מרתא בת בייתוס הייתה אישה עשירה שחיה בירושלים ממש בתקופת חורבן בית המקדש השני. היא הייתה בת למשפחה כהנית שהייתה מקורבת לשלטון. מרתא בת בייתוס הייתה כל כך עשירה עד שאחרי חתונתה ליהושע בן גמלא היא קנתה עבורו את משרת הכהן הגדול ישירות מהמלך.
רוב ימיה עברו עליה בבית, בין המשרתים והתפנוקים השמורים לאישה במעמדה. אבל פעם בשנה, ביום הכיפורים, היא הייתה צריכה לצאת החוצה כדי לראות את בעלה, הכהן הגדול, מנהל את הטקס מול קודש הקודשים. ביום הכיפורים יש איסור על נעילת סנדלי עור ופירוש הדבר שמרתא בת בייתוס הייתה צריכה לצאת אל הרחוב יחפה. אבל אדמת ירושלים המלוכלכת לא הייתה ראויה לכפות רגליה הענוגות. ולכן, לפי המדרש, ביום כיפור היו המשרתים פורסים שטיח בכל העיר רק בשבילה. שטיח שרק עליו היא צעדה מפתח ביתה ועד קודש הקודשים. רק כדי שכף רגלה לא תצטרך להתחכך באבני הרחוב של ירושלים.
אבל אז הגיע המצור הרומאי. לאט לאט נעלם כל האוכל מהשוק. גם הכסף של מרתא בת בייתוס הפך לחסר כל ערך. היא שלחה את המשרת שלה לשוק פעם אחר פעם אבל הוא חזר בידיים ריקות. לא סולת, לא קמח חיטים, לא קמח שעורים וגם לא סובין. המשרת שלה חזר הביתה בלי שום מצרך של מזון.
מרתא בת בייתוס החליטה שאין ברירה, היא תצטרך לצאת החוצה בעצמה. היא תצטרך לרדת אל העיר. היא תצטרך לפגוש את העם, לחפש בעצמה דבר מה לאכול. אם לא תצא החוצה, היא תגווע ברעב.
היא כל כך מיהרה שיצאה החוצה ברגליים יחפות. כן, אותה אישה שכף רגלה אף פעם לא דרכה ברחובות ירושלים בלי שפרסו לכבודה שטיח, יצאה עכשיו החוצה כמו יחפנית.
אפשר לדמיין את רחובות ירושלים של אז. המצור הכביד על העיר, הכאוס שרר ברחובות. אין יוצא ואין בא, אין אוכל ואין מים לשתייה. גם הביוב זרם בסמטאות. ברגע שהיא יוצאת החוצה, דורכת מרתא בת בייתוס על צואה ומתה. "התיישב לה גלל ברגלה ומתה", במילותיו של התלמוד.
למה מרתא בת בייתוס מתה? אולי היא מתה מגועל? אולי מחרדה?
קודם כל, ברור שמדובר בתיאור מגמתי של חז"ל שיש בו ביקורת על הניתוק של משפחות הכהונה. ביקורת על השחיתות, על האליטיזם. על המשפחות העשירות הללו שהיו כל כך מנותקות מהעם. אלו שלא ראו את הרעב, את הסבל, את הכאב ואת העוני עד שהיה כבר מאוחר מידי. עד שאי אפשר היה להציל את העיר ואת העם.
עוד בחירה מעניינת קשורה דווקא להיותה אישה.
לפני הסיפור של מרתא בת בייתוס מובא בתלמוד הבבלי (מסכת גיטין דף נ"ו, עמוד א') סיפור על שלושה גברים עשירים – בן ציצית הכסת, נקדימון בן גוריון וכלבא שבוע. שלושת אלה בוחרים לתרום אוכל לתושבי העיר כדי שיהיה מספיק מזון והעיר תוכל לעמוד במצור. מיד אחריהם מופיע הסיפור על מרתא בת בייתוס. אבל היא, היא לא יודעת להשתמש כראוי בכסף שלה. היא שומרת אותו רק לעצמה ואולי בגלל זה הכסף לא מציל גם אותה בסוף. הכסף שלה – הכסף הנשי, הכסף של משפחת הכהנים – בעצם לא שווה כלום.
ויש עוד נקודת מבט נשית. את הנשים הרגילו להישאר בבית. הרגל העדינה של מרתא בת בייתוס הורגלה רק למצע רך ונקי וכלל לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המציאות כמו שהיא. היא לא פגשה את העולם.
אפשר להעריך שבסיפור הזה מסמלת הצואה את הכאב של החיים, את הקושי, את המקומות הנמוכים, המורכבים והמאתגרים שאנחנו נפגשים איתם בחיי היום יום. עם כל אלה, מרתא בת בייתוס פשוט לא ידעה איך מתמודדים.
אבל אולי יש כאן עוד רעיון שמתחבא בתוך הסיפור, רעיון שמתחבר לימים שלנו. רעיון שאולי דווקא בגללו מופיע הסיפור בתוך אגדות החורבן. מרתא בת בייתוס הייתה חשופה רק לאנשים הדומים לה וקרובים אליה. רק למגזר שלה. היא כלל לא התחככה עם העולם שבחוץ, ולא נפגשה עם אנשים ונשים שונים ממנה. לא אנשים ממעמד נמוך יותר, או עם תפיסה אמונית אחרת, או ממפלגה פוליטית אחרת.
בפעם הראשונה שהיא יוצאת אל העולם האמיתי, בפעם הראשונה שהיא מתחככת בשאר החברה הירושלמית ונאלצת להיחשף לקושי שבמפגש, היא פשוט לא מסוגלת לחיות.
חז"ל מציבים את מרתא בת בייתוס כתמרור אזהרה.
פרשנות אפשרית של הסיפור על מרתא בת בייתוס, פרשנות שטבועה עמוקות ביום תשעה באב ובסיבות לחורבן הבית על פי חז"ל, מלמדת אותנו אולי להיפתח אל העולם, לפגוש זה את זה וזו את זו. אפשר שחז"ל קוראים לנו כאן להעז ולגעת גם במקומות הכואבים, המורכבים. לא לרפד עבורנו (ועבור ילדינו) את החיים. אם לא ניפגש, החוסן שלנו כחברה עלול להתערער, רומז לנו התלמוד. אם לא נעז להישיר מבט זה אל זה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצור, לבד, חסרי כל יכולת התמודדות.
מרתא בת בייתוס מציעה לנו להסיר את השטיחים המפרידים אותנו זה מזה. ללמוד איך אפשר לחיות יחד, לגלות איך אפשר פשוט להיפגש.
מהי הפרשנות שלכן ושלכם לסיפורה של מרתא בת בייתוס? תוכלו לספר לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
