מרחב מוגן
טל ניצן
.
הצליל המתועב – שמתחיל כמין נהמה, שכמו עולה צנטריפוגלית מהאדמה דרך הרגליים אל הבטן, שברגע הראשון עוד אפשר לנסות להתנער ממנו, לדמות אותו להתנעת אופנוע, אבל בו ברגע אי אפשר להתכחש למהותו הקודרת – תפס אותה בדרך מהתחנה הביתה. היא קיללה.
כל כך התכוננה להתרחשות הזאת מייד עם תחילת המלחמה, מיפתה את המקלטים הסמוכים לביתה, ניסתה לברר ברשת כמה זמן נתון מתחילת האזעקה עד סכנת הנפילה (התשובות נעו בין עשרים לארבעים וחמש שניות, והיא החליטה לנקוט גישת בית הִלל), אפילו בדקה בפועל בתוך כמה זמן תגיע בריצה מהבית אל המקלט הקרוב ביותר (שלושים ושש שניות), והנה זה תופס אותה לא מוכנה, מחוץ לבית (קיללה גם את הפיזור הקמצני של תחנות האוטובוס במושב), ברחוב לא רחוק אומנם אבל אין לה מושג היכן המקלט הקרוב ביותר ואם תצליח להגיע לשם בזמן ולהשיג את הטיל. כי המחשבה על הטיל לא הייתה הזיה מופשטת, תולדת החרדה: היו גם היו נפילות במושב, רובן בשדות הסמוכים, פעם במגרש הכדורגל של בית הספר, בשעה ריקה מילדים למרבה המזל, אבל טיל אחר נפל על בית שיושביו הספיקו לברוח למקלט בתוך אותם שלושת-רבעי הדקה – בית מהישנים, נטולי המרחב המוגן, כמו הבית ששכרה. זה קרה במבצע הקודם, לפני שעברה למושב, אבל ביום שבת אחד היא הלכה לשם ודרך סדק בגדר הבטיחות שהקיפה אותו צפתה במבנה שחזיתו הנעדרת חשפה את קרביו המפוחמים, כמו מחזה מגונה למציצנים.
עשר שניות, אם לא יותר, חלפו מתחילת האזעקה, ועלה בדעתה שאילו נסעה במכונית שלה כבר הייתה עכשיו בבית, במרחק שלושים ושש שניות מהמקלט. אבל מאז המקרה ההוא העדיפה לא להזיז את המכונית אלא בלית ברירה, בסופי שבוע, ולעבודה בעיר ובחזרה ממנה נסעה באוטובוס. כשהתפלאו במשרד אמרה שהנהיגה בפקקים מורטת את עצביה ושהיא מעדיפה לנצל את זמן הנסיעה לקריאה ולבדיקת מיילים. לאמיתו של דבר לא הייתה מסוגלת לקרוא בנסיעה, אחרי כמה רגעים הייתה נתקפת סחרחורת והאותיות היו מקרטעות מול עיניה, גם לישון לא הצליחה, והנסיעות עברו עליה בבהייה בנוף המשמים עם פס־קול של שיחות טלפון מסביב.
עשרים שניות. לא שלא הביאה בחשבון סצנריו כזה, שבו האזעקה תופסת אותה מחוץ לבית, והיא חשבה אז שבמקרה כזה פשוט תרוץ לאן שכולם ירוצו. "פשוט," אמרה לעצמה עכשיו במרירות, בבהלה גוברת: הרחוב הקטן היה ריק מאדם. שלושים שניות, ואז קלטה תנועה בקצה הרחוב: אדם אחד מיהר שם, והיא רצה לעברו וקיוותה שהמקלט שאליו יוביל אותה לא רחוק, אבל הוא פנה לשביל כניסה והיא הבינה שלביתו מיהר. השיגה אותו ושאלה: "אפשר להיכנס?" הוא הסתובב אליה, גבוה וכפוף מעט, בתנועה שאפפה אותה בעננת עשן־סיגריות, ובלי לומר מילה פתח את הדלת והחווה פנימה.
האזעקה השתתקה ברגע שסגר את הדלת מאחוריה. הוא כיוון אותה אל מסדרון קצר מימין לכניסה – היא הבינה: באמצע הבית, מרוחק מהחלונות – וצעק: "חלי, יש לנו אורחת!" הקול החרוך והמאומץ נשמע לה מוכר. היא צנחה על הרצפה ונשענה על הקיר, ובשקט שהשתרר אחרי האזעקה והצעקה שמעה את דהרת ליבה. חלי לא ענתה. אולי נאלמה מפחד הטילים, אולי לא הייתה בבית ואולי – עלה בדעתה – אין באמת חלי. קול נפץ רחוק קטע את ההשערות והזגוגיות נרעדו. "פיצצו אותו," הפטיר האיש, שנשאר עומד בתחילת המסדרון, לצד הכניסה, והיא נזכרה.
לילה אחד בשבוע הראשון שלה במושב, כשהתכוננה ללכת לישון, נשמעו צעקות רמות ברחוב. היא הציצה בזהירות מהחלון, דרך סדקי התריס, וקפאה: הזעם ניתך על הפיאט שלה שחנתה לצד המדרכה, במקום שלא סומן בשום צורה אבל איכשהו השתייך, כך הסתבר, לָאיש שעבר מצעקות לבעיטות נמרצות במכונית הקטנה. שכנים נקהלו, קולות נוספים הצטרפו למהומה, והיא לא הצליחה להבין אם הוא מזדעק על פלישה לחניה שלו עצמו או מגן על זכויותיו הרמוסות של חבר. "כל מניאקית שבאה מהעיר עושה פה מה בראש שלה!" צרח ובעט וצרח. חלק מהנאספים ניסו להרגיע אותו, אחרים ליבו את האש דווקא, ואולי בעידודם של האחרונים – ראתה באימה – הוא שלף אולר קפיצי והניף אותו אל האוטו. לא נודע אם התכוון לחתוך את הגלגלים או לשרוט את הפח, כי לפני שהספיק הגיח גבר אחר, נמוך ממנו אבל מוצק, הרעים משהו, כמה מילים שאבדו בדרך לחלונה, והתייצב בינו לפיאט. הראשון נפנה אליו עם האולר עדיין מונף, השני לפת את זרועו והתלקחה קטטה קצרה שממנה הגיח הראשון עם חתך מדמם על לחיו.
המהירות שבה הסתיים הכול לאחר מכן הייתה כמעט על־טבעית: בתוך שניות התרוקן הרחוב ורק מכונית המריבה, סוכנת הכאוס הקטנה שלה, נשארה שם, כמו מבוישת, ועליה כמה עקבות נעל בוציות. היא שכבה ערה במשך שעות – בהתחלה עוד ציפתה לשמוע סירנה של ניידת, ומשזו בוששה להישמע הבינה שגם הזעקת המשטרה אינה ממנהגי המקום – וחיכתה שתפוג הבחילה, תגובת גופה לפחד מילדוּת. משהו המשיך לנקר בה, משהו טורדני שלא הצליחה ללכוד גם אחרי שחזרה ושידרה לעצמה את הארועים. כשכמעט נרדמה זה התבהר לה: "כל מניאקית שבאה מהעיר". למה מניאקית ולא מניאק? הוא ראה אותה, ידע שהיא בעלת הפיאט, הוא יודע מיהי. לפני שעלה היום חמקה החוצה והסיעה את המכונית בשקט למגרש העפר הגדול שמאחורי השיפודייה, אזור חניה פחות נוח אבל מותר לכול, לפחות כך קיוותה, ובבוקר נסעה לעבודה באוטובוס.
הבחילה המוכרת התעוררה בה עכשיו כשקמה בחולשת ברכיים ומלמלה "תודה רבה" ועשתה צעד לעבר הדלת שהוא עדיין עמד לפניה. הוא הרכין את ראשו אל המצית להדליק סיגריה ואז, כשראתה את הצלקת האלכסונית על לחיו, התפרצה בחוץ אזעקה חדשה.
.
טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה שיצאו לאור לאחרונה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019, פרס עקביהו/אוניברסיטת בר־אילן לשירה), "הנוסעת האחרונה" (רומן; עם עובד, 2020) ו"איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (קובץ סיפורים; אפיק, 2021). שירים וסיפורים פרי עטה התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "צרעות", סיפור קצר מאת אילת בוטשטיין; "גוזלה", סיפור קצר מאת יעל לאוקומוביץ
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
