בעבודה | זה סיפור על נקמה

"היא לא ביקשה את זה. היא לא חשבה שזה יקרה לה. לא הסרטן ולא הכוחות." קטע מתוך רומן בכתובים מאת מגי אוצרי

מגי אוצרי
02.03.2023
רונית ברנגה, אישה חלולה מועכת וצובטת קומקומים, אקריליק על חומר, 70X40X30, 2019

ארטמיס יאנג: מתוך רומן בכתובים

מגי אוצרי

.

1

ברוכים הבאים.

זה סיפור על נקמה.

.

2

היא קראה לזה "מבחן הזומבים". זה היה מין שם מצחיק שהיא המציאה, כדי להסביר לאנשים ככה שהם יקשיבו. הומור תמיד לוכד את תשומת הלב. הוא גם הופך את האידאולוגיה לפחות מאיימת. ואלוהים יודע שאנשים מפחדים מאידאולוגיה.

נניח שיש מתקפת זומבים אוכלי מוח, כאלה שהולכים יחסית לאט כמו בכל הסרטים והסדרות וכמו ב־Thriller של מייקל ג'קסון יימח שמו וזכרו. ונניח שאת נועלת את הנעליים הספציפיות האלה בזמן מתקפת הזומבים. תצליחי לברוח? אם לא, אז הנעליים האלה לא עומדות במבחן. ישר לפח. לאף אישה לא מגיע שיאכלו לה את המוח בגלל נעליים.

תמיד נורא שעשע אותה איך בכל הסרטים על גיבורות על, הן תמיד נועלות עקבים שבקושי אפשר ללכת בהם ולובשות את בגדי העור הכי צמודים לציצי ולתחת ולמפשעה. וונדר וומן. האלמנה השחורה. קאט וומן. בגדים כאלה עושים שפשפת. מי יכולה לבעוט עם שפשפת. היא חשבה ארוכות על עניין השפשפת כשהיא קיבלה את הכוחות שלה. כמובן שאצלה כל העניין הזה של משהו שנצמד לציצי בכלל לא היה רלוונטי, כי לא היה לה ציצי. הם לקחו לה אותו. נשארו רק צלקות. ובכל זאת היא לבשה מחשוף כשעטתה על עצמה מסכה. היא רצתה שיראו את הצלקות כשהיא מרסקת למישהו את הפנים.

לפני שכל זה קרה היא אף פעם לא התעניינה בכל העולם הזה של גיבורות על. בחיים היא לא החזיקה חוברת קומיקס. בחיים לא צפתה בסרט של מארוול. היא אפילו לא תהתה מעולם מי ינצח בקרב בין ספיידרמן לבין סופרמן.

היא מעולם לא פנטזה להיות אחת כזו. היא לא ביקשה את זה. היא לא חשבה שזה יקרה לה. לא הסרטן ולא הכוחות. אבל מי כבר חושבת שזה יקרה לה. מי כבר חושבת שיום אחד, ככה פתאום, היא תהפוך לגיבורת על.

.

3

זה משונה כל כך. איך הדחף שלך להישאר בחיים יכול להמשיך להתקיים אפילו אם את רוצה למות. ארטמיס רצתה למות כל החיים שלה, היא אפילו הרהרה בהתאבדות עוד מגיל שתים עשרה, ובכל זאת, כשגילו מה מתחולל אצלה מתחת לעור, בהתחלה הגידולים, אחר כך הגרורות, הדבר הראשון שהיא שאלה תמיד, עם כל גזרה שנפלה עליה, היה אם אפשר להחלים מזה. וככל שחלף הזמן, כך השתהו הרופאים לפני שענו "כן".

זה היה נחמד בהתחלה, כשרק גילו. כל תשומת הלב שהורעפה עליה. בחיים לא הרעיפו עליה כל כך הרבה תשומת לב. בחיים לא נגעו בה כל כך הרבה. למעשה, מאז שההורים שלה מתו, אף אחד לא נגע בה בכלל. וזה לא שלפני הם היו מהנוגעים. ממש לא. הם היו הורים בלתי. אבא שיכור, אמא מופרעת. קלאסיקה של שכונת מצוקה בקריית חיים מערב. עוני בקו ראשון לים. אין אוכל במקרר, אבל הנוף מהמם. בפרפרזה על עמוס עוז, אם ארטמיס הייתה כותבת את הספר הזה היא הייתה פותחת אותו ב"אני כותבת כי אנשים שלא אהבתי מתו".

ועכשיו, אחרי כל השנים של האי־מגע, פתאום היו כל מיני רופאים שחייכו אליה חיוכים אמפתיים, ואחיות טובות לב שליטפו לה את הראש ואמרו לפני כל דקירה "זה יכאב רק קצת", ואפילו שזה כאב יותר מרק קצת, זה היה נעים, התחושה שמישהו בכלל מנסה לנחם, שאכפת למישהו שאת פוחדת. הם באמת היו נחמדים מאד, הצוות הרפואי. כנראה שרחמים על מישהו שגוסס זה משהו שהופך אותך לאקסטרה־נחמד, או שאולי פשוט בוחרים אותם ככה. עושים אודישנים של נחמדות לחבר'ה של האונקו, ואת מי שלא עובר שולחים למרפאות של מכבי ולטריאז' של איכילוב לחטוף מכות מבני משפחה של פציינטים כעונש.

ואז הגיע היום של ה"לא". היום שבו היא שאלה – "ואפשר להחלים מזה?" והרופאה התפתלה מאוד, והיה ממש ניכר שקשה לה לומר את המילה המפורשת, וראו שהיא אמביוולנטית כי מצד אחד אסור לשקר למטופל, אבל מצד אחר מי שמך בכלל להגיד למישהו שנגמר ושהוא הולך למות, אפילו הכשרה של עובדת סוציאלית אין לך. באמת, למה אף אחד לא שולח עובדת סוציאלית למעמדים האלה? פשיטת הרגל של מדינת הרווחה, גבירותיי ורבותיי. אבל על זה חדשות שתים עשרה לא יעשו תחקיר, כי אף אחד לא רוצה לראות מצלמה נסתרת על מישהי שמודיעים לה שהיא עומדת למות בזמן שהוא אוכל חביתה וקוטג'.

אבל בסוף הרופאה אמרה את זה. היא אמרה את ה"לא".

אפשר להחלים מזה?

לא.

ואפילו שארטמיס רצתה למות כמעט כל החיים שלה, עדיין הדחף הזה, הדחף הקמאי, החייתי, הבסיסי הזה, להישאר בחיים, היה חזק יותר מהכול. וחבל שכך.

.

4

ד"ר צ'חנובר ארב לה. הוא תפס אותה לשיחה זריזה כבר בדרך החוצה מהרופאה. כמו שאומרים שבארצות הברית יש עורכי דין "רודפי אמבולנסים", אז הרופא הזה היה "רודף דלת יציאה משיחות אין־יותר־מה־לעשות". חיכה בעמדת ההמתנה ליד הברושורים של טיפול פליאטיבי והוספיס בית. משחר לטרף גרום בתת־משקל.

בגדול, מבחינת מבנה סיפורי, כאן אמור להגיע השלב של ה"פה חשדתי". החטא הקדמון שהוא המאורע המחולל של המשל. וזה צפוי הרי. זה מוסר השכל די בסיסי בסיפורים, כל העניין הזה של "אתה לא יכול לשחק את אלוהים בלי שיהיו השלכות."

בערך כל ה־cautionary tales של עולם המד"ב הם בדיוק על זה. כל מיני אייזיק אסימוב ו"מראה שחורה" ו"היזהר במה שאתה מבקש". זה כבר נהיה כל כך שחוק שזו ממש קלישאה. הסיפור הזה הוא קלישאה. אני לא יודעת למה אני מספרת לכם אותו.

.

מגי אוצרי, סופרת, פובליציסטית, דוקטור למשפטים. ספרה הבא "היפומניה" עתיד לראות אור השנה בהוצאת "שתיים". שיר פרי עטה פורסם בגיליון 97 של המוסך.

.

»  במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "הספר האחרון", רומן בכתובים מאת יעקב מישורי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation