“אנחנו לא אחראים לקלפים שמחלקים לנו אבל אנחנו בוחרים איך לשחק בהם, ואיך שנשחק איתם, כך יראו חיינו. החיים שלי הטלטלו כאילו היו סירת דייגים באמצע צונאמי. הם התפרקו, ואני הרכבתי אותם מחדש כך שיתאימו לי במדויק. זה לא היה פשוט ולא קרה ברגע. לקח לי ארבע שנים להבין לאן אני רוצה ללכת. להביא את האופטימיות ואת הכוחות שבי לידי ביטוי ולתת לאחרים כוחות להמשיך הלאה, באומץ".
כשמיכל אדמוני ז"ל כתבה את המילים הללו, היא לא הייתה מודעת לאופן האכזרי בו יסתיימו חייה. יחד עם זאת, לא מדובר במכבסת מילים. מיכל טרפה את החיים במלואם גם לאחר שנפגעה והפכה לנכה, הגשימה חלומות ועשתה כל שביכולתה להיאחז בחיים ולעזור לאחרים במצבים דומים להתמודד עם אתגרי הנכות והכאב. היא עשתה זאת בספרים שלה, בהרצאות שהעבירה, בעזרה לזולת ואפילו ב"מרפסת הטיפולית" (כך היא קראה לה) המרפסת בביתה, ששימשה כתובת לתושבי כפר עזה להגיע ולשוחח איתה על כל דבר שבעולם, לקבל חיבוק או עצה חמה ואוהבת. "אנחנו משפחה שקמה ממשברים, אנחנו תמיד מחפשים את האור בצורה אמיתית ולא בתיאוריה" מספר דורון אדמוני, אלמנה של מיכל. "אני יודע שזה מה שמיכל הייתה רוצה".
מיכל נולדה ב-5 במאי 1966 בקיבוץ בית קשת, וכשהייתה בת חמש עברה עם משפחתה למושב עין ורד. בצבא שירתה בגרעין נח"ל. בהמשך הגיעה לעבוד במערכת החינוך של קיבוץ כפר עזה, שם הכירה את דורון. אלו היו נישואיו השניים של דורון והשניים גידלו יחד ארבעה ילדים, שניים מהם מנישואיו הקודמים, ושניים שנולדו לשניהם.
הרבה לפני ה-7 באוקטובר התמודדה אדמוני עם קושי וכאב ששינו את חייה: "לפני 20 שנה מיכל עברה הליך רפואי שהסתבך. הוא הותיר אותה חבולה ונכה, סובלת מכאבי תופת ברמת היום יום. היא עברה שיקום במשך חצי שנה בבית לוינשטיין. אחרי חצי שנה אמרתי לה די בואי נלך הביתה". הם חזרו לביתם שבכפר עזה והמשיכו את השיקום שם – הם התקינו בבית אמצעים שיעזרו למיכל והיא מצידה, לא ויתרה. בהתחלה הייתה עם כסא גלגלים ובהמשך עם קביים. "עשינו הכל", מספר דורון שמאותו רגע הקדיש את חייו לסיוע ושיקום של מיכל, ואליו הצטרפה כל המשפחה. "היא למדה לאט לעשות הכל ועבדה קשה מאוד בשיקום. אחרי כמעט שנה מצבה הרפואי שוב הסתבך והיא עברה תסחיף ריאתי. במשך שלושה ימים הייתה מתה וניצלה גם מזה. כל משבר כזה חיזק את המשפחה ולמדנו להתמודד". מספר דורון. אחרי הליך שיקומי נוסף חזרה מיכל לביתה.
מיכל לא ויתרה לעצמה מעולם, אבל כתושבת העוטף המתמודדת עם מוגבלות היה לה קשה, אובייקטיבית, להתמודד ההתקפות הבלתי פוסקות, בהם נדרשים התושבים להגיע במהירות לממ"ד. הפגיעה והשיקום הביאו לאדמוני גם מתנה יוצאת דופן: היא תמיד אהבה לכתוב, ואחרים אף החמיאו לה על כישרון הכתיבה שלה. היא החלה לכתוב פוסטים בעמוד הפייסבוק שלה, כמעט מידי יום. בגלל מצבה הרפואי היא סבלה מכאבים כל הזמן והמקלדת שימשה לה כמפלט. בהמשך, נאמר למיכל שיש במילים שלה סיפורים של ממש ועלה בה הרעיון להפוך אותם לספר. "מכיוון שמיכל סבלה מאוד מכאבים היה לה קשה לישון. היא הייתה מתעוררת כל בוקר בארבע בבוקר, וכותבת במרפסת. היא התחברה לעורכת לשונית וספרותית והתהליך של הספר הראשון לקח שנתיים של כתיבה עד שיצא לאור. היא הייתה מאושרת מאוד. פשוט הייתה בעננים". דורון מספר בהתרגשות מהולה בעצב.
הוא מדגיש שמרגע יציאת הספר "רציתי צבעים בהירים" לאור, מיכל הייתה אחרת. דווקא התקופה שאחרי התלאות הרפואיות הקשות והנכות, הפכה אותה, לדבריה, לאדם שהולך עד הסוף ומגשים חלומות. "היא הייתה קוראת לי 'מגשים החלומות שלי' והייתה מאוד פעילה, מלאת תעוזה. אפשר לומר שהיא המציאה את עצמה מחדש. היא הלכה ללמוד אימון רפואי (קואצ'ינג). היא התחילה לטפל באנשים שחוו משברים. היא התחילה להדריך בעמותות וביטוח לאומי, הסתובבה בכל הארץ עם הסיפור שלה ושמחת החיים שלה, משמשת השראה לאנשים אחרים ומדריכת קבוצות. לא עניין אותה בכלל הכסף בסיפור, היא לא הרוויחה מזה. היא רצתה לעזור לאנשים", הוא אומר. כשיצא הספר החלה מיכל לערוך הרצאות בעקבותיו. אנשים מכל קצוות הארץ הגיעו לשמוע את הסיפור שלה. היא הקפידה להעביר את משנתה בהרצאות הללו – לא לשקוע, לצמוח מהכאב.
"תרגמנו את הספר לאנגלית והוא נמכר באמזון. אין לתאר את האושר שלה מזה, זו הייתה ההגשמה שלה. ואז היא חשבה על הספר השני". מספר לנו דורון. "רציתי צבעים בהירים" יצא בשנת 2018. "באת אליי" ראה אור אחריו בשנת 2021.
הספרים של מיכל לא היו אוטוביוגרפים, אך כמובן עסקו בנושאים שקרובים אליה ובהתמודדות עם משברים ונכות. הספר "רציתי צבעים בהירים" מביא את סיפורה של אלה, אישה צעירה שעברה תאונת דרכים ומאושפזת במחלקת נפגעי עמוד השדרה בבית חולים שיקומי. כעת עליה ללמוד מחדש את החיים ואת גופה. אלה מרגישה כמו אסירה במחלקה ובתוך גופה. אלה שרוצה שוב להיות נחשקת והייתה בחורה מינית ותוססת מתחילה להיפתח שוב לעולם בעקבות אהבה שצצה. "באת אליי" ספרה השני של מיכל, עוסק בחייה של מיקה, אם גרושה לשתי בנות שהנכות אינה חדשה לה באופן יחסי. עלילת הספר מתרחשת כשלוש שנים לאחר שעברה תאונת סקי והליך רפואי שכשל והותיר אותה בקביים. מיקה מתמקדת באמהות, עבודה וחברים ולחלוטין מרחיקה ממנה כל מי שמנסה להתקרב מבחוץ. הזמנה לפגישת מחזור עם מי שלמדו איתה בתיכון אליה מיקה מסרבת בנחישות, מביאה אותה להתכתבות סוערת ומפתיעה.
למרות הנושאים הלא פשוטים שמועלים בהם, ספריה של מיכל מלאים בהומור, אהבה ותשוקה. מה שמייחד אותם ואולי הופך אותם לבולטים וחדשניים בנוף הספרות הישראלי, הוא שהם מתייחסים לשבר הגוף והנפש מנקודת מבט אחרת – של צמיחה, חיות וגם מיניות. התשוקה מבעבעת מתוך הדפים ואינה מבודדת אנשים בעלי מוגבלויות מהנאה, תאווה ומיניות. "הסיפורים שלה בסופו של דבר הם סיפורים של אהבה שלומדים בהם לחיות ולהיות נחשקת גם אם אתה לא אדם רגיל עם מגבלה כזו או אחרת" מסכם דורון. מיכל עצמה טענה שהמילים הללו בערו בה וברגע שהעט התחבר לדף – נרגעה.
חודש לפני שנרצחה בטבח ה-7 באוקטובר מיכל סיפרה לדורון שסיימה את מלאכת הכתיבה על ספרה השלישי. היא לא הספיקה לראות אותו יוצא לאור. "אני אתחיל לעבוד על הספר" אומר דורון בכאב. "אני עוד לא בשלב הזה כרגע, אני עוד לא מסוגל להביא את עצמי לכך נפשית אבל כמובן שאוציא את הספר לאור בעתיד".
ב-7 באוקטובר דורון שהה בארה"ב עם בתו. הוא התכתב עם מיכל וברגע שלא ענתה, טס לארץ כשהוא בטוח מה קרה – מיכל וגיא נרצחו. "הרגשתי משהו שאי אפשר להסביר. אלוהים שלח לי תחושה כזו. נחתתי בארץ והודיעו לי באופן לא רשמי. הכל צפיתי מראש ולא טעיתי. אם נגזר עליהם להרצח לפחות היו זה עם זו". לאחר הטבח המחריד מצאו כוחות ההצלה את מיכל וגיא יחד, מחובקים וללא רוח חיים. לבקשתו של דורון הם נטמנו יחד בבית העלמין בחלקה הצבאית שבתל מונד.
אחרי מותם, התגייס דורון כדי להמשיך את המורשת של מיכל וגיא. "זו השליחות שלנו. אני שכרתי דירה בהרצליה עם הבת הקטנה. הבת הגדולה גרה בשפיים והבן השני שלי גר בארה"ב. אנחנו מנסים להיות בעשייה. מעבר לספר של מיכל, היא התאהבה במקום ביוון וחלמה שיהיה לה שם בית קיט בו תוכל לכתוב, מול הים. קנינו את הבית לא מזמן. עכשיו אני משפץ אותו והוא הולך להיות מקום מיוחד, הבית של מיכל וגיא".
דורון הוא אדם ביישן שלא אוהב להיות בפרונט, אבל העזרה והאנרגיה המהפנטת של מיכל סחפה אותו, ולאחר מותה, רבים ניגשו אליו לדבר איתו על הספרים שכתבה. "באיזשהו מקום הספרים מספרים גם את הסיפור שלנו. סיפור שאינו מובן מאליו. לא התחתנתי עם אישה נכה. בהתחלה, כשהתגלתה המגבלה שלה, לא ידעתי מה יעזור לה. אבל לאט לאט למדתי. האהבה ביני ובין מיכל תמיד פרחה. הבן שלנו גיא, שנרצח יחד איתה בידי מחבלי חמאס, תמיד אמר שלימדנו אותו מה זו זוגיות ומה זו אהבה".
המשפחתיות מורגשת גם היא בין דפים הספרים. משפחת אדמוני המורחבת אהבה לטייל, ללכת למשחקים של הפועל תל אביב – כל בני המשפחה אדומים בנשמה – והם דגלו בהרחבת אופקים והגשמת חלומות. הקשר של מיכל עם בנה גיא היה קרוב במיוחד. "מהרגע שנולד, הם היו מחוברים כאחד, תמיד, לא עזבו אחד את השנייה". החיבור העמוק בין גיא למיכל הודגש בכל הטקסטים שנכתבו לכבודם ובכל ההספדים. גיא, קצין צעיר בצה"ל, התגלה כבר מגיל צעיר כילד רגיש, אמיץ ונחוש, שידע לתת מענה לרבים מהאתגרים שעמדו בפני משפחתו. הקשר החזק שלו עם אמו נבנה מתוך הערכה הדדית ומחויבות עמוקה זה לזה. הוא עבד שנים רבות עם ילדים ובוגרים עם מוגבלויות. הוא הדריך בתנועת הנוער עמיח”י בסניף הוד השרון, וגם במועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים בגן לימ”ן בכפר סבא.
שישה ימים לפני שנרצחה כתבה מיכל בעמוד הפייסבוק שלה: "אני אוהבת ללכת אחרי הלב שלי. כי הלב שלי מביא אותי למקומות מופלאים". הלב הענק של מיכל עדיין פועם ברוחו, דרך הספרים שכתבה, האנשים שאהבו אותה וכמובן הקשר והחיבור המדהים עם בנה גיא. בחייה ובמותה מיכל אדמוני היא סמל לכוחה של תקווה ואמונה, וליכולת למצוא אור גם ברגעים האפלים ביותר.
