רבים מהאנשים שסיפרנו להם על מנהג שמש בית-הכנסת לתת מלקות למתפללים ביום הכיפורים – במידה שלא שמעו עליו קודם – קישרו אותו מיד ליום ה"עשוראא" המוסלמי. העשוראא מצוין בכל שנה ביום העשירי לחודש המוסלמי מוחרם. באותו יום בשנת 680 לספירה נפל חוסיין בן עלי בקרב בכרבלא שבעיראק על השליטה בח'ליפות האסלאמית. הייתה זאת נקודת המפנה של הדת החדשה שהקים סבו של חוסיין, הנביא מוחמד, שהתפצלה בעקבות אותו אירוע לאסלאם הסוני והשיעי. כיום העשוראא הוא יום המצוין בידי מיליוני מוסלמים שיעים ברחבי העולם, ואחד ממנהגיו הבולטים ביותר הוא קיום טקסי הלקאה עצמית.

ניתן בקלות לטעות ולחשוב שמנהג המלקות בערב יום הכיפורים הוא מנהג שמקורו ביהדות המזרח, ושמדובר בהשפעה שיעית. ובאמת רבים משוטי העור שבהן השתמשו להלקות את מתפללי יום הכיפורים השמורים כיום במוזיאוני ארצנו מקורם במזרח.

אבל, כמו שכבר רמזנו, זאת תהיה טעות. את העדויות הראשונות למנהג המלקות בערב יום הכיפורים אנחנו מוצאים באשכנז בימי-הביניים. ראשית בסידור רש"י, ומאוחר יותר – במאה ה-14, בפסקי הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל) על מסכת יומא. הרב והפוסק החשוב כתב בפירושו על מסכת יומא בתלמוד על מנהגי יום הכיפורים באשכנז: "ונהגו באשכנז שאחר תפילת המנחה לוקין בבית הכנסת" (פרק ח, סימן כה). אז איך זה עובד?

על פניו נראה שמדובר במנהג יהודי לעילא ולעילא, זכר לעונש תנ"כי. וזהו מהלכו: ערב יום הכיפורים שמש בית-הכנסת או אחד מרבני הקהילה מלקים את המתפללים 39 מלקות בגבם באמצעות שוט עור.

בדברים כ"ה, ב' נכתב כי "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר". והמספר? ל"ט מלקות. בדיוק המספר הנהוג להלקות את המאמינים כיום.

חלק מהקהילות שקיימו (ועודן מקיימות את המנהג הזה) עוקבות אחרי מנהג מלקות מהמשנה (מכות, ג, יב–יג):

כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו על העמוד, הילך והילך. וחזן הכנסת אוחז בבגדיו – אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו – עד שהוא מגלה את לבו. והאבן נתונה מאחוריו. חזן הכנסת עומד עליו, ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשניים ושניים לארבעה, ושתי רצועות [של חמור] עולות ויורדות בה […] ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו. ואינו מכה אותו לא עומד, ולא יושב, אלא מוטה […] והמכה מכה בידו אחת בכל כוחו.

"אך למרות הדמיון למשנה", כותב פרופ' שלום צבר במאמרו על טקסים יהודים בגלויות מאוירות מראשית המאה העשרים, "אין מדובר במנהג מתקופת המקרא או התלמוד, והתיאור במשנה אינו קשור ליום הכיפורים – זהו תיאור של העונש הגופני המוטל על העובר במזיד על לאו שבתורה".

אם כך נראה שהעונש המקראי על מצוות "לא תעשה" יחד עם תיאור המלקות במשנה הפך בגלות, בתקופה שבה אין עוד בתי דין המוסמכים ורשאים להשית עונש זה, למנהג סמלי (אך עדיין קצת כואב) שבו המתפלל מכפר על מעשיו. אז מה הסיבה שרובנו לא שמענו עליו כלל?

מנהג המלקות, בניגוד למנהג אחר של יום הכיפורים – מנהג הכפרות, לא השתרש בכל קהילה וקהילה. כיום נשמר המנהג בקהילות חסידיות מסוימת ואצל יהודי המזרח. אנחנו יכולים רק לשער מדוע לא. אבל אולי התשובה קשורה לדרך שבה הוצג מחוץ לכותלי הקהילה היהודית בגלות.

כמעט שאין תיעודים מצוירים של מנהג המלקות ביום הכיפורים בכתבי יד עבריים. איורים של המנהג רווחים, לעומת זאת, בז'אנר אחר של ספרות: ספרי מנהגי היהודים שכתבו מומרים לנצרות עבור קהילתם החדשה.

אנחנו לא יודעים רבות אודות חייו של פאול כריסטיאן קירכנר: שמו היהודי היה מרדכי גומפרעכט בן שלמה ועיר מוצאו הייתה פרנקפורט. הוא היה תומך נלהב של שבתי צבי, ולאחר התאסלמותו של משיח השקר, נטש הרב מפרנקפורט את יהדותו לתמיד. ב-6 בנובמבר 1713 המיר את דתו לנצרות. לאחר שהתנצר התפרנס בדוחק מלימוד עברית, עד שהוצע לו לפרסם את סיפור התנצרותו ברבים ובכך לשכנע יהודים אחרים ללכת בעקבותיו. הרעיון קסם לקירכנר, ובשנת 1717 הוציא בעיר ארפורט את ספרו "מנהגים יהודיים".

לאורך ספרו של קירכנר מספק הרב המומר לקוראיו הנוצרים הצצה אל כל הטקסים והחגים היהודיים המרכזיים. על אף שמרבית המידע המופיע בספר הוא אמת, בכל תיאור ותיאור הקצין קירכנר את מנהגי היהודים בצורה שתחמיא לקוראיו הנוצרים (והרציונליים), ותלעג לדעות הקדומות על פיהן חיים אחיו לשעבר.

יום הכיפורים, למשל, מוצג נכונה כחג מרכזי ביהדות שמטרתו חזרה בתשובה והכאה על חטאי השנה שחלפה. אולם מה שבוחר להדגיש קירכנר לגבי יום כיפור הוא דווקא טקס ההכאה על חטא. קירכנר מציג את הטקס באופן מילולי: על מנת לכפר על חטאיו, מוכרח היהודי לשכב על בטנו כחיה ולקבל סדרת מכות מטהרות. ובכך, מנהג שהוא סמלי מעיקרו הופך בידי מומר אוטו-אנטישמי לדוגמה מייצגת לעם שמסרב לקבל את הבשורה הנוצרית על מנת לשמור על מנהגיו המבזים והמגוחכים.

קירכנר לא היה המומר היחיד או הראשון ללעוג ליהודים באמצעות מנהג המלקות של יום הכיפורים. קדמו לו פרידריך אלברט כריסטיאני (נולד בשם ברוך), שבשנת 1700 הוציא את ספרו "אמונות ואמונות תפלות יהודיות" (Der Juden Glaube und Aberblaube), וגם בו איור של מנהג המלקות. מעניין שיחד איתו מוצג מנהג הכפרות – מנהג שמספר רבנים חשובים בתולדות עמו יצאו נגדו גם כן.

 

יותר ממאה שנה לפני שני המומרים הללו יצא בשנת 1530 הספר "כל האמונה היהודית". היה זה חיבורו של אנטוניוס מרגריטה, מומר שנולד למשפחה רבנית ידועה מגרמניה – אביו היה שמואל מרגליות, רבה של רגנסבורג. בספרו התיימר מרגריטה לחשוף את השקר שעליו מבוססת הדת היהודית ולהזהיר נוצרים תמימים מקיום כל קשר עם שכניהם היהודים. גם הוא השתמש במנהג המלקות ביום הכיפורים ככלי לניגוח את בני העם שנטש. האיור שנוסף לספרו מצליח להגחיך בצורה חמורה אף יותר את מנהג המלקות – הפעם מקבלים המאמינים את המלקות על ישבנם החשוף.

 

אך לא נוכל לסיים עם דימויים מוגזמים ומבחילים אלו. במאמרו של פרופ' צבר שכבר הוזכר לעיל מצאנו מספר דימויים חזותיים יהודים למנהג המלקות. מדובר בגלויות שראו אור בתור הזהב של הגלויות המאוירות – תחילת המאה העשרים. אלו גלויות שהופקו בפולין בידי יהודים ועבור הקהילה היהודית. ולכן, הן מייצגות בצורה אותנטית את המנהג/ הטקס המיוחד הזה כפי שצוין בראשית המאה הקודמת.

ונסיים בתיאור ממצה של הטקס במזרח אירופה, אותו ציטט צבר במאמרו. מדובר בזיכרונות הילדות של המנהיג הציוני שמריהו לוין (1935-1867), ילד העיירה סביסלוביץ שבבלרוס:

אחרי תפילת מנחה באותו יום [ערב יום כיפור] […] בעיניי ראיתי, היאך יהודים באים בימים משתטחים על רצפת בית המדרש ואלעזר אומר־התהילים או, כפי שהיה קרוי ברבים על שום אומנותו, אלעזר הבלן, עומד עליהם ברצועה ומלקה אותם בלי רחם. כמובן ידעתי, שהלקאה זו היא המלקות, אבל בלבי נתעוררו בלי משים זיכרונות על החדר. והמלקות ניתנו בסדר גמור: אחת למטה, בחלק גוף זה המוכן לפורענויות, שהיה הפקר לידי הרבי ולרצועתו בחדר, ושתים למעלה, על הגב. וכך היה חוזר ומונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים – לפעמים חמש עשרה פעם. ותמהוני גדל שבעתים בראותי איך הלוקה קם וזורק מטבעות נחושת אחדות אל תוך הקערה, שהיה מגיש אלעזר הבלן. אכן פלא הוא ויהי לפלא: לוקים ומשלמים שכר מלקות!

לקריאה נוספת

שלום צבר, בין פולין לגרמניה: טקסים יהודיים בגלויות מאוירות מראשית המאה העשרים, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי (כרך כז), הוצאת מאגנס, 2011

מתי בפעם האחרונה שמעתם מסביבכם מרוקאית-יהודית, לדינו או פרסית-יהודית? סביר להניח, שבבית עוד משתרבבות להן מילים אהובות ומתנגנות, אבל מרבית השפות היהודיות כבר מזמן לא בשימוש, בוודאי לא יומיומי. אלא שהמילים האלה כורכות מטען תרבותי עצום שמספר סיפור חיים שלם של קהילה, סיפור שלרוב נעלם באבק הזמן.

אחת מהשפות היהודיות שכמעט נשכחו בישראל היא פרסית-יהודית, לכן פנינו לד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית וחוקרת איראן, שדוברת בעצמה לא מעט שפות. ביקשנו להתעכב על סיפורה של השפה הפרסית-היהודית ודי מהר הבנו את גודל ההכללה שחטאנו בה. "לדבר על השפה הפרסית-יהודית כשפה אחת זה מאוד לא מדויק. בפועל מדובר בלא מעט שפות איראניות-יהודיות, לא כולן פרסית בכלל, וכולן עברו לא מעט שינויים. מה שהתחיל כפרסית-יהודית, הוא היום שפה שדומה מאוד לפרסית ואפילו אינה נכתבת בעברית", היא מסבירה בחיוך.

איך נוצרה קבוצת השפות האלה, שאנחנו מכנים פרסית-יהודית?
"באופן כללי בכל מקום שבו התיישבו יהודים, כמו כל קהילת מהגרים, הדור הראשון דיבר כנראה עברית, אבל הדור השני דיבר את שפת המקום. מה ששימר את השפה היה הרצון לשמור על הזהות היהודית וזה התבטא בשמירה על "הסלנג המשפחתי" מבית סבתא. בנוסף, מכיוון שזו הייתה לשון קודש, תמיד הייתה אליטה למדנית שהמשיכה גם לדבר עברית, שנשארה שפה משותפת (Lingua Franca) של כל הקהילות היהודיות בעולם. דרך אותה אליטה המשיכו מילים עבריות לחלחל לשפה היהודית המקומית. ספציפית באיראן בכלל יש המון דיאלקטים. נוהגים לראות בהם כמו ענפים של עץ, אך למעשה זה יותר כמו דוגמאות על שטיח – בין כפרים שכנים יש הבדלים קטנים, אבל אחרי שמתרחקים כמה כפרים, מגלים כבר שזה דיאלקט שונה לגמרי. בכל מקום עם קהילה מספיק גדולה, התפתחה גם שפה יהודית. ביזד היו אפילו שפות שונות בין שכונות יהודיות: בעוד שתושבי השכונה הצפונית הבינו את שתי השפות, תושבי הדרומית לא הבינו את זו הצפונית".

יש מאפיינים משותפים ללשונות היהודים?
"פעם היה מקובל לדבר על שלושה מאפיינים של השפות היהודיות – כתיבה באותיות עבריות, מרכיב עברי בשפה וארכאיות, אבל אנחנו כבר יודעים שאף אחד מהם לא הכרחי ולא מספיק. רוב לשונות היהודים היום, ביניהן פרסית-יהודית, נכתבות בכתב המקומי והן עדיין יהודיות ובשימוש בעיקר על ידי יהודים. גם שני המאפיינים הנוספים לא תמיד מתקיימים. אם ניקח למשל את היהודית-אמריקאית של היום כדוגמא לא נוכל לטעון שהיא ארכאית. גם המרכיב העברי בה לא אקסקלוסיבי לשפה: מילים עבריות זולגות לאנגלית המקובלת. גם פרסית-יהודית של היום היא לא ארכאית. מאמצע המאה ה-20 המגע בין החברה היהודית לחברה הכללית הדוק יותר, כך שהפרסית-היהודית היום כמעט אינה נבדלת מהפרסית והרכיב העברי בה דל עד מאוד".

מה עושה את הפרסית-היהודית לכל כך מיוחדת בין השפות היהודיות השונות?
"מה שיפה בפרסית היהודית הוא שמכיוון שהיינו שם כל כך הרבה זמן, ניתן לראות שלבים שונים של ההתפתחות. אפשר לראות את השלב הראשון בספרים כמו מגילת אסתר, שבהם יש עברית עם מרכיב פרסי. בתלמוד יש הרבה מילים פרסיות, אבל זה עדיין עברית וארמית עם מרכיב פרסי. זו ההתחלה. למעשה, גם בספרים דניאל, עזרא ונחמיה יש השפעה פרסית וגם בעברית המודרנית יש לא מעט מילים שהגיעו מפרסית ונעוצות עמוק בהוויה של השפה העברית כמו פרדס, אגוז, זמן והנדסה".

ממתי ניתן למצוא תיעוד בכתב לשפה הפרסית-היהודית?
"פרסית-יהודית קדומה מתועדת החל מהמאה ה-8 לספירה. למעשה, היא הפרסית החדשה הכי מוקדמת שמתועדת בכתב. המוסלמים, שאמנם דיברו פרסית בבית באותו זמן, כתבו בערבית ולכן אין תיעוד לשפה שהם דיברו. הזורואסטרים ניסו עדיין לכתוב בפרסית אמצעית, שמשקפת שלב מעבר לפרסית חדשה. היהודים כתבו בשפה שהם דיברו, פשוט באותיות שהם הכירו – הא"ב העברי. זו המקבילה של אז לכתיבה של ערבים ישראלים בפאנט – ערבית באותיות עבריות – או לפנגליש – איראנים שכותבים פרסית באותיות אנגליות".

"אותו תיעוד קדום של פרסית-יהודית תרם גם לחקר השפות האיראניות הכלליות," מספרת ד"ר עילם-גינדין. "התעודה הכי קדומה בפרסית באותיות עבריות, כאמור מהמאה ה-8, זו כתובת שנמצאה באפגניסטן. החוקרים לא הצליחו לקרוא אותה. הם ניסו כל מיני כתבים של פרסית אמצעית ולא הצליחו, עד שהבינו שמדובר באותיות עבריות, שהן בין כתב רש"י לכתב מרובע. כך, כמו במטה קסם, הכתובת הפרסית התפענחה. למעשה בזכות לשונות היהודים באיראן, ניתן לחקור את ההיסטוריה של השפות האיראניות, משום שבעוד שהאוכלוסייה המקומית דיברה כבר בשפה אחרת, השפה היהודית המדוברת נותרה נאמנה לדיאלקט המקומי המקורי. באיראן היו כאמור המון לשונות יהודים מקומיות ורובן בכלל צאצאיות של לשון מדי. מעטות מהן נחקרו, בעיקר אלו של אספהאן, יזד, כרמאן, שיראז, המדאן וכאשאן.

איך התפתחו כל השפות האלה?
"באיראן, היהודים אימצו בהתחלה את השפה המקומית ואחר כך שמרו עליה בסביבה שהשתנתה, מה שהיה יחסית קל בתוך קהילה סגורה. כך יצא, שכמו הרבה קהילות קטנות וסגורות, הם שמרו על השפה המקורית בזמן שהקהילות המוסלמיות מסביבן התקדמו מבחינה לשונית. בקהילות המוסלמיות השפה אבדה לטובת הפרסית או השתנתה לכיוון אחר. גם הזורואסטרים, למשל, הם מיעוט באיראן, ויש עוד מיעוטים אתניים ולא רק דתיים. לכל מיעוט באיראן, אפילו ממש בכפרים שונים, יש דיאלקטים שונים. זה מתאפשר משום שאלה קהילות סגורות והדיאלקטים האלה נשארו יותר ארכאיים, יותר דומים לשפת המקור. אז הרבה פעמים, כשרוצים להבין איך איראן נראתה מבחינה לשונית, עלינו ללכת ללשונות היהודים ולשפות המקומיות ולראות דרכן. מה שעוד מעניין הוא שפת הסתרים היהודית שהתפתחה שם".

שפת סתרים יהודית באיראן?
"כן, לוּתֶרַאי, עגה פרסית שמשתמשת בלקסיקון עברי, שנועדה למנוע מאיראנים להבין את הנאמר והתפתחה במקביל לפרסית-יהודית. כך התפתח ז'רגון שלם של שפת סתרים, שבדרך כלל איראנים לא יכלו לפענח, חוץ ממעט יודעי סוד – יהודים".

באיראן, אם כן, שמרה הקהילה היהודית המובחנת על שפה יהודית שלה, אבל לאחר עלייתה של מרבית הקהילה לארץ השפות האיראניות-יהודיות ספגו מכה קשה. "לתופעה הייחודית שמתרחשת בלשונות היהודים בישראל אני קוראת "שפות כריך" (sandwich languages): השכבה התחתונה, שנקרא לה שפת סובסטרט, היא שפת הנכבש – הכיבוש המדובר הוא לאו דווקא צבאי או פוליטי, הוא בהחלט יכול להיות תרבותי – שמשפיעה על השפה מלמטה. בשכבה העליונה נמצאת שפת סופרסטרט שמגיעה למעלה, כלומר ההשפעה של הכובש על הנכבש, עד שהשפה של הנכבש הולכת לאיבוד ונוצרת שפה חדשה. העברית הייתה הסובסטרט של כל לשונות היהודים ברחבי העולם והצורך לשמור על זהות נבדלת הוא מה ששמר על השפות היהודיות בגולה. השפה היהודית, שנוצרה בכל מקום, הייתה תוצר של הדיאלוג בין העברית לשפה המקומית. עם העלייה לארץ נכנס לפעולה הסופרסטרט של העברית הישראלית. בגלל מדיניות כור ההיתוך ישראל הפכה לבית קברות ענק לשפות יהודיות, משום שלא רק שכבר אין סיבה לשמור את השפה, יש סיבה הפוכה. כבר לא צריך להתבדל, אלא להצטרף ולהיצרף בכור ההיתוך".

"היום בישראל הפרסית-יהודית של מי שעלו מאיראן ועדיין משתמשים בה, מושפעת מאוד מהעברית היומיומית בישראל", מסבירה ד"ר עילם-גינדין. "זה דומה לקהילות הפרסיות בארה"ב, ששמרו על המורשת הפרסית, אבל הן גם נטמעו בחברה והפכו במקביל לדו-לשוניות והפרסית עם הזמן נעלמה באופן טבעי".

הדיבר השני בעשרת הדיברות קובע כי "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ, ב-ג). ההבנה המסורתית של החלק השני של האיסור הזה נוגעת קודם כל ומעל הכל לדמות האל. האם לא בכך התייחד העם הנבחר משאר העמים? ובכך התייחד המונותאיזם מדתות מרובות האלים? לאל שלנו אין פנים ואין צורה, אלא במובן מטאפורי.

כמובן שיש מי שיחלקו על הטענה הגורפת הזאת, ויראו שכבר בעת העתיקה פיסלו יהודים את אלוהיהם – רק שהכלים שלהם היו המילים. התנ"ך נפתח בהאנשת האל, מספרת לנו על חרון אפו של האל, על האדם הנברא בצלם, על משה הזוכה לראות את אחורי האל ועוד ועוד. נכון – אפשר לטעון, כפי שעשו גדולים וטובים וביניהם הרמב"ם, שזה מקרה קלאסי של "דיברה תורה כלשון בני אדם". אך כמובן שיש דוגמאות אחרות להופעת דמותו הפיזית של האל במסורת ובספרות היהודית, שאיתן נתקשה להתווכח: ספרות היכלות ומרכבה למשל, הספרות המיסטית שהחלה להיכתב ככל הנראה כבר בתקופת התלמוד, מתארת את האל כניצב מאחורי הפרגוד במרכז ההיכל השביעי שבשמיים. מטרת יורדי המרכבה היא לצפות במלך בהיכליו – משמע, באל היושב על כיסא הכבוד.

עם זאת, הטקסט בעל עזות המצח והתעוזה המופלגים מכל הוא ללא צל של ספק הספר "שיעור קומה" – חיבור שמוקדש לתיאור שיעור קומתו של האל – קומתו הפיזית והעצומה. מספר זה מתברר שרק אישון עינו הימנית של האל (הנקראת אזדייה אטטיטוס) נאמד ברבבות רבבות של פרסות, ו"כל פרסה ופרסה – ג' מילין, וכל מיל ומיל – עשרת אלפים אמה, וכל אמה ואמה – שלוש זרתות (…) וזרת שלו – מלוא כל העולם כולו“. ובמילים אחרות, לאל צורה וגוף הנאמדים בקני מידה שהשכל האנושי לא יכול לתפוס.

אך אם כך מיוצג האל במילים, כיצד התמודדו כתבי-יד עם האיסור המקראי לייצג את האל בפסל ובתמונה? והאם היו שהחליטו בכל זאת להפר את האיסור החמור? נתחיל עם דרכי עקיפת האיסור.

 

יש כמה מוסכמות לייצוג האל בכתבי יד עבריים, והראשית שבהן היא יד האלוהים. אותה מותר ואפשר לייצג. הסצינה שמקובל לייצג בה את יד האל בכתבי-יד עבריים יותר מכל היא ככל הנראה הצלת אברהם מכבשן האש. תיאור מוקדם יותר של יד האל מופיע באמנות בתי הכנסת, למשל בדורא אירופוס ובבית אלפא.

 

 

אברהם הוא אמנם דמות מקראית, האב הקדמון של עם ישראל, אך סיפור הצלתו מכבשן האש שאליו נזרק בהוראת המלך נמרוד לא מופיע במקרא, אלא במדרש בראשית רבה ובתלמוד הבבלי. הסיפור המדרשי התחבב על מאיירי כתבי-יד עבריים, ואנחנו מוצאים לו מספר גרסאות מאוירות. לא בכולן אנו רואים את יד אלוהים מושכת את אברהם מן האש.

לפעמים אפילו התיאור החזותי הזה היה נועז מדי עבור המאיירים, ואת יד האל החליפו במלאכים. כמו בדוגמה הזאת מתוך הגדת ברצלונה. במקרה הזה בחרו המאיירים להדגיש היבט אחר מן המדרש על אברהם והכבשן – המספר שבעת שנזרק אברהם אל האש, לא רק שלא נשרף ממנה, אלא שישב ושוחח עם המלאכים בעודו שוהה בה.

 

דרך אחרת לתאר את האל היא לעקוב מעט יותר קרוב אחרי הטקסט המקראי, ולייצג את "קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". באותה המאה שבה אוירו שני כתבי היד שכבר פגשנו, נכתבה ואוירה גם הגדת סרייבו. למרות שמה, משערים שההגדה המרהיבה נכתבה בברצלונה שבספרד בשנת 1350 בקירוב. ההגדה מוצגת בעיר סרייבו במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה.

לאחר שני עמודי איורים של בריאת העולם, אנחנו פוגשים את אדם וחוה. ההתפתחות באיור מזכירה רצועת קומיקס. ראשית, חוה נוצרת מתוך צלע האדם. מייד לאחר מכן אדם וחוה אוכלים מהעץ האסור כשהנחש מביט בהם. למטה מימין הם מתכסים בעלי תאנה לאחר שהבינו שהם עירומים. ובאיור המסיים למטה משמאל אדם וחוה כבר גורשו מגן עדן: האישה לבושה בלבוש מלא, והגבר עובד בזיעת אפיו.

 

באיור הימני למטה יבחינו חדי העין בקרני אור היוצאות מעל העץ השמאלי, מדובר ככל הנראה בניסיון להמחיש את רגע גילוי אדם וחוה לאחר אכילת הפרי. זוהי פשרה אומנותית מעניינת. המקרא מספר על אדם וחוה כי "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". "אַיֶּכָּה" שואל האל את אדם, והוא מייד מצטדק ומסביר: "אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". מדוע? "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, ז-יב). מאייר הגדת סרייבו, שזהותו אינה ידועה, ביטא את האל כאור שמיימי. אור הוא דימוי מוכר של האל. וחוץ מזה, איך מייצגים את הקול האלוהי בציור?

 

כ-30 שנה קודם לכתיבת הגדת סרייבו, בשנת 1320 בערך, נכתבה ואוירה הגדת פסח נוספת, אף היא בקטלוניה. ההגדה מוכרת בשם "הגדת הזהב" בשל הרקעים המוזהבים המעטרים את 128 העמודים המאוירים שבה, מתוך 322 עמודיה. גם הגדה זאת נפתחת באיורי סצנות תנ"כיות.

האיור השני בהגדת הזהב מתאר שתי סצנות שכבר ראינו בהגדת סרייבו: יצירת חוה מצלע אדם ואכילת פרי "עץ הדעת טוב ורע". וכאן אנחנו מגיעים לחלק המעניין באמת. החידוש המדהים כאן נוגע לדמות האל, המוצגת יוצאת מתוך ענן לנזוף בשלושת החוטאים – אדם, חוה והנחש. מעל האיור נכתב "אדם ואשתו ערומים".

אפשר לשער שמדובר במלאך ולא באל עצמו. הבחירה במלאך – שנוזף באדם וחוה – על פני הדמות של האל היא בחירה מקובלת, מתבקשת אפילו. והיא מזכירה לנו סיפור מקראי אחר – יעקב נלחם במלאך אלוהים, שמספר לו שהוא האל.

 

והנה ממש הגענו לדוגמה המובהקת ביותר של האנשת האל בציור, שאותה איש לא יוכל לתרץ בקלות שכזאת.

מדובר בכתב-יד הנקרא "פיוטים לחתן", והוא נכתב בקורפו שביוון במאה ה-18. הוא שמור באוסף ברגינסקי בציריך וכולל בצד השירים והפיוטים הרבים, 60 איורים של סצינות שונות בספר בראשית המצוירים בגואש בידי אמן מוכשר שהתמחה בוונציה.

 

תחילה מצאנו תירוצים בעצמנו. חשבנו שהדמות המצוירת היא דמותו של דוד בן ישי העומד מול פלאי הבריאה, ככתוב "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת". ואולי, אם לא דוד, אז המשיח המיוחל, צאצא זרע דוד המלך.

ואז גילינו את האיור השלישי בכתב-היד מקורפו. המדרש היהודי אמנם מעמיק ומרחיב, אבל לא נמצא בו רמז לכך שדוד המלך הוא שיצר את חוה מצלעו של אדם. וגם לא המשיח.

 

ויש גם את ציור מס' 5, שחותם את הגולל על כל טענה ותירוץ אחרים. האל מנחם את אדם וחוה לאחר הגירוש מהגן.

 

איך הצליחו יהודים לחיות בשלום עם הפרה כה בוטה של האיסור? בניגוד לדוגמה שנראה מיד, הבעלים של כתב-היד הזה לא עשו כל ניסיון למחוק או להסתיר את האיורים הבעייתים – שלושה במספר – שהתקיימו יחד עם 57 האיורים האחרים של סצינות מבראשית, רובם אגב מחיי יוסף. להפך, לכל איור ואיור הוצמד פסוק מקראי מתאים מתחת.

פרט מעניין נוסף שקשור לכתב-יד: האיורים והטקסט הפוכים. משמע, האיור הראשון, של האל בורא את השמים והארץ (והשמש והירח) מופיע בסוף כתב-היד במקום בראשיתו. אולי כאן נמצא את ההסבר המיוחל – סדר הדפים הלא נכון הוא סימן מובהק לכך שהמאייר היה אדם נוצרי שלא עבד בצמוד עם מחבר הטקסט. ייתכן וכתב-היד היה מאוייר בידי נוצרי ויהודים קנו אותו והוסיפו טקסטים אחר-כך. זה יכול להסביר את הכותרות בעברית מתחת לתמונות. הטקסטים עצמם בכתב-היד בכלל לא תואמים לאיורים. כל האיורים מקראיים ואילו הטקסטים הם פיוטי חתנים.

ונעבור לדוגמה של היהודים שלא הצליחו לחיות בשלום עם עשיית הפסל והתמונה. בשנת 1984 עיינה החוקרת אוולין מ. כהן באיורים התנ"כיים של כתב היד "משנה תורה" לרמב"ם השמור באוסף דוד קאופמן שבאקדמיה ההונגרית למדעים, והבחינה בפרט שאינו מסתדר. בסצנה המציגה את משה מעניק את לוחות הברית לעם ישראל, הבחינה כהן בדמות נוספת שנמחקה ונקברה תחת תיקון מאוחר יותר.

 

בכתב-היד המאויר הראשון של "משנה תורה" לרמב"ם, שנכתב 90 שנה לאחר מותו של אחד מגדולי ההוגים שקמו לעם ישראל, צוירה דמות האל מעניקה למשה את לוחות הברית. קשה להבחין בדמות המחוקה, כל שנותר ממנה הוא יד האוחזת בלוחות הברית. אך מדובר בדמותו המצוירת של אלוהים בכבודו ובעצמו שהוסתרה והפכה להר. גם כאן, כמו במקרה של קורפו, אנחנו למדים ששוב היה מדובר במאייר נוצרי שלא היה מודע לאיסור על עשיית פסל ותמונה. או, מה שסביר יותר כיוון שהאיסור קיים גם בנצרות, שפירש אותו באופן אחר מהדרך שבה מפרשים אותו היהודים.

 

אפשר תמיד לעשות הנחות: לטעון שההשפעה היא נוצרית, ושכפי שטען הפילוסוף היהודי רבי סעדיה גאון מדובר רק בכבוד הנברא של האל ולא בגופו – שכן אין ולא יכול להיות לאל גוף מוחשי. כך או כך או כך, ראינו כמה מקרים שבהם אמנם לא פוסל פסל של דמות האל, אך בהחלט נעשה תמונה.

ובעצם, במובן מסוים תמיד נעשו הנחות בייצוג דמות האל באיור, ככל שמדובר באיורים המושפעים מתורת הקבלה. מה שמותר ומוכר ומאושר במסורת היהודית הם ייצוגים חזותיים של אילנות הספירה, גם אם הם כוללים בתוכם את דמות האדם הקדמון – שעל פי הקבלה הוא הדרגה הראשונה שהשם ברא, ובעצם האציל מתוך האין-סוף. משמע, מדובר בחלק מהאלוהות, ולא בבריאה נפרדת מהאל. ולכן, אם נסתכן בהפשטה נוראית, מדובר בדימוי של האל יתברך. לא?

 

 

תודה לדניאל פרנק ולשרה אופנברג על עזרתם בחיבור הכתבה