.

נדיה אייזנר

מתוך המחזור "שירי אוקראינה"

ב־24 בפברואר תמלא שנה לפלישה הרוסית לאוקראינה

.

א. אילו

אִלּוּ הָיִיתִי יְכוֹלָה לָלֶדֶת

מַזְלָטִים, אוֹ צוֹלְלוֹת

אוֹ לְפָחוֹת הֵלִיקוֹפְּטֶר,

אָז הָיָה הַמַּאֲמָץ הַמִּלְחַמְתִּי

מִשְׁתַּלֵּם יוֹתֵר, כָּךְ אוֹמְרִים.

אֲבָל אֲנִי

יְכוֹלָה לָלֶדֶת רַק תִּינוֹקוֹת:

בָּשָׂר רַךְ,

עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת.

אַחַר־כָּךְ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים

רוֹצִים לְהַלְבִּישׁ לָהֶם מַדִּים

וּלְהַנִּיחַ אוֹתָם בִּשְׂדֵה הַקְּרָב,

בִּמְקוֹם מַזְלָטִים אוֹ צוֹלְלוֹת יְקָרוֹת,

כִּי נָשִׁים יוֹדְעוֹת

לָלֶדֶת רַק תִּינוֹקוֹת,

חִנָּם.

אָז אַחַר־כָּךְ

הֵם שׁוֹכְבִים בִּשְׂדֵה הַקְּרָב:

בָּשָׂר רַךְ,

עֵינַיִם פְּעוּרוֹת לַשָּׁמַיִם.

.

ב. נִפְלְטוּ לְחוֹף הַמִּבְטָחִים

אֲנִי אוֹלֵנָה, בָּאתִי עִם אֲחוֹתִי,

אֲנַחְנוּ פֹּה כְּבָר שְׁבוּעַיִם,

יֵשׁ לָנוּ מִזְרָן שְׂמִיכָה וְכָרִית,

יֵשׁ לָנוּ אֹכֶל וּמַיִם.

צְרִיכוֹת רַק סִיר שֶׁנּוּכַל לְהָכִין

מַשֶּׁהוּ טָעִים כְּמוֹ בַּבַּיִת.

הֵבִיאוּ לָנוּ כַּמָּה בְּגָדִים,

חֲצָאִיּוֹת עִם פְּרָחִים בַּשּׁוּלַיִם.

אֲנַחְנוּ צְרִיכוֹת עוֹד קְצָת רָהִיטִים,

אֲבָל זֶה מְחַכֶּה בֵּינְתַיִם.

אֲנַחְנוּ צְרִיכוֹת וִילוֹן – בַּבְּקָרִים

הַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה בָּעֵינַיִם.

אֲנַחְנוּ צְרִיכוֹת עוֹד סַבּוֹן, כִּי

אֲחוֹתִי מִתְרַחֶצֶת שָׁעוֹת,

אַחֲרֵי מָה שֶׁהֵם עָשׂוּ לָנוּ שָׁם,

מִתְרַחֶצֶת שָׁעוֹת

בְּלִי לִבְכּוֹת.

.

נדיה אייזנר־חורש היא מתרגמת, משוררת, מורה ומרצה, בעלת תואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. יצירותיה פורסמו בכתבי עת שונים, ושיריה נכללו באנתולוגיה "את כל הרצון". שותפה במערכת כתב העת "צריף". שיר פרי עטה התפרסם בגיליון המוסך מיום 14.04.22, וסיפור ביכורים שלה התפרסם בגיליון מיום 21.10.21.

.

עמוס נוי

אופליה

אֲנִי אוֹפֶלְיָה מַלְכָּה הָיִיתִי לְיוֹם אֶחָד

בְּאַרְמוֹנוֹת הַדִּמְיוֹן שֶׁפָּרְחוּ וְנָבְלוּ:

הָיִיתִי פַּעַם אִשָּׁה וְעַכְשָׁו אֲנִי מַיִם

.

כְּמוֹ נַעַר רוֹעִים מְחֻצָּף הַנָּסִיךְ שֶׁלִּי הַמָּתוֹק

כִּנָּה בְּשֵׁם מְגֻנֶּה אֶת פִּרְחֵי הַחֶסֶד

שֶׁהִגַּשְׁתִּי לוֹ מְעֻטָּרִים בִּרְסִיסֵי טַל

.

אֲנִי קָרָאתִי לָהֶם אֶצְבְּעוֹת־הַמֵּתִים

הֵן פּוֹרְטוֹת עָלַי עַכְשָׁו כְּמוֹ שֶׁהַזִּכָּרוֹן

פּוֹרֵט בַּלַּיְלָה עַל גּוּף הַיְּתוֹמִים

.

אוּלַי לִטַּפְתִּי אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ הֶחָמוּד

כְּשֶׁהַגּוּף שֶׁלּוֹ בָּכָה בְּתוֹכִי כְּמוֹ גֶּשֶׁם

וַעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת קַדּוּ וְנָשְׁרוּ

.

וְלַדְּמָעוֹת שֶׁל הַנָּסִיךְ שֶׁלִּי הָיָה

טַעַם שֶׁל צֶמֶר גֶּפֶן מָתוֹק: אֲוִיר וְסֻכָּר

וְהֵן הִמְתִּיקוּ אֶת הַסּוֹד שֶׁלִּי

.

הוּא הָפַךְ אֶת הַתְּמִימוּת שֶׁלִּי לְדָם וְאֵשׁ

וְאֶת זִמְרַת הָאַיָּלָה לַאֲנָחוֹת

רַק מַיִם רַבִּים יְכַבּוּ אֶת אַהֲבָתִי

.

עֲרָבָה בּוֹכִיָּה זִכְרִינִי כָּךְ:

הָיִיתִי פַּעַם פְּרָחִים וְעַכְשָׁו אֲנִי נָהָר

וְהַנָּסִיךְ שֶׁלִּי הוּא רַק אֲוִיר וְסֻכָּר

.

ז׳וז׳ו הצדיק

לז׳וז׳ו נידם

.

בְּאֵיזֶה נִסָּיוֹן עָמַד

מוּל אֵשֶׁת הַסָּרִיס פּוֹטִיפַר

עַל הַיְּאוֹר בְּרוּחַ עֶרֶב

גּוּפוֹ הַיָּפֶה רָעַד

כְּמַרְבַד פִּרְחֵי הַנּוּפָר.

אָבִיו הָעִוֵּר מִבֶּכִי

יוֹדֵעַ שֶׁזּ'וֹז'וֹ אָבַד.

.

בְּקוֹלָהּ שֶׁל סֶרַח הַמְּקוֹנֶנֶת

אֵין בְּשׂוֹרָה טוֹבָה אַחַת.

.

וּבֵינְתַיִם בְּבוֹר הַכֶּלֶא

הוּא חוֹבֵשׁ אֶת כֻּתֹּנֶת הַכְּאֵבִים:

חַיָּה רָעָה אוֹכֶלֶת

אֶת גּוּפוֹ שֶׁיָּפְיוֹ לְנָשִׁים.

.

אֵין לוֹ פֹּה שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ וְכוֹכָבִים,

חֲלוֹמוֹתָיו הָיוּ לִנְחָשִׁים.

.

אֲנִי מְרַחֵם עַל יוֹסֵף הַצַּדִּיק

יֶלֶד שֶׁגָּדַל בְּלִי אֵם

.

עמוס נוי הוא משורר וחוקר תרבות, בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית. ספר השירים הראשון שלו, ״שלום לאדון העורב״, ראה אור בהוצאת עולם חדש בשנת 2018 וזכה בפרס שרת התרבות. ספרו השני, "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר", ראה אור בהוצאת עולם חדש בשנת 2021 וזכה בפרס גורי לשירה. שיר פרי עטו פורסם בגיליון המוסך מיום 08.07.21.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת איתן דקל וצוריאל אסף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ילד

רחל היימן

.

וככה פתאום אני רואה אותו, כלומר אותם, על הספסל. הספסל שבסוף מסלול ריצת הבוקר שלי. שם אני עושה מתיחות. בדרך כלל אף אחד לא יושב עליו, על הספסל הזה.

"מישה מה ׳תה אומר? מישה?" הוא מנענע את כתפו ככה ככה כאילו בכוח. אני קולט שמישה, או מי שזה לא יהיה, שותק. "מה יש'ך מישה? מה יש'ך?" הקטן ממשיך לטלטל את המבוגר. הילד נראה לי בן שבע אולי שמונה. מישה השותק נראה מבוגר, שלא לומר זקן. אבל האמת היא שאי אפשר ממש לדעת. היום גם אנשים צעירים שחיים ככה נראים זקנים טרם זמנם. בטח הומלס אני חושב, ואז אני סותר את המחשבה. פה, כלומר, במקום שבו אני גר, אין הומלסים. זה אזור טוב, יקר לקנייה.

אני מתקרב אל הילד "מה אתה רוצה ממנו?"

הוא מסתכל בי בעיניים גדולות כאילו אני אמור לעשות עכשיו משהו ואומר לי ככה בשקט "אנ' חושב שהוא מת לי."

אני מסתכל. וואלה יש מצב, עוברת לי מחשבה. אני נוגע במישה המקופל על הספסל.

הילד צודק.

מה אני עושה עכשיו? הילד מסתכל בי במבט הזה של אתה בן אדם מבוגר אתה צריך לדעת מה עושים, אבל אני מה אני יודע. לא יודע כלום. לעוף מפה? אני מסתכל אם במקרה יש עוד אנשים. אין.

הכי טוב לצלצל למשטרה. בחיים שלי לא היו לי עניינים במשטרה. "אני אטלפן למשטרה והם יגידו לנו מה לעשות." הילד רק שומע את המילה לנו ומיד רואים עליו שנרגע כאילו אני איתו יחד בצרה.

"אבל… אין עלי טלפון אני צריך ללכת הביתה…"

"קח." הוא מזיז את היד של מישה ולוקח משם טלפון. דווקא טלפון טוב חשבתי לעצמי. יחסית להומלס. אין לו קוד פתיחה.

אפילו שאני לא מכיר אותו. אני מסביר לשוטרת איפה אנחנו. "שביל בוואדי, כן, טיילת, לא זה מתחת לכביש." היא אומרת שהיא שולחת ניידת ואמבולנס אפילו שאני אומר לה "נראה לי אין טעם אמבולנס, כי הבן אדם לא חי."

"אתה רופא?"

"לא אני לא רופא."

בזמן שלוקח לניידת ולאמבולנס להגיע אני שואל את הילד איך קוראים לו. "ירון," הוא עונה, מפתיע אותי. חשבתי שיגיד סשה או אלכס. "ירון," הוא אומר. "ושם המשפחה?" אני שואל. "זהבי" הוא עונה.

"אתה ירון זהבי?" "כן" הילד מהנהן ונראה קטן ועצוב כזה.

"אתה צוחק?"

"למה?" הילד שואל, כאילו הוא באמת לא מבין למה אני לא מאמין לו. שיגיד לשוטרים שקוראים לו ירון זהבי ונראה מה הם יגידו.

בזמן שאנחנו מחכים, מצטרפים עוד שניים וכלב שמוחזק קצר על ידי בעליו. "שלא יתקרב," מזהיר אחד מהם. "לך תדע מה כלב יכול לעשות, בבסיס שלו הוא טורף."

בעל הכלב עונה שכלבים, בניגוד לבני אדם, הם לא אוכלי נבלות. עוד רגע מתפתח כאן ויכוח על צמחונות. אישה שהצטרפה בבגדי ריצה מתלוננת על מצבה של המושבה שגדלה יותר מדי ו"תראו מי נכנס לתוכה". השוטרים מגיעים. הם בודקים את מישה ואומרים לי שהוא מת אבל אי אפשר לסגור את העניין כי צריך אמבולנס. הם לא שואלים איך קוראים לילד וגם אחר כך, כשישאלו וישמעו את התשובה "ירון זהבי", לא יגידו כלום.

תמר תגיד לי "מה אתה רוצה, למה שיכירו?", אני אעשה פרצוף כמו שהיא קוראת לניסיון שלי להביע עמדה שונה לעמדה שלה והיא תגיד שאני גזעני. אני אענה לה שמה פתאום, זה לא בגלל שהם שוטרים. היום ילדים, גם אם הם אחר כך לא הופכים לשוטרים, פשוט לא קוראים ספרים. אתה טועה, היא תענה לי. הם קוראים. בסדר, אני אסכים, אבל מה הם קוראים? פנטזיה, בורחים מהמציאות, לא משהו שיש בו חבורות או הרפתקאות של גיבורים ישראלים. מתרחקים מכאן ועכשיו כאילו שזה נושך. פה מתחילה הבעיה שלנו, את מבינה? האסקפיזם של הילדים, שמוליך לאסקפיזם של המבוגרים. תמר תגיד שאני מתנשא. שאפשר לחשוב כמה אני כבר קורא. עכשיו זה לא חכמה, אני אענה לה, עכשיו אני קורא ביוגרפיות אבל כשהייתי צעיר, קראתי ספרי חבורות בלי סוף.

השוטרים מבקשים שנבוא לתחנה. אני אומר להם שאני צריך להגיע לעבודה. שאני סתם רץ כאן ריצת בוקר. מסביר להם שלפני חודשיים גיליתי את השביל ומאז אין בוקר שאני מפספס את הריצה. אבל הם אומרים שזו חובה שלי לבוא לתת עדות ורק אחר כך שאסע לעבודה. כלומר אלך לעבודה.

"עדות על מה?"

"על מה שקרה?"

"אבל אני לא ראיתי כלום."

"שמע אחי," אומר השוטר הצעיר "אתה חייב לבוא אתנו."

אין מה להתווכח. רק זה חסר לי, עימות עם שוטר. במיוחד עכשיו כשרואים מה שוטרים יכולים לעשות כשהם כועסים.

האמבולנס לקח את מישה. הילד לא אמר כלום וגם לא בכה. פתאום חשבתי שאולי מישה זה הוא אבא שלו והוא מהילדים האלה שקוראים להורים בשם הפרטי. במחשבה שנייה המת נראה זקן. אולי זה הסבא שלו.

הילד ואני עולים לכביש ונכנסים לניידת. אף פעם לא נסעתי בניידת. התיישבנו מאחור. פתאום הוא מושיט לי יד. זאת אומרת לוקח לי את היד. ומחזיק בה. יד קטנה משתחלת לתוך כף היד שלי. אני רוצה לשאול אותו איפה הוא גר או מי מטפל בו ונותן לו להסתובב בשש בבוקר בחוץ. יותר טוב שלא אתערב. בסוף עוד יאשימו אותי.

תמר בטח התעוררה כבר.

ירון זהבי, מחזיק לי את היד, יותר נכון עוטף את כף ידו בכף ידי. רק שלא יתחיל לבכות.

היא תדאג לי. אולי תטלפן למשטרה.

תדאג לך? תמר? אתה חי בסרט, אני נוזף בעצמי.

בתחנת המשטרה שואלים מה ראיתי ומתי ומי היה שם. מחכים שתגיע חוקרת מיוחדת לילדים כדי לשאול גם את הילד כמה שאלות, אם זה בסדר מבחינתי. "תשאלו," אני אומר. "מה זה העסק שלי?"

השוטר מושך בכתפיו כאילו לא מבין מה אני אומר.

יכולתי ללכת אבל הילד החזיק לי את היד. מה יהיה? איך אלך? אני חייב לחכות עד החקירה שלו או עד שאמא שלו או אבא שלו יבואו.

"איפה אמא שלך?"

"יושנת" הוא עונה.

"איפה אמא ישנה?"

"בבית של בבושקה."

"אז יש לך גם סבתא?"  למה שילד בגיל שלו יהיה בשש בבוקר בחוץ, בוואדי, אם יש לו סבתא ואמא.

"סבתא לא בבית."

"איפה סבתא?"

הוא מושך בכתפיו, אומר משהו שנשמע כמו "נה זניו". אני לא מבין. שנינו יושבים במסדרון לפני היומנאי ומחכים.

כל השאלות ששאלתי את הילד היו כדי לוודא שמישהו יבוא לקחת אותו, אבל ממה שראיתי ומהזמן שחלף לאף אחד לא היו כוונות כאלו. מוזר לי שהשוטרים בכלל לא חושבים שצריך להביא את האמא שלו או מישהו מהמשפחה. בסוף אני משחרר את היד וקם לדבר עם השוטרת שיושבת שם. "תגידו מישהו התקשר להורים שלו?"

"איזה הורים?" היא שואלת.

"של הילד הזה."

"אתה לא אבא שלו?"

"מה פתאום? אני רק ראיתי אותו ליד הבחור שמת."

היא קראה לאחד עם דרגות על הכתף, שבא ומסתכל בי במבט של לא מאמין. "אז מה הקטע שלך, למה לא דיברת עד עכשיו?" הנה אני אשם. כמו תמיד אני יוצא המטומטם או כמו שתמר אומרת, אני מרחף ולא שם לב מה קורה סביבי.

הם שואלים אותו איך קוראים לו, איך קוראים לאמא ולסבתא, איפה הם גרים ומה הטלפון. הוא נותן להם את כל התשובות אפילו שהם לא חוקרי נוער וילדים ואז הם מטלפנים, אבל הנשים שצריכות לענות לא עונות. טוב האמא ישנה, לך תדע במה היא עובדת. אולי חזרה ממשמרת? אולי עובדת בלילות?

"איפה בבושקה שלך?" אני שואל, אפילו שהוא יודע להגיד סבתא. הוא אומר שהיא לא שומעת טוב.

"אבל היא בבית?"

שילכו להביא אותן.

"אין כתובת." השוטר אומר, זה שקודם קרא לי חביבי. מה, הוא לא יודע להגיד שם רחוב?

אני שואל את הילד "איפה הבית?"

"אתה רואה? את זה הוא לא אומר."

"מה הכתובת? איפה הדום שלך?"

"תחפשו ב־144," אני אומר. "קוראים לו ירון זהבי."

"אמיתי אתה?" עונה לי איזה שוטר תימני בחור צנום ודי צעיר. הוא לא היה קודם אתנו.

"אמיתי." אני אומר "ככה הוא אמר לי שקוראים לו."

"נראה לך שהמשטרה צריכה 144?"

"אה, חשבתי שגם אתה חושב על…"

אבל השוטר לא ממש מקשיב לי.

עוברות עוד דקות. השעון שתלוי על הקיר במשטרה מקולקל. לא זז.

"אולי אני אקח אותו בחזרה לוואדי ומשם הוא יידע ללכת הביתה," אני מציע.

"מה נסגר אתך? שב תיכף יבואו. רוצה קפה?"

"אני חייב ללכת לעבודה. אני באמת לא ראיתי כלום."

"מי זה הנפטר?"

"מישה," אני חוזר על מה שאני יודע. "ככה הילד קרא לו."

"אבל מה הוא בשבילו."

"תשאל אותו, אני באמת לא יודע."

"לא יכולים לשאול יותר מדי," היומנאי אומר "אני לא חוקר ילדים."

"אז בגלל זה סתם נחכה?"

"החוקרת תבוא עוד שעה, היא רק שולחת את הילדים שלה לבצפר ותיק־תק מגיעה. רוצה קפה?"

"אני לא שותה קפה."

הילד שוב מכניס את כף ידו לידי.

"אני אאחר לעבודה." אני חוזר ואומר.

"מה אפשר לעשות," עונה לי מי שעונה. "עכשיו גם בודקים את המצלמות, ייקח להם זמן."

"יש מצלמות בוואדי?"

"חבוב, הכול מרושת היום. אתה יכול להיות בטוח."

איפה שמו מצלמות? על העצים? משהו לא נראה לי הגיוני.

"באיזו כיתה אתה לומד?" אני שואל את הילד. עליי לא חלים חוקי האי־חקירה.

"בכיתה של שולמית."

"המורה שולמית?"

הוא מהנהן בראשו.

"ואיפה בית הספר?"

"שמה."

"איפה?" הוא מושיט את ידו ומצביע בכיוון מזרח.

"אתה יודע את השם של בית הספר?"

"רבין."

מצוין. אני קם וחוזר לשוטר. "נראה לי שהוא לומד ברבין."

"נו. אז."

"לכו לבית הספר."

השוטר התימני אומר "אדוני, סבלנות. אין מה לעשות, מדובר פה בחיי אדם."

"כן, אבל איך אני קשור לסמטוכה הזאת? אני רק עשיתי מתיחות."

"מה כוונה?" משהו בשוטר נדרך.

"מתיחות אחרי ריצה. אני תמיד עושה ליד הספסל מרים את הרגל נשען על…"

"הבנתי אותך. שמע, אין לי מה להגיד אתה צריך לחכות."

אולי אבקש מהם לטלפן לתמר. בשביל מה? היא סתם תדאג.

"אני יכול להתקשר לעבודה להודיע?"

"מה העבודה שלך?"

"יש לי מעבדה למחשבים."

"אז מה אתה צריך להודיע? זה שלך לא?"

"כן אבל לעובד שלי."

"תתקשר."

יופי. אני לא זוכר את המספר של חנן בעל פה.

"מה קרה?" השוטר שואל.

"לא זוכר את המספר. הטלפון שלי בבית. אני לא אוהב לצאת לריצה עם טלפון." למעשה, אני לא זוכר אף מספר. טוב, את של תמר אני זוכר.

אני מתיישב על הספסל. הילד שעמד לצידי ליד הדלפק חוזר ומתיישב אף הוא.

"אתה רעב?"

"לא."

אני רעב. אין ארנק עליי. נו, באמת הגזימו.

קמתי. הילד קם איתי. הלכתי, הוא הלך איתי. נעמדתי, הוא נעמד איתי מול הדלפק.

תמר אמרה שילדים מריחים את האהבה שלי לילדים. מטיפול לטיפול זה יותר ויותר הוציא אותה מדעתה. ילדים וכלבים תמיד נדבקים אלי.

אישה צעירה נכנסת לתחנה. הילד מחזיק בידי חזק.

היא מסתכלת בי ואז מדברת אליו, לירון זהבי. מהקול שלה היה ברור שהיא כועסת. היא מושיטה יד ומושכת את הילד. אומרת לי בלשון רצוצה, "ילד לא יודע מתנהגת. עושה פרובלמות. אני אמא לבד".

השוטר קורא למישהו וזה מתחיל לשאול אותה ברוסית כל מיני שאלות. לא הבנתי כלום. הם נכנסים לחדר עם הילד שנאלץ לעזוב לי את היד.

עכשיו אתה. פונה אלי אחד השוטרים ומבקש שאבוא אחריו. אני בבגדי ריצה, מרגיש מה זה מגוחך. "אני צריך כמה פרטים," הוא אומר. בראש שלי הם מכניסים אותי למעצר, כי לך תדע מה הילד או האישה המוזנחת הזאת המציאו.

"אני לא מבין," אני עונה. "אני רק עברתי שם. לא יודע כלום. לא מכיר לא את הילד לא את אמא שלו ובטח לא את המת!"

"אתה לא צריך להתרגז," עונה לי השוטר. "זה הנוהל."

"מה הנוהל? לעכב בן אדם שצריך ללכת לעבודה?"

"מה לעשות, כשפוגשים גופה, אלה החיים, אלה הנהלים. אתה יכול לטלפן, אולי אשתך תביא לך את הטלפון."

השוטר שיושב מולי חוזר על הפרטים.

"אתה רוצה שנחייג לטלפון ש'ך, אשתך תענה ו…"

"היא לא בבית," אני אומר לו.

"בסדר, את הסלולרי שלה אתה יודע."

אני עונה להם על כמה שאלות. הם מחזירים אותי. אני הולך הביתה. אני יודע שהמפתח בעציץ בכניסה. אני יודע שאף אחד לא מחכה לי. אני יודע שתמר כבר מזמן לא כאן. אני יודע שהחיים שלי השתנו לגמרי מאז שהיא הלכה. אני יודע שאני צריך עזרה. אני יודע שלקבור את עצמי במעבדה זה נוח. אני יודע את כל מה שבן אדם במצבי צריך לדעת. ואני לא מבין כלום. ככה. כלום.

.

רחל היימן מלמדת תיאטרון, ספרות ויסודות התרבות לבני נוער ולוותיקים. ספרה השלישי, "חזרה", ראה אור בשנה שעברה בהוצאת "שתים". סיפורים פרי עטה פורסמו, בין היתר, בגיליון 43 ו־79 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: צמד סיפורים מאת ג'וליה פרמנטו־צייזלר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן