עם בוא הסתיו, קולקציות של שמלות לבנות צצות כמו פטריות אחרי הגשם בכל רחבי הקניונים. אפילו שמדובר בצבע הכי פחות פרקטי ללבישה לצד שולחן החג, נגיע כולנו באאוטפיט אחיד של לבן על לבן, שכן הצבע הלבן מקושר אצל בני האדם לחגיגיות, קדושה, טוהר ויוקרתיות מאז שחר ההיסטוריה, והוא חלק בלתי נפרד מ"המדים" של חגי תשרי.
הצבע הלבן מלווה את האנושות מראשיתה, אבל הוא עבר כברת דרך ארוכה מהפיכתו מצבע טקסי על ציורי מערות לצבע הממלא את הדרופ החדש של קסטרו ורנואר. הצטרפו אלינו למסע בעקבות הצבע הלבן.
בראשית היו לבן, שחור ואדום
לחברה האנושית תמיד הייתה עין חמדנית כלפי צבעים בוהקים. שלושת הצבעים הראשונים שבני האדם הצליחו להפיק היו לבן, שחור ואדום. את העדויות הראשונות לכך אפשר לראות בציורי הסלע במערת לאסקו בצרפת, המתוארכים לתקופה הפלאוליתית העליונה. דמויותיהם של סוסים, שוורים וכוכבים וגרמי שמים, צוירו בידיים ומחומרים טבעיים. את הצבע הלבן, אגב, הפיקו בדרך כלל מאבנים, עצמות וצדפים.
כמה אלפי שנים לאחר מכן, בעולם העתיק, הצבע הלבן סימל מעמד גבוה בין היתר בשל הצבע הגולמי של הפשתן והמותרות הכרוכות ביכולת לשמור אותו נקי.
בימי הביניים באירופה קושר הצבע הלבן לא רק לקדושה אלא גם למוות, ונעשה מקובל לצייר נשמות בצבע לבן בתיאורי "ביאת ישו השניה" בכנסיות רבות. אבל אז חל מפנה ששינה את מעמדו של הצבע הלבן: אט אט אמצעי הייצור של הצבע השחור הלכו והוזלו, וכך הוא הפסיק להיות בהישג ידה של האצולה בלבד. ככל שהצבע השחור היה זול יותר, הלכה ונפרדה מהצבע הלבן המשמעות המורבידית שלו והועתקה לצבע השחור שסימל כובד ראש, כבוד ומוות, ואילו הצבע הלבן התייחד לטוהר, קדושה ותמימות.
מארש חתונה
בעת המודרנית טכניקות הצביעה השתפרו בצורה משמעותית והצבע הלבן החל להיות בוהק ומבריק כפי שלא היה בעבר. הוא נעשה נפוץ ופופולארי יותר, בתחילה בקרב האצולה האירופאית ובהדרגה, עם שיפור אמצעי הייצור, גם בקרב שאר האוכלוסייה.
אחת מנקודות המפנה המשמעותיות ביותר בפופולריות של הצבע הלבן היא שמלת הכלה של המלכה ויקטוריה (1819-1901). לאורך ההיסטוריה כלות לבשו ביום חתונתן שמלה חגיגית אך מעשית, בה ניתן להשתמש לעיתים קרובות כמו בימי חג או שבת, שמלתה של ויקטוריה הפכה את שמלת התמונה לפריט חד פעמי, שרצוי שיהיה מרהיב ועוצר נשימה.
ואכן, כאשר נישאה המלכה ויקטוריה לנסיך אלברט היא הדהימה את כולם בשמלה לבנה וצחורה, שנועדה במיוחד ובלבד לחגיגות הנישואין שלה, והפכה מאז לקוד לבוש מחייב לכלה. ההצלחה הגדולה של השמלה הלבנה קשורה כמובן גם קשר הדוק לכך שהצבע מסמל טוהר, וכמובן בתולין.
אאוטפיט איום ונורא לימים נוראים
ומה קורה אצלנו, בארון הבגדים היהודי? בישראל של ימי התנ"ך, בגדיהם של הכהנים בבית המקדש היו לבנים. הכהן הגדול לבש במהלך עבודתו מספר מערכות בגדים, חלקן מוזהבות ויקרות מאוד, אך כאשר עסק במלאכות הייחודיות ליום כיפור הוא לבש לבן. בגדי הלבן קושרו לשמחה, וגם בנות ישראל נהגו ללבוש בגדים צחורים בט"ו באב וביום כיפור כאשר היו יוצאות לחלל בכרמים, וכן בחגים ובשבתות.
במסורת אשכנז התייחד לאורך השנים מנהג ללבוש לפני ראש השנה "קיטל" – בגד מיוחד או שמלה לגברים, אם תרצו, הנלבש בעדות אשכנז לקראת הימים הנוראים, וכולו לבן. הקיטל הוא מעין שמלה לבנה ופשוטה חסרת קישוטים שנקשרת ברצועת בד לבנה מסביב למותניים, ומיועדת לגברים. לפני שאומץ כמלבוש לחגי ישראל, הוא נלבש באירועים משמעותיים כמו מתחת לחופה, לצד שמלת הכלה הלבנה, וכן כאשר הובאו המתים לקבורה, אז נהגו לקבור את הגברים לבושים בקיטל שלהם.
בקרב קהילות יהודיות שונות היה נהוג ללבוש את הקיטל ביום כיפור ולעיתים גם בראש השנה. באחרות הקפידו ללבוש אותו שתי פעמים בשנה, בימים הנוראים ובליל הסדר. לכן, ממליץ נחום זיטר, מנהל ייעוץ והדרכה בספרייה הלאומית, להקפיד לכבס את הקיטל בין האירועים הללו כדי למנוע הצטברות חמץ על הבגד. וגם אז – לא כל הגברים אמורים להתהדר במלבוש החגיגי. בחלק מהקהילות נהוג שכל הגברים הנשואים לובשים אותו ואילו אצל אחרות רק בעלי התפקידים (גבאי, חזן, בעל תוקע) הם אלו שלובשים קיטל לבן.
איך הפך הקיטל לבגד רב שימושי, שמתאים לנו גם בעת שמחה וגם בסוף ימינו? לקיטל היו תנאי ייצור יחודיים שקושרו להיותו בגד תכריכים הנלבש לקבר. כך היה נהוג שלא יכיל כיסים, כי אף אחד לא לוקח איתו שום דבר לקבר, וכן שלא יהיה מקושט או יכיל קשרים ושרוכים כדי לשמור על פשטותו.
"לסבא שלי היו שני קיטלים", מספר נחום זיטר, "ולכאורה, למה צריך שני קיטלים? הרי מתים רק פעם אחת. אלא שהוא היה החזן בבית הכנסת, ואת תפילת ראש השנה הוא היה מסיים מזיע מאוד, אז הוא הקפיד שיהיה לו קיטל נקי ליום השני של ראש השנה. וכך יצא שהוא השאיר אחריו קיטל נוסף אחרי שהוא נפטר, מה שמאוד נדיר".
זה כאב כשנפלת מגן עדן?
יש הטוענים שהקיטל נלבש כבר בימי המשנה, כסדין או גלימה לבנים שנלבשו במיוחד לכבוד השבת. במדרש איכה רבה מתוארת תקרית בה רומאי לועג לבגד השבת היהודי שהוא מחזיק לנצח משום שהם אינם לובשים אותו אלא יום אחד בשבוע.
בתלמוד הירושלמי מתואר המנהג ללבוש בגדי לבן ביום כיפור. התלמוד מתייחס כבר אז לדואליות של החגים, לשמחה ולעצב והחרדה שמהולים בהן ולכך שהלבוש הלבן הוא ביטוי של רגשות ביטחון ושמחה למרות שראש השנה ויום כיפור נתפסו כיום הדין:
"איזו אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף…אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים…ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים".
(תלמוד ירושלמי, ראש השנה, פרק א הלכה ג')
הקשר בין הבגד הלבן חגיגי לשמחה אט אט לבש משמעויות מאופקות יותר באירופה של ימי הביניים. רבי מרדכי בן הלל אשכנזי מביא בשמו של המהר"ם טעם אחר למנהג:
"וגם טעמא כי ביום טוב העולם שמחים, וילבשו שרגני"ט (כינוי לקיטל) שהוא מלבוש מתים, ויזכרו את יום המיתה, ולא יתגאה לבו עליו".
כלומר למרות המעמד המשמח של יום החג על האדם ללבוש תכריכים כדי להזכיר לעצמו את יום מותו ואת ארעיות חייו. בתוך כך התפתח טעם נוסף ללבישת בגדי הלבן, והוא כדי לבלבל את השטן בהיותנו דומים למלאכים משום שביום כיפור צמים ולכן ממילא עוסקים בהידמות למלאכים שלא יכולים לחטוא.
"בעדות המזרח לא היה בגד ספציפי כמו הקיטל", מסביר נחום זיטר, "אולם בכל זאת רווח המנהג ללבוש לבן. עדות המזרח הושפעו מאוד מהקבלה, ושם יש התייחסות חיובית מאוד לבגדי פשתן לבנים, יש גם קשר סימבולי לרחב הזונה שהחביאה את המרגלים בתוך פשתן. כך שההקשר הקבלי השפיע מאוד על עדות המזרח והמנהג השפיע וחלחל הלאה".
את תלכי בשדות
גם בישראל המודרנית לא נפקד מקומו של השובל הלבן. בקיבוצים הצבע הלבן נלבש דווקא בחג שבועות כחלק מהחג המסמל חיבור לאדמה והתבואה. וגם בספרות הילדים לבישת לבן מועברת לדור הצעיר בספרים כמו ""Yael and her new white dress" או "שמלת השבת של חנהל'ה", ספרים חינוכיים המלמדים אותנו שהשכר האמיתי של מצווה הוא להצליח לשמור על שמלה לבנה – נקיה.
גם השנה, למרות כל מה שעברנו נשב מסביב לשולחנות חג, וכנראה שבכל זאת, רובנו נלבש לבן. צבע שמסמל שאיפה לטוב, לטוהר, למשהו גדול ומופלא יותר מאיתנו, ושהמוות והחיים שלובים זה בזה. הלוואי שהפעם, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.