה, אחד הנשיאים שהביאו קרבן לרגל חנוכת המשכן, שהתקיימה בא' ניסן. בתורה מסופר כיצד בכל יום הביא נשיא אחר את קרבנו: "ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן־פדהצור". גמליאל בן פדהצור הביא, אם כן, את קרבנו ביום השמיני לחנוכת המשכן, הוא יום ח' בניסן, הנקרא על שמו. באיזו שנה מדובר? השנה היא "יהי מארת לפ"ק", ללא ציון האלפים. ערכן של המלים "יהי מארת" הוא 666, או תרס"ו. לסיכום, הרב ברלין חיבר את מכתבו בתאריך ח' ניסן תרס"ו,  3/4/1906, שאכן היה יום שלישי.

אמור לי מי אתה ואומר לך מה התאריך

לעתים, זהות המחבר היא המפתח לפתרון התאריך. לדוגמה, המכתב הבא מתוארך כך: "אור ליום ג ואתחיל פסחים טו". מה פירוש התאריך הזה? המשמעות מתבהרת כאשר מגלים כי הכותב הוא הרב מאיר שפירא מלובלין, ראש ישיבת "חכמי לובלין", ומייסד מפעל "הדף היומי", שבמסגרתו לומדים יהודים בכל העולם, באופן מתואם, דף ספציפי מהתלמוד הבבלי מדי יום, עד להשלמת המחזור כולו, האורך כשבע שנים.

מכתב מהרב מאיר שפירא לרב הילמן
מכתב מהרב מאיר שפירא לרב הילמן. מקור: ארכיון שמואל יצחק הילמן, הספרייה הלאומית
תמונה של הרב שפירא
הרב מאיר שפירא מלובלין, 1922 בקירוב

מיזם הדף היומי של הרב שפירא יצא לדרך בראש השנה תרפ"ד, ומיד למחרת סיום המחזור הראשון של הלימוד, בט"ו בשבט תרצ"א, החל המחזור השני. הדף המדובר, פסחים ט"ו, נלמד פעמיים בימי חייו של הרב שפירא: ב-י"ב אב תרפ"ד (1924) וב-ט"ו טבת תרצ"ב (1932). הרב שפירא נפטר ב-ז' בחשוון תרצ"ד (1934). במכתב אמנם כתוב כי מדובר ביום שלישי, אבל בשני המקרים מדובר באותו יום, כך שפרט זה אינו תורם דבר. מהו, אם כן, מועד הכתיבה המדויק של המכתב?

הפתרון נמצא בקורות חייו של המחבר: בתאריך האפשרי הראשון, ב-1924, הרב שפירא כיהן ברבנות בעיר סאנוק, כפי שמודפס בראש המכתב. לעומת זאת, בשנת 1932 הוא כבר היה רבה של לובלין.
לכן, ניתן לשער שהרב חיבר את המכתב בתאריך י"ב אב תרפ"ד, ה-12 באוגוסט 1924.

שתי תעלומות לסיום

בחלק מהמקרים, הפתרון לשאלת התאריך סבוך במיוחד, ואינו ודאי. לדוגמה, במכתב ששלח פנחס קויפמן לרב אליהו קלצקין, נרשם: "יום ו ערשק' ח"ו תרפ"ח". השנה היא, אם כן, תרפ"ח, והמכתב נכתב ביום שישי. אך מה משמעות ראשי התיבות ח"ו?

מכתבו של פנחס קויפמן לרב קלצקין
מכתבו של פנחס קויפמן לרב קלצקין. ארכיון הרב אליהו קלצקין, הספרייה הלאומית
Date2

פתרון סביר הוא כדלקמן: בשנת תרפ"ח חל חג השבועות ביום שישי, ובחו"ל בימים שישי ושבת. במקרה זה, כאשר השנה אינה מעוברת, נוצר פער בין הפרשה הנקראת בשבת בארץ ישראל ובין זו הנקראת בחו"ל. כדי להדביק פער זה מצרפות קהילות הגולה את פרשיות חוקת ובלק, במטרה לסיים את קריאת התורה עד שמחת תורה. האם יתכן שבמקרה זה, פירוש ראשית התיבות ח"ו הוא חוקת ובלק? התשובה אינה ודאית, מכיון שהנוסח המקובל יותר לראשי תיבות אלה הוא ח"ב (חוקת-בלק) או חו"ב (חוקת ובלק). לא ברור אם כן מדוע נעדרת האות ב' ונעשה שימוש ב-ו' החיבור לצורך ראשי תיבות. כך או כך, אם אמנם כוונת המחבר לפרשיות חוקת ובלק, ניתן לתארך את המכתב ליום שישי, יא' תמוז תרפ"ח, ה-29 ביוני 1928.

מקרה אחר מהווה תעלומה של ממש: בארכיון הרב אליהו קלצקין נמצא מכתב שנתקבל מברוך מרדכי מווילנא, המתוארך כך: "ב"ה יום עשרים יום לחודש תשרי אחרי דברי לא ישנו לפרט וכלל- לפק".

מכתב מאת ברוך מרדכי מווילנא
מכתב מאת ברוך מרדכי מווילנא. ארכיון הרב אליהו קלצקין, הספרייה הלאומית
Date3

באיזו שנה נכתב המכתב? מקור הפסוק "אחרי דברי לא ישנו" בספר איוב כ"ט, כ"ב. אך חיבור ערכן של המילים שווה למספר 832, או תתפ"ב, המקבילה לשנת 2072! האם טעה הכותב בחשבון הגימטרייה או שמא שכח לציין מהן האותיות הרלוונטיות למניין השנים? התשובה לכך אינה ידועה.

תם ולא נשלם…

פרויקט הקטלוג וההנגשה של ארכיוני רבנים, הציב בפני ארכיונאי הספרייה הלאומית אתגרים מורכבים ויוצאי דופן, בדגש על פענוח כתבי היד המיוחדים והבנת סגנון הכתיבה הטיפוסי של כל אחד מהמחברים, לרבות שיטות רישום התאריך העברי. מתוך המסמכים בכלל, ומתוך החידות והרמיזות שבתאריכים בפרט, מסתמנת האינטימיות הטקסטואלית של הכותבים והנמענים עם המקורות העבריים.

כתבה זו התאפשרה הודות לתרומתו האדיבה של מר אהרון פרידמן, שתרם לטובת רישום והנגשת הארכיונים המוזכרים בה. הארכיונאית יעל ברזון אחראית על קטלוג והנגשה של ארכיוני רבנים במסגרת פרויקט המתנהל בספרייה הלאומית. תודה לד"ר יעקב פוקס, ממחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית, על עזרתו הרבה בהכנת הכתבה.

השמלה הלבנה שלי: למה לובשים לבן ביום כיפור?

רובנו כנראה נגיע לבית הכנסת או לארוחה המשפחתית לבושים לבן ונתפלל שלא יפול עלינו סלק ואף אחד לא ישפוך עלינו כוס יין. אבל האם ידעתם שגם חלק מהגברים יגיעו לבית הכנסת בשמלה לבנה? נעים להכיר, הקיטל

מתפלל לובש קיטל ערב יום כיפור, באדיבות הצלם דנצ'ו ארנון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

עם בוא הסתיו, קולקציות של שמלות לבנות צצות כמו פטריות אחרי הגשם בכל רחבי הקניונים. אפילו שמדובר בצבע הכי פחות פרקטי ללבישה לצד שולחן החג, נגיע כולנו באאוטפיט אחיד של לבן על לבן, שכן הצבע הלבן מקושר אצל בני האדם לחגיגיות, קדושה, טוהר ויוקרתיות מאז שחר ההיסטוריה, והוא חלק בלתי נפרד מ"המדים" של חגי תשרי.

הצבע הלבן מלווה את האנושות מראשיתה, אבל הוא עבר כברת דרך ארוכה מהפיכתו מצבע טקסי על ציורי מערות לצבע הממלא את הדרופ החדש של קסטרו ורנואר. הצטרפו אלינו למסע בעקבות הצבע הלבן.

שמלה לבנה משכית
שמלה לבנה שעיצבה תמרה יובל ג'ונס עבור 'משכית' בתחילת שנות ה-70. ארכיון תמרה יובל ג'ונס זמין דיגיטלית, באדיבות בעלת הארכיון ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, שנקר-הנדסה.עיצוב.אמנות ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד. 

בראשית היו לבן, שחור ואדום

לחברה האנושית תמיד הייתה עין חמדנית כלפי צבעים בוהקים. שלושת הצבעים הראשונים שבני האדם הצליחו להפיק היו לבן, שחור ואדום. את העדויות הראשונות לכך אפשר לראות בציורי הסלע במערת לאסקו בצרפת, המתוארכים לתקופה הפלאוליתית העליונה. דמויותיהם של סוסים, שוורים וכוכבים וגרמי שמים, צוירו בידיים ומחומרים טבעיים. את הצבע הלבן, אגב, הפיקו בדרך כלל מאבנים, עצמות וצדפים.

כמה אלפי שנים לאחר מכן, בעולם העתיק, הצבע הלבן סימל מעמד גבוה בין היתר בשל הצבע הגולמי של הפשתן והמותרות הכרוכות ביכולת לשמור אותו נקי. 

בימי הביניים באירופה קושר הצבע הלבן לא רק לקדושה אלא גם למוות, ונעשה מקובל לצייר נשמות בצבע לבן בתיאורי "ביאת ישו השניה" בכנסיות רבות. אבל אז חל מפנה ששינה את מעמדו של הצבע הלבן: אט אט אמצעי הייצור של הצבע השחור הלכו והוזלו, וכך הוא הפסיק להיות בהישג ידה של האצולה בלבד. ככל שהצבע השחור היה זול יותר, הלכה ונפרדה מהצבע הלבן המשמעות המורבידית שלו והועתקה לצבע השחור שסימל כובד ראש, כבוד ומוות, ואילו הצבע הלבן התייחד לטוהר, קדושה ותמימות.

800px The Young Queen Victoria
דיוקן המלכה ויקטוריה בגיל 23, שמן על בד, פרנס אקסויר וינטרהאלטר

מארש חתונה

בעת המודרנית טכניקות הצביעה השתפרו בצורה משמעותית והצבע הלבן החל להיות בוהק ומבריק כפי שלא היה בעבר. הוא נעשה נפוץ ופופולארי יותר, בתחילה בקרב האצולה האירופאית ובהדרגה, עם שיפור אמצעי הייצור, גם בקרב  שאר האוכלוסייה.

אחת מנקודות המפנה המשמעותיות ביותר בפופולריות של הצבע הלבן היא שמלת הכלה של המלכה ויקטוריה (1819-1901). לאורך ההיסטוריה כלות לבשו ביום חתונתן שמלה חגיגית אך מעשית, בה ניתן להשתמש לעיתים קרובות כמו בימי חג או שבת, שמלתה של ויקטוריה הפכה את שמלת התמונה לפריט חד פעמי, שרצוי שיהיה מרהיב ועוצר נשימה.

ואכן, כאשר נישאה המלכה ויקטוריה לנסיך אלברט היא הדהימה את כולם בשמלה לבנה וצחורה, שנועדה במיוחד ובלבד לחגיגות הנישואין שלה, והפכה מאז לקוד לבוש מחייב לכלה. ההצלחה הגדולה של השמלה הלבנה קשורה כמובן גם קשר הדוק לכך שהצבע מסמל טוהר, וכמובן בתולין.

Isidor Kaufmann Portrait Of A Rabbi Wearing A Kittel And Tallith
דיוקן של רב לובש קיטל, איזידור קאופמן

אאוטפיט איום ונורא לימים נוראים

ומה קורה אצלנו, בארון הבגדים היהודי? בישראל של ימי התנ"ך, בגדיהם של הכהנים בבית המקדש היו לבנים. הכהן הגדול לבש במהלך עבודתו מספר מערכות בגדים, חלקן מוזהבות ויקרות מאוד, אך כאשר עסק במלאכות הייחודיות ליום כיפור הוא לבש לבן. בגדי הלבן קושרו לשמחה, וגם בנות ישראל נהגו ללבוש בגדים צחורים בט"ו באב וביום כיפור כאשר היו יוצאות לחלל בכרמים, וכן בחגים ובשבתות.

במסורת אשכנז התייחד לאורך השנים מנהג ללבוש לפני ראש השנה  "קיטל" – בגד מיוחד או שמלה לגברים, אם תרצו, הנלבש בעדות אשכנז לקראת הימים הנוראים, וכולו לבן. הקיטל הוא מעין שמלה לבנה ופשוטה חסרת קישוטים שנקשרת ברצועת בד לבנה מסביב למותניים, ומיועדת לגברים.  לפני שאומץ כמלבוש לחגי ישראל, הוא נלבש באירועים משמעותיים כמו מתחת לחופה, לצד שמלת הכלה הלבנה, וכן כאשר הובאו המתים לקבורה, אז נהגו לקבור את הגברים לבושים בקיטל שלהם.

בקרב קהילות יהודיות שונות היה נהוג ללבוש את הקיטל ביום כיפור ולעיתים גם בראש השנה. באחרות הקפידו ללבוש אותו שתי פעמים בשנה, בימים הנוראים ובליל הסדר. לכן, ממליץ נחום זיטר, מנהל ייעוץ והדרכה בספרייה הלאומית, להקפיד לכבס את הקיטל בין האירועים הללו כדי למנוע הצטברות חמץ על הבגד. וגם אז – לא כל הגברים אמורים להתהדר במלבוש החגיגי. בחלק מהקהילות נהוג שכל הגברים הנשואים לובשים אותו ואילו אצל אחרות רק בעלי התפקידים (גבאי, חזן, בעל תוקע) הם אלו שלובשים קיטל לבן.

איך הפך הקיטל לבגד רב שימושי, שמתאים לנו גם בעת שמחה וגם בסוף ימינו? לקיטל היו תנאי ייצור יחודיים שקושרו להיותו בגד תכריכים הנלבש לקבר. כך היה נהוג שלא יכיל כיסים, כי אף אחד לא לוקח איתו שום דבר לקבר, וכן שלא יהיה מקושט או יכיל קשרים ושרוכים כדי לשמור על פשטותו.

"לסבא שלי היו שני קיטלים", מספר נחום זיטר, "ולכאורה, למה צריך שני קיטלים? הרי מתים רק פעם אחת. אלא שהוא היה החזן בבית הכנסת, ואת תפילת ראש השנה הוא היה מסיים מזיע מאוד, אז הוא הקפיד שיהיה לו קיטל נקי ליום השני של ראש השנה. וכך יצא שהוא השאיר אחריו קיטל נוסף אחרי שהוא נפטר, מה שמאוד נדיר".

יום הכיפורים מאוריצי גוטליב
"יהודים מתפללים", שמן על בד, 1878, מאוריצי גוטליב

זה כאב כשנפלת מגן עדן?

יש הטוענים שהקיטל נלבש כבר בימי המשנה, כסדין או גלימה לבנים שנלבשו במיוחד לכבוד השבת. במדרש איכה רבה מתוארת תקרית בה רומאי לועג לבגד השבת היהודי שהוא מחזיק לנצח משום שהם אינם לובשים אותו אלא יום אחד בשבוע. 
בתלמוד הירושלמי מתואר המנהג ללבוש בגדי לבן ביום כיפור. התלמוד מתייחס כבר אז לדואליות של החגים, לשמחה ולעצב והחרדה שמהולים בהן ולכך שהלבוש הלבן הוא ביטוי של רגשות ביטחון ושמחה למרות שראש השנה ויום כיפור נתפסו כיום הדין:

"איזו אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף…אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים…ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים".
(תלמוד ירושלמי, ראש השנה, פרק א הלכה ג')

הקשר בין הבגד הלבן חגיגי לשמחה אט אט לבש משמעויות מאופקות יותר באירופה של ימי הביניים. רבי מרדכי בן הלל אשכנזי מביא בשמו של המהר"ם טעם אחר למנהג:

 "וגם טעמא כי ביום טוב העולם שמחים, וילבשו שרגני"ט (כינוי לקיטל) שהוא מלבוש מתים, ויזכרו את יום המיתה, ולא יתגאה לבו עליו".

כלומר למרות המעמד המשמח של יום החג על האדם ללבוש תכריכים כדי להזכיר לעצמו את יום מותו ואת ארעיות חייו. בתוך כך התפתח טעם נוסף ללבישת בגדי הלבן, והוא כדי לבלבל את השטן בהיותנו דומים למלאכים משום שביום כיפור צמים ולכן ממילא עוסקים בהידמות למלאכים שלא יכולים לחטוא.

"בעדות המזרח לא היה בגד ספציפי כמו הקיטל", מסביר נחום זיטר, "אולם בכל זאת רווח המנהג ללבוש לבן. עדות המזרח הושפעו מאוד מהקבלה, ושם יש התייחסות חיובית מאוד לבגדי פשתן לבנים, יש גם קשר סימבולי לרחב הזונה שהחביאה את המרגלים בתוך פשתן. כך שההקשר הקבלי השפיע מאוד על עדות המזרח והמנהג השפיע וחלחל הלאה".

76 02 13 27 1
"שמלת השבת של חנה'לה" עיבוד תיאטרלי לסיפורו של שוויגר-דמיאל (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

את תלכי בשדות

גם בישראל המודרנית לא נפקד מקומו של השובל הלבן. בקיבוצים הצבע הלבן נלבש דווקא בחג שבועות כחלק מהחג המסמל חיבור לאדמה והתבואה. וגם בספרות הילדים לבישת לבן מועברת לדור הצעיר בספרים כמו ""Yael and her new white dress" או "שמלת השבת של חנהל'ה", ספרים חינוכיים המלמדים אותנו שהשכר האמיתי של מצווה הוא להצליח לשמור על שמלה לבנה – נקיה.

גם השנה, למרות כל מה שעברנו נשב מסביב לשולחנות חג, וכנראה שבכל זאת, רובנו נלבש לבן. צבע שמסמל שאיפה לטוב, לטוהר, למשהו גדול ומופלא יותר מאיתנו, ושהמוות והחיים שלובים זה בזה. הלוואי שהפעם, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. 

מיכל אדמוני: הסופרת שכתבה חיים טובים יותר מתוך הקושי

מיכל אדמוני עברה הרבה סבל, אתגרים וקשיים בחייה, אחרי שהליך רפואי הותיר אותה נכה והכתיבה הייתה עבורה מפלט, הגשמה עצמית ומרפא למכאוביה. את התובנות והאהבה שלה היא העבירה הלאה - לקוראים וגם לשכניה בכפר עזה שהגיעו לשיחות עידוד ונחמה על מרפסת ביתה. בשבעה באוקטובר היא נרצחה יחד עם בנה גיא, רגע לפני שסיימה לכתוב את ספרה השלישי. פרויקט מיוחד

832 629 Blog 7.10

מיכל אדמוני לצד ספרה "רציתי צבעים בהירים"

“אנחנו לא אחראים לקלפים שמחלקים לנו אבל אנחנו בוחרים איך לשחק בהם, ואיך שנשחק איתם, כך יראו חיינו. החיים שלי הטלטלו כאילו היו סירת דייגים באמצע צונאמי. הם התפרקו, ואני הרכבתי אותם מחדש כך שיתאימו לי במדויק. זה לא היה פשוט ולא קרה ברגע. לקח לי ארבע שנים להבין לאן אני רוצה ללכת. להביא את האופטימיות ואת הכוחות שבי לידי ביטוי ולתת לאחרים  כוחות להמשיך הלאה, באומץ". 

כשמיכל אדמוני ז"ל כתבה את המילים הללו, היא לא הייתה מודעת לאופן האכזרי בו יסתיימו חייה. יחד עם זאת, לא מדובר במכבסת מילים. מיכל טרפה את החיים במלואם גם לאחר שנפגעה והפכה לנכה, הגשימה חלומות ועשתה כל שביכולתה להיאחז בחיים ולעזור לאחרים במצבים דומים להתמודד עם אתגרי הנכות והכאב. היא עשתה זאת בספרים שלה, בהרצאות שהעבירה, בעזרה לזולת ואפילו ב"מרפסת הטיפולית" (כך היא קראה לה) המרפסת בביתה, ששימשה כתובת לתושבי כפר עזה להגיע ולשוחח איתה על כל דבר שבעולם, לקבל חיבוק או עצה חמה ואוהבת. "אנחנו משפחה שקמה ממשברים, אנחנו תמיד מחפשים את האור בצורה אמיתית ולא בתיאוריה" מספר דורון אדמוני, אלמנה של מיכל. "אני יודע שזה מה שמיכל הייתה רוצה". 

מיכל נולדה ב-5 במאי 1966 בקיבוץ בית קשת, וכשהייתה בת חמש עברה עם משפחתה למושב עין ורד. בצבא שירתה בגרעין נח"ל. בהמשך הגיעה לעבוד במערכת החינוך של קיבוץ כפר עזה, שם הכירה את דורון. אלו היו נישואיו השניים של דורון והשניים גידלו יחד ארבעה ילדים, שניים מהם מנישואיו הקודמים, ושניים שנולדו לשניהם. 

Img 20240922 Wa0003
מיכל וילדיה, משמאל גיא שנרצח יחד איתה. מתוך אלבום פרטי.

הרבה לפני ה-7 באוקטובר התמודדה אדמוני עם קושי וכאב ששינו את חייה: "לפני 20 שנה מיכל עברה הליך רפואי שהסתבך. הוא הותיר אותה חבולה ונכה, סובלת מכאבי תופת ברמת היום יום. היא עברה שיקום במשך חצי שנה בבית לוינשטיין. אחרי חצי שנה אמרתי לה די בואי נלך הביתה". הם חזרו לביתם שבכפר עזה והמשיכו את השיקום שם – הם התקינו בבית אמצעים שיעזרו למיכל והיא מצידה, לא ויתרה. בהתחלה הייתה עם כסא גלגלים ובהמשך עם קביים. "עשינו הכל", מספר דורון שמאותו רגע הקדיש את חייו לסיוע ושיקום של מיכל, ואליו הצטרפה כל המשפחה. "היא למדה לאט לעשות הכל ועבדה קשה מאוד בשיקום. אחרי כמעט שנה מצבה הרפואי שוב הסתבך והיא עברה תסחיף ריאתי. במשך שלושה ימים הייתה מתה וניצלה גם מזה. כל משבר כזה חיזק את המשפחה ולמדנו להתמודד". מספר דורון. אחרי הליך שיקומי נוסף חזרה מיכל לביתה.

מיכל לא ויתרה לעצמה מעולם, אבל כתושבת העוטף המתמודדת עם מוגבלות היה לה קשה, אובייקטיבית, להתמודד ההתקפות הבלתי פוסקות, בהם נדרשים התושבים להגיע במהירות לממ"ד. הפגיעה והשיקום הביאו לאדמוני גם מתנה יוצאת דופן: היא תמיד אהבה לכתוב, ואחרים אף החמיאו לה על כישרון הכתיבה שלה. היא החלה לכתוב פוסטים בעמוד הפייסבוק שלה, כמעט מידי יום. בגלל מצבה הרפואי היא סבלה מכאבים כל הזמן והמקלדת שימשה לה כמפלט. בהמשך, נאמר למיכל שיש במילים שלה סיפורים של ממש ועלה בה הרעיון להפוך אותם לספר. "מכיוון שמיכל סבלה מאוד מכאבים היה לה קשה לישון. היא הייתה מתעוררת כל בוקר בארבע בבוקר, וכותבת במרפסת. היא התחברה לעורכת לשונית וספרותית והתהליך של הספר הראשון לקח שנתיים של כתיבה עד שיצא לאור. היא הייתה מאושרת מאוד. פשוט הייתה בעננים". דורון מספר בהתרגשות מהולה בעצב.

הוא מדגיש שמרגע יציאת הספר "רציתי צבעים בהירים" לאור, מיכל הייתה אחרת. דווקא התקופה שאחרי התלאות הרפואיות הקשות והנכות, הפכה אותה, לדבריה, לאדם שהולך עד הסוף ומגשים חלומות. "היא הייתה קוראת לי 'מגשים החלומות שלי' והייתה מאוד פעילה, מלאת תעוזה. אפשר לומר שהיא המציאה את עצמה מחדש. היא הלכה ללמוד אימון רפואי (קואצ'ינג). היא התחילה לטפל באנשים שחוו משברים. היא התחילה להדריך בעמותות וביטוח לאומי, הסתובבה בכל הארץ עם הסיפור שלה ושמחת החיים שלה, משמשת השראה לאנשים אחרים ומדריכת קבוצות. לא עניין אותה בכלל הכסף בסיפור, היא לא הרוויחה מזה. היא רצתה לעזור לאנשים", הוא אומר. כשיצא הספר החלה מיכל לערוך הרצאות בעקבותיו. אנשים מכל קצוות הארץ הגיעו לשמוע את הסיפור שלה. היא הקפידה להעביר את משנתה בהרצאות הללו – לא לשקוע, לצמוח מהכאב.

Img 20240922 Wa0002
מיכל וגיא. מתוך אלבום פרטי.

"תרגמנו את הספר לאנגלית והוא נמכר באמזון. אין לתאר את האושר שלה מזה, זו הייתה ההגשמה שלה. ואז היא חשבה על הספר השני". מספר לנו דורון. "רציתי צבעים בהירים" יצא בשנת 2018. "באת אליי" ראה אור אחריו בשנת 2021. 

הספרים של מיכל לא היו אוטוביוגרפים, אך כמובן עסקו בנושאים שקרובים אליה ובהתמודדות עם משברים ונכות. הספר "רציתי צבעים בהירים" מביא את סיפורה של אלה, אישה צעירה שעברה תאונת דרכים ומאושפזת במחלקת נפגעי עמוד השדרה בבית חולים שיקומי. כעת עליה ללמוד מחדש את החיים ואת גופה. אלה מרגישה כמו אסירה במחלקה ובתוך גופה. אלה שרוצה שוב להיות נחשקת והייתה בחורה מינית ותוססת מתחילה להיפתח שוב לעולם בעקבות אהבה שצצה. "באת אליי" ספרה השני של מיכל, עוסק בחייה של מיקה, אם גרושה לשתי בנות שהנכות אינה חדשה לה באופן יחסי. עלילת הספר מתרחשת כשלוש שנים לאחר שעברה תאונת סקי והליך רפואי שכשל והותיר אותה בקביים. מיקה מתמקדת באמהות, עבודה וחברים ולחלוטין מרחיקה ממנה כל מי שמנסה להתקרב מבחוץ. הזמנה לפגישת מחזור עם מי שלמדו איתה בתיכון אליה מיקה מסרבת בנחישות, מביאה אותה להתכתבות סוערת ומפתיעה. 

Img 20240922 Wa0000
מיכל חותמת על ספרה הראשון "רציתי צבעים בהירים". מתוך אלבום פרטי.

למרות הנושאים הלא פשוטים שמועלים בהם, ספריה של מיכל מלאים בהומור, אהבה ותשוקה. מה שמייחד אותם ואולי הופך אותם לבולטים וחדשניים בנוף הספרות הישראלי, הוא שהם מתייחסים לשבר הגוף והנפש מנקודת מבט אחרת – של צמיחה, חיות וגם מיניות. התשוקה מבעבעת מתוך הדפים ואינה מבודדת אנשים בעלי מוגבלויות מהנאה, תאווה ומיניות. "הסיפורים שלה בסופו של דבר הם סיפורים של אהבה שלומדים בהם לחיות ולהיות נחשקת גם אם אתה לא אדם רגיל עם מגבלה כזו או אחרת" מסכם דורון. מיכל עצמה טענה שהמילים הללו בערו בה וברגע שהעט התחבר לדף – נרגעה. 

חודש לפני שנרצחה בטבח ה-7 באוקטובר מיכל סיפרה לדורון שסיימה את מלאכת הכתיבה על ספרה השלישי. היא לא הספיקה לראות אותו יוצא לאור. "אני אתחיל לעבוד על הספר" אומר דורון בכאב. "אני עוד לא בשלב הזה כרגע, אני עוד לא מסוגל להביא את עצמי לכך נפשית אבל כמובן שאוציא את הספר לאור בעתיד".

ב-7 באוקטובר דורון שהה בארה"ב עם בתו. הוא התכתב עם מיכל וברגע שלא ענתה, טס לארץ כשהוא בטוח מה קרה – מיכל וגיא נרצחו. "הרגשתי משהו שאי אפשר להסביר. אלוהים שלח לי תחושה כזו.  נחתתי בארץ והודיעו לי באופן לא רשמי. הכל צפיתי מראש ולא טעיתי. אם נגזר עליהם להרצח לפחות היו זה עם זו". לאחר הטבח המחריד מצאו כוחות ההצלה את מיכל וגיא יחד, מחובקים וללא רוח חיים. לבקשתו של דורון הם נטמנו יחד בבית העלמין בחלקה הצבאית שבתל מונד.

אחרי מותם, התגייס דורון כדי להמשיך את המורשת של מיכל וגיא. "זו השליחות שלנו. אני שכרתי דירה בהרצליה עם הבת הקטנה. הבת הגדולה גרה בשפיים והבן השני שלי גר בארה"ב. אנחנו מנסים להיות בעשייה. מעבר לספר של מיכל, היא התאהבה במקום ביוון וחלמה שיהיה לה שם בית קיט בו תוכל לכתוב, מול הים. קנינו את הבית לא מזמן. עכשיו אני משפץ אותו והוא הולך להיות מקום מיוחד, הבית של מיכל וגיא".

Img 20240922 Wa0004
גיא ומיכל והקביים בצד. מתוך אלבום פרטי.

דורון הוא אדם ביישן שלא אוהב להיות בפרונט, אבל העזרה והאנרגיה המהפנטת של מיכל סחפה אותו, ולאחר מותה, רבים ניגשו אליו לדבר איתו על הספרים שכתבה. "באיזשהו מקום הספרים מספרים גם את הסיפור שלנו. סיפור שאינו מובן מאליו. לא התחתנתי עם אישה נכה. בהתחלה, כשהתגלתה המגבלה שלה, לא ידעתי מה יעזור  לה. אבל לאט לאט למדתי. האהבה ביני ובין מיכל תמיד פרחה. הבן שלנו גיא, שנרצח יחד איתה בידי מחבלי חמאס, תמיד אמר שלימדנו אותו מה זו זוגיות ומה זו אהבה". 

Img 20240922 Wa0006
גיא אדמוני. מתוך אלבום פרטי.

המשפחתיות מורגשת גם היא בין דפים הספרים. משפחת אדמוני המורחבת אהבה לטייל, ללכת למשחקים של הפועל תל אביב – כל בני המשפחה אדומים בנשמה – והם דגלו בהרחבת אופקים והגשמת חלומות. הקשר של מיכל עם בנה גיא היה קרוב במיוחד. "מהרגע שנולד, הם היו מחוברים כאחד, תמיד, לא עזבו אחד את השנייה". החיבור העמוק בין גיא למיכל הודגש בכל הטקסטים שנכתבו לכבודם ובכל ההספדים. גיא, קצין צעיר בצה"ל, התגלה כבר מגיל צעיר כילד רגיש, אמיץ ונחוש, שידע לתת מענה לרבים מהאתגרים שעמדו בפני משפחתו. הקשר החזק שלו עם אמו נבנה מתוך הערכה הדדית ומחויבות עמוקה זה לזה. הוא עבד שנים רבות עם ילדים ובוגרים עם מוגבלויות. הוא הדריך בתנועת הנוער עמיח”י בסניף הוד השרון, וגם במועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים בגן לימ”ן בכפר סבא. 

שישה ימים לפני שנרצחה כתבה מיכל בעמוד הפייסבוק שלה: "אני אוהבת ללכת אחרי הלב שלי. כי הלב שלי מביא אותי למקומות מופלאים". הלב הענק של מיכל עדיין פועם ברוחו, דרך הספרים שכתבה, האנשים שאהבו אותה וכמובן הקשר והחיבור המדהים עם בנה גיא. בחייה ובמותה מיכל אדמוני היא סמל לכוחה של תקווה ואמונה, וליכולת למצוא אור גם ברגעים האפלים ביותר.

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד