מרחב מוגן

טל ניצן

.

הצליל המתועב – שמתחיל כמין נהמה, שכמו עולה צנטריפוגלית מהאדמה דרך הרגליים אל הבטן, שברגע הראשון עוד אפשר לנסות להתנער ממנו, לדמות אותו להתנעת אופנוע, אבל בו ברגע אי אפשר להתכחש למהותו הקודרת – תפס אותה בדרך מהתחנה הביתה. היא קיללה.

כל כך התכוננה להתרחשות הזאת מייד עם תחילת המלחמה, מיפתה את המקלטים הסמוכים לביתה, ניסתה לברר ברשת כמה זמן נתון מתחילת האזעקה עד סכנת הנפילה (התשובות נעו בין עשרים לארבעים וחמש שניות, והיא החליטה לנקוט גישת בית הִלל), אפילו בדקה בפועל בתוך כמה זמן תגיע בריצה מהבית אל המקלט הקרוב ביותר (שלושים ושש שניות), והנה זה תופס אותה לא מוכנה, מחוץ לבית (קיללה גם את הפיזור הקמצני של תחנות האוטובוס במושב), ברחוב לא רחוק אומנם אבל אין לה מושג היכן המקלט הקרוב ביותר ואם תצליח להגיע לשם בזמן ולהשיג את הטיל. כי המחשבה על הטיל לא הייתה הזיה מופשטת, תולדת החרדה: היו גם היו נפילות במושב, רובן בשדות הסמוכים, פעם במגרש הכדורגל של בית הספר, בשעה ריקה מילדים למרבה המזל, אבל טיל אחר נפל על בית שיושביו הספיקו לברוח למקלט בתוך אותם שלושת-רבעי הדקה – בית מהישנים, נטולי המרחב המוגן, כמו הבית ששכרה. זה קרה במבצע הקודם, לפני שעברה למושב, אבל ביום שבת אחד היא הלכה לשם ודרך סדק בגדר הבטיחות שהקיפה אותו צפתה במבנה שחזיתו הנעדרת חשפה את קרביו המפוחמים, כמו מחזה מגונה למציצנים.

עשר שניות, אם לא יותר, חלפו מתחילת האזעקה, ועלה בדעתה שאילו נסעה במכונית שלה כבר הייתה עכשיו בבית, במרחק שלושים ושש שניות מהמקלט. אבל מאז המקרה ההוא העדיפה לא להזיז את המכונית אלא בלית ברירה, בסופי שבוע, ולעבודה בעיר ובחזרה ממנה נסעה באוטובוס. כשהתפלאו במשרד אמרה שהנהיגה בפקקים מורטת את עצביה ושהיא מעדיפה לנצל את זמן הנסיעה לקריאה ולבדיקת מיילים. לאמיתו של דבר לא הייתה מסוגלת לקרוא בנסיעה, אחרי כמה רגעים הייתה נתקפת סחרחורת והאותיות היו מקרטעות מול עיניה, גם לישון לא הצליחה, והנסיעות עברו עליה בבהייה בנוף המשמים עם פס־קול של שיחות טלפון מסביב.

עשרים שניות. לא שלא הביאה בחשבון סצנריו כזה, שבו האזעקה תופסת אותה מחוץ לבית, והיא חשבה אז שבמקרה כזה פשוט תרוץ לאן שכולם ירוצו. "פשוט," אמרה לעצמה עכשיו במרירות, בבהלה גוברת: הרחוב הקטן היה ריק מאדם. שלושים שניות, ואז קלטה תנועה בקצה הרחוב: אדם אחד מיהר שם, והיא רצה לעברו וקיוותה שהמקלט שאליו יוביל אותה לא רחוק, אבל הוא פנה לשביל כניסה והיא הבינה שלביתו מיהר. השיגה אותו ושאלה: "אפשר להיכנס?" הוא הסתובב אליה, גבוה וכפוף מעט, בתנועה שאפפה אותה בעננת עשן־סיגריות, ובלי לומר מילה פתח את הדלת והחווה פנימה.

האזעקה השתתקה ברגע שסגר את הדלת מאחוריה. הוא כיוון אותה אל מסדרון קצר מימין לכניסה – היא הבינה: באמצע הבית, מרוחק מהחלונות – וצעק: "חלי, יש לנו אורחת!" הקול החרוך והמאומץ נשמע לה מוכר. היא צנחה על הרצפה ונשענה על הקיר, ובשקט שהשתרר אחרי האזעקה והצעקה שמעה את דהרת ליבה. חלי לא ענתה. אולי נאלמה מפחד הטילים, אולי לא הייתה בבית ואולי – עלה בדעתה – אין באמת חלי. קול נפץ רחוק קטע את ההשערות והזגוגיות נרעדו. "פיצצו אותו," הפטיר האיש, שנשאר עומד בתחילת המסדרון, לצד הכניסה, והיא נזכרה.

לילה אחד בשבוע הראשון שלה במושב, כשהתכוננה ללכת לישון, נשמעו צעקות רמות ברחוב. היא הציצה בזהירות מהחלון, דרך סדקי התריס, וקפאה: הזעם ניתך על הפיאט שלה שחנתה לצד המדרכה, במקום שלא סומן בשום צורה אבל איכשהו השתייך, כך הסתבר, לָאיש שעבר מצעקות לבעיטות נמרצות במכונית הקטנה. שכנים נקהלו, קולות נוספים הצטרפו למהומה, והיא לא הצליחה להבין אם הוא מזדעק על פלישה לחניה שלו עצמו או מגן על זכויותיו הרמוסות של חבר. "כל מניאקית שבאה מהעיר עושה פה מה בראש שלה!" צרח ובעט וצרח. חלק מהנאספים ניסו להרגיע אותו, אחרים ליבו את האש דווקא, ואולי בעידודם של האחרונים – ראתה באימה – הוא שלף אולר קפיצי והניף אותו אל האוטו. לא נודע אם התכוון לחתוך את הגלגלים או לשרוט את הפח, כי לפני שהספיק הגיח גבר אחר, נמוך ממנו אבל מוצק, הרעים משהו, כמה מילים שאבדו בדרך לחלונה, והתייצב בינו לפיאט. הראשון נפנה אליו עם האולר עדיין מונף, השני לפת את זרועו והתלקחה קטטה קצרה שממנה הגיח הראשון עם חתך מדמם על לחיו.

המהירות שבה הסתיים הכול לאחר מכן הייתה כמעט על־טבעית: בתוך שניות התרוקן הרחוב ורק מכונית המריבה, סוכנת הכאוס הקטנה שלה, נשארה שם, כמו מבוישת, ועליה כמה עקבות נעל בוציות. היא שכבה ערה במשך שעות – בהתחלה עוד ציפתה לשמוע סירנה של ניידת, ומשזו בוששה להישמע הבינה שגם הזעקת המשטרה אינה ממנהגי המקום – וחיכתה שתפוג הבחילה, תגובת גופה לפחד מילדוּת. משהו המשיך לנקר בה, משהו טורדני שלא הצליחה ללכוד גם אחרי שחזרה ושידרה לעצמה את הארועים. כשכמעט נרדמה זה התבהר לה: "כל מניאקית שבאה מהעיר". למה מניאקית ולא מניאק? הוא ראה אותה, ידע שהיא בעלת הפיאט, הוא יודע מיהי. לפני שעלה היום חמקה החוצה והסיעה את המכונית בשקט למגרש העפר הגדול שמאחורי השיפודייה, אזור חניה פחות נוח אבל מותר לכול, לפחות כך קיוותה, ובבוקר נסעה לעבודה באוטובוס.

הבחילה המוכרת התעוררה בה עכשיו כשקמה בחולשת ברכיים ומלמלה "תודה רבה" ועשתה צעד לעבר הדלת שהוא עדיין עמד לפניה. הוא הרכין את ראשו אל המצית להדליק סיגריה ואז, כשראתה את הצלקת האלכסונית על לחיו, התפרצה בחוץ אזעקה חדשה.

.

טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה שיצאו לאור לאחרונה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019, פרס עקביהו/אוניברסיטת בר־אילן לשירה), "הנוסעת האחרונה" (רומן; עם עובד, 2020) ו"איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (קובץ סיפורים; אפיק, 2021). שירים וסיפורים פרי עטה התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "צרעות", סיפור קצר מאת אילת בוטשטיין; "גוזלה", סיפור קצר מאת יעל לאוקומוביץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

העקירות היא התשתית הנפשית: על ״דגים גדולים״ מאת ראובן נמדר

שירלי סלע לבבי

.

ספרו השלישי של ראובן נמדר דגים גדולים עשוי להיתפס כספר שעוסק בהגירה הישראלית לארצות הברית – כותרת המשנה שלו היא ״סיפורים עבריים־אמריקאיים״, מחברו חי בארצות הברית עם משפחתו זה שנים רבות, וכמה מהסיפורים המקובצים בו אכן מתמקדים במהגרים ישראלים בניו ג'רזי. טבעי אפוא לראות בספר חלק מספרות ההגירה של סופרים ישראלים־אמריקאים שהתפתחה בעשורים האחרונים. אך למעשה מדובר בספר אוניברסלי הרבה יותר: זהו קובץ סיפורים שבהם הן מהגרים ישראלים הן יהודי התפוצות הם חלק ממצב עולמי עמוק שבו בני האדם כולם חיים בתחושה מתמדת של חרדה ושל אל־ביתיות. לפי נמדר, תחושת העקירות היא התשתית הנפשית של כל אדם, מפני שכולנו חיים בעולם שבו האדם מנוכר לטבעו האנושי ולטבע שסביבו. בעולם הזה הניסיון האנושי לכבוש את הטבע, לרכוש בעלות על משאביו ולתרגם אותם לממון ולהנאה חומרית, גרם להרס הסביבה. משכך, הטבע חדל להיות בית מנחם לאדם, ותחת זאת הוא משקף לו איומים מודחקים שונים.

הסיפורים, רובם ככולם, מתרחשים באתר נופש על אי הדייגים, אי בדיוני על חופי מסצ׳וסטס – בחירה שמעמיקה הן את ממד הניכור שבספר הן את אותו ניסיון אנושי להטיל את מרותו של האדם על הטבע. כל הנופשים בספר נמצאים בבית זמני, ולכן כולם מהגרים, במהלך החופשה לפחות. העובדה שחלק מהנופשים הם גם מהגרים במובן המוכר של המילה (שלושה מן הסיפורים אכן עוסקים בישראלים שהיגרו לארצות הברית) רק מעמיקה את תחושת העקירות שלהם, שהופכת כפולה ומורכבת יותר. בו בזמן אתר הנופש הוא גם אבן בוחן להצלחה הכלכלית של הנופשים. הוא מאפשר להם להציג סיפוק של תשוקות חומריות ופסיכולוגיות: המכוניות המפוארות, בתי הנופש המעטירים, בריכות השחייה הפרטיות, חופי הים הפרטיים – כל אלה מתקיימים לצד מסורת הדיג של תושבי האי המקוריים, שהסתפקו במועט, ולכן נדחקו ממנו עם האמרת מחירי הנדל"ן. לבסוף, העמדת הנופש ברקע רוב העלילות מאפשרת מבט ביקורתי על היחס הנצלני של תעשיית התיירות לטבע, המשמש במה לסיפוק צרכים אנושיים.

שלושה מן הסיפורים משלבים אלמנטים מיתולוגיים קבליים בעיסוק בבעיות משפחה: "הכלב", "הנחש" ו"הקונדור". בשניים הראשונים איש ושמו אדם, בן דמותו של אדם הראשון, נופל קורבן לתשוקתו העודפת. הוא אינו מסתפק באשתו היפה איב (שמה האנגלי של חווה), אלא חושק בבת דמותה של לילית, האישה המפתה והמדיחה. בשני המקרים אדם ניצל בנס מעונש כיוון שכלבו, בְּלָק, סופג את העונש במקומו. שמו של הכלב יוצר משחק מילים במפגש בין העברית לאנגלית. הכלב האמריקאי נקרא Black, אך הוא עדיין רומז לבַּלָּק, הכלב העגנוני של יצחק קומר בתמול שלשום, ששמו נבחר בגלל הקשרו המקראי: בספר במדבר כב בלק המלך שולח את בלעם לקלל את ישראל, אולם מזימתו לא צולחת ובלעם יוצא מברך. הזוהר במסכת סנהדרין ממשיל את בלק ואת בלעם לשני כלבים שעושים יד אחת כנגד הזאב, ורואה בפרשת בלק פרשה העוסקת במלחמה ביצר הרע. בסיפור של נמדר נלחם הגיבור, אדם, ביצר הרע שלו בשני מישורים: הוא חושק בנשים אחרות מלבד אשתו, וגם חומד את העושר והמנעמים של חיי המותרות באי. אביו של אדם הוא גיבור הסיפור ״הקונדור". הוא נופל קורבן למשוגות הזיכרון שלו, ובאקט אובדני שמתעלם ממגבלות האנושי, נופל אל מותו לאחר מפגש עם עוף דורס שמופיע באורח פלא בסביבתו העירונית. בכל שלושת הסיפורים הגורל האנושי קשור לדמות חייתית שהופעתה חורגת מהטבע המקומי, הפרעה מנבאת רע שמקורה בניסיון האנושי למרוד בחוקי העולם או בצווי המוסר.

אותו נושא עומד בליבו של הסיפור הארוך "דגים גדולים", שעל שמו נקרא הקובץ. הסיפור מגולל את קורותיו של ג'ארד, אמריקאי העומד להינשא ומתחיל את הקריירה שלו בשוק ההון האמריקאי. כשהוא מגיע עם ארוסתו בפעם הראשונה לאי הדייגים, שם נמצא בית הנופש של הוריה, הזוג המאוהב עד למחזה משונה: לווייתן שמתקרב אל החוף ומפגין את גופו האדיר בסמוך למעבורת נוסעים בדרכה מהיבשת אל האי. בהמשך עוקב הסיפור אחרי עלייתו של ג'ארד בסולם הדרגות של אמריקה התאגידית ובעושר הרב שהוא צובר בד בבד עם העליות והירידות בשוק ההון האמריקאי. הסיפור מציג את שוק ההון במונחים של עולם הדיג. בעולם הזה הדייגים של הדורות הקודמים צדו באופן מידתי, כדי לספק את צורכי משפחותיהם. לעומת זאת דייגי הדור של ג'ארד הופכים את הדיג למופע ראווה. הם דגים דגים גדולים מדי וגרים בבתים ראוותניים מדי. בו בזמן עוקב הסיפור אחרי השינויים האקלימיים שעובר העולם עם התעצמות הקפיטליזם המערבי, שחומס עוד ועוד אוצרות טבע, קרקעות ומשאבי מחיה. גיבוריו של העולם הזה, הגברים הלבנים המערביים, מתחרים זה בזה על שלל, ולכן בסופו של דבר ה"דגים הגדולים" מכלים את כל ה"דגים" הקטנים מהם בשרשרת המזון. כך גם בטבע – לאט לאט מגלים הדייגים שכל הדגים בגודלי הביניים נעלמו משוק הדגה. בסופו של התהליך יחסלו שינויי מזג האוויר גם את הדגים הגדולים הממשיים, וחרחורי גסיסתם ילוו את חרחורי הגסיסה של הגיבור, גבר קפיטליסטי שהושלך לגורלו כשלא יכול עוד להתמודד בשוק ההון עם הדגים הגדולים ממנו. הצריכה הלא מידתית של סחורות ותענוגות מקבילה לדיג הלא מידתי שמפר את האיזון בטבע. התייחסות הסיפור של נמדר למובי דיק מאת הרמן מלוויל, מהרומנים המכוננים של התרבות האמריקאית, היא ברורה ומוסיפה לו רובד מיתולוגי. ההתמודדות עם איתני הטבע היא ה־נושא בה״א הידיעה של הרנסנס האמריקאי, וההתמודדות של קפטן אחאב עם הלווייתן שהותיר אותו גידם, היא אבן יסוד בבניית האידיאל של האינדיווידואל האמריקאי הנלחם על מקומו ביבשת החדשה. ב"דגים גדולים" הרהב של קפטן אחאב מומר ברהב של הנופשים החומדים את משאבי הטבע. במובי דיק הלווייתן הוא מפלצת שעימה מתעמת הגיבור ישירות; לעומת זאת בעולם של "דגים גדולים" הלווייתן הוא מוצר צריכה, והאיום שבו מתגלם בחריגתו ממקום מחייתו הטבעי, ואחר כך בהיעלמותו מהנוף.

בתוך העולם הבדיוני הזה שלושת הסיפורים העוסקים בהגירה של ישראלים לארצות הברית הם המורכבים ביותר, ומאפייניהם מצטלבים במאפייני הסיפורים האחרים. אבי, גיבור "חורשת האקליפטוס" הפותח את הקובץ, הוא ישראלי שעזב לאמריקה למען הקריירה האקדמית שלו. אף שההגירה עזרה לו להגשים את כל מאווייו, הוא נתקף תוגה ונוסטלגיה כשהוא מגיע לחופשה השנתית באי הנופש שבו נהג לבלות עם אשתו הראשונה ועם ילדיו. עכשיו הוא נשוי בשנית, נישואין שמבטאים היטב את התערותו בתרבות החדשה: במקום אישה ישראלית יש לו עכשיו אישה אמריקאית צעירה, ובנו מנישואיו השניים כבר אינו דובר עברית. אבל דווקא ההתערות המוצלחת לכאורה חושפת את תחושת הזרות שהוא חש בארצות הברית, את הנוסטלגיה שלו לעבר ואת החיפוש שלו אחר בית קבוע. מתברר שהוא מתגעגע לחורשת אקליפטוס שהייתה פעם חלק מנוף האי ועתה הוא נחרד לגלות שנעלמה. הציטוט מהשיר "אקליפטוס" של רחל המשוררת, המופיע בראש הסיפור, והכותרת המזכירה את השיר המפורסם והנוסטלגי של נעמי שמר, "חורשת האקליפטוס", ממסגרים את הסיפור מלכתחילה כסיפור געגועים לבית הישראלי. העובדה שהאקליפטוס הוא זן זר שיובא אל נוף האי האמריקאי, וגם אל הנוף הישראלי, כלומר העובדה שמדובר בנוסטלגיה למקור מדומה, מוסיפה לסיפור מורכבות ואירוניה. בהמשך יתברר כי מי שסילקה את חורשת האקליפטוס היא תאוות הבצע והנדל"ן של תושבי האי. ומה שגרם לאבי, הישראלי בעל השם הגנרי, לאבד את ביתו ואת משפחתו הראשונה, הוא תאוותו לכיבושים מיניים נוספים. אותו אבי יהבהב כדמות משנית בסיפור "אבא", גם הפעם בתפקיד הגבר המבקש לטרוף נשים כדי להאדיר את גבריותו. בסיפור האחרון שבספר הוא עורך חשבון נפש מעמיק ונוקב ובו הוא שוקל את כל תאוותיו זו כנגד זו ומגלה שנוסטלגיה לעבר היא חומר מאכל, ושהאמת הבטוחה היחידה שהוא יכול לדבוק בה היא חיי ההווה.

האנטי־גיבור של קובץ הסיפורים הוא גיורא, ששמו כבר רומז על כישלון ההגירה שלו, ועל כך שנשאר מהגר בנשמתו. גיורא הוא היפוכו של אבי – הוא חברו של אבי שהתחיל בלימודים אקדמיים אבל עבר לתעשייה, ובניגוד לאבי, המלא בעצמו, גיורא צנוע וזהיר, ולכן העסק שלו מתקיים בקושי. סיפורו של גיורא ממחיש את העובדה שהגירה היא מצב שממקסם את המחיר שהמהגר משלם על כל החלטה, מצב שהופך כל כישלון לטרגי. העולם מלא אנשים שהעסקים שלהם שורדים ולא מעבר לזה, אבל כשאתה גם מהגר, העולם ישאל אותך אם בשביל זה היגרת. גיורא נמדד על פי הצלחתו כפי שאף אחד אחר לא נמדד. כשהוריו וחבריו הישראלים הקרתנים רואים את הבית צמוד הקרקע שקנה בניו ג'רזי, הם חוזרים על הביטוי המאוס עליו "תפסת אמריקה". גיורא חש אשמה כאילו הטעה אותם לחשוב שאכן הצליח להגשים את החלום האמריקאי. על כך אומר המספר: "חבריו וקרוביו הם אלה שהשליכו עליו את ההנחה הזאת כדי לספק את הפנטזיות שלהם עצמם, ואולי גם כדי להצדיק את עובדת היותו 'יורד'. מבחינתם, זה היה בסדר גמור לעזוב את הארץ ולהיות בחו"ל אם אתה מצליח, אבל איש לא סלח למי שנכשל שם" (עמ' 126).

אבל נוסף על הכישלון כמהגר, נכשל גיורא גם כאב. גם זה כישלון שיכול להיות מנת חלקו של כל אדם, אבל במקרה של גיורא המהגר הכישלון מהדהד את החלטתו לעזוב את המולדת ומעלה את השאלה אם אובדן הדרך של בתו אינו קשור להגירה שבה בחר. בת הזקונים האהובה של גיורא, מירי, יוצאת לתרבות רעה. הטרגדיה מוכפלת כיוון שמירי מאמצת את שיח הנכונות הפוליטית האמריקאי ונעזרת בטכניקת טיפול מפוקפקת בשם "היזכרות רדיקלית". המטפלים בשיטה זו מעודדים אותה לתת אמון בכל זיכרונותיה, גם בזיכרון הניצול המיני שעברה בילדותה בידי אביה. לאביה, שאינו זוכר דבר מכל זה, אין אפשרות להתגונן. כך הוא נקלע למצב שבו אפילו נוסטלגיה לעבר כבר אינה אופציה. העובדתיות של העבר מתערערת מהיסוד בעולם שבו בתך זוכרת דברים איומים שזיכרונך מעולם לא רשם, וכאשר העולם שאחרי תנועת "מי טו" מקבל את דבריה כאמת בלתי מעורערת. כאמור, זה היה יכול לקרות, ואכן קורה בסיפור, גם לאנשים מבוססים בארצם. אבל כשזה קורה לגיורא המהגר, תחושת חוסר הבטחון, העקירות והתלישות הכללית מחריפה את המשבר ומביאה לידי אסון.

סיפוריו של נמדר הם אפלים ופסימיים, אבל כישרון הסיפור שלו הופך אותם למהנים למרות, ואולי אפילו בגלל, האופל שבהם. השילוב של נושא ההגירה (הגירה בכלל והגירה ישראלית בפרט) במצב העולם הפוסט־קפיטליסטי מאיר את שני הצדדים באור מורכב: האם הגירה וניסיון להצליח בגדול במקום אחר הם מלכתחילה ביטוי של היבריס? האם לאודיסאוס המודרני יש נקודת עגינה בעבר אמיתי וקבוע כלשהו? האם הרצון להצליח ולחרוג ממקומך הטבעי מקורו ביצר הרע? האם גן עדן הוא המצב שאליו נולדת או זה שאליו אתה נושא את עיניך? ללא ספק אלה שאלות שראוי להתעכב עליהן והספר דן בהן באופן מרתק.

.

שירלי סלע לבבי סיימה לימודי דוקטורט בספרות יהודית השוואתית באוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי. מחקרה מתמקד ביצירת ש"י עגנון ובספרות עברית ויהודית מודרנית. מלמדת כתיבה אקדמית ורטוריקה באוניברסיטת PACE במדינת ניו יורק. רשימת ביקורת פרי עטה התפרסמה בגיליון 93 של המוסך.

.

 .

.

ראובן נמדר, דגים גדולים, כנרת זמורה דביר, 2023.

.

 

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: יפעת פלד על על הרומן "חתולה ושוֹזוֹ ושתי נשים" מאת ג'וּנְאיצ'ירוּ טניזקי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כל החזיונות בחושך: על ספרה של עמית זרקא

שרי שביט

 

בָּנוֹת נְגוּעוֹת / כָּל הַשְּׁתִיקָה לוֹעַ / מַעֲבִירוֹת לַיְּלָדוֹת / שֶׁמַּתְחִילוֹת לִפְתֹּחַ / הָרַגְלַיִם וְהַפֶּה / בַּהַתְחָלָה שֶׁל עֶרֶשׂ / אַחֲרֵי זֶה / שֶׁל זִיּוּן / וּבַסּוֹף לִפְעָמִים / עַד הַמִּיקְרוֹפוֹן / הַפֶּה וְהָרַגְלַיִם / קוֹל / לְהַגִּיד / זְדַּיְּנוּ

"הפה והרגליים", עמית זרקא.

השיר הפותח את ספרה של עמית זרקא כל החזיונות בחושך נפתח בדיווח על פגיעה מינית ומסתיים בקללה. שורותיו הקצרות של השיר טומנות מהלך פואטי רחב ומפותח, שמהווה מפת דרכים רגשית לקריאה בספר כולו. רבים משירי הקובץ עוסקים בקשר בין טראומה מינית לבין היכולת להירפא ממנה – מהלך שהמשוררת מעמידה למבחן באופן תדיר. 

עמית זרקא היא משוררת, מחזאית ובימאית, שהשתייכה בעברה לעולם הדתי. יצירותיה עלו בתיאטראות ובפסטיבלים בארץ ובעולם, וכל החזיונות בחושך הוא ספרה השני, שראה אור בהוצאת עתון 77 במסלול ליווי השירה של מפעל הפיס.

מרכז הכובד של השירים טמון בפגיעה מינית שמקורה בילדות, אך לא מסתפק בכך. שירי הספר משרטטים בכללותם מהלך רחב יותר, הנע בין תחנות שונות בחייה של הדוברת, תנועה המאפשרת מרחב הזדהות והכרה מצד הקוראים. התוכן העולה מן השירים קרוב למסע חניכה – ניסיון למצוא זהות ושייכות בעולם, לדייק ולבטא את הרצונות והתשוקות הפרטיים, לעמוד על הרגליים מבחינה רגשית וכלכלית, לנהל מערכות יחסים, לקבל ולתת אהבה. התוצאה היא קובץ שירים יפהפה ונועז, שישאיר את קוראיו בתחושת השתאות עמוקה, או לכל הפחות הזדהות.

אותה קללה, "זדיינו" המופיעה בשיר הראשון בציווי ובלשון רבים, היא התשובה המתריסה שיכולה להציל את "הבנות הנגועות," אותן מגייסת זרקא לכדי קהילה אחידה. המבע השירי המכונס לכדי גוף ראשון רבות, כמו מגדיל את רצון הבנות להשיב בעלות על גופן בעזרת המיקרופון – באמצעות מילים בווליום מוגבר שיבטאו את אשר עבר על נפשן.

שיר זה מבטא יסוד תיאטרלי המטשטש את המרחב שבין שירה מולחנת לשירה כתובה. אך המיקרופון משמש לא רק יסוד פרפורמטיבי, אלא גם פונקציה למערכת הכוח שמציבה זרקא אל מול קוראיה. הם הקהל, ואילו היא האחת, המשוררת, עומדת ו"מציגה" מולם את הדברים שלא ירצו לשמוע, בלשון רבות, באמצעות השירה. ובהחלט נדמה כי מיקרופון מטפורי ניצב אל מול רבים משירי כל החזיונות בחושך. מכשיר פואטי מגביר קול, חף ממלודרמטיות או קיטש, שמטרתו להדהד את דברו בעולם בעוצמה גדולה.

שירי הספר (הצנום בגודלו) מגוונים בתוכנם ובצורתם. חלקם עוסקים בזיכרונות ילדות, חלקם בהתאהבויות שנכשלו בגברים ובנשים, חלקם בזהות הדתית שנטשה הדוברת ובחילוניות החדשה שרכשה לעצמה, כמו למשל בשיר "אורפה": "יַלְדָּה שֶׁל סוּרְיָה לְבָנוֹן טוּנִיס וְאוּרְפָה … חוֹלֶמֶת עַל מוֹסְקְבָה בִּטְבֶרְיָה ד, קוֹרֵאת לָהּ הָעוֹלָם / חוֹלֶמֶת עַל בַּלֶּט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְעַל טוּסִיק קָטָן". חלקם הניכר, כאמור, עסוקים בהשלכות הפגיעה המינית. אך הפגיעה עצמה – כמו גם התיאור הנטורליסטי של התוקפים והקורבנות – אינה מתוארת. ודווקא על שום כך, כשהחטא הגדול מכול נשאר בגדר היעדר בלתי כתוב, משאו הרגשי נוכח ומתעצם במהלך הקריאה.

מבחינה מוזיקלית שירי הספר ניחנים באיכות מיוחדת. בתי השיר שולטים היטב בצלילי המילים ובמשקלם עד לכדי מנגינת מילים מקורית. מרבית משפטי השיר נחתכים לשורות קצרות, לעיתים של מילה או שתיים, כמו משולים לדחיפות וללהט שדרכם נכתבו. כך גם בשיר "פעמון הזכוכית": "הַהֶרֶס וְהַבְּרִיאָה / בְּגוּף שֶׁל בָּנוֹת / בַּנֶּפֶשׁ / הַדִּכּוּי / בַּגְּבוּלוֹת / הָעוֹר צוֹרֵחַ אֶת הַפַּעַר."

החומרים העולים מן השירים סובבים סביב אובדן התמימות אחרי טראומה קשה, וסביב המאבק התמידי בין "האני הגדולה" שהתגברה על שקרה לה וקוראת תיגר על המשברים בטון מרדני, לבין "האני הקטנה" האבודה, שלנצח תישאר פגיעה. אך מערכת היחסים הלירית שמנהלת המשוררת עם הטראומה המינית (שלא פעם מסתתרת בספר תחת מילים שונות מהשורש אב"ד – ביניהן "אבדון", "אובדן" או "התאבדות") היא מערכת יחסים חוקרת, למדנית וסקרנית. דיאלוג מקורי זה מייצר שירה שמצליחה להרחיב את גבולות ההזדהות הרגשית שלה. זוהי לא עדות על פגיעה מינית ספציפית ועל השלכותיה הנוראות. זוהי הגדלתה המדומיינת של הפגיעה המינית, הנשית האישית, לכדי תופעה כללית שנהפכת לאם כל הפגיעות. בערכה המצטבר, הפגיעה הכללית נקראת לרגעים כקולקטיבית, ובכך הופכת את השירה של זרקא לשירה פוליטית־חברתית, הקוראת תיגר על עוולות החברה. את זאת למשל מבטא השיר "כל אונס לדורות," המציג את הנפגעת בלשון מוכפלת – "אַלִּימוּת בַּמֵּחַ עֶצֶם / הַצַּלָּקוֹת וְהַחֹמֶר / אָנַרְכִיַּת הַטַּבָּעוֹת /…אֵין רַעַל / שֶׁאֵינוֹ נִסְפָּג / מַחְזוֹר הַדָּם / מַחְזוֹר / נָשִׁים / רֶחֶמִים / וְקִלְּשׁוֹנוֹת."

תנועת השירים כולם חותרת, לעיתים בזעם אלים, לצלילות של יופי אסתטי. רובם קצרים מאוד, שירים המדומים לפעימות לב קטועות של שפה. בחלקם הדוברת השירית מחליפה תדיר את המגדר שלה, אמצעי אמנותי שאפיין את שירתה של יונה וולך ובו מתנסים גם משוררים עכשוויים נוסח אופיר משרקי ואורי פרץ. וכך כותבת זרקא:"אֲנִי חוֹמֶר חַם זוֹרֵם / אֲנִי מַרְהִיב / אֲנִי קַיָּם …/אֲנִי / שָׁוֶה אֶת כָּל הַדָּם / אֶת הַשְּׁבָרִים בָּעֲצָמוֹת / שָׁם / אֲנִי שָׁוֶה לִחְיוֹת / שָׁוֶה אֶת דָּלֶת הָאַמּוֹת / אֶת הָרָעָב / הַהַשְׁפָּלוֹת." שיר זה, שעוסק בדימוי עצמי מרוסק שלאחר השפלה, מעלה אפשרות של השבת העצמאיות לסובייקט דרך פירוק והגדרה מחדש של הגוף הגברי.

שירים אחרים מתייחסים לארון הספרים היהודי ולדיאלוג עם מסריו. המרתק מכולם הוא "פרולוג" שמתכתב עם רבי נחמן באופן ישיר. שיר זה נפתח בהקדשה "לרבי נחמן, מעשה באבידת בת מלך," ומתאר סטוץ תל־אביבי קצר בין גבר לאישה צעירה בעלת "אבדון מפואר," המחפשת זיווג ל"גופה הנטוש". "לִפְנֵי כַּמָּה לֵילוֹת / עָלִיתִי לַדִּירָה. / אָלֶנְבִּי הָעֲצוּבָה נִמְצֵאת בְּתוֹךְ הַחֲרַכִּים," כותבת זרקא, ובהמשך, "אֲנִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה עִם מִי שֶׁרַק פָּגַשְׁתִּי. / (אוֹמְרִים: זִיֵּן) / נָתַתִּי." בבית האחרון אומר הגבר לאישה: "'אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתָךְ הַזּוֹנָה שֶׁל תֵּל אָבִיב' / (לָחַשׁ אֵלַי שֶׁהָלְכָה לְאִבּוּד וְאֵינֶנָּה)". המשפט האחרון המוצב בסוגריים חושף את המתח בין ה"אני" שהולכת לאיבוד בהווה השירי בזמן האקט המיני, לבין ה"אני" המתבוננת על הסיטואציה ממרחק הזמן ומדווחת עליה. בשורות מצמיתות בשיר אחר היא מיטיבה לדייק את המחיר הנפשי של הטראומה המינית החוזרת ומתדפקת על הנפש בכל מפגש ארוטי: "כְּשֶׁהָיִיתִי בְּאַהֲבָה / גִּלִּיתִי עוֹד צְעָקוֹת לְדֻגְמָא תְּלִיָּה / כָּל סוּג מִיתָה / הוּא פֶּצַע. כָּל פֶּצַע חִזָּיוֹן / כָּל סוּג מִטָּה מַנְגָּנוֹן."

השיר "פזמון לזהבה", המרפרר לאגדה העממית על זהבה ושלושת הדובים, בא חשבון עם אובדן התמימות: "הִסְתַּיְּמוּ הַיָּמִים שֶׁל זֶהָבָה / הָפְכָה דֹּב / זָכָר / בַּכַּוָּנוֹת שֶׁלּוֹ / זָכַר אֶת שֶׁשָּׁלְחוּ יָדַיִם לְזֶהָבָה / זָכָר אֵיבָרִים כְּמוֹ אוֹצְרוֹת מַסָּע / זָכַר אֶת הַבִּזָּה". זהבה הבובה כפי שהכרנו אותה כבר מתה ולא קיימת, משום שזרקא שכתבה אותה מחדש בעבור קוראיה, בראה מחדש את האגדה העממית. בגרסתה שלה, היא מצביעה על האפשרות שזהבה והדוב הם ישות אחת. הבוזזת זהבה, והנבזז הדוב, המשולים בשיר זה לתוקפת ולקורבן – או בקריאה מהופכת לתוקף ולקורבנית, מתערבבים זה בזה עד לכדי מקשה אחת. 

הדבר שנשאר מזהבה "המקורית" הוא זיכרון של גבר שבזז את גופה. אך הזכר הגברי בשיר משתתף בעל כורחו במשחק מילים שפירושו זיכרון. הגבר הזכר הוא בו־זמנית גם התוקף, אך גם גבר שהדוברת השירית מצווה עליו לזכור את שחולל. יצור כלאיים שהיא מבייתת, באמצעות כלי התיקון שלה: מילים ועוד מילים. 

שירים רבים בספר נותרים בגדר אניגמה ולא מפורשים לקורא באופן מושכל, ולא תמיד לטובתו. ביניהם "לואיז" – המספר על ספק רומן ספק פנטזיה של אישה  עם אישה. לעומתם עומד שיר כמו "כל אונס לדורות" המספר באופן מפורש וחסר רחמים, את השלכות החוויה עצמה. 

בשיר מכמיר לב וחסר שם תוהה הדוברת כיצד נראים החיים אחרי הפגיעה המינית, וכמה קצר המרחק בינה לבין האבדון המוחלט: "ווּמָה הַבֶּן אָדָם מַגִּיעַ אִם בִּכְלָל / עַד לְאָן יָדוֹ / אֶל הַנּוּרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה / אֶל / סַכִּין מִטְבָּח / אֶל חֶרֶב / יָדוֹ מַגַּעַת עַד כְּדֵי הַזִּקְנָה / וִיהִי בֹּקֶר וִיהִי עֶרֶב." בנקודה זו מחברת הדוברת בין לשונה שלה המדוברת לבין לשון בראשית, ובכך מצביעה על המתח שבין ריקון העולם הפנימי לבין סיפור בריאת העולם המיתולוגית, שלא מצליח להגן על הפרט.

אך נדמה כי קובץ השירים כל החזיונות בחושך, הכתוב בכישרון יוצא דופן, לא מייצג את קולה של נפש אחת בעולם לבדה. מחוויית הקריאה בו מזדעק דבר גדול מכך. קול של דור צעיר שנאבק להגדיר את עצמו לאחר טראומות קשות, ומשתמש בשפה השירית על שלל רבדיה כדי להחזיר להוויית החיים את המקצב הפועם, את התשוקה הבריאה. "אֲנִי אֲמוּרָה לַעֲבוֹד," כותבת זרקא. "יֵשׁ לִי כַּדּוּר / בַּתִּיק / אֶחָד בָּרִכּוּז / אֶחָד בָּאֶקְדָּח / רוֹלֶטָה / הַכֹּל דָּבִיק מִטָּעֻיּוֹת". 

שירה טובה היא שירה שמתמקדת במקומות האפורים והקשים, אלו שלא מסתדרים ולא מסתתרים, ולרוב חסר בהם סוף טוב. חמושה בחומרים נפשיים עוצמתיים, מבע שירה מרדני וכתיבה מקורית ומיוחדת, מצליחה עמית זרקא להפוך את חזיונה הפרטי לדבר גדול מסך חלקיו. ספר זה ניחן בכל התכונות הטובות ששירה עכשווית צריכה לשאת על גבה: תחושה עזה של חיות, המעורבבת בכאב עז.

.

.

שרי שביט היא משוררת, סופרת וחוקרת ספרות. עורכת כתב העת "מאזניים." פרסמה חמישה ספרי פרוזה ושירה. ספרה האחרון "כשרון דיבור" ראה אור בהוצאת אחוזת בית בשנת 2021. רשימות פרי עטה ראו אור בגיליון 87 של המוסך, ובגיליון מיום 10.02.22.

.

עמית זרקא, "כל החזיונות בחושך", הוצאת ספרי עתון 77, 2023.

..

 

 .

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צילה זן־בר צור על ״מגול״ מאת רון דהן, הזוכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת 2023

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

לא, רק חבקי

אבישג רבינר

.

אני כותבת את זה בשבילכם, כדי שבסוף המלחמה הארורה הזאת אוכל לזכור מה היה ונוכל לדבר על זה, כי אני יודעת שבעוד יומיים הכול כמו יעלה באש. הזיכרון שלי פשוט לא יוכל להכיל.

ביום שישי בצהריים נסענו על אופניים, אבא גיא ואני, לבית הקפה במגדלור. הוא עצר להתאמן בגינת כושר על המתקנים, ואני תפסתי שולחן, פתחתי מחשב והשקפתי על הים הכחול. תחת כל סככה ישבו כמה אנשים בחבורות, פה ושם בזוגות, כמעט כולם צעירים אחרי צבא. הבאתי מהבית יוגורט סויה וגרגרי רימון, גם ענבים. את הארנק שכחתי. ערב לפני כתבתי לבועז, רכז השב"כ לשעבר שאני עורכת לו ספר ומתווכחת איתו על בסיס יומי, שחברה ממצפה רמון ביקרה אצלי בבוקר ואמרה שהשב"כ מחמש את משתפי הפעולה שלו בנגב, שהם למעשה האחראים לפשיעה ולרצח בדרום, אבל לגעת בהם אסור. שאלתי, "זה נכון?" בתגובה שלח לי בועז את הכתבה שאמורה הייתה להתפרסם במקור ראשון על השב"כ ובה ראיינו גם אותו. קראתי אותה מול הים השקט ורציתי להאמין, אבל לא לגמרי השתכנעתי, למרות שאני יודעת, בפירוש יודעת, שבועז לא כזה. אני יודעת שהוא רק רוצה להרוג את הרעים כדי שהמקום הזה יהיה טוב לילדים שלו, לילדים שלי. אני יודעת שהוא שילם מחיר. אני יודעת שסיכן את חייו קרוב לשלושים שנה יום־יום. אני יודעת שהוא גיבור, אבל אני מחפשת את האפורים. אני מסרבת לראות את העולם כמו הילדים שלי, בחלוקה לטובים ורעים.

אחר כך בא גיא, והגיע גם חבר שלו והדליק ג'וינט. אני כבר לא יכולה לעשן, אחרי שאיפה אחת אני לא מסוגלת לרכוב על האופניים. סגרתי את המחשב, נפרדתי מהים ורכבתי הביתה בלי קסדה, רוח בשיער, בלי עדים. כשהגעתי גיליתי שכבר ארבע. הזמן ברח לי מול הגלים, בין הגלגלים. נשארו שעתיים עד לכניסת השבת. הכנתי ארוחת ערב ואוכל ליום המוחרת. הפעם היינו רק אנחנו, בלי אורחים, בלי משפחה מורחבת, רק יותם, אוריינה, רפאל וזהרה, גיא ואני. שישה מתוך שבעה. עילי עדיין בצבא, קצין באיסוף קרבי. נותרו פחות משישים יום בספירה לאחור עד השחרור, אחר כך הוא מתכנן לנסוע.

גיא ירד לעוד סיגריה אחרונה והזכיר לי להדליק נרות ולברך. הפעם הסכמתי, ערב שמחת תורה. הוא לא הלך לבית הכנסת מאז הקורונה, וגם הפעם לא, אבל יותם הלך ואמר שלא נחכה לו עם האוכל. בכל זאת חיכינו לו ואכלנו יחד. לא הייתה אווירה חגיגית כל כך, וגם לא היה הרבה אוכל. את הסלמון, חמש חתיכות, טרף הכלב, גור מלינואה, רועה בלגי לא ממושמע שגיא אימץ מעמותה ברגע של ספונטניות או חוסר אחריות, תלוי את מי שואלים. הילדים קראו לו בשם הסתמי צ'יפ. הוא מסוג הכלבים שנכנסים למנהרות בעזה לפני החיילים. הריח כנראה הטריף אותו, וכשאף אחד לא היה במטבח הוא מייד הסתער ובלע בדממה את הכול. לי לא היה תיאבון. אני לא אוכלת חיות, וכאב הראש חזר. כבר כמה ימים הוא מלווה אותי, כמו עננה כבדה. אולי זה הקפה שהתרגלתי לשתות בכל יום והפסקתי, והתחלתי והפסקתי שוב. עושה רושם שבגיל חמישים ושתיים אני יכולה לצרוך בעיקר חסה אם אני לא רוצה להתעורר למוחרת עם הנגאובר, ח מ ר מ ו ר ת. איזו מילה.

אוריינה חזרה בבוקר מטירונות דובר צה"ל, התקלחה, התלבשה ובקושי נשארה בבית שעה. לקראת שבע קפצה לארוחת ערב ואחריה התאפרה, התגנדרה וכבר הייתה בדרך החוצה, לרקוד. חצי עירומה, ובכל זאת צנועה בעיניי.

בערב שבת אני נשארת בסלון ונרדמת מאוחר. קוראת עיתון הארץ, לפעמים מתפתה לרפרף בידיעות אחרונות, שגיא קונה בזמן האחרון. כמעט תמיד מתחילה ספר, לעיתים קרובות מסיימת לקרוא אותו למוחרת. הפעם, מייד אחרי הארוחה, נכנסתי למיטה.

"למה הוא לא יוצא?" שאלתי את גיא.

"למה אתה לא יוצא?" חזר גיא על השאלה כשיותם נכנס לחדר לקחת מגבת מסל הכביסה הענקי שאצלנו בחדר (או שאולי זה היה סדין למיטה?).

"יצאתי אתמול," ענה יותם. ביני לבין עצמי הרהרתי בשינוי. בדרך כלל גיא שמח כשהבנים שומרים שבת. לא הבנתי אם הוא השלים עם ההתרופפות, או שכמוני, גם לו מתחשק לראות אותם מתנהגים כמו צעירים, מתפרעים כמונו בגילם. וזהו, נרדמתי מוקדם.

.

התעוררתי לאזעקה. כולנו, גם השכנים בקומה, הזוג המבוגר והזוג עם שני הקטנטנים והשכן ביחידת הדיור הצמודה. הלומי שינה ונבוכים עמדנו בחדר המדרגות. אחרי חצי שעה, אולי פחות, שוב אזעקה, וכבר אנחנו, יותם ואני, יושבים על המיטה בחדר שלו ומתקשרים לעילי. משהו מרגיש מאוד לא טוב.

"תשמור על עצמך," אני אומרת כמו באיזה סרט מחורבן, וזה בדיוק מה שאני מתכוונת לומר. תשמור על עצמך כי הם לוקחים את הטובים ביותר, ואתה הכי טוב. חכם וצנוע ואמיץ וגבוה ויפה וטוב לב, ואתה חייב לחזור שלם ובריא, יש לך עוד חיים שלמים לחיות. אבל בעצם מה זה השטויות האלה? לכולם מגיע לחיות.

אני בוכה. אני בכיינית. מייבבת מכל ספר ילדים, דולפת כשאני קוראת את יומנה של אנה פרנק שוב, הפעם עם זהרה הקטנה, והיא מזדעזעת ממני, לא מבינה איך אפשר לבכות כשיודעים את הסוף. כבר חודשים לא בכיתי, לפחות כמה שבועות. בזמן האחרון אני לא מרבה לבכות, אבל עכשיו, כשכולנו ערים לגמרי ואחוזי תזזית, ואזעקה שלישית נשמעת, אני מתייפחת ברחבה שבין הדירות. עכשיו אני האישה המוזרה מהדירה בקומה הראשונה. שכנים יורדים במדרגות למקלט, אני כורעת על הרצפה ליד הדלת, יותם מתכופף ומניח יד על כתפי. לא אכפת לי, אני בוכה ואין מה לעשות.

אנחנו חוזרים פנימה, ורפאל, שהטלפון הסלולרי החדש שקנה לעצמו נגנב לפני יומיים, רץ מהחדר שלו ומביא לי את שלי. אין לי מושג מי זו האישה ששמה מופיע על הצג, אריאלה משהו, והיא מנתקת ואנחנו צועקות עליו, אוריינה ואני, "למה אתה עונה לשיחות לא מזוהות?" אבל אחרי כמה שניות יש הודעה בוואטסאפ. אני מראה ליותם את המסך: "בוקר טוב! יותם במקרה נסע גם למסיבה אתמול ברעים?" ויותם אומר, "זו אימא של דן." "מה היא רוצה ממני?" אני שואלת. מעולם לא דיברנו, למרות שכשדן ורון ואלעד ויותם נסעו ביחד לדרום אמריקה, פתחנו קבוצת אימהות. מישהי אחרת פתחה, לא אני. אני לא מהיוזמות ולא מהדואגות. יותם עונה לטלפון, הוא מדבר איתה מהחדר שלו. זה בקשר לדן. הוא נסע למסיבה בצפון, בעצם בדרום, בקיבוץ רעים.

"גם אני הייתי אמור לנסוע," יותם אומר.

"אתה לא אוהב מסיבות כאלה," אני מחפשת היגיון.

"אני כן אוהב," יותם מוחה.

אני לא מתווכחת איתו. מהחלון בחדר האורחים אני רואה בחור נמוך בסרבל שחלקו העליון מופשל לאחור, ועל חולצת הטריקו שלו כנפיים, הוא דוחף לפניו עגלת תינוקות עמוסה ופותח את דלת המכונית הקטנה שלו.

זה בוקר שמחת תורה, אבל אף אחד מהבנים שבבית לא הולך לבית הכנסת, וגיא מדליק את הטלפון. עכשיו כולם בטירוף עם הטלפונים, כל המשפחה, כאילו אין שבת, כאילו אין מחר, ואני, שלא מאמינה בדבר, אבל גם לא מסוגלת להתרכז בסלולרי בשעה כזו, מתחילה לסדר את הארונות שליד המטבח. את האוהלים והכיסאות וחוטי החשמל המיותרים. בחמת זעם אני מפנה ומנקה וזורקת ומורידה את הזבל, פעם ופעמיים, אולי בינתיים יגיע מידע משמח מרון ומדן, דן שבכל ליל שבת אוכל איתנו אבל הפעם לא בא, שכבר ישמיע את קולו. שאפשר יהיה לצחוק על מה שקורה כאן ולנשום.

בכל כמה דקות אני הולכת לקצה המסדרון, בצד האחר של הדירה, בודקת מה עם יותם ומה עם דן. יותם שוכב במיטה, ומתיישב ונשכב שוב, ומחפש ברשתות החברתיות ומוצא סרטון של איזה בחור שמחייך חיוך של שמחת אקסטזי ופורש ידיים לצדדים וצועק, "סגרו לנו את המוזיקה!" וברקע, לא ממש בתקריב אבל מספיק קרוב, רואים את דן, שחזר מדרום אמריקה שחום, רזה ושרירי ויפה, ולגופו חולצה כחולה עם פרחים גדולים, כמו זו של ג'וני דפ ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס", והוא מקרין את הדבר הזה שלו, המאושר. דן תמיד נראה לי קצת עצוב, אבל תמיד גם שמח וסקרן מאוד, טווה מחוטים דמיוניים תמונה של העתיד. מה ילמד? הוא כבר עשה את המבחן הפסיכומטרי, זה כנראה יהיה כלכלה או משפטים. אולי פסיכולוגיה?

"תואר ראשון זה לא סוף הדרך," אני אומרת, והוא מתעניין בדעתי ודווקא מקשיב, דבר שהילדים שלי מסרבים לו בכל תוקף כשמדובר בלימודים. הוא גם עוזר לי להוריד מהשולחן כשכולם מתחמקים, וממש לפני שבוע התברר לי בדרך מקרה שגם אימא שלו קיבוצניקית, כמו אבא שלי. "אנחנו שנינו בני קיבוצניקים," אמרתי לו, "לכן השפה מוכרת. אנחנו מאותו הכפר, כמו ירושלמים, שיש להם שפה משלהם," והוא הסכים איתי.

כל היום יותם שקוע בחיפושים ועונה בקולו הבוגר בהרבה מעשרים ושלוש שנותיו לאימהות של דן ושל רון כמו שהוא יודע. הוא היה מ"כ מצטיין באיסוף קרבי ועכשיו הוא מדבר איתן ואין לי מושג על מה בדיוק. אני לא בחדר, וגם כשאני שם אני לא שומעת מה הם אומרים, ואם שמעתי אני לא זוכרת. אני באה לבדוק מה איתו ואט-אט, ככל שחולפות השעות, המבט שלו נעשה קהה יותר והעור אפור יותר והמטבח כבר מסודר לגמרי. זרקתי המון וגם התעצבנתי על גיא שאני צריכה לבשל על הפלטה אבל שבת אין, כולם בטלפונים. אני דואגת במיוחד לרפאל כי הוא רק בן חמש עשרה בעוד ארבעה שבועות, ושלא כמו לעילי וליותם, אין לו אח תאום, והוא הראשון להיכנס לכל סרטון. אני מכירה את הילד שלי. "אני רוצה שתקום ולא תיתן לו להיות במכשירים!" אני צועקת על גיא ובטוחה שכל הבניין שומע, וככל שעוברות השעות הייאוש מחלחל ואני שוטפת את הסלון כמו שלא שטפתי הרבה זמן, אם בכלל, כי בכלל לא אכפת לי מלכלוך בדרך כלל, שיישרף העולם, ועכשיו העולם באמת נשרף, ועם צאת השבת – ואולי זה היה לפני? – מוצאים את עומר בנון, חבר ממטולה שדן ורון נסעו איתו למסיבה, והוא בבית חולים פצוע ברגל, אבל כבר ער אם כי מטושטש. אחר כך אני יורדת לרחוב, לדבר עם אימא שלי בטלפון, ורואה את יותם מרחוק. גם הוא יצא לשוטט. כשאני מגיעה אליו שנינו נופלים זו בזרועותיו של זה, ומתייפחים באמצע הרחוב, אני והבן שלי, שהוא מטר תשעים. אני בקושי מגיעה עד לצוואר שלו, אבל אני האימא והוא הילד ואני לא יכולה לעזור לו. ואולי זה היה בעצם הפוך, אולי לפני זה בבית? לא לא.

אנחנו עולים לדירה, ואני כבר יודעת שיותם יודע שהיו שם מחבלים ואז הם הלכו ובאו עוד מחבלים, ובנון (ככה יותם קורא לו, לכן אני לא מצליחה לקלוט את השם) הניצול, השורד, העמיד פני מת. איך מעמידים פני מת? לא נושמים? אבל את שני האחרים כנראה הרגו. אם העמיד פני מת איך הוא ראה הכול? מה שבטוח הוא שאת רון לקחו או העמיסו, ובדן ירו. או שלא. "וידאו הריגה," יותם אומר את צמד המילים. אני שומעת אותן כמו בהילוך איטי, ויותר אני לא שואלת. הוא ודן היו יחד כל המסלול באיסוף קרבי. כשאנחנו נכנסים הביתה, אני לא יודעת אם זה בגלל משהו שאמרנו, גם אוריינה וזהרה בוכות, אבל כשאני רוצה לחבק את זהרה היא מתחמקת. היא לא אוהבת חיבוקים, ואני נסוגה מהחדר שלה, יש לי מספיק ילדים לחבק. הם רוצים לדעת יותר, ואני נותנת לכל אחד מידע אחר, בעצמי לא בדיוק הבנתי, השכל לא קולט.

גיא מנסה להתנער מהבשורה. הוא טוען, אולי בצדק, שכל עוד לא אמרו באופן רשמי אין לדעת. עוד מוקדם. יש טעויות ואולי הם היו מסטולים, אולי לא, והיו שם גם רימונים ופצצות עשן. אמן אמן אמן. אני נכנסת שוב לחדר של יותם, ואנחנו שוכבים על המיטה. ואולי זה היה לפני? הוא אומר לי שאימא של רון אמרה לו שהם מחכים לדעת שהוא חי וקיים. אני בוכה כמו המקוננות. אני שומעת את עצמי, וגיא לא מסוגל לשמוע אותי. הוא לא קם מהמיטה. החדשות ממלאות כל פינה, ואני כועסת. הבית נקי מאוד, אם נתעלם מהעובדה שכבר שבועות אנחנו בעיצומה של מכת מקקים, אבל לא משתמשים בחומרי הדברה בגלל הכלב.

"אני לא מדבר יותר," יותם אומר.

"זה לא התפקיד שלך, עשית מה שאתה יכול," אני אומרת. "אתה לא יכול להודיע, אתה גם לא יכול להיות בטוח במה שאתה אומר."

"חיברתי בין אימא של בנון לאימהות שלהם," יותם ממלמל. גיא מוציא אותי לסיבוב מתחת לבית להתאוורר, אבל הדעות שלי מעצבנות אותו, ואותי מעצבן הדיבור השונא שלו. אנחנו שוכחים כמה אנחנו אוהבים ברגע הזה. יותם רוצה לארוז ולצאת לצבא מייד. גיא לא מבין, הוא לא הבין אף פעם שבשביל יותם שירות קרבי זה גם תחושת שייכות וחובה, ועכשיו הוא רוצה שהילד שלו יישאר.

"תלך מחר," הוא אומר.

באחת בלילה אני נשכבת במיטה, נאנחת ואומרת, "בחיים אני לא אירדם," אבל נרדמת לפני שאני מניחה את הראש על הכר. בארבע לפנות בוקר הטלפון של גיא משמיע שנייה של חדשות. אני מזנקת ומנקה את השירותים של הבנים וחושבת על השתן של דן, אולי הוא עדיין נמצא כאן. אני מנקה בדממה, ואת גלילי הקרטון האפורים שהיו זרוקים על הרצפה משאירה בצד על השיש, כדי לא להרעיש. יותם ישן על הספה בסלון. אני מביטה בו, ארוך ושחום ומיואש ויפה כמו אל יווני, הבן שלי. הייתי רוצה לנשק אותו, אבל אני רוצה לתת לו לנוח. הוא עייף כל כך וזקן כל כך פתאום. מאתמול עברו עליו שנים.

אחר כך חזרתי למיטה וגיא אמר לי, "חבקי אותי". חשבתי שהוא רוצה שאלטף לו את הראש, שיוכל להירדם שוב. אבל הוא אמר, "לא, רק חבקי".

.

אבישג רבינר גדלה בגדרה. סיימה תואר שני מחקרי בתוכנית הבינתחומית בלימודי אומנות באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בתקשורת. כתבה ופרסמה שני רומנים ושני ספרי ילדים. ספר הילדים השלישי, "חמישה ילדים על גלגלים", צפוי לצאת בהוצאת "ידיעות אחרונות" באפריל 2024. פרסמה שירה בכתבי העת "מאזניים", "עתון 77" ואחרים. מגדלת עם בן זוגה בתל אביב חמישה ילדים, כולם התחנכו בחינוך ביתי.

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן