הדיבר השני בעשרת הדיברות קובע כי "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ, ב-ג). ההבנה המסורתית של החלק השני של האיסור הזה נוגעת קודם כל ומעל הכל לדמות האל. האם לא בכך התייחד העם הנבחר משאר העמים? ובכך התייחד המונותאיזם מדתות מרובות האלים? לאל שלנו אין פנים ואין צורה, אלא במובן מטאפורי.
כמובן שיש מי שיחלקו על הטענה הגורפת הזאת, ויראו שכבר בעת העתיקה פיסלו יהודים את אלוהיהם – רק שהכלים שלהם היו המילים. התנ"ך נפתח בהאנשת האל, מספרת לנו על חרון אפו של האל, על האדם הנברא בצלם, על משה הזוכה לראות את אחורי האל ועוד ועוד. נכון – אפשר לטעון, כפי שעשו גדולים וטובים וביניהם הרמב"ם, שזה מקרה קלאסי של "דיברה תורה כלשון בני אדם". אך כמובן שיש דוגמאות אחרות להופעת דמותו הפיזית של האל במסורת ובספרות היהודית, שאיתן נתקשה להתווכח: ספרות היכלות ומרכבה למשל, הספרות המיסטית שהחלה להיכתב ככל הנראה כבר בתקופת התלמוד, מתארת את האל כניצב מאחורי הפרגוד במרכז ההיכל השביעי שבשמיים. מטרת יורדי המרכבה היא לצפות במלך בהיכליו – משמע, באל היושב על כיסא הכבוד.
עם זאת, הטקסט בעל עזות המצח והתעוזה המופלגים מכל הוא ללא צל של ספק הספר "שיעור קומה" – חיבור שמוקדש לתיאור שיעור קומתו של האל – קומתו הפיזית והעצומה. מספר זה מתברר שרק אישון עינו הימנית של האל (הנקראת אזדייה אטטיטוס) נאמד ברבבות רבבות של פרסות, ו"כל פרסה ופרסה – ג' מילין, וכל מיל ומיל – עשרת אלפים אמה, וכל אמה ואמה – שלוש זרתות (…) וזרת שלו – מלוא כל העולם כולו“. ובמילים אחרות, לאל צורה וגוף הנאמדים בקני מידה שהשכל האנושי לא יכול לתפוס.
אך אם כך מיוצג האל במילים, כיצד התמודדו כתבי-יד עם האיסור המקראי לייצג את האל בפסל ובתמונה? והאם היו שהחליטו בכל זאת להפר את האיסור החמור? נתחיל עם דרכי עקיפת האיסור.
יש כמה מוסכמות לייצוג האל בכתבי יד עבריים, והראשית שבהן היא יד האלוהים. אותה מותר ואפשר לייצג. הסצינה שמקובל לייצג בה את יד האל בכתבי-יד עבריים יותר מכל היא ככל הנראה הצלת אברהם מכבשן האש. תיאור מוקדם יותר של יד האל מופיע באמנות בתי הכנסת, למשל בדורא אירופוס ובבית אלפא.
אברהם הוא אמנם דמות מקראית, האב הקדמון של עם ישראל, אך סיפור הצלתו מכבשן האש שאליו נזרק בהוראת המלך נמרוד לא מופיע במקרא, אלא במדרש בראשית רבה ובתלמוד הבבלי. הסיפור המדרשי התחבב על מאיירי כתבי-יד עבריים, ואנחנו מוצאים לו מספר גרסאות מאוירות. לא בכולן אנו רואים את יד אלוהים מושכת את אברהם מן האש.
לפעמים אפילו התיאור החזותי הזה היה נועז מדי עבור המאיירים, ואת יד האל החליפו במלאכים. כמו בדוגמה הזאת מתוך הגדת ברצלונה. במקרה הזה בחרו המאיירים להדגיש היבט אחר מן המדרש על אברהם והכבשן – המספר שבעת שנזרק אברהם אל האש, לא רק שלא נשרף ממנה, אלא שישב ושוחח עם המלאכים בעודו שוהה בה.
דרך אחרת לתאר את האל היא לעקוב מעט יותר קרוב אחרי הטקסט המקראי, ולייצג את "קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". באותה המאה שבה אוירו שני כתבי היד שכבר פגשנו, נכתבה ואוירה גם הגדת סרייבו. למרות שמה, משערים שההגדה המרהיבה נכתבה בברצלונה שבספרד בשנת 1350 בקירוב. ההגדה מוצגת בעיר סרייבו במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה.
לאחר שני עמודי איורים של בריאת העולם, אנחנו פוגשים את אדם וחוה. ההתפתחות באיור מזכירה רצועת קומיקס. ראשית, חוה נוצרת מתוך צלע האדם. מייד לאחר מכן אדם וחוה אוכלים מהעץ האסור כשהנחש מביט בהם. למטה מימין הם מתכסים בעלי תאנה לאחר שהבינו שהם עירומים. ובאיור המסיים למטה משמאל אדם וחוה כבר גורשו מגן עדן: האישה לבושה בלבוש מלא, והגבר עובד בזיעת אפיו.
באיור הימני למטה יבחינו חדי העין בקרני אור היוצאות מעל העץ השמאלי, מדובר ככל הנראה בניסיון להמחיש את רגע גילוי אדם וחוה לאחר אכילת הפרי. זוהי פשרה אומנותית מעניינת. המקרא מספר על אדם וחוה כי "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". "אַיֶּכָּה" שואל האל את אדם, והוא מייד מצטדק ומסביר: "אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". מדוע? "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, ז-יב). מאייר הגדת סרייבו, שזהותו אינה ידועה, ביטא את האל כאור שמיימי. אור הוא דימוי מוכר של האל. וחוץ מזה, איך מייצגים את הקול האלוהי בציור?
כ-30 שנה קודם לכתיבת הגדת סרייבו, בשנת 1320 בערך, נכתבה ואוירה הגדת פסח נוספת, אף היא בקטלוניה. ההגדה מוכרת בשם "הגדת הזהב" בשל הרקעים המוזהבים המעטרים את 128 העמודים המאוירים שבה, מתוך 322 עמודיה. גם הגדה זאת נפתחת באיורי סצנות תנ"כיות.
האיור השני בהגדת הזהב מתאר שתי סצנות שכבר ראינו בהגדת סרייבו: יצירת חוה מצלע אדם ואכילת פרי "עץ הדעת טוב ורע". וכאן אנחנו מגיעים לחלק המעניין באמת. החידוש המדהים כאן נוגע לדמות האל, המוצגת יוצאת מתוך ענן לנזוף בשלושת החוטאים – אדם, חוה והנחש. מעל האיור נכתב "אדם ואשתו ערומים".
אפשר לשער שמדובר במלאך ולא באל עצמו. הבחירה במלאך – שנוזף באדם וחוה – על פני הדמות של האל היא בחירה מקובלת, מתבקשת אפילו. והיא מזכירה לנו סיפור מקראי אחר – יעקב נלחם במלאך אלוהים, שמספר לו שהוא האל.
והנה ממש הגענו לדוגמה המובהקת ביותר של האנשת האל בציור, שאותה איש לא יוכל לתרץ בקלות שכזאת.
מדובר בכתב-יד הנקרא "פיוטים לחתן", והוא נכתב בקורפו שביוון במאה ה-18. הוא שמור באוסף ברגינסקי בציריך וכולל בצד השירים והפיוטים הרבים, 60 איורים של סצינות שונות בספר בראשית המצוירים בגואש בידי אמן מוכשר שהתמחה בוונציה.
תחילה מצאנו תירוצים בעצמנו. חשבנו שהדמות המצוירת היא דמותו של דוד בן ישי העומד מול פלאי הבריאה, ככתוב "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת". ואולי, אם לא דוד, אז המשיח המיוחל, צאצא זרע דוד המלך.
ואז גילינו את האיור השלישי בכתב-היד מקורפו. המדרש היהודי אמנם מעמיק ומרחיב, אבל לא נמצא בו רמז לכך שדוד המלך הוא שיצר את חוה מצלעו של אדם. וגם לא המשיח.
ויש גם את ציור מס' 5, שחותם את הגולל על כל טענה ותירוץ אחרים. האל מנחם את אדם וחוה לאחר הגירוש מהגן.
איך הצליחו יהודים לחיות בשלום עם הפרה כה בוטה של האיסור? בניגוד לדוגמה שנראה מיד, הבעלים של כתב-היד הזה לא עשו כל ניסיון למחוק או להסתיר את האיורים הבעייתים – שלושה במספר – שהתקיימו יחד עם 57 האיורים האחרים של סצינות מבראשית, רובם אגב מחיי יוסף. להפך, לכל איור ואיור הוצמד פסוק מקראי מתאים מתחת.
פרט מעניין נוסף שקשור לכתב-יד: האיורים והטקסט הפוכים. משמע, האיור הראשון, של האל בורא את השמים והארץ (והשמש והירח) מופיע בסוף כתב-היד במקום בראשיתו. אולי כאן נמצא את ההסבר המיוחל – סדר הדפים הלא נכון הוא סימן מובהק לכך שהמאייר היה אדם נוצרי שלא עבד בצמוד עם מחבר הטקסט. ייתכן וכתב-היד היה מאוייר בידי נוצרי ויהודים קנו אותו והוסיפו טקסטים אחר-כך. זה יכול להסביר את הכותרות בעברית מתחת לתמונות. הטקסטים עצמם בכתב-היד בכלל לא תואמים לאיורים. כל האיורים מקראיים ואילו הטקסטים הם פיוטי חתנים.
ונעבור לדוגמה של היהודים שלא הצליחו לחיות בשלום עם עשיית הפסל והתמונה. בשנת 1984 עיינה החוקרת אוולין מ. כהן באיורים התנ"כיים של כתב היד "משנה תורה" לרמב"ם השמור באוסף דוד קאופמן שבאקדמיה ההונגרית למדעים, והבחינה בפרט שאינו מסתדר. בסצנה המציגה את משה מעניק את לוחות הברית לעם ישראל, הבחינה כהן בדמות נוספת שנמחקה ונקברה תחת תיקון מאוחר יותר.
בכתב-היד המאויר הראשון של "משנה תורה" לרמב"ם, שנכתב 90 שנה לאחר מותו של אחד מגדולי ההוגים שקמו לעם ישראל, צוירה דמות האל מעניקה למשה את לוחות הברית. קשה להבחין בדמות המחוקה, כל שנותר ממנה הוא יד האוחזת בלוחות הברית. אך מדובר בדמותו המצוירת של אלוהים בכבודו ובעצמו שהוסתרה והפכה להר. גם כאן, כמו במקרה של קורפו, אנחנו למדים ששוב היה מדובר במאייר נוצרי שלא היה מודע לאיסור על עשיית פסל ותמונה. או, מה שסביר יותר כיוון שהאיסור קיים גם בנצרות, שפירש אותו באופן אחר מהדרך שבה מפרשים אותו היהודים.
אפשר תמיד לעשות הנחות: לטעון שההשפעה היא נוצרית, ושכפי שטען הפילוסוף היהודי רבי סעדיה גאון מדובר רק בכבוד הנברא של האל ולא בגופו – שכן אין ולא יכול להיות לאל גוף מוחשי. כך או כך או כך, ראינו כמה מקרים שבהם אמנם לא פוסל פסל של דמות האל, אך בהחלט נעשה תמונה.
ובעצם, במובן מסוים תמיד נעשו הנחות בייצוג דמות האל באיור, ככל שמדובר באיורים המושפעים מתורת הקבלה. מה שמותר ומוכר ומאושר במסורת היהודית הם ייצוגים חזותיים של אילנות הספירה, גם אם הם כוללים בתוכם את דמות האדם הקדמון – שעל פי הקבלה הוא הדרגה הראשונה שהשם ברא, ובעצם האציל מתוך האין-סוף. משמע, מדובר בחלק מהאלוהות, ולא בבריאה נפרדת מהאל. ולכן, אם נסתכן בהפשטה נוראית, מדובר בדימוי של האל יתברך. לא?
תודה לדניאל פרנק ולשרה אופנברג על עזרתם בחיבור הכתבה
