אם הייתם נכנסים לשיעורים של ד"ר חיים כצמן במדע המדינה, הייתם מגלים שאת שתי הדקות הראשונות של כל שיעור שהעביר הקדיש למדיטציה. העולם בחוץ מלא רעשים, הסחות דעת ומטרדים, נהג לומר לתלמידיו. לכן היה חשוב לו ששתי הדקות הראשונות של שיעוריו יעברו יחד במדיטציה, ליצור חיץ בין העולם שם בחוץ לשיעורים בכיתה.
הפתיחה המדיטטיבית של השיעורים לא הייתה הדבר היחיד שהפך את ד"ר כצמן לנוף חריג בין כותלי האקדמיה. ספק אם יש עוד מרצה בארץ שבחר מיוזמתו לממן את לימודיו באמצעות עבודה במוסך או בגינון. כל מי שהכיר את כצמן סיפר שהוא היה אדם שעקרונותיו היו נר לרגליו – ואם האמין משהו, דבק בו ויהיה מה. ואם היה משהו שכצמן האמין בו זה שילוב של עבודת ידיים לצד עבודת רוח – וככה עשה. פרופסור דורון שולצינר, ממכללת הדסה בירושלים, סיפר שהכיר את כצמן לראשונה כשהאחרון היה המתרגל שלו בקורס "מבוא ליחסים בינלאומיים": "הוא היה מגיע למשרד והידיים שלו היו מלאות בגריז, שזה מראה מאוד לא מוכר באוניברסיטה. ככה גיליתי שהוא עובד גם במוסך", סיפר שולצינר.
***
חיים כצמן נולד למשפחה אקדמאית דתית-לאומית מפתח תקווה. כבר בילדותו הוא הוגדר כמחונן, אך למרות זאת העדיף לבלות את זמנו דווקא עם חבריו במקום להתמקד בלימודים. על אף שהוא וחבריו נהגו לשחק כדורגל מדי שבוע, הוא לא תמיד היה השחקן המצטיין. למעשה, אחד מחברי ילדותו התוודה שהוא נהג להתפלל בבקשה שכצמן לא ייבחר לקבוצתו – כדי שלא ייפגעו סיכוייו לנצח.
אבל כצמן נודע כמי שלא מפחד ממשימות מפרכות, ומילא אותם בהתמדה וחריצות מעוררי הערצה. כשהציב לעצמו מטרה הוא דבק בה, ככה היה למשל עם העבודה במוסך. אביעד בשארי, חברו, מספר: "היו לו שתי ידיים שמאליות, אבל למנהל המוסך היה המון סבלנות והוא נתן לו להשתפשף בעבודה. הוא נתן לו ללמוד את כולה, ולאט לאט כצמן למד".
"דברים תמיד היו מתחילים אצלו מתחושה פנימית של 'יש פה אתגר'", מספר לנו בשארי. "האתגר היה מדליק אותו והוא היה נכנס למוד שבו הוא מתחיל לעבוד ונכנס לאיזה שהיא שגרה. הוא היה מגדיר לעצמו כללים כאלה, למשל, 'עכשיו אני קם בבוקר ויושב שעה וכותב, לא משנה מה'. ואז לאט לאט זה היה מגיע לנקודה שבה הדברים הגיעו לו בקלות וזה הפך להיות יותר יצירה מאשר עבודה. אבל הוא עבד קשה בשביל להשיג את הדברים, אז כן, קל לבוא ולהגיד איזה בן אדם מוכשר הוא היה – אבל זה היה כישרון שהיה משולב בהמון של עבודה קשה, עד להצלחה", אומר בשארי.
לצד העבודה הפיזית, לווה את כצמן גם עולם הרוח. מוזיקה למשל, תמיד הייתה חלק מהחיים שלו. כמתבגר החליט שהוא רוצה ללמוד לנגן על גיטרה, הוא מצא לעצמו מורה, קנה גיטרה, והתחיל ללמוד.
"היו לו בבית רמקולים ענקיים כמו שיש במסיבות, ותמיד משהו נוגן ברקע." מספר בשארי. "זה הגיע למצב שאני הפסקתי לשים מוזיקה בבית שלי, פשוט הייתי פותח חלון ושומע מה מגיע מהבית של כצמן. הוא היה אחד כזה שמגלה אלבומים ואז 'חורש' עליהם מההתחלה ועד הסוף".
בשנים האחרונות כצמן החליט להפוך את אהבתו למוזיקה גם לתחביב והחל לתקלט. כמו בכל דבר שעשה, גם כאן היה מדובר בבחירה מודעות לשלב אומנות עם תפיסות ערכיות: הוא החליט להפוך לדי.ג'יי שמתמחה במוזיקה ערבית כדי לחשוף את הציבור בישראל למוזיקה הזו. את המוזיקה הערבית גילה ד"ר חיים כצמן כשלמד את השפה, התאהב במוזיקה והחליט שהוא רוצה להנגיש אותה לקהל הישראלי.
"הוא רצה שאנשים יתחברו ושהתרבות הזו תונגש." מספר בשארי, "אבל עם הזמן הוא הבין שאם הוא רוצה שהמוזיקה שלו באמת תחבר בין אנשים – אז הוא צריך שקודם כל שהיא תהיה ממש טובה בפני עצמה, ורק אחרי זה כל השאר. הוא התחיל להפוך לדי.ג'יי טוב, והמסיבות שלו הפכו למקום שבו יש דוברי עברית ודוברי ערבית יחד במרחב. הוא יצר מרחב שבו רקדו איתנו גם בדואים – שזה משהו שעד אז אף פעם לא היה לנו. כמה זמן לפני ה-7 באוקטובר אמרתי לו 'תשמע, אתה כבר הופך להיות די.ג'יי שאנחנו באים למסיבות שלו לא רק בגלל שאתה חבר שלנו ואנחנו חייבים, אלא בגלל שאנחנו ממש נהנים גם מהמוזיקה'. המוזיקה עצמה הפכה להיות אחת מהמתנות שלו לעולם הזה", בשארי אומר.
לצד המוזיקה, גם ספרים תמיד ליוו את כצמן ולקחו חלק חשוב בעיצוב תפיסת עולמו. משפחתו וחבריו מעידים שהוא קרא מגיל צעיר – והרבה ("לפחות ספר אחד בשבוע אם לא יותר" אומר בשארי). כנער הוא החל לקרוא ספרים של ריצ'רד דוקינס שהיו בעלי השפעה מהותית בהחלטה שלו לחזור בשאלה בסופו של דבר. אמו חנה מספרת שבגיל 16 הוא התעמת איתה על כך שזה לא בסדר להכריח ילדים לצום. הוא ביסס את טענותיו על סמך אחד מספריו של דוקינס. מאז, חנה מספרת, למרות שהיא עצמה המשיכה לצום, היא דאגה שבכל צום, יהיה בבית אוכל שיהיה נגיש לילדים ושידעו שהם יכולים לקחת בלי לשאול או לעדכן אותה.
לצד ספרים של דוקינס, החל כצמן גם לקרוא ספרים על פילוסופיה. בגיל 16 הוא נזרק מהישיבה התיכונית שבה למד, לאחר שסירב לדרישת הנהלת הישיבה להצניע את ביקורתו הדתית. הוא נשלח ללימודי תיכון אקסטרניים ובמקביל ללימודים אקסטרניים, כשהיה בגיל 17, החל גם תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה.
אחרי שירותו הצבאי הוא ביקש להשלים את לימודיו ולהרחיבם לתואר ראשון בפילוסופיה. מהר מאוד גילה שלא יוכל לעשות באוניברסיטה הפתוחה תואר רק בפילוסופיה, ונאלץ להירשם למסלול דו-חוגי. מבין האופציות השונות שהוצעו לו הוא בחר במדע המדינה. תוך כדי לימודיו, התאהב בתחום והחליט להמשיך לתואר שני – ולאחר מכן לדוקטורט – דווקא במדע המדינה.
לנושא עליו בחר לכתוב את עבודת התזה שלו – הגותו הפוליטית של הרב גינזבורג – הגיע לגמרי במקרה. כשעבד במוסך, הוא נתקל בכמה מכוניות שהיו מודבקות עליהם סטיקרים ממשנתו של הרב גינזבורג. הסטיקרים משכו את תשומת ליבו של כצמן, ובסופו של דבר, נשאב לעבודת תזה על הגותו הפוליטית של הרב גינזבורג ומקומה בפוליטיקה של העולם הדתי-לאומי בימינו.
רבים מעמיתיו, כולל המנחה שלו, ד"ר יואל מגדל, תיארו אותו כחוקר מבריק עם חשיבה ייחודית וחדשנית. לאחר שסיים את התזה שלו, הוא החליט להמשיך ולחקור את העולם הדתי-לאומי של ימינו. הוא החל לחקור את עליית השמרנות, הניאו-ליברליזם והשפעת האמריקניזציה על התפיסות הפוליטיות בציבור הדתי-לאומי. הוא היה מהחוקרים הראשונים שחקרו את עלייתם של גופים כגון "פורום קהלת" – עוד לפני שהפורום הגיע לתודעה הציבורית בעקבות הרפורמה המשפטית.
לצד התשוקה למחקר אקדמי הקדיש כצמן כמעט את כל זמנו ומרצו מחוץ לאקדמיה לקידום קיבוץ חולית, הקיבוץ הזעיר הממוקם קרוב לגבול עם רצועת עזה ומצרים, ובפרט לטיפוח הגינה הקהילתית של הקיבוץ. גם כשהחיים בקיבוץ המרוחק פגעו בסיכויי הקריירה שלו – הוא דבק בקיבוץ. גם כשהמשמעות היתה לעשות את הדרך מהקיבוץ למכללת הדסה בירושלים פעמיים בשבוע- יותר משעתיים של נסיעה לכל כיוון – הוא תמיד בחר להישאר בקיבוץ.
לקיבוץ חולית הוא הגיע בעקבות בשארי. הוא הצטרף לקיבוץ אחרי שחרורו מהצבא, שנה לאחר שבשארי הצטרף לקיבוץ. "תחילה הוא היה מהוסס ואמר שלא אצפה שיקח חלק בוועדות, אבל מהר מאוד הוא הפך לאחד הדמויות הכי פעילות בקיבוץ", מספר בשארי. מאז, למעט תקופה קצרה בה עשה דוקטורט בארצות הברית – לא עזב את הקיבוץ.
בחודשים האחרונים לחייו כצמן התלבט לגבי המשך הקריירה האקדמית שלו. בין היתר, הוא שקל לטוס לפוסט-דוקטורט בחו"ל, אך הידיעה שייאלץ לעזוב את הקיבוץ שוב הקשתה עליו.
בסופ"ש של ה-7 באוקטובר היה כצמן אמור לחגוג יום הולדת בקיבוץ, אבל כמה מחברי הקיבוץ נסעו לחופשות משפחתיות והוחלט לדחות את החגיגות. ב-7 באוקטובר בשש וחצי בבוקר, כשהחלו האזעקות, נכנס כצמן לממ"ד שלו. זמן קצר לאחר מכן, הוא יצר קשר עם השכנה שלו, אביטל אלג'ם. לאחר מכן, ניצל את אחת ההפוגות להגיע לביתה ולסייע לה.
כשהבינו שמחבלים חדרו לקיבוץ – הם החליטו להסתתר בארון. המחבלים הצליחו להיכנס לבית בו שהו, מצאו את כצמן בארון – וירו בו מטווח קצר. אביטל נחטפה תחילה לעזה יחד עם שני ילדים של שכנה אחרת שנרצחה – אך בסופו של דבר הצליחו להשתחרר מהמחבלים כשהם כבר בתוך רצועת עזה. בסופו של דבר, אביטל ושני הילדים הצליחו לצעוד ברגל חזרה לתוך שטח ישראל. כצמן, נשאר מאחור, בארון, בקיבוץ שכל כך אהב. הוא היה בן 32 במותו.
חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד
_________
מכללת הדסה הקימה קרן למלגות לסטודטים בחוג לממשל שבו לימד כצמן לזכרו. ניתן לתרום לקרן כאן. ביולי 2024 פרסמה אוניברסיטת תל אביב ספר אסופת מאמרים "האמריקניזציה של הימין הישראלי" – לזכרו של ד"ר חיים כצמן.
