"ברגע זה אתה מחזיק ספר. איפה אתה רואה את הספר?… האור נופל על הספר, מוחזר, פוגע בעדשת העיניים שלך ומוקרן כדמות מהופכת על הרשתית.. אם כך, אתה למעשה רואה את הספר בתוכך.

איפה אתה רואה את העולם כולו?

בתוכך.

כל החוויה האנושית היא במאת האחוזים יצירה עצמית. ..

זה השינוי הבסיסי שחייב לקרות. אל תחפש דרך החוצה מאומללות. אל תחפש דרך החוצה מסבל. יש רק דרך אחרת – והיא פנימה.

[מתוך: "הנדסה פנימית – מדריך של יוגי לאושר" מאת סדגורו, ע"מ 40-41].

"כולנו נמות בסוף, פשוט אף אחד לא יודע מתי. השאלה היא איך חיינו ומה עשינו בַּזמן שניתן לנו." אומר לנו אחמד דיאב, חבר קרוב של יונתן (שפיק) ריכטר ז"ל, שנרצח במתקפת החמאס ב-7 באוקטובר. ריכטר התנדב במתן עזרה נפשית במסיבת הנובה, כשהחלה המתקפה. "שפיק השפיע מאוד על חיינו, גם בזכות הספר הזה." 

"הספר הזה" הוא "הנדסה פנימית – מדריך של יוגי לאושר", שתורגם על ידי ריכטר. בחיפושינו בספרייה הלאומית אחר יצירות של מי שנרצחו בשבת השחורה הופתענו למצוא ספר שכתב מנהיג רוחני מהודו בשם סדגורו (Sadhguru), ויצא לאור בעברית ב-2023. הספר שתירגם ריכטר עוסק בדרכים בהן אנחנו יכולים לעזור לעצמנו ולהגיע לאושר ולרווחה תוך אימוץ הבנות רוחניות ופרקטיות פשוטות. 

מיהו אותו אדם שהיה עסוק בפרויקט כה גדול כמו תרגום ספר הדרכה לחיים, ונרצח כל כך קרוב לזמן צאתו לאור?

יצאנו למסע בעקבות יונתן (שפיק) ריכטר, וגילינו אדם יוצא דופן ולו עולם עשיר של רוח ועשייה גם יחד, אדם שחייו יכולים לשמש השראה לכל אחד מאיתנו. נדמה שכל דבר שקשור לשפיק הוא ייחודי. אימו ואלמנתו, המו"ל שלו וחבר טוב – כולם מדברים עליו במעין רוגע ומתוך תחושה עמוקה של הודיה על שזכו לזמן משותף איתו. 

יונתן (שפיק) ריכטר נולד גדל וחי בכפר האמנים עין הוד, שהוריו היו ממייסדיו. שפיק (מבוטא Shafik) הוא כינוי שדבק בו עוד מילדות, כך מספרת אימו, אלי בן צבי, לכן נקרא לו ככה גם אנחנו.

"כילד שפיק היה מצד אחד מאוד פיזי, שובב, קופץ, מטפס ורץ ומצד שני מאוזן וקשוב", אומרת אמו. "לא פעם היו פונים אליי אנשים זרים ושואלים: 'את אמא של שפיק? תדעי שיש לך את הילד הכי מדהים בעולם'" היא מספרת ומוסיפה, "שמעתי את זה עוד מהמון אנשים בהמשך החיים". 

בתקופת השירות הצבאי שלו ביחידת ממר"ם הכיר שפיק את אשתו, דורון. שפיק הפך לאבא בגיל צעיר, לשתי בנות – גאיה, בת 21, וסול בת ה-17 – איתן היה לו קשר מיוחד. "הוא היא אבא מדהים, נוכח בכל הרבדים של החיים שלהן ונהנה מאוד מהאבהות – גם כמחליף חיתולים וגם כחונך לחיים" מספרת דורון.

כדי להתפרנס ניהל שפיק קריירה מצליחה בהייטק, תחילה בתחום הגיימינג ולאחר מכן כעצמאי בתחום, רחוק מאוד מהעולם הרוחני העשיר שמופיע בספר שתרגם, אז איך מגיע איש הייטק בן 45 לתרגום של ספר הנחיה רוחנית?

ההייטקיסט שהפך למתרגם

"יום אחד שלחתי לו סרטון שראיתי ביוטיוב שחשבתי שיעניין אותו", מספרת אלי בן צבי אמו. הסרטון היה של אותו מנהיג רוחני, סדגורו. שפיק התאהב בו מייד והחל להקשיב להרצאותיו ולקרוא כל מה שהיה יכול אודותיו. כבר באותו יום הזמין את הספר שכתב סדגורו והחל לקרוא בו. בעקבות העניין הרב שלו בכתביו נסע שפיק להודו, לאשראם של סדגורו והשתתף בסמינר שנערך שם. ההתעמקות בפילוסופיה של סדגורו שינתה את ההסתכלות של שפיק על המציאות; הוא התחבר לדרך הרוחנית של סדגורו שכללה גם תרגולים יומיומיים של יוגה. 

הספר "הנדסה פנימית" מאפשר צלילה וגילוי של עומקים ומשמעויות חדשות בחיי היומיום. הוא מומלץ לכל מי שרוצה להבין יותר את חייו ולחיות בצורה נעימה וטובה יותר. הוא קל לקריאה ולא פעם פסקה או שתיים סיפקו לי חומר למחשבה למשך שעות רבות. ב'דבר המתרגם' שבפתיחת הספר כותב שפיק: "לסדגורו התוודעתי לראשונה בשנת 2019. גיליתי אדם מרתק שפתח עבורי דלת לחיים טובים ושמחים יותר. כל פעם ששבתי וקראתי בטקסט נגלו בפניי היבטים חדשים ועומקים נוספים. זהו ספר שאפשר ואף מומלץ לקרוא יותר מפעם אחת".

שפיק ידע שרבים יתקשו לקרוא ולהבין את הגותו של סדגורו באנגלית ורצה להביא את הידע הזה גם לאחרים בישראל . לבסוף החליט שפיק שהוא יקח על עצמו לתרגם את הספר לעברית.

"זה לא היה פשוט" מספר יובל בן מרדכי, מי שהיה אז המו"ל של הוצאת ספרים אסטרולוג, שהוציאה לאור את הספר בשיתוף עם ידיעות ספרים. הפרויקט כולו לקח בערך שלוש שנים, מאחר ושפיק עשה הכל בהתנדבות, בזמנו החופשי. בן מרדכי לימד אותו את רזי המקצוע והצמיד לשפיק את עורכת התרגום המנוסה סיגל גפן.

גפן מספרת כמה הופתעה לגלות שהספר שהיא עורכת לא תורגם על ידי מתרגם ותיק ומנוסה: " זה היה מדהים. אי אפשר היה להרגיש שזה התרגום הראשון שלו. והרגשתי כמה הנושא היה קרוב לליבו". אמו, איתה התייעץ לעיתים לגבי התרגום, סיפרה: "כל משפט היה משמעותי לו, היינו דנים שעות, והוא היה הולך לישון ולמחרת היו לו תובנות על התרגום של אותו משפט. זה היה תהליך מרתק". 

כחלק מהתעמקותו בהגותו של סדגורו, שפיק נחשף לארגון בינלאומי של מתנדבים בשם Isha (מילה בסנסקריט שמשמעותה the formless divine) אותו הקים המנהיג הרוחני מהודו, סדגורו, שמטרתו לקדם את כל האנשים בעולם למקום בו הם ממצים את הפוטנציאל שלהם בחיים האלה, בהרמוניה עם עצמם ועם הסביבה. שפיק תרם לשלוחת הארגון בישראל באמצעות פעילותו בצוות התרגום של תכניו של סדגורו. בנוסף לתרגום הספר, הוא תרגם תכנים עבור רשתות החברתיות השונות, כדי להנגישם לכל. שם גם הכיר את אחמד דיאב, והם נהיו חברים טובים ואף נסעו יחד לתכנית נוספת של סדגורו באשראם שלו בהודו. "שפיק" כך מספר עליו דיאב, "היה ידוע בטוטאליות שלו, אם הוא נכנס למשהו – עשה אותו עד הסוף. הוא רצה להביא לשינוי בארץ, להביא את החברה להיות יותר מודעת וזו הייתה התרומה שלו, והוא השקיע בה אינסוף שעות".

משהו שנשאר ממנו

הספר יצא לאור בקיץ 2023: "סוף סוף היה לנו, לכל המתנדבים ב-Isha איך להנגיש לחברים ולמשפחה את מה שכל כך נגע בנו, זה היה רגע מרגש לקהילה. אני זוכר ששפיק אמר לי: 'אחי, אני לא מאמין שזה קורה..'". מיד אחרי שסיים את עבודת התרגום של הספר הראשון התחיל שפיק לתרגם גם את הספר השני של סדגורו: "קארמה", אותו לא הספיק להשלים. 

"בכל בן-אדם יש משהו שלא אוהב גבולות, שמשתוקק להיהפך לחסר גבולות. .. לא משנה כמה נשיג, תמיד נרצה להיות יותר. לו רק היינו בוחנים זאת מקרוב, היינו מבינים שהכמיהה הזו איננה ליותר; הכמיהה הזו היא ל-הכול. כולנו מבקשים להיהפך לאינסופיים. ..

ברגע שהבנתי שהכמיהה האנושית איננה לדבר מסוים, אלא פשוט להתרחבות חסרת גבולות, התעוררה בי בהירות מסוימת. כשראיתי שכולם מסוגלים לזה, נראה לי אך טבעי לרצות לחלוק את זה. כל מטרתי מאז הייתה איכשהו להדביק אחרים בחוויה הזו, להעיר אותם לעובדה שהמצב הזה של אושר, של חופש, של חוסר גבולות, לא יוכל להימנע מהם אלא אם כן הם יעמדו בדרכה של התסיסה הטבעית של החיים.

[מתוך: "הנדסה פנימית – מדריך של יוגי לאושר" מאת סדגורו, ע"מ 33-34]

המתנדב האינסופי

התרגום היה דבר נוסף מיני רבים ששפיק עשה בהתנדבות, כחלק מהרצון שלו לתרום לעולם טוב יותר. 

בנוסף להשקעה של שפיק במיזמים של ISHA, הוא התנדב גם בחלוקת חבילות מזון לנזקקים, ובמהלך השנתיים האחרונות הוא מצא זמן להתנדבות נוספת: מיזם מיוחד של עמותת עלם שנקרא "אנשים טובים" ובמסגרתו מלווים שעברו הכשרה מגיעים למסיבות טראנס ומקימים בהן מתחם בטוח אליו יכולים המשתתפים להגיע, אם הם חשים שלא בטוב וזקוקים לסיוע רגשי ראשוני. הוא הגיע למסיבת הנובה כמתנדב הארגון. הוא נרצח שם, יחד עם שתי מתנדבות נוספות מאותו מיזם: סיגל וליאור. הוא היה בן 48 במותו.

תרגומו של שפיק לספר נגע ברבים גם מחוץ לקהילת ISHA. בן צבי מספרת על אחת מההודעות הרבות שקיבלה לאחר מותו של שפיק. מתן צ׳פניצקי, מוסיקאי, מנהל התוכנית האקדמית ללימודי ג'אז בשיתוף הניו-סקול ניו יורק, כתב לה: "יונתן תרגם את הספר של סדגורו בדיוק כמו שתרגמתי במוחי את השיחות הרבות איתו ששמעתי באנגלית. התרגום קולח, מדוייק, קליל, ושנון. כל מילה ופסיק קיבלו עולם של תשומת לב. מאסטרפיס."

בן צבי נמצאת כעת בשלבים הראשונים של יוזמה להקמת מרכז מוזיקה לזכרו של שפיק בעין הוד. בשיחה איתן ניכר שאלי ודורון רק מתחילות לעבד את האבל על האובדן העצום, את החלל העצום שהשאיר אחריו שפיק, כבעל, כבן וכאיש שהרבה לעשות טוב בעולם. "הוא היה מענטש, אדם עם שאר רוח, נדיב, מתחשב וחכם – וגם האיש הכי מצחיק בעולם – ועוד הרבה יותר" מוסיפה בן צבי, "הספר שתרגם הוא עוד הדהוד בעולם למי שהוא היה".

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד

"המפגש עם מרסל היה תמיד חוויה של השראה, ובין אם היה זה בכיתה, בפרויקט מדעי או בשיחה אישית, היא נגעה בלבבות והותירה חותם שאינו נשכח", כך מספרת ד"ר יעל שורץ ממכון ויצמן על הקולגה והחברה הטובה מרסל פרייליך קפלון ז"ל שנרצחה באותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר. משיחות עם מי שהיא נגעה בליבם גילינו כי מרסל הייתה לא רק מדענית וכותבת אלא גם אשת חינוך מסורה ומקצועית, שראתה לנגד עיניה מטרה נעלה של הנגשת הכימיה לתלמידי ישראל.

מרסל פרייליך קפלון עלתה לארץ ממרוקו בגיל שלוש עם הוריה חנה וניסים מדינה והייתה הבת ה-13 מתוך 14 אחים ואחיות. המשפחה שוכנה במעברה בבאר שבע, ובהמשך עברו לשכונה ד' בעיר. המקצוע האהוב על מרסל בתיכון היה כימיה והיא ממש התאהבה בו. לאחר שירות בצבא כמורה חיילת, סיימה תואר ראשון ושני בכימיה באוניברסיטת בן-גוריון והקדישה את חייה להוראת הכימיה לתלמידי תיכון. בסוף שנות ה-90 פגשה את ד"ר מירי קסנר ממכון ויצמן למדע, שהזמינה אותה להשתתף בפרויקטים של המכון. מירי מספרת שכבר מתחילת היכרותה עם מרסל התרשמה מאד מאופייה המיוחד ומיכולותיה: "הצעתי לה להיות מעורבת בפרויקטים שלנו לקידום לימודי הכימיה בבתי-הספר באזור הדרום. היא הייתה חכמה, מסורה, מאורגנת, בעלת רעיונות יצירתיים ונתנה אנרגיה חיובית לכל האחרים שעבדו אתה. היא הייתה מורה נהדרת לתלמידים וגם למורים. תמיד חיפשנו אנשים כאלה והייתי בטוחה שהיא תגיע רחוק".

בהמשך, נרשמה מרסל לדוקטורט במכון ויצמן למדע, והתמקדה במחקר פורץ דרך בתחום הוראת הכימיה באמצעות כלים אינטראקטיביים באינטרנט בהדרכת פרופ' אבי הופשטיין וד"ר מירי קסנר.  "מרסל עסקה בכל המרכיבים של הוראת המדעים – כמורה בתיכון, כמפתחת חומרי למידה, כחוקרת וכמדריכת מורים – מגוון כישורים שלעתים רחוקות משולבים באדם אחד", אומר פרופ' הופשטיין. לאחר שסיימה את לימודיה ב-2007, המשיכה לעבוד במכון ויצמן ובהמשך גם במכון דוידסון לחינוך מדעי. מירי מוסיפה ומספרת: "המשכנו להיות בקשר גם כשדרכנו נפרדו ובמשך השנים היינו שותפות לכתיבה אקדמית. העבודה אתה הייתה תמיד ממוקדת, יעילה ומהנה. הדבר האחרון שכתבנו יחד התפרסם בספטמבר 2023, מספר שבועות לפני הטבח הנורא".

מרסל נישאה לנוריאל ויחד גידלו שלושה ילדים: מור, זיו ועמית. המשפחה הגיעה לקיבוץ בארי והיא הפכה לקיבוצניקית לכל דבר – כך שאפילו הוצע לה לא אחת תפקיד מזכירת הקיבוץ. אבל מרסל העדיפה להעמיק את הידע ולהקדיש את עצמה לפרויקט חייה – הוראת הכימיה, פיתוח חומרים והכשרת מורים. לא רק שהעמיקה בהבנת המדע, אלא גם ידעה להנגיש אותו באהבה וברגישות לתלמידיה, לעמיתיה ולכל מי שהזדמן להיות בסביבתה. אחרי שמרסל ונוריאל החליטו להיפרד, היא הכירה את בן זוגה, דרור קפלון ז"ל בשידוך והשניים החלו את פרק ב' של הזוגיות בחייהם. הם היו זוג מאוהב מאוד, סקרנים, אוהבי טבע וטיולים. בשנותיהם האחרונות העמיקו בשיטת התזונה של הרמב"ם, ואורח חיים פעיל ובריא היה חשוב להם ביותר. 

מרסל עסקה בפיתוח חומרי לימוד, הייתה מעורבת בהקמת תחרות "יש לנו כימיה" לתלמידי תיכון, ופעלה רבות בתחום הכשרת המורים. היא הובילה פרויקטים רבים, ביניהם פיתוח קהילות למידה מקצועיות עבור מורים למדע וטכנולוגיה. ב-15 השנים האחרונות, הייתה שותפה לפיתוח ספרי לימוד במדע וטכנולוגיה, כלים דיגיטליים ופרויקטים שונים, כולל פרקים במדע החומרים במסגרת "מטמו"ן חדש". יחד עם עמיתיה, פרסמה מאמרים מדעיים וספרים, כשהאחרון בהם יצא לאור בספטמבר 2023. 

בספרייה הלאומית מצויים ספרים רבים שהייתה שותפה לכתיבתם, בהם: "חוקרים חומרי חיים", "מסע אל היסודות לכיתה ח'", "חוקרים חומר ואנרגיה". גם עבודת המחקר שלה לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בהנחיית ד"ר דני קוסט אצורה בספריה: "חישובים סמיאמפיריים לבדיקת השפעת שינוים גאומטריים על תכונות קומפלקסי מעבר מטען". הדוקטורט שלה עסק בנושא "הפעלה והערכה של שילוב פעילויות ממוחשבות בסביבה אינטרנטית בנושא מבנה וקישור בלימודי הכימיה בכיתה י'". כל אלו הם עדות לתרומה החשובה של מרסל להנגשת מקצוע הכימיה לתלמידים.

ד"ר יעל שורץ ממכון ויצמן מתארת את מרסל כ"פצצת אנרגיה", אישה המחויבת לתפקידה ברמה המקצועית והמסורה ביותר, דעתנית ו"ראש גדול" בכל מובן המילה. "הספרים האלה היו הפרויקט הראשון שהשתלבה בו בחטיבות הביניים. כל הרעיון היה להפוך את החומרים לאינטרקטיבים וזה מה שעשתה עד שנרצחה. הייתה תקופה קצרה שהיא עבדה במכון דוידסון לחינוך, שם הייתה מעורבת בפרויקט של סרטונים קצרים ומעניינים. זה היה פיתוח מחוץ לתכנית" מתארת שורץ. "לעבוד איתה היה עונג צרוף. היא הייתה מסוג הנשים שמעיפה אותך לגבהים. גם כשעבדנו יחד בהכשרת מורים, השתלמות מורים בקיץ. המורים עפו עליה. והיה לה גם תפקיד חשוב בקהילות. היא ניהלה פרויקט במדעים שעסק בשיח של מורים על הפרקטיקה".

שורץ ומרסל לא היו רק קולגות, אלא גם חברות טובות. שורץ מספרת שגם בשעותיה האחרונות, הביעה מרסל דאגה לבנה של שורץ שהוקפץ לעזה. באותה שבת בו קרה האסון, נחשפה שורץ למה שעבר על מרסל ודרור, שלב אחר שלב, בשידור חי. "יש לנו קבוצת וואטסאפ שלנו ושאלנו את מרסל מה קורה ואם היא בסדר", מתארת שורץ. "היא אמרה שהם סגורים בממ"ד, וככה זה התחיל. היינו איתה בקשר שוטף כל כמה דקות. היא סיפרה על היריות על החלון על הבית, על הצעקות מסביב. היא אמרה שהיא מפחדת ואז שהקשר נותק. הבנו שמשהו נורא קורה. קיוויתי כל כך שנגמרה לה הסוללה. קיוויתי שהצליחה לברוח. כל כמה דקות ניסיתי להתקשר ולכתוב לה שתיתן סימן. למחרת בבוקר חיפשתי את הילדים שלה ברשתות החברתיות. הגעתי לבנה זיו והוא סיפר שמניחים שמרסל ודרור נחטפו לעזה, אחרי כמה ימי המתנה, שמענו את הבשורה המרה מכל". 

בני הזוג שהו כארבע שעות בממ"ד עד שמחבלים פרצו לביתם. בנה של מרסל, זיו פרייליך, סיפר לנו כי עוד באותו היום הוא ואחיו נחשפו לסרטון שבו היא ובן זוגה מובלים קשורים מחוץ לביתם. יום למחרת, הגיע לידי האחים לסרטון נוסף שבו הם נראים מוטלים חסרי חיים. "בעזרתנו תהליך זיהוי הגופה של אמא שלי זורז ותוך כמה ימים הגיעו אלינו נציגים רשמיים מהצבא והודיעו לנו באופן רשמי. כאשר אנחנו כבר די בטוחים מה עלה בגורלה".

שורץ ראתה גם את אותם סרטונים קשים של חברתה האהובה: "הסרטון הזה, לא יצא לי מהראש. חודשים ניסיתי ללכת לישון והתמונה שלה, מובלת החוצה אל מותה, לא עזב אותי. הוא לא עוזב אותי עד היום" מספרת שורץ.

למרסל היו עוד חלומות שלא הספיקה להגשים. תזונת הרמב"ם ריתקה אותה והיא תכננה להוציא ספר על תזונת ורפואת הרמב"ם מנקודת מבט מודרנית של המדע, ולצאת להרצאות מלמדות על הנושא. חברי הצוות שלה ממכון ויצמן שעודם שבורים מהאסון, משתמשים בתוכניות ובתכנים שטוותה שלה וממשיכים לפתח אותם ואת מורשתה. "למדתי ממנה הרבה על טוטאליות. על מה זה להיות בן אדם טוטאלי" אומרת שורץ בעצב. "טוטאליות בעבודה, בחברות, במשפחה. נאמנות שלא ניתן לתאר. אבל זה כל כך הרבה יותר מזה – אי אפשר היה לפספס את מרסל. היא הייתה חברה שלי, ואני מתגעגעת אליה. היא חסרה לי כל יום". 

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד

גרוטי הוא כלב גרוטאות. הוא עשוי מפחית מיץ, איזולירבנד, חתיכות בד ובקבוקי פלסטיק. אבל עבור בלהה ינון, מחברת הספרים "גרוטי" ו"פרפרית, גרוטי ואני", גרוטי הוא כלב שמירה וחבר נאמן, שהיא יצרה כדי לחבר אותנו לטבע ולהזכיר לנו לשמור עליו. 

הספר "גרוטי", שיצא בשנת 1993, היה חלק מחזון ארוך שנים של ינון, ששאפה לחנך את הדור הצעיר לשמירה על הטבע, לפשטות המיחזור והיצירה. ינון הייתה אמנית, מורה ליצירה ואשת חינוך, וגם מנחת הורים מוסמכת מטעם "מכון אדלר", שהתגוררה במושב נתיב העשרה. בגיל 56 יצאה לפנסיה מוקדמת והקימה במושב סטודיו. שם יצרה, עבדה ולימדה – בעיקר סביב "דרך המנדלה" – אמנות המהווה תרגול מדיטטיבי, ואופן ביטוי של ערכים אנושיים אוניברסליים, ומחזקת את יכולות הריכוז והאיזון.

הסטודיו הוא החלק היחיד שנשאר שלם בביתה של בלהה ובן זוגה יעקב במושב "נתיב העשרה". השבת השחורה ב-7 באוקטובר גדעה את חייהם, אך לא את החלומות, היצירה והאהבה שהפיצה בלהה לתלמידיה, למשפחתה, לחמשת ילדיה להם הקדישה את הספרים, ולכל מי שהכיר אותה. 

בלהה הוגדרה "הנעדרת האחרונה" של טבח ה-7 באוקטובר. בתחילת אוגוסט 2024 אישר צה"ל כי הצליח לזהות את גופתה. באותו בוקר ארור חדרו שלושה מחבלים למושב נתיב העשרה. יעקב נרצח בטבח וגופתו זוהתה. בלהה הוגדרה כנעדרת כיוון שלא היה סימן כי נחטפה לעזה וכי בתחילה לא אותרו שרידי גופתה. כיוון שהשניים היו יחד, המשפחה ציפתה לבשורה הקשה ואף החליטו לשבת שבעה על שני ההורים יחד, כבר ביום שלמחרת הטבח. על אף זאת, הידיעה הסופית הכאיבה והציפה את הרגשות הקשים והטראומה. 

בשיחה עמה, מספרת בתה, מעין ינון, על ספריה של בלהה שנמצאים בספרייה הלאומית, ועל תפיסת עולמה של אמה: "אבא שלי תמיד היה צוחק על אמא שהיא אוספת זבל. היא באמת הקדימה את זמנה בנושא המיחזור. היא הייתה עושה דברים מדהימים", אמרה לנו מעין. "אני זוכרת עבודות שלה תלויות עוד מאז שאני תינוקת. זה היה חלק מהתודעה שלה ושל אבא שלי, שהיה אגרונום. היה להם חיבור לטבע ולאדמה, והיא האמינה שכמה שפחות לקנות יותר טוב".

בספר "גרוטי", ילד בודד מרכיב לעצמו כלב מגרוטאות והכלב הופך להיות חבר שלו. הוא מציג את הכלב להוריו, שבהתחלה לא מתחברים לרעיון, אך בהמשך עוזרים לילדם להוסיף עוד אלמנטים לבובת הכלב. גרוטי שומר על הילד, הבית והגינה ומזכיר לבני המשפחה לשמור על הטבע. 

בספר ההמשך, "פרפרית, גרוטי ואני", הילד וחברו הטוב גרוטי מוצאים שקית שמתגלגלת ברחוב. הם הופכים אותה לבובת פרפר בשם פרפרית. פרפרית מלמדת אותם לשמוח ולרקוד. שני הספרים מכילים תיאור מפורט לילדים בדפים האחרונים, המלמדים איך להכין גרוטי ופרפרית משלהם באמצעות בקבוקים, פקקים, שקיות ועוד. 

אצל מעין נמצאת בובת גרוטי המקורית מהספר: "במקור אמא שלי ומאוריציו המאייר הגישו את הטקסט והאיורים לספר לקרן מלגות וזכו במקום הראשון. כך היא פרסמה והוציאה אותו. אני זוכרת את ההתרגשות שלה ושלנו כשהספרים הגיעו. כל הנכדים עברו סדנה להכנת גרוטי וגם פרפרית. במסיבת יום הולדת 4 של הבת שלי, אמא והיא הכינו הצגה לגן לפי הסיפור של קיפניס, "שלושה פרפרים". אמא הכינה שלושה פרפרים בדיוק כמו פרפרית".

עולם הספר, היצירה ואומנות הקראת הסיפורים היו חלק יומיומי מחייה של בלהה. היא התגעגעה מאוד לנכדיה שמתגוררים בלונדון. בכל בוקר, הייתה קמה לקרוא להם סיפור בזום, והנכדים היו מתיישבים ומאזינים לסבתא בלהה. החיבור של בלהה לילדים ולנכדים, בארץ ובחו"ל, היה יוצא דופן, והיא בחרה לדבר אליהם בשפת החושים והיצירה. "היא האמינה שמותר להרגיש הכל ושהם צריכים לבטא את היצירתיות שבהם. הבית שלה היה כמעט בלי דברים שצריך 'לשמור' עליהם, אפשר היה להתנהג באופן משוחרר גם אם משהו נופל. מסביב הייתה הרבה יצירה, דפים וטושים וקוביות. תמיד היה אפשר למצוא משהו לעשות שהוא לא צפייה במסכים. זה בסיס האווירה שהייתה בבית", מספרת מעין. "בחצר הייתה 'פינת הזעם'. מי שממש כעס והיה צריך להוציא את הכעס שלו – זכה לעשות את זה שם. היא הייתה נותנת לילדים צלחות ואפשר היה לשבור ולהטיח בפינה הזו שיש בה המון שברים של כל מיני צלחות. אני מצטערת שלא הבנתי אז עד כמה היא הבינה לנפש הילדים והנוער, לקח לי זמן להבין, אבל הנכדים פשוט הרוויחו סבתא וסבא שמאוד רגישים אליהם, וממש מבינים לליבם. בלי לשפוט". 

בלהה ויעקב היו אנשים מיוחדים, מחוברים לטבע, עם הרבה הומור ואהבה. בלהה הייתה מגיעה בכל פעם עם רעיון יצירתי חדש ויעקב עודד אותה ותמך בה וברצון שלה לעשות מה שהיא אוהבת. היא השתמשה בחומרים שונים מחיי היום-יום ליצירותיה, ואפילו אספה אבנים מכל העולם איתן יצרה עבודות מלאות חיים. בספרים שהספיקה לפרסם, כתבה בלהה ינון סיפורים שמחיים עולמות קסומים. דרך הסיפורים הללו, היא הצליחה להעביר מסרים עמוקים של אהבה, חברות והתגברות על קשיים, כשהיא שוזרת את המציאות בחוטי דמיון. היום הם גם נושאים עימם את זיכרונה של יוצרת שנרצחה בידי מחבלי חמאס, והשאירה אחריה מורשת שממשיכה לגעת בלבבות.

"למדתי מאמא על חשיבותה של "תקשורת בגובה העיניים" עם ילדים ומבוגרים; על האפשרות ליצור בכל מצב כמעט; ששווה לחפש ולהשקיע בתרגול ולמידה, לצאת לצייר ביחד או לעשות משהו פשוט, בילוי נעים ביחד, זה מאוד חשוב", מספרת מעין. "היה חשוב לה לצבור חוויות טובות ביחד וללמד שהטבע הסובב אותנו הוא רגיש כמונו וחשוב לשמור עליו". 

ימים קשים מאוד עברו על בני המשפחה עם היוודע הבשורה על מותה הוודאי של ינון, על אף שידעו והניחו שכך יהיה. עם זאת, מעין, מטפלת גוף נפש במקצועה, מתמודדת בצורה מעוררת הערצה עם הכאב. "הימים מאוד מאתגרים. אנחנו בעצב מאוד גדול וכעס. אך אני רוצה להדגיש – קיבלנו אהבה שמלווה אותנו. קודם כל האהבה של ההורים שלי מאוד מורגשת גם עכשיו, וקיבלנו גם אהבה ותמיכה מהמון אנשים טובים בדרך. כל הזדמנות לספר עליהם ועל פרויקט שנעשה או יעשה לזכרם הוא בשבילי תקווה ואמונה שניתן להנכיח מציאות של עדינות, רגישות ויופי בעולם הזה אפילו בזמנים נוראים וקשים. זו מורשתה של אמא. היא הייתה מצליחה ליצור עולם קסום ומדהים ויפהפה בתוך מציאות מורכבת. היא הייתה מוצאת פתרונות יצירתיים להתחדשות מתוך הדיכאון. כך שאם אני בוחרת להיות כאן אז אני חושבת איך אני רוצה להרגיש. נכון שכרגע קשה מאוד. אני לא מרגישה שמחה, אולי רק לרגעים. אבל אני מצליחה לחוות תחושת הכרת תודה, על המשפחה שהייתה לי ויש לי, וההורים שהיו לי". 

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד