השמלה הלבנה שלי: למה לובשים לבן ביום כיפור?

רובנו כנראה נגיע לבית הכנסת או לארוחה המשפחתית לבושים לבן ונתפלל שלא יפול עלינו סלק ואף אחד לא ישפוך עלינו כוס יין. אבל האם ידעתם שגם חלק מהגברים יגיעו לבית הכנסת בשמלה לבנה? נעים להכיר, הקיטל

מתפלל לובש קיטל ערב יום כיפור, באדיבות הצלם דנצ'ו ארנון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

עם בוא הסתיו, קולקציות של שמלות לבנות צצות כמו פטריות אחרי הגשם בכל רחבי הקניונים. אפילו שמדובר בצבע הכי פחות פרקטי ללבישה לצד שולחן החג, נגיע כולנו באאוטפיט אחיד של לבן על לבן, שכן הצבע הלבן מקושר אצל בני האדם לחגיגיות, קדושה, טוהר ויוקרתיות מאז שחר ההיסטוריה, והוא חלק בלתי נפרד מ"המדים" של חגי תשרי.

הצבע הלבן מלווה את האנושות מראשיתה, אבל הוא עבר כברת דרך ארוכה מהפיכתו מצבע טקסי על ציורי מערות לצבע הממלא את הדרופ החדש של קסטרו ורנואר. הצטרפו אלינו למסע בעקבות הצבע הלבן.

שמלה לבנה משכית
שמלה לבנה שעיצבה תמרה יובל ג'ונס עבור 'משכית' בתחילת שנות ה-70. ארכיון תמרה יובל ג'ונס זמין דיגיטלית, באדיבות בעלת הארכיון ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, שנקר-הנדסה.עיצוב.אמנות ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד. 

בראשית היו לבן, שחור ואדום

לחברה האנושית תמיד הייתה עין חמדנית כלפי צבעים בוהקים. שלושת הצבעים הראשונים שבני האדם הצליחו להפיק היו לבן, שחור ואדום. את העדויות הראשונות לכך אפשר לראות בציורי הסלע במערת לאסקו בצרפת, המתוארכים לתקופה הפלאוליתית העליונה. דמויותיהם של סוסים, שוורים וכוכבים וגרמי שמים, צוירו בידיים ומחומרים טבעיים. את הצבע הלבן, אגב, הפיקו בדרך כלל מאבנים, עצמות וצדפים.

כמה אלפי שנים לאחר מכן, בעולם העתיק, הצבע הלבן סימל מעמד גבוה בין היתר בשל הצבע הגולמי של הפשתן והמותרות הכרוכות ביכולת לשמור אותו נקי. 

בימי הביניים באירופה קושר הצבע הלבן לא רק לקדושה אלא גם למוות, ונעשה מקובל לצייר נשמות בצבע לבן בתיאורי "ביאת ישו השניה" בכנסיות רבות. אבל אז חל מפנה ששינה את מעמדו של הצבע הלבן: אט אט אמצעי הייצור של הצבע השחור הלכו והוזלו, וכך הוא הפסיק להיות בהישג ידה של האצולה בלבד. ככל שהצבע השחור היה זול יותר, הלכה ונפרדה מהצבע הלבן המשמעות המורבידית שלו והועתקה לצבע השחור שסימל כובד ראש, כבוד ומוות, ואילו הצבע הלבן התייחד לטוהר, קדושה ותמימות.

800px The Young Queen Victoria
דיוקן המלכה ויקטוריה בגיל 23, שמן על בד, פרנס אקסויר וינטרהאלטר

מארש חתונה

בעת המודרנית טכניקות הצביעה השתפרו בצורה משמעותית והצבע הלבן החל להיות בוהק ומבריק כפי שלא היה בעבר. הוא נעשה נפוץ ופופולארי יותר, בתחילה בקרב האצולה האירופאית ובהדרגה, עם שיפור אמצעי הייצור, גם בקרב  שאר האוכלוסייה.

אחת מנקודות המפנה המשמעותיות ביותר בפופולריות של הצבע הלבן היא שמלת הכלה של המלכה ויקטוריה (1819-1901). לאורך ההיסטוריה כלות לבשו ביום חתונתן שמלה חגיגית אך מעשית, בה ניתן להשתמש לעיתים קרובות כמו בימי חג או שבת, שמלתה של ויקטוריה הפכה את שמלת התמונה לפריט חד פעמי, שרצוי שיהיה מרהיב ועוצר נשימה.

ואכן, כאשר נישאה המלכה ויקטוריה לנסיך אלברט היא הדהימה את כולם בשמלה לבנה וצחורה, שנועדה במיוחד ובלבד לחגיגות הנישואין שלה, והפכה מאז לקוד לבוש מחייב לכלה. ההצלחה הגדולה של השמלה הלבנה קשורה כמובן גם קשר הדוק לכך שהצבע מסמל טוהר, וכמובן בתולין.

Isidor Kaufmann Portrait Of A Rabbi Wearing A Kittel And Tallith
דיוקן של רב לובש קיטל, איזידור קאופמן

אאוטפיט איום ונורא לימים נוראים

ומה קורה אצלנו, בארון הבגדים היהודי? בישראל של ימי התנ"ך, בגדיהם של הכהנים בבית המקדש היו לבנים. הכהן הגדול לבש במהלך עבודתו מספר מערכות בגדים, חלקן מוזהבות ויקרות מאוד, אך כאשר עסק במלאכות הייחודיות ליום כיפור הוא לבש לבן. בגדי הלבן קושרו לשמחה, וגם בנות ישראל נהגו ללבוש בגדים צחורים בט"ו באב וביום כיפור כאשר היו יוצאות לחלל בכרמים, וכן בחגים ובשבתות.

במסורת אשכנז התייחד לאורך השנים מנהג ללבוש לפני ראש השנה  "קיטל" – בגד מיוחד או שמלה לגברים, אם תרצו, הנלבש בעדות אשכנז לקראת הימים הנוראים, וכולו לבן. הקיטל הוא מעין שמלה לבנה ופשוטה חסרת קישוטים שנקשרת ברצועת בד לבנה מסביב למותניים, ומיועדת לגברים.  לפני שאומץ כמלבוש לחגי ישראל, הוא נלבש באירועים משמעותיים כמו מתחת לחופה, לצד שמלת הכלה הלבנה, וכן כאשר הובאו המתים לקבורה, אז נהגו לקבור את הגברים לבושים בקיטל שלהם.

בקרב קהילות יהודיות שונות היה נהוג ללבוש את הקיטל ביום כיפור ולעיתים גם בראש השנה. באחרות הקפידו ללבוש אותו שתי פעמים בשנה, בימים הנוראים ובליל הסדר. לכן, ממליץ נחום זיטר, מנהל ייעוץ והדרכה בספרייה הלאומית, להקפיד לכבס את הקיטל בין האירועים הללו כדי למנוע הצטברות חמץ על הבגד. וגם אז – לא כל הגברים אמורים להתהדר במלבוש החגיגי. בחלק מהקהילות נהוג שכל הגברים הנשואים לובשים אותו ואילו אצל אחרות רק בעלי התפקידים (גבאי, חזן, בעל תוקע) הם אלו שלובשים קיטל לבן.

איך הפך הקיטל לבגד רב שימושי, שמתאים לנו גם בעת שמחה וגם בסוף ימינו? לקיטל היו תנאי ייצור יחודיים שקושרו להיותו בגד תכריכים הנלבש לקבר. כך היה נהוג שלא יכיל כיסים, כי אף אחד לא לוקח איתו שום דבר לקבר, וכן שלא יהיה מקושט או יכיל קשרים ושרוכים כדי לשמור על פשטותו.

"לסבא שלי היו שני קיטלים", מספר נחום זיטר, "ולכאורה, למה צריך שני קיטלים? הרי מתים רק פעם אחת. אלא שהוא היה החזן בבית הכנסת, ואת תפילת ראש השנה הוא היה מסיים מזיע מאוד, אז הוא הקפיד שיהיה לו קיטל נקי ליום השני של ראש השנה. וכך יצא שהוא השאיר אחריו קיטל נוסף אחרי שהוא נפטר, מה שמאוד נדיר".

יום הכיפורים מאוריצי גוטליב
"יהודים מתפללים", שמן על בד, 1878, מאוריצי גוטליב

זה כאב כשנפלת מגן עדן?

יש הטוענים שהקיטל נלבש כבר בימי המשנה, כסדין או גלימה לבנים שנלבשו במיוחד לכבוד השבת. במדרש איכה רבה מתוארת תקרית בה רומאי לועג לבגד השבת היהודי שהוא מחזיק לנצח משום שהם אינם לובשים אותו אלא יום אחד בשבוע. 
בתלמוד הירושלמי מתואר המנהג ללבוש בגדי לבן ביום כיפור. התלמוד מתייחס כבר אז לדואליות של החגים, לשמחה ולעצב והחרדה שמהולים בהן ולכך שהלבוש הלבן הוא ביטוי של רגשות ביטחון ושמחה למרות שראש השנה ויום כיפור נתפסו כיום הדין:

"איזו אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף…אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים…ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים".
(תלמוד ירושלמי, ראש השנה, פרק א הלכה ג')

הקשר בין הבגד הלבן חגיגי לשמחה אט אט לבש משמעויות מאופקות יותר באירופה של ימי הביניים. רבי מרדכי בן הלל אשכנזי מביא בשמו של המהר"ם טעם אחר למנהג:

 "וגם טעמא כי ביום טוב העולם שמחים, וילבשו שרגני"ט (כינוי לקיטל) שהוא מלבוש מתים, ויזכרו את יום המיתה, ולא יתגאה לבו עליו".

כלומר למרות המעמד המשמח של יום החג על האדם ללבוש תכריכים כדי להזכיר לעצמו את יום מותו ואת ארעיות חייו. בתוך כך התפתח טעם נוסף ללבישת בגדי הלבן, והוא כדי לבלבל את השטן בהיותנו דומים למלאכים משום שביום כיפור צמים ולכן ממילא עוסקים בהידמות למלאכים שלא יכולים לחטוא.

"בעדות המזרח לא היה בגד ספציפי כמו הקיטל", מסביר נחום זיטר, "אולם בכל זאת רווח המנהג ללבוש לבן. עדות המזרח הושפעו מאוד מהקבלה, ושם יש התייחסות חיובית מאוד לבגדי פשתן לבנים, יש גם קשר סימבולי לרחב הזונה שהחביאה את המרגלים בתוך פשתן. כך שההקשר הקבלי השפיע מאוד על עדות המזרח והמנהג השפיע וחלחל הלאה".

76 02 13 27 1
"שמלת השבת של חנה'לה" עיבוד תיאטרלי לסיפורו של שוויגר-דמיאל (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

את תלכי בשדות

גם בישראל המודרנית לא נפקד מקומו של השובל הלבן. בקיבוצים הצבע הלבן נלבש דווקא בחג שבועות כחלק מהחג המסמל חיבור לאדמה והתבואה. וגם בספרות הילדים לבישת לבן מועברת לדור הצעיר בספרים כמו ""Yael and her new white dress" או "שמלת השבת של חנהל'ה", ספרים חינוכיים המלמדים אותנו שהשכר האמיתי של מצווה הוא להצליח לשמור על שמלה לבנה – נקיה.

גם השנה, למרות כל מה שעברנו נשב מסביב לשולחנות חג, וכנראה שבכל זאת, רובנו נלבש לבן. צבע שמסמל שאיפה לטוב, לטוהר, למשהו גדול ומופלא יותר מאיתנו, ושהמוות והחיים שלובים זה בזה. הלוואי שהפעם, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. 

השולחן ערוך כינה את מנהג הכפרות "שטות" – וצונזר!

מי לא אהב את הביקורת של רבי יוסף קארו על מנהג הכפרות ודאג להעלים אותה?

כותרת של סימן תר"ה בשולחן ערוך ליוסף קארו: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא".

מנהג הכפרות הוא אחד ממנהגי יום הכפורים הידועים ביותר וגם השנויים ביותר במחלוקת. על פי המסורת, נהוג בערב יום הכפורים לסובב תרנגול חי מעל ראשו של כל יהודי ולבקש שהתרנגול ילך למיתה, ושבמקומו יזכה האדם בחיים ובשלום.

האִזכור הקדום ביותר למנהג הכפרות נמצא בתשובות של רב ששנא בר תחליפא שחי בעיר סורא שבבל במאה ה-7 לספירה. הסברים שונים ניתנו במהלך הדורות לשאלת מקורו של מנהג הכפרות, אך כבר במקור הראשון המאזכר אותו נכתב "ואין אנו יודעים מנהג זה למה".

עובדה זו, בשילוב עם ההשערה שמקורו של המנהג בטקסים לא יהודיים והרגישות ההלכתית לזכויות בעלי חיים, הקימו לו מתנגדים רבים: מהרמב"ן והרשב"א ועד רבנים החיים בימינו אנו. אפשר שמכל המתנגדים האלה הייתה התנגדותו של הרב יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", המשמעותית ביותר: זאת אנו למדים מהגורל שיועד לה.

 

דיוקן רבי יוסף קארו

 

סיפורה של השמטה

הספר שולחן ערוך מייצג (לפחות) שתי מהפכות אדירות בהלכה היהודית: ראשית, מדובר באחד הניסיונות המעמיקים והמקיפים ביותר של הוגה יחיד לסכם ולמצות את ההלכה היהודית לפסיקות ברורות וסופיות. שנית, ולא פחות חשוב מכך – מדובר בספר ההלכה הראשון שנכתב מתוך כוונה ברורה שייראה אור בתור ספר מודפס.

את הספר בעל ארבעת החלקים סיים הרב יוסף קארו בשנת 1563 במקום מושבו שבצפת. שנתיים לאחר מכן, נדפסה המהדורה הראשונה של הספר בוונציה. וכך מתייחס קארו אל מנהג הכפרות בכותרת לסימן תר"ה בהלכות יום הכפורים: "מנהג כפרות מנהג של שטות הוא", נכתב בכותר הסימן.

 

תמונה מתוך ההדפסה של שנת ה'של"ח (1577) של שלחן ערוך, אורח חיים, עם הגהות הרמ"א. כפי שתוכלו להיווכח, נכתב בכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא".

 

אפשר שהיו אלו מילים נוקבות מדי לגבי מנהג כה רווח בקהילות ישראל, אך במשך 18 מהדורות שונות של השולחן ערוך שרדה הכותרת שהעניק קארו. הפעם הראשונה שבה הושמטו המילים "מנהג של שטות" מהכותרת הייתה במהדורה שיצאה לאור בשנת 1708 באמסטרדם. הנסיבות המדויקות להשמטת הכותרת אינן ברורות, אך ייתכן שהן היו קשורות לטענה שהשמיע הרב שמואל אבואב (1694-1610). הרב אבואב סירב להאמין שרב ופוסק בעל שיעור קומה כיוסף קארו התייחס באופן כה מזלזל למנהג הכפרות וטען שהמילים "מנהג של שטות" הן למעשה תוספת מאוחרת, מעשה ידיו של המדפיס המקורי של הספר בוונציה.

 

ההשמטה כפי שהיא מופיעה בהדפסה משנת תרפ"ח (1928) בווילנה. לחצו לצפייה בפריט באתר Hebrew Books 

ההשמטה כפי שהיא מופיעה בהדפסה משנת תרפ"ח (1928) בווילנה.

 

מעניין לגלות שההשמטה לא התקבעה מיד ובמהדורה משנת 1722 שהופיעה במנטובה שבאיטליה אפשר למצוא את המילים הנוקבות שהופיעו במהדורה הראשונה.לצפייה בפריט באתר Hebrew Books 

 

טענה זו מעוררת תמיהה מאחר שארבע הדפסות שונות של שולחן ערוך הופיעו בימי חייו של קארו, ואין כל עדות לכך שביקש שהמילים הקשות שבהן התייחס למנהג הכפרות יוסרו מהטקסט.

אנחנו לא יודעים את הסיבה המדויקת שבגינה התנגד מחבר שולחן ערוך למנהג הכפרות, אך ברור שגם בלי להישען על סמכותו ההלכתית של הרב יוסף קארו, נחשב מנהג הכפרות למנהג שנוי במחלוקת עד עצם היום הזה. כיום ניתן למצוא בין מתנגדיו פעילי זכויות בעלי חיים, רבנים ושאר בני תמותה שסולדים מהמנהג עתיק היומין.

 

לקריאה נוספת ראו את ספרו של מארק שפירו, Changing The Immutable.

***

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות:

ההוגה שהעז להחליף את ברכת השחר "שלא עשני אישה"

נדיר: שריד מאחד ממחזורי יום כיפור העתיקים בעולם

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

***

מנהג המלקות שיכניס אתכם לאווירת יום כיפור

כיצד הפך טקס לא מוכר ביום הכיפורים לכלי ניגוח בידי שונאי יהודים?

'מלקות' – מלקות בערב יום הכיפורים. גלוית ברכה לראש השנה, הוצאת 'יהודיה', ורשה, 1912 – 1918

רבים מהאנשים שסיפרנו להם על מנהג שמש בית-הכנסת לתת מלקות למתפללים ביום הכיפורים – במידה שלא שמעו עליו קודם – קישרו אותו מיד ליום ה"עשוראא" המוסלמי. העשוראא מצוין בכל שנה ביום העשירי לחודש המוסלמי מוחרם. באותו יום בשנת 680 לספירה נפל חוסיין בן עלי בקרב בכרבלא שבעיראק על השליטה בח'ליפות האסלאמית. הייתה זאת נקודת המפנה של הדת החדשה שהקים סבו של חוסיין, הנביא מוחמד, שהתפצלה בעקבות אותו אירוע לאסלאם הסוני והשיעי. כיום העשוראא הוא יום המצוין בידי מיליוני מוסלמים שיעים ברחבי העולם, ואחד ממנהגיו הבולטים ביותר הוא קיום טקסי הלקאה עצמית.

ניתן בקלות לטעות ולחשוב שמנהג המלקות בערב יום הכיפורים הוא מנהג שמקורו ביהדות המזרח, ושמדובר בהשפעה שיעית. ובאמת רבים משוטי העור שבהן השתמשו להלקות את מתפללי יום הכיפורים השמורים כיום במוזיאוני ארצנו מקורם במזרח.

שוט מאפגניסטן – המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית

אבל, כמו שכבר רמזנו, זאת תהיה טעות. את העדויות הראשונות למנהג המלקות בערב יום הכיפורים אנחנו מוצאים באשכנז בימי-הביניים. ראשית בסידור רש"י, ומאוחר יותר – במאה ה-14, בפסקי הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל) על מסכת יומא. הרב והפוסק החשוב כתב בפירושו על מסכת יומא בתלמוד על מנהגי יום הכיפורים באשכנז: "ונהגו באשכנז שאחר תפילת המנחה לוקין בבית הכנסת" (פרק ח, סימן כה). אז איך זה עובד?

על פניו נראה שמדובר במנהג יהודי לעילא ולעילא, זכר לעונש תנ"כי. וזהו מהלכו: ערב יום הכיפורים שמש בית-הכנסת או אחד מרבני הקהילה מלקים את המתפללים 39 מלקות בגבם באמצעות שוט עור.

טקס המלקות של יום הכיפורים בבית כנסת בבוכרה, אוזבקיסטן. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית. צילום: זאב רדוואן, שנת 2000

בדברים כ"ה, ב' נכתב כי "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר". והמספר? ל"ט מלקות. בדיוק המספר הנהוג להלקות את המאמינים כיום.

חלק מהקהילות שקיימו (ועודן מקיימות את המנהג הזה) עוקבות אחרי מנהג מלקות מהמשנה (מכות, ג, יב–יג):

כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו על העמוד, הילך והילך. וחזן הכנסת אוחז בבגדיו – אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו – עד שהוא מגלה את לבו. והאבן נתונה מאחוריו. חזן הכנסת עומד עליו, ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשניים ושניים לארבעה, ושתי רצועות [של חמור] עולות ויורדות בה […] ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו. ואינו מכה אותו לא עומד, ולא יושב, אלא מוטה […] והמכה מכה בידו אחת בכל כוחו.

"אך למרות הדמיון למשנה", כותב פרופ' שלום צבר במאמרו על טקסים יהודים בגלויות מאוירות מראשית המאה העשרים, "אין מדובר במנהג מתקופת המקרא או התלמוד, והתיאור במשנה אינו קשור ליום הכיפורים – זהו תיאור של העונש הגופני המוטל על העובר במזיד על לאו שבתורה".

אם כך נראה שהעונש המקראי על מצוות "לא תעשה" יחד עם תיאור המלקות במשנה הפך בגלות, בתקופה שבה אין עוד בתי דין המוסמכים ורשאים להשית עונש זה, למנהג סמלי (אך עדיין קצת כואב) שבו המתפלל מכפר על מעשיו. אז מה הסיבה שרובנו לא שמענו עליו כלל?

מנהג המלקות, בניגוד למנהג אחר של יום הכיפורים – מנהג הכפרות, לא השתרש בכל קהילה וקהילה. כיום נשמר המנהג בקהילות חסידיות מסוימת ואצל יהודי המזרח. אנחנו יכולים רק לשער מדוע לא. אבל אולי התשובה קשורה לדרך שבה הוצג מחוץ לכותלי הקהילה היהודית בגלות.

כמעט שאין תיעודים מצוירים של מנהג המלקות ביום הכיפורים בכתבי יד עבריים. איורים של המנהג רווחים, לעומת זאת, בז'אנר אחר של ספרות: ספרי מנהגי היהודים שכתבו מומרים לנצרות עבור קהילתם החדשה.

המהדורה השנייה של "מנהגים יהודיים" מאת פאול כריסטיאן קירכנר. מהדורה זו מכילה תחריטים של האמן יוהן גיאורג פושנר

אנחנו לא יודעים רבות אודות חייו של פאול כריסטיאן קירכנר: שמו היהודי היה מרדכי גומפרעכט בן שלמה ועיר מוצאו הייתה פרנקפורט. הוא היה תומך נלהב של שבתי צבי, ולאחר התאסלמותו של משיח השקר, נטש הרב מפרנקפורט את יהדותו לתמיד. ב-6 בנובמבר 1713 המיר את דתו לנצרות. לאחר שהתנצר התפרנס בדוחק מלימוד עברית, עד שהוצע לו לפרסם את סיפור התנצרותו ברבים ובכך לשכנע יהודים אחרים ללכת בעקבותיו. הרעיון קסם לקירכנר, ובשנת 1717 הוציא בעיר ארפורט את ספרו "מנהגים יהודיים".

לאורך ספרו של קירכנר מספק הרב המומר לקוראיו הנוצרים הצצה אל כל הטקסים והחגים היהודיים המרכזיים. על אף שמרבית המידע המופיע בספר הוא אמת, בכל תיאור ותיאור הקצין קירכנר את מנהגי היהודים בצורה שתחמיא לקוראיו הנוצרים (והרציונליים), ותלעג לדעות הקדומות על פיהן חיים אחיו לשעבר.

יום הכיפורים, למשל, מוצג נכונה כחג מרכזי ביהדות שמטרתו חזרה בתשובה והכאה על חטאי השנה שחלפה. אולם מה שבוחר להדגיש קירכנר לגבי יום כיפור הוא דווקא טקס ההכאה על חטא. קירכנר מציג את הטקס באופן מילולי: על מנת לכפר על חטאיו, מוכרח היהודי לשכב על בטנו כחיה ולקבל סדרת מכות מטהרות. ובכך, מנהג שהוא סמלי מעיקרו הופך בידי מומר אוטו-אנטישמי לדוגמה מייצגת לעם שמסרב לקבל את הבשורה הנוצרית על מנת לשמור על מנהגיו המבזים והמגוחכים.

מנהגי יום הכיפורים וביניהם מלקות בערב יום הכיפורים

קירכנר לא היה המומר היחיד או הראשון ללעוג ליהודים באמצעות מנהג המלקות של יום הכיפורים. קדמו לו פרידריך אלברט כריסטיאני (נולד בשם ברוך), שבשנת 1700 הוציא את ספרו "אמונות ואמונות תפלות יהודיות" (Der Juden Glaube und Aberblaube), וגם בו איור של מנהג המלקות. מעניין שיחד איתו מוצג מנהג הכפרות – מנהג שמספר רבנים חשובים בתולדות עמו יצאו נגדו גם כן.

 

מנהגי הכפרות (למעלה) והמלקות (למטה) בערב יום הכיפורים. תחריט נחושת
בספרו של קריסטיאני (F. A. Christiani, Der Juden Glaube und Aberglaube, Leipzig
1705, pl. VII). אוסף הספרייה של בית המדרש לרבנים, ניו יורק

יותר ממאה שנה לפני שני המומרים הללו יצא בשנת 1530 הספר "כל האמונה היהודית". היה זה חיבורו של אנטוניוס מרגריטה, מומר שנולד למשפחה רבנית ידועה מגרמניה – אביו היה שמואל מרגליות, רבה של רגנסבורג. בספרו התיימר מרגריטה לחשוף את השקר שעליו מבוססת הדת היהודית ולהזהיר נוצרים תמימים מקיום כל קשר עם שכניהם היהודים. גם הוא השתמש במנהג המלקות ביום הכיפורים ככלי לניגוח את בני העם שנטש. האיור שנוסף לספרו מצליח להגחיך בצורה חמורה אף יותר את מנהג המלקות – הפעם מקבלים המאמינים את המלקות על ישבנם החשוף.

 


Der ganz Jüdisch Glaub by Antonius Margaritha, שנת 1530. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית, מתוך אוסף ביל גרוס.

אך לא נוכל לסיים עם דימויים מוגזמים ומבחילים אלו. במאמרו של פרופ' צבר שכבר הוזכר לעיל מצאנו מספר דימויים חזותיים יהודים למנהג המלקות. מדובר בגלויות שראו אור בתור הזהב של הגלויות המאוירות – תחילת המאה העשרים. אלו גלויות שהופקו בפולין בידי יהודים ועבור הקהילה היהודית. ולכן, הן מייצגות בצורה אותנטית את המנהג/ הטקס המיוחד הזה כפי שצוין בראשית המאה הקודמת.

'מלקות' – מלקות בערב יום הכיפורים. גלוית ברכה לראש השנה, הוצאת 'יהודיה',
ורשה, 1912 – 1918

ונסיים בתיאור ממצה של הטקס במזרח אירופה, אותו ציטט צבר במאמרו. מדובר בזיכרונות הילדות של המנהיג הציוני שמריהו לוין (1935-1867), ילד העיירה סביסלוביץ שבבלרוס:

אחרי תפילת מנחה באותו יום [ערב יום כיפור] […] בעיניי ראיתי, היאך יהודים באים בימים משתטחים על רצפת בית המדרש ואלעזר אומר־התהילים או, כפי שהיה קרוי ברבים על שום אומנותו, אלעזר הבלן, עומד עליהם ברצועה ומלקה אותם בלי רחם. כמובן ידעתי, שהלקאה זו היא המלקות, אבל בלבי נתעוררו בלי משים זיכרונות על החדר. והמלקות ניתנו בסדר גמור: אחת למטה, בחלק גוף זה המוכן לפורענויות, שהיה הפקר לידי הרבי ולרצועתו בחדר, ושתים למעלה, על הגב. וכך היה חוזר ומונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים – לפעמים חמש עשרה פעם. ותמהוני גדל שבעתים בראותי איך הלוקה קם וזורק מטבעות נחושת אחדות אל תוך הקערה, שהיה מגיש אלעזר הבלן. אכן פלא הוא ויהי לפלא: לוקים ומשלמים שכר מלקות!

לקריאה נוספת

שלום צבר, בין פולין לגרמניה: טקסים יהודיים בגלויות מאוירות מראשית המאה העשרים, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי (כרך כז), הוצאת מאגנס, 2011

למה ״כל נדרי״ לא חדר לזמר העברי?

מנגינת ״כל נדרי״ נעדרת באופן מפתיע מן השירים העבריים כמעט לגמרי, אבל המילים חלחלו למספר שירים. המוזיקולוגית ענת רובינשטיין הופכת בסוגייה לקראת יום הכיפורים

המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

אפשר היה לצפות שבתודעה הישראלית רוויית המלחמות, המשברים, האסונות וזיכרון השואה, תשמש מנגינת ״כל נדרי״ – על שלל המשמעויות הרגשיות שנקשרו בה – כהשראה לכתיבת שירים; ושמוטיבים מתוכה יהיו נוכחים בלחנים כהשראה או כציטוט, במיוחד כביטוי מוזיקלי בשאלה של זהות. באופן מפתיע, מנגינת ״כל נדרי״ נעדרת מן השירים העבריים כמעט לגמרי.

האם הישראליות ביקשה למחוק את המסורת? האם דחקה הישראליות את ״כל נדרי״ בחזרה אל כתלי בית הכנסת? בשנים האחרונות עם העדנה והתחיה של הפיוט, היינו מצפים שגם ״כל נדרי״ יעלה על פני השטח.

אין לכך תשובה חד משמעית, והדבר ודאי ראוי למחקר סוציולוגי ופוליטי, לא פחות ממחקר מוזיקולוגי. לעת עתה ניתן להעלות מספר השערות, שחלקן קשור אולי לניסיון של הישראליות בשנותיה הראשונות לייצר רפרטואר מוזיקלי אחיד כחלק מאידאולוגיית ״כור ההיתוך״, המתרחקת מן הגלותיות.

ייתכן ש״כל נדרי״ תפקד בתפיסה הישראלית כייצוג מוזיקלי של הגלות, נתפס כסמל של רפיסות או רגשנות יתר, דימוי המנוגד כביכול לדימוי הצברי-מצ׳ואיסטי הישראלי. ״שלילת הגלות״ המוזיקלית של העשורים הראשונים למדינה לא החזיקה מעמד זמן רב. היא החלה להיסדק בשנות ה-70 עם להקת הנח״ל, שהקליטה את ״הבן יקיר לי אפרים״ (מתוך התפילה של ראש השנה). ״הבן יקיר לי אפרים״ התפרסם ב-1969 לאחר האופוריה של מלחמת ששת הימים, והיה מבשר של הידברות חדשה בין הזמר החסידי לזמר הישראלי, תוך שילוב עם רוק. בהמשך, עם ההצגה ״איש חסיד היה״, ופסטיבל הזמר החסידי, חזרה מוסיקה יהודית לקדמת הבמה והחלה לזכות לאהדת הקהל.

תיאטרון בימות מציג: איש חסיד היה

מדוע נעדר ״כל נדרי״ מתהליך זה?

המנגינה ומוטיבים מתוך ״כל נדרי״ נעדרים מן הזמר העברי, אולם ציטוטים ישירים מן הטקסט מופיעים במספר שירים. הייתה זו מלחמת יום הכיפורים, שטרפה את כל הקלפים בתודעה הציבורית הישראלית, והשפיעה רבות גם על המוזיקה הישראלית. אומנים ויוצרים הגיבו למלחמה בשלל יצירות, שבהן ציטוטים ישירים מתפילות הימים הנוראים. ״ונתנה תוקף״ בלחן של יאיר רוזנבלום נכתב בעקבות נפילתם של אחד עשר מבני קיבוץ בית השיטה. הלחן המצמרר של הפיוט הזה הפך לאחד הסמלים המוזיקליים שנקשרו במלחמה זו. על תולדותיו של השיר והתקבלותו ראוי דיון נפרד.

שירו של עמנואל צבר ״ברית דמים״ (ידוע גם כ״היובלים והראלים״), שוב בלחן יאיר רוזנבלום ובביצוע מלא ההבעה של מירי אלוני, רווי ביטויים מתוך ״כל נדרי״ ואיזכורים תנ״כיים. השיר נכתב בעקבות נפילתם של שני חיילים ששמם יובל הראל במלחמת לבנון הראשונה ב-1982. הוא פותח במילים ״על דעת המקום ועל דעת הקהל״ – מתוך ההקדמה ל״כל נדרי״ (״על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״). בפזמון החוזר משולב ״כל נדרי״ עם סיפורו התנ״כי של איוב:

״ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה [מתוך ההקדמה ל״כל נדרי״]

עוד זה מדבר וזה בא [כפי שנאמר על רעיו של איוב שבאו לנחמו]״

השיר ״אסיף״ (מוכר גם כ״אסוף את המעשים״), מאת איתמר פרת ובלחן נעמי שמר, נכתב לאחר מותה של אחותו של פרת בתאונת דרכים סמוך לחג הסוכות 1976. השיר נודע בביצוע ההרכב "בצל ירוק 80״ עם הסולניות גני תמיר ויובל נדב בעיבוד גיל אלדמע. בבית הרביעי מופיעות המילים:

"וְאֵין יוֹתֵר גִּבְעֹל חוֹלֵם עַל שִׁבֹּלְתוֹ,
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וְאֵסָרֵי.
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָה בְּתֹם תִּשְׁרֵי."

האם החברה הישראלית מקדשת את ״כל נדרי״ (ולצורך העניין, את הליטורגיה של הימים הנוראים בכלל) אך ורק לרגעים של עצב ושכול? ומה גרם לה לדבוק בטקסטים דווקא ולזנוח את המנגינה? האם בשל היות הישראלים דוברי עברית הם מבכרים את הטקסט? האם מנגינת ״כל נדרי״ שייכת לימים עברו, לגלות, מודרת אל בין כותלי בבית הכנסת – אבל הטקסט כוחו עומד כדי להיטען במשמעות כלל ישראלית חדשה? נשאיר שאלות אלו פתוחות.

נסיים בביטוי מוזיקלי אחר של ״כל נדרי״. פרויקט ״שיר של יום״ של אתר ״כיכר השבת״ שואף לייצר חיבור בין הליטורגיה לזמר העברי. הזמר אריאל קנדאבי יצר הלחמה בין ״אסיף״ של איתמר פרת ונעמי שמר, לבין מנגינת ״כל נדרי״ – הפעם לא במנגינה האשכנזית, סביבה נסב מאמר זה, כי אם בנוסח הספרדי ירושלמי. וכך הוא מתאר באתר כיכר השבת: "הביצוע מורכב משני שירים היקרים לליבי ואשר שניהם מסכמים מבחינתי את רוח ימים אלו. בחרתי לשלב בין שני סגנונות מוזיקליים להם אני מחובר מילדות – פייטנות ירושלמית מצד אחד וזמר עברי מצד שני. השילוב שעשינו הוא בין תפילת 'כל נדרי' לבין השיר המיוחד 'אסיף'. תפילת 'כל נדרי' מהווה סיכום השנה וזמן לחשבון נפש אותו כל אחד מאיתנו צריך לעשות. מנגד, השיר 'אסיף' מסמל את חג סוכות, תחילת השנה החדשה והזמן להתחיל מבראשית".

האם זוהי הנוסחה החדשה לשימוש במנגינת ״כל נדרי״ בישראליות היום? ימים יגידו.

 

כתבות נוספות

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"