כך נולד "יום האם" בישראל

אנחנו לא שוכחים שלפני "יום המשפחה" ציינו בישראל במשך עשרות שנים את "יום האם". איך נולד יום החג ביישוב? ואיך הפך בסוף דווקא ל' בשבט ליום הזה שמצופה מאיתנו לתת בו מתנה לאמא?

עיריית חיפה מציינת את "יום האם", 1952. אוסף ארכיון העיר חיפה

"היום השמיני במאי נקרא באמריקה "יום האם". ביום זה נוהגים בכל הארץ, שהילדים מגישים תשורות לאמותיהם לאות אהבה והוקרה".

"הצפירה", 12 ביוני, 1927

כך התבשר היישוב העברי כי בעולם מציינים יום מיוחד בשם "יום האם". יום שבו, לשם שינוי, האם היא שבמרכז. ביום זה, כך דיווחו העיתונים למתיישבים בארץ ישראל, על הילדים והאבות לעשות מאמץ מיוחד להנעים את חייה של אם הבית.

העבריים הצעירים קראו, הפנימו ואמרו עד מהרה כי טוב.

את אחת היוזמות הראשונות לחגיגת "יום האם" בארץ ישראל מצאנו כבר בשנת 1927 במכתב למערכת של עיתון "דבר", מפי אישה הקוראת לעצמה "בת שרה". התאריך שאותה כותבת נאמנה הציעה לחגיגות היום הזה הוא כ' תמוז, יום פטירתו של לא אחר מאשר בנימין זאב הרצל.

ומה יהא עיקרו של היום הזה? בין היתר היא מציעה יום שבתון לאם העברייה, ומציעה כי ביום זה "יגוייסו כל הכוחות התרבותיים בשם האם העברייה" בנוסף להרצאות וסרטים בנושאי הורות. הנה:

"דבר". 12 ביולי, 1927

יקח כמה שנים עד שהצעתה של בת שרה תקרום עור וגידים, אבל החיבור הראשון והמעניין בין ,"יום האם" ל"ציונות ובניין הארץ" קרה, איך לא, באמצעות קרן קיימת לישראל.

החל מתחילת שנות ה-30 החליטו שם בקק"ל לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב – לנטוע עצים. אלא שהקמפיין השיווקי שלהם חיבר את נטיעת העצים עם יום האם האמריקני. וכך במשך כמה שנים הכסף האמריקני נאסף לכבוד יום האם, ובאמצעותו נטעה קק"ל עצים בארץ הקדושה.

"דאר היום", 3 במאי 1931
"דבר",20 במאי, 1935

אוקיי. רוצים את "יום האם" בישראל. השאלה היא: מתי?

אז כבר ראינו הצעה ליום פטירתו של הרצל.

ראינו הצעות לל"ג בעומר (אולי זה כי זה סמוך בלוח השנה ליום האם האמריקני?)

"הארץ", 25 במרץ, 1936

במשך כמה שנים היה שקט בגזרה אך סוער בעולם, ואולי בגלל זה הנושא נדון פחות בעיתונות העברית.

עד לנקודת הרתיחה שהגיעה סמוך להקמת מדינת ישראל, בשנת 1950, במאמר ארוך ומפורט של גברת מרים שיר. שיר הציעה כתאריך יום האם העברייה את יום הולדתה של אמו של הרצל.

"יום זה יהיה חגם של המבוגרים והילדים כאחד. הוא יוחג בכל בתי הספר ברוב פאר. כל ילד יביא באותו יום שי לאמו, בצורת צרור פרחים או חיבור לכבוד אמו…יום האם ישריש בלב הילדים את רגש הכבוד לאם, המחנכת הראשית של הדור".

"דבר". 5 באפריל, 1950

המאמר זכה לתהודה רבה, ולתגובות חמות שהזכירו גם כי מאורעות המלחמה "גרמו לשינויים מעמיקים בחיי המשפחה היהודית ומחייבים להעלות מחדש את דמותה של האם העברייה".

ואז הגיעו אבא חושי ראש העיר הכל יכול של חיפה ורעייתו חנה והחליטו שהגיעה השעה.

"דבר", 8 בנובמבר, 1951

התאריך שנקבע – יום ג' של חג החנוכה, 26 בדצמבר, 1951.

בעיתונות התפרסם עיקריו של היום המיוחד:

למה דווקא בתאריך הזה? בתוך לב לבו של חג החנוכה? חושי גמגם משהו על סיפור "חנה ושבעת בניה", אך האגדה מספרת כי ככה במקרה זהו יום הולדתה של אמו של אבא חושי.

והנה סרטון נדיר המציג את אמהות חיפה המבקרות במעברות ביום החג, ונותנות מתנות לאמהות שם:

אז איך התקבע לו בסופו של דבר התאריך העברי ל' שבט ל"יום האם"?

זה כבר בזכותה של ילדה חמודה בשם נחמה פרנקל שהחליטה לקשר את פועלה של הנרייטה סאלד – האם של הילדים העבריים, שלא הייתה אמא בעצמה – ליום המיוחד. וכך היא פרסמה בעיתון הילדים "הארץ שלנו" ב-14 בנובמבר 1951.

הרבה שנים לקח עד שיום האם התקבע לל' שבט, יום פטירתה של הנרייטה סאלד. אבל אנחנו יודעים שזה לא סוף הסיפור. עשרות שנים חלפו, ובשנות ה-90 הוחלט להפוך את "יום האם" ל"יום המשפחה". לא כולם אהבו את זה גם אז, לא כולם אוהבים את זה גם היום.

יום האם/המשפחה שמח!

פרוזה | ילד

"'למה?' הילד שואל, כאילו הוא באמת לא מבין למה אני לא מאמין לו. שיגיד לשוטרים שקוראים לו ירון זהבי ונראה מה הם יגידו." סיפור קצר מאת רחל היימן

ברכה גיא, פרט מתוך "געגוע", בובות פורצלן יצוקות, נוצות שחורות, שלדים וגולגולת מצופה בעלי זהב מונחים על ויטרינה עתיקה, 60X30X25 ס"מ. מתוך התערוכה "אין חלונות", 2021 (אוצרת: סבטלנה ריינגולד; צילום: דני אבקסיס)

.

ילד

רחל היימן

.

וככה פתאום אני רואה אותו, כלומר אותם, על הספסל. הספסל שבסוף מסלול ריצת הבוקר שלי. שם אני עושה מתיחות. בדרך כלל אף אחד לא יושב עליו, על הספסל הזה.

"מישה מה ׳תה אומר? מישה?" הוא מנענע את כתפו ככה ככה כאילו בכוח. אני קולט שמישה, או מי שזה לא יהיה, שותק. "מה יש'ך מישה? מה יש'ך?" הקטן ממשיך לטלטל את המבוגר. הילד נראה לי בן שבע אולי שמונה. מישה השותק נראה מבוגר, שלא לומר זקן. אבל האמת היא שאי אפשר ממש לדעת. היום גם אנשים צעירים שחיים ככה נראים זקנים טרם זמנם. בטח הומלס אני חושב, ואז אני סותר את המחשבה. פה, כלומר, במקום שבו אני גר, אין הומלסים. זה אזור טוב, יקר לקנייה.

אני מתקרב אל הילד "מה אתה רוצה ממנו?"

הוא מסתכל בי בעיניים גדולות כאילו אני אמור לעשות עכשיו משהו ואומר לי ככה בשקט "אנ' חושב שהוא מת לי."

אני מסתכל. וואלה יש מצב, עוברת לי מחשבה. אני נוגע במישה המקופל על הספסל.

הילד צודק.

מה אני עושה עכשיו? הילד מסתכל בי במבט הזה של אתה בן אדם מבוגר אתה צריך לדעת מה עושים, אבל אני מה אני יודע. לא יודע כלום. לעוף מפה? אני מסתכל אם במקרה יש עוד אנשים. אין.

הכי טוב לצלצל למשטרה. בחיים שלי לא היו לי עניינים במשטרה. "אני אטלפן למשטרה והם יגידו לנו מה לעשות." הילד רק שומע את המילה לנו ומיד רואים עליו שנרגע כאילו אני איתו יחד בצרה.

"אבל… אין עלי טלפון אני צריך ללכת הביתה…"

"קח." הוא מזיז את היד של מישה ולוקח משם טלפון. דווקא טלפון טוב חשבתי לעצמי. יחסית להומלס. אין לו קוד פתיחה.

אפילו שאני לא מכיר אותו. אני מסביר לשוטרת איפה אנחנו. "שביל בוואדי, כן, טיילת, לא זה מתחת לכביש." היא אומרת שהיא שולחת ניידת ואמבולנס אפילו שאני אומר לה "נראה לי אין טעם אמבולנס, כי הבן אדם לא חי."

"אתה רופא?"

"לא אני לא רופא."

בזמן שלוקח לניידת ולאמבולנס להגיע אני שואל את הילד איך קוראים לו. "ירון," הוא עונה, מפתיע אותי. חשבתי שיגיד סשה או אלכס. "ירון," הוא אומר. "ושם המשפחה?" אני שואל. "זהבי" הוא עונה.

"אתה ירון זהבי?" "כן" הילד מהנהן ונראה קטן ועצוב כזה.

"אתה צוחק?"

"למה?" הילד שואל, כאילו הוא באמת לא מבין למה אני לא מאמין לו. שיגיד לשוטרים שקוראים לו ירון זהבי ונראה מה הם יגידו.

בזמן שאנחנו מחכים, מצטרפים עוד שניים וכלב שמוחזק קצר על ידי בעליו. "שלא יתקרב," מזהיר אחד מהם. "לך תדע מה כלב יכול לעשות, בבסיס שלו הוא טורף."

בעל הכלב עונה שכלבים, בניגוד לבני אדם, הם לא אוכלי נבלות. עוד רגע מתפתח כאן ויכוח על צמחונות. אישה שהצטרפה בבגדי ריצה מתלוננת על מצבה של המושבה שגדלה יותר מדי ו"תראו מי נכנס לתוכה". השוטרים מגיעים. הם בודקים את מישה ואומרים לי שהוא מת אבל אי אפשר לסגור את העניין כי צריך אמבולנס. הם לא שואלים איך קוראים לילד וגם אחר כך, כשישאלו וישמעו את התשובה "ירון זהבי", לא יגידו כלום.

תמר תגיד לי "מה אתה רוצה, למה שיכירו?", אני אעשה פרצוף כמו שהיא קוראת לניסיון שלי להביע עמדה שונה לעמדה שלה והיא תגיד שאני גזעני. אני אענה לה שמה פתאום, זה לא בגלל שהם שוטרים. היום ילדים, גם אם הם אחר כך לא הופכים לשוטרים, פשוט לא קוראים ספרים. אתה טועה, היא תענה לי. הם קוראים. בסדר, אני אסכים, אבל מה הם קוראים? פנטזיה, בורחים מהמציאות, לא משהו שיש בו חבורות או הרפתקאות של גיבורים ישראלים. מתרחקים מכאן ועכשיו כאילו שזה נושך. פה מתחילה הבעיה שלנו, את מבינה? האסקפיזם של הילדים, שמוליך לאסקפיזם של המבוגרים. תמר תגיד שאני מתנשא. שאפשר לחשוב כמה אני כבר קורא. עכשיו זה לא חכמה, אני אענה לה, עכשיו אני קורא ביוגרפיות אבל כשהייתי צעיר, קראתי ספרי חבורות בלי סוף.

השוטרים מבקשים שנבוא לתחנה. אני אומר להם שאני צריך להגיע לעבודה. שאני סתם רץ כאן ריצת בוקר. מסביר להם שלפני חודשיים גיליתי את השביל ומאז אין בוקר שאני מפספס את הריצה. אבל הם אומרים שזו חובה שלי לבוא לתת עדות ורק אחר כך שאסע לעבודה. כלומר אלך לעבודה.

"עדות על מה?"

"על מה שקרה?"

"אבל אני לא ראיתי כלום."

"שמע אחי," אומר השוטר הצעיר "אתה חייב לבוא אתנו."

אין מה להתווכח. רק זה חסר לי, עימות עם שוטר. במיוחד עכשיו כשרואים מה שוטרים יכולים לעשות כשהם כועסים.

האמבולנס לקח את מישה. הילד לא אמר כלום וגם לא בכה. פתאום חשבתי שאולי מישה זה הוא אבא שלו והוא מהילדים האלה שקוראים להורים בשם הפרטי. במחשבה שנייה המת נראה זקן. אולי זה הסבא שלו.

הילד ואני עולים לכביש ונכנסים לניידת. אף פעם לא נסעתי בניידת. התיישבנו מאחור. פתאום הוא מושיט לי יד. זאת אומרת לוקח לי את היד. ומחזיק בה. יד קטנה משתחלת לתוך כף היד שלי. אני רוצה לשאול אותו איפה הוא גר או מי מטפל בו ונותן לו להסתובב בשש בבוקר בחוץ. יותר טוב שלא אתערב. בסוף עוד יאשימו אותי.

תמר בטח התעוררה כבר.

ירון זהבי, מחזיק לי את היד, יותר נכון עוטף את כף ידו בכף ידי. רק שלא יתחיל לבכות.

היא תדאג לי. אולי תטלפן למשטרה.

תדאג לך? תמר? אתה חי בסרט, אני נוזף בעצמי.

בתחנת המשטרה שואלים מה ראיתי ומתי ומי היה שם. מחכים שתגיע חוקרת מיוחדת לילדים כדי לשאול גם את הילד כמה שאלות, אם זה בסדר מבחינתי. "תשאלו," אני אומר. "מה זה העסק שלי?"

השוטר מושך בכתפיו כאילו לא מבין מה אני אומר.

יכולתי ללכת אבל הילד החזיק לי את היד. מה יהיה? איך אלך? אני חייב לחכות עד החקירה שלו או עד שאמא שלו או אבא שלו יבואו.

"איפה אמא שלך?"

"יושנת" הוא עונה.

"איפה אמא ישנה?"

"בבית של בבושקה."

"אז יש לך גם סבתא?"  למה שילד בגיל שלו יהיה בשש בבוקר בחוץ, בוואדי, אם יש לו סבתא ואמא.

"סבתא לא בבית."

"איפה סבתא?"

הוא מושך בכתפיו, אומר משהו שנשמע כמו "נה זניו". אני לא מבין. שנינו יושבים במסדרון לפני היומנאי ומחכים.

כל השאלות ששאלתי את הילד היו כדי לוודא שמישהו יבוא לקחת אותו, אבל ממה שראיתי ומהזמן שחלף לאף אחד לא היו כוונות כאלו. מוזר לי שהשוטרים בכלל לא חושבים שצריך להביא את האמא שלו או מישהו מהמשפחה. בסוף אני משחרר את היד וקם לדבר עם השוטרת שיושבת שם. "תגידו מישהו התקשר להורים שלו?"

"איזה הורים?" היא שואלת.

"של הילד הזה."

"אתה לא אבא שלו?"

"מה פתאום? אני רק ראיתי אותו ליד הבחור שמת."

היא קראה לאחד עם דרגות על הכתף, שבא ומסתכל בי במבט של לא מאמין. "אז מה הקטע שלך, למה לא דיברת עד עכשיו?" הנה אני אשם. כמו תמיד אני יוצא המטומטם או כמו שתמר אומרת, אני מרחף ולא שם לב מה קורה סביבי.

הם שואלים אותו איך קוראים לו, איך קוראים לאמא ולסבתא, איפה הם גרים ומה הטלפון. הוא נותן להם את כל התשובות אפילו שהם לא חוקרי נוער וילדים ואז הם מטלפנים, אבל הנשים שצריכות לענות לא עונות. טוב האמא ישנה, לך תדע במה היא עובדת. אולי חזרה ממשמרת? אולי עובדת בלילות?

"איפה בבושקה שלך?" אני שואל, אפילו שהוא יודע להגיד סבתא. הוא אומר שהיא לא שומעת טוב.

"אבל היא בבית?"

שילכו להביא אותן.

"אין כתובת." השוטר אומר, זה שקודם קרא לי חביבי. מה, הוא לא יודע להגיד שם רחוב?

אני שואל את הילד "איפה הבית?"

"אתה רואה? את זה הוא לא אומר."

"מה הכתובת? איפה הדום שלך?"

"תחפשו ב־144," אני אומר. "קוראים לו ירון זהבי."

"אמיתי אתה?" עונה לי איזה שוטר תימני בחור צנום ודי צעיר. הוא לא היה קודם אתנו.

"אמיתי." אני אומר "ככה הוא אמר לי שקוראים לו."

"נראה לך שהמשטרה צריכה 144?"

"אה, חשבתי שגם אתה חושב על…"

אבל השוטר לא ממש מקשיב לי.

עוברות עוד דקות. השעון שתלוי על הקיר במשטרה מקולקל. לא זז.

"אולי אני אקח אותו בחזרה לוואדי ומשם הוא יידע ללכת הביתה," אני מציע.

"מה נסגר אתך? שב תיכף יבואו. רוצה קפה?"

"אני חייב ללכת לעבודה. אני באמת לא ראיתי כלום."

"מי זה הנפטר?"

"מישה," אני חוזר על מה שאני יודע. "ככה הילד קרא לו."

"אבל מה הוא בשבילו."

"תשאל אותו, אני באמת לא יודע."

"לא יכולים לשאול יותר מדי," היומנאי אומר "אני לא חוקר ילדים."

"אז בגלל זה סתם נחכה?"

"החוקרת תבוא עוד שעה, היא רק שולחת את הילדים שלה לבצפר ותיק־תק מגיעה. רוצה קפה?"

"אני לא שותה קפה."

הילד שוב מכניס את כף ידו לידי.

"אני אאחר לעבודה." אני חוזר ואומר.

"מה אפשר לעשות," עונה לי מי שעונה. "עכשיו גם בודקים את המצלמות, ייקח להם זמן."

"יש מצלמות בוואדי?"

"חבוב, הכול מרושת היום. אתה יכול להיות בטוח."

איפה שמו מצלמות? על העצים? משהו לא נראה לי הגיוני.

"באיזו כיתה אתה לומד?" אני שואל את הילד. עליי לא חלים חוקי האי־חקירה.

"בכיתה של שולמית."

"המורה שולמית?"

הוא מהנהן בראשו.

"ואיפה בית הספר?"

"שמה."

"איפה?" הוא מושיט את ידו ומצביע בכיוון מזרח.

"אתה יודע את השם של בית הספר?"

"רבין."

מצוין. אני קם וחוזר לשוטר. "נראה לי שהוא לומד ברבין."

"נו. אז."

"לכו לבית הספר."

השוטר התימני אומר "אדוני, סבלנות. אין מה לעשות, מדובר פה בחיי אדם."

"כן, אבל איך אני קשור לסמטוכה הזאת? אני רק עשיתי מתיחות."

"מה כוונה?" משהו בשוטר נדרך.

"מתיחות אחרי ריצה. אני תמיד עושה ליד הספסל מרים את הרגל נשען על…"

"הבנתי אותך. שמע, אין לי מה להגיד אתה צריך לחכות."

אולי אבקש מהם לטלפן לתמר. בשביל מה? היא סתם תדאג.

"אני יכול להתקשר לעבודה להודיע?"

"מה העבודה שלך?"

"יש לי מעבדה למחשבים."

"אז מה אתה צריך להודיע? זה שלך לא?"

"כן אבל לעובד שלי."

"תתקשר."

יופי. אני לא זוכר את המספר של חנן בעל פה.

"מה קרה?" השוטר שואל.

"לא זוכר את המספר. הטלפון שלי בבית. אני לא אוהב לצאת לריצה עם טלפון." למעשה, אני לא זוכר אף מספר. טוב, את של תמר אני זוכר.

אני מתיישב על הספסל. הילד שעמד לצידי ליד הדלפק חוזר ומתיישב אף הוא.

"אתה רעב?"

"לא."

אני רעב. אין ארנק עליי. נו, באמת הגזימו.

קמתי. הילד קם איתי. הלכתי, הוא הלך איתי. נעמדתי, הוא נעמד איתי מול הדלפק.

תמר אמרה שילדים מריחים את האהבה שלי לילדים. מטיפול לטיפול זה יותר ויותר הוציא אותה מדעתה. ילדים וכלבים תמיד נדבקים אלי.

אישה צעירה נכנסת לתחנה. הילד מחזיק בידי חזק.

היא מסתכלת בי ואז מדברת אליו, לירון זהבי. מהקול שלה היה ברור שהיא כועסת. היא מושיטה יד ומושכת את הילד. אומרת לי בלשון רצוצה, "ילד לא יודע מתנהגת. עושה פרובלמות. אני אמא לבד".

השוטר קורא למישהו וזה מתחיל לשאול אותה ברוסית כל מיני שאלות. לא הבנתי כלום. הם נכנסים לחדר עם הילד שנאלץ לעזוב לי את היד.

עכשיו אתה. פונה אלי אחד השוטרים ומבקש שאבוא אחריו. אני בבגדי ריצה, מרגיש מה זה מגוחך. "אני צריך כמה פרטים," הוא אומר. בראש שלי הם מכניסים אותי למעצר, כי לך תדע מה הילד או האישה המוזנחת הזאת המציאו.

"אני לא מבין," אני עונה. "אני רק עברתי שם. לא יודע כלום. לא מכיר לא את הילד לא את אמא שלו ובטח לא את המת!"

"אתה לא צריך להתרגז," עונה לי השוטר. "זה הנוהל."

"מה הנוהל? לעכב בן אדם שצריך ללכת לעבודה?"

"מה לעשות, כשפוגשים גופה, אלה החיים, אלה הנהלים. אתה יכול לטלפן, אולי אשתך תביא לך את הטלפון."

השוטר שיושב מולי חוזר על הפרטים.

"אתה רוצה שנחייג לטלפון ש'ך, אשתך תענה ו…"

"היא לא בבית," אני אומר לו.

"בסדר, את הסלולרי שלה אתה יודע."

אני עונה להם על כמה שאלות. הם מחזירים אותי. אני הולך הביתה. אני יודע שהמפתח בעציץ בכניסה. אני יודע שאף אחד לא מחכה לי. אני יודע שתמר כבר מזמן לא כאן. אני יודע שהחיים שלי השתנו לגמרי מאז שהיא הלכה. אני יודע שאני צריך עזרה. אני יודע שלקבור את עצמי במעבדה זה נוח. אני יודע את כל מה שבן אדם במצבי צריך לדעת. ואני לא מבין כלום. ככה. כלום.

.

רחל היימן מלמדת תיאטרון, ספרות ויסודות התרבות לבני נוער ולוותיקים. ספרה השלישי, "חזרה", ראה אור בשנה שעברה בהוצאת "שתים". סיפורים פרי עטה פורסמו, בין היתר, בגיליון 43 ו־79 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: צמד סיפורים מאת ג'וליה פרמנטו־צייזלר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | לילה כבר שוכן שחור

"האם גם פוגל מבקש לצעוד אל תוך השער האפל, או שמא הוא כבר בפנים ומבקש לצאת?" לילך נתנאל על שירתו של דוד פוגל במלאת מאה שנים לספרו "לפני השער האפל"

גלעד אפרת, Tamarisk, שמן על פשתן, 220X130 ס"מ, 2012

.

״לילה כבר שוכן שחור״

לילך נתנאל

.

השנה, 2023, היא שנת המאה להופעת ספר השירים הראשון והיחיד שפרסם דוד פוגל בימי חייו. הספר לפני השער האפל נדפס בווינה, בשנת 1923, בהוצאת "מחר". כעשור שנים קודם לכן, באוגוסט 1914, הקיץ של המלחמה הגדולה, נכלא פוגל במחנה העצורים בווינה. הוא היה אז נתין רוסי, זר שזה מקרוב בא לעיר, לאחר שנדד מעיר הולדתו סטנוב אל וילנה ומשם אל מחוזות נוספים במערב האימפריה הרוסית. כשהגיע לראשונה לווינה היה בן עשרים ושלוש.

אפשר היה להמשיך לכתוב כאן מה אירע לפוגל, לתאר את נסיבות חייו, את הכלכלה של החיים האלה, את שאלת הנתינות הפוליטית – כל מה שבא מתוקף ידיעת האחרית, מה שעוד עתיד היה לקרות לו. למשל, איך עזב לפריז בשנת 1925, דווקא לאחר שקיבל זכות לישיבת קבע בווינה, או מתי החלה העונה האחרונה של חייו ומתי בא סופם: חורף 1944. פוגל נשלח למחנה הריכוז דראנסי, ומשם לאושוויץ. עד שנות התשעים של המאה העשרים, כאשר מצא דן לאור את שמו של פוגל ברשימות המוות, חשבו שאולי קפץ מן הרכבת, או נעלם בעיר זרה והחליף חיים. תמונה אחת שלו צולמה באכסניה במזרח צרפת, שם הסתתר מפני הגסטפו: איש־משקפיים ישוב על כורסה, הברכיים עולות עד הצוואר, המבט כבר מוסח, מוסט אלי קבר. בחצר הבית שבו התאכסן כבר טמן באדמה את כתבי היד שלו. בתו תמר תחפש אחריו אחרי המלחמה ולא תמצא. ושוב אפשר מההתחלה: נעורים, נדודים, חתימת יתמות על השפתיים, התאהבות קשה. בן עשרים הוא כותב יומן עברי, ולמשל יום ה' בבוקר אוקטובר שנת 1912: "הייתי", הוא כותב, "נתון במין קדחת כל הימים". זה ולחם לאכול, ושיעורי עברית, ופרוטה לפרוטה, וספסל במקום מיטה.

אבל כל הדברים האלה אינם מכניסים אל השירה. איך להיכנס בשער השירה של פוגל אם היא עצמה ניצבת לפני. מאה שנה כבר עומדים שירי פוגל לפני השער האפל. האם עמידה זו דומה לעמידתו ארוכת השנים של "האיש מן היישוב" לפני שער החוק אצל קפקא? באפלולית שמעבר לשער נגלה, כותב קפקא, מין זוהר יוקד שאינו דועך. האם גם חידת השער של פוגל היא הכניסה אליו, בדמות שומר הפתח העומד על מפתנו? אל אולמות הממתינים באי־שם כמוס ומסועף, אל סיפים נוספים ושומרים נוספים הניצבים על כל מפתן? האם גם פוגל מבקש לצעוד אל תוך השער האפל, או שמא הוא כבר בפנים ומבקש לצאת דרך השער הזה כדי להיחלץ מן האפלה?

מהו כיוון הקריאה. מה אומרת השירה הזו. מה היא מעוללת. מהו החסד המוזר שלה, הניתן לעיתים, בשעת רצון, לאנשים הרגישים ביותר. בסוף הרי לחסד של השירה אין חוק ואין לו שֵם. ממרחק נשמע בה זמר חרישי. לחש של עצים כהים. ניגון כבד חלומות. כמו בתוך חדר עם ריהוט דל: מיטה. נר כבה. כתלים מאדימים. ערב שותק ממלא את החדר הזה. בחוץ צוללים צעדים איטיים. כנף בדידות כהה. הציפורים

לִבּוֹת כֵּהִים

אַךְ נוֹגְעִים זֶה אֶל זֶה,

כְּצִפָּרִים גְּדוֹלוֹת, שְׁחוֹרוֹת,

וְנִרְחָקִים.

(כל ציטוטי השירים מתוך לפני השער האפל, מתוך: פוגל, כל השירים, עורך: אהרון קומם, הקיבוץ המאוחד, 1998).

אברהם שלונסקי קרא את הספר עם הופעתו וכתב:

בָּרוֹ: כריכה שחורה. ותוכו: "ארונות שחורים", "ציפורים שחורות", "הספינה השחורה", "עוגב־הליל השחור", "יין אפל", "כתם אפל", "יער אפל". ולילה־לילה־לילה. (שלונסקי, על "לפני השער האפל", בתוך: הדים תרפ"ג)

גם בחלוף מאה שנה להופעת שירי לפני השער האפל, השירים הללו הם עדיין שעה אחת יחידה, שעת לילה אשר ימים על גבי ימים עוברים בה ולא מאירים. שעות רבות דופקות בה ולא מעירות. לילה כזה עשוי להתהוות רק בעיר, בחושך שבין פנס רחוב אחד למשנהו, לנגד עיניו של מי שצועד ברחוב

כְּנִטְפֵי אֶבֶן

צוֹלְלִים צְעָדִים אִיטִּים

בְּמַעֲמַקֵּי לָיִל.

המהדורה הראשונה של לפני השער האפל הייתה ספרון דק ובו שבעים ושניים שירים עבריים, כרוך בכריכה שחורה ועליה פתקית לבנה עם הכותרת ושם המחבר. ספר שהוא חזית כהה עם חלון. מי שפתחה ועיינה בו ראתה איך על הדפים נגלים שרטוטי בניינים נמוכים של דיו, קומות של כתב עברי מרובע, נוף עירוני בדפוס. עיר רפאים חסרת גיל, שאין איש ישן בה מלבד הילדים. מי שפתחה, ומי שעוד תפתח את הספר הזה, תרגיש אולי בכמה מתמונות הבדיון של המאה העשרים. דוגמאות האריגים של קפקא, הקרקע המחורצת של כף היד הריקה אצל רילקה, ידי הכוכב של אלזה לסקר־שילר הפורטות על הפסנתר והצלילים, אצל פוגל, "הַצְּלִילִים הַנָּמִים בַּפְּסַנְתֵּר, / כִּי יֵעוֹרוּ לָעֲרָבִים, / דּוּמָם נֵשְׁבָה וּתְמֵהִים". ציפורי הפרא (die wilden Vögel) המטפסות אל שעת חצות הלילה אצל גאורג טרקל, עד שחולפות, במאוחר, אצל פוגל: "אֵין צִפָּרִים שְׁחוֹרוֹת / עוֹד פּוֹרְחוֹת עַל פָּנֵינוּ, / כְּבָר נִמְחוּ בָאֲפֵלָה". הארץ נוקשה. האוויר מריר. כף היד הריקה מבקשת, "אָנוּ תוֹעִים בַּחַיִּים וּבוֹכִים, / כַּפֵּינוּ הָרֵיקוֹת / נִפְרוֹשׂ חֲרֵדִים / אֶל כָּל עוֹבֵר. –". עשור שני אחרי המלחמה הגדולה. עשור שלישי. לקראת תופת מתחדשת שוב ניצתת מלחמה שנייה. זמן מוזר. פתחים שאינם מוליכים לשום מקום. עליית גג. מסדרון. צללים לחים. והכוח הנסתר של השפה: שיירי קדושה נגלים בשירה, במסמך הרשמי, באשרת מעבר גבול, במשיחת דימוי, בשטר הכסף המודפס, בשפת החוק, בקללות ובעלבונות. בשמות.

בדצמבר 1926, סמוך להופעת שירת פוגל העברית בווינה, ישב גרשם שלום בירושלים וכתב אל פרנץ רוזנצווייג שבברלין מכתב על השפה העברית. Sprache ist Namen (שפה היא שמות), כתב שם שלום, "עוצמת השפה צרורה בשם והתהום שלה חתומה בו". שלום חשש אז, בירושלים של שנות העשרים, מפני הסכנה הממתינה מעבר לזמן ההווה ומעבר למקום. העברית החילונית הייתה בעיניו שפה מרוקנת, שפת רפאים בפי אנשים חיים. "האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם", הוא כותב, "הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על־פי תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון, כמו עוורים" (שלום, "שני תרגומים למכתבו של גרשם שלום לפרנץ רוזנצוויג מן ה־26.12.1926", בתוך מכאן, גיליון 14 [מארס, 2014]). כעשור שנים קודם לכן הזהיר גם ביאליק מפני התהום שמתחת למילים: "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה לפי תומם, מלים חמרים חמרים", כתב ביאליק, ואיש אינו מעלה על דעתו "עד כמה מרופף אותו גשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו" (ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", בתוך: ביאליק, סיפורים. דברי ספרות,  תל אביב: דביר, תשכ"ה).

והנה העברית של פוגל אינה נוצקת בשֵם, אלא שהיא נמצאת תמיד לפניו, במרחק, או שמא מתחתיו, בתהום הכרויה אל השירה הזו. שירי לפני השער האפל אינם מתחקים אחר לשון היראה של "דע לפני מי אתה עומד". לפני השער אין מקום לעמוד. אין זה שָם ואין זה שֵם. שירת פוגל נכתבת בעברית לא שֵמית. עברית קצוצת תפילה. לא "פתח לנו שער בעת נעילת שער". השער לא ייפתח ולא יינעל. הוא נותר פרוץ מכיוון זה ומן הכיוון האחר, מתנדנד על צירו, באי־שם של לילה.

על המעטפה של אותו מכתב שכתב אז גרשם שלום, אני הייתי כותבת מען חדש: עבור דוד פוגל. מר פוגל הנכבד, כך היה פונה אליו שלום, מר פוגל השחור, ובלשון המכתב המתמען לו כאן מחדש יאמר לו שלום: יש מי שחושב שעשה את העברית לשפה חילונית, שחילץ מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. חשבת, יאמר שלום לפוגל, שחיללת את העברית, אבל זאת איננה האמת. התהום של השפה הקדושה עוד תשוב ותפער את פיה, ואז, יאמר שלום, אז תראה כוחה של אחרית. אבל בעברית של פוגל אין איום זוהר. אין בה איש מתנבא ולא אישה. יש בה יראה נעצבת, יראה חילונית ושואלת: האם אפשר לראות את החושך בלילה הזה.

לילה עוד שוכן שחור. מאה שנים ועוד לא הנץ לילה אחרון על העברית החילונית. מכאן, ישראל 2023, שפת הקריאה בפוגל עודנה עברית. בת כמה העברית של פוגל. בת כמה הקריאה בה. ומהיכן נגלה עכשיו השער, מן הכיוון האחד או מן הכיוון האחר. לפני הלילה, או שמא כבר, ואולי מאז ומתמיד, כבר הוא בנו ובכול.

עַל בֵּיתֵנוּ נִשְׁעָן

לַיְלָה כָבֵד –

וַאֲנִי הוֹרַדְתִּי הַוִּילָאוֹת.

אומר פוגל. אבל יש בית. ויש חלון. ויש וילון פרוש על לילה. ויש שירה לומר את הדברים. ויש לדברים האלה, ודאי ישנה אי־שם, קוראת.

.

לילך נתנאל היא סופרת וחוקרת ספרות ישראלית. ספרה האחרון, הרומן "עבודות וימים", ראה אור בשנת 2022 בהוצאת אפיק. רשימת ביקורת פרי עטה הופיעה בגיליון 112 של המוסך.

.

דוד פוגל, "לפני השער האפל: שירים", הוצאת מחר, 1923.

.

המהדורה הראשונה של ״לפני השער האפל״, באדיבות ״האחים גרין – ציידי ספרים״

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: הלית ישורון על עבודת התרגום של סדרת הרומנים מאת מרסל פרוסט

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | הכאב הגוזר את הגוף לפגישה

שרון אס במחזור שירים לחברתה, הסופרת רמה לוסקי, שהלכה לעולמה לפני כמה חודשים

שלומי חגי, פרט מתוך "שני מגלנים", דיו על נייר, 20X20 ס"מ, 2018

.

שירים לרמה

שרון אס

.

                                                          לרמה לוסקי

=

אָמַרְתְּ: זֶה לֹא יִקַּח עוֹד הַרְבֵּה בֶּיְבּ. הִקְשַׁבְתִּי לַמּוּזִיקָה

שֶׁלָּךְ, לֹא לִדְבָרַיִךְ. רָצִיתִי שֶׁשְּׁתֵּינוּ נִצְפֶּה בְּמוֹתֵךְ

וְנַחְזֹר מִמֶּנּוּ מְאוֹשָׁשׁוֹת, כְּמִקְרִיאָה בְּסֵפֶר נָדִיר

הִכַּרְתִּי אוֹתָךְ, זֶה לֹא הָיָה מֻפְרָךְ לַחְשֹׁב שֶׁהַמָּוֶת

יַחְרֹג – הָיוּ לָךְ יְדִיעוֹת וּמַהֲלָכִים בֵּין הָרוּחוֹת

וְהָעוֹרְבִים. דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן צָפִית בְּכָל הָעוֹלָמוֹת

הַמְּקֻבָּלִים וְהַנִּשְׁכָּחִים וּבְעִקָּר בַּכְּלָבִים הַחֲכָמִים

אָמַרְתְּ וּבִמְלַוֵּיהֶם הַטִּפְּשִׁים

נִסִּית לְהַצְפִּין בִּי דְּבָרִים – כָּל כָּךְ דָּאַגְתִּי לָךְ שֶׁאֵינִי זוֹכֶרֶת

מָה אָמַרְתְּ מָה נִסִּית לוֹמַר אֲבָל לַיְלָה אֶחָד רָאִיתִי

צַעֲדַת חֲזִירִים וּבַבֹּקֶר כָּתַבְתְּ עַכְשָׁו זֹהַר הַצָּפוֹן

שָׁפוּךְ עָלַיִךְ – בֶּאֱמֶת יָרַדְתְּ אֶת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת הָאֵלּוּ

לְבַד, לְפָנַי, שֶׁלֶד חַם כָּתַבְתְּ עַל אָהוּב שֶׁל פַּעַם

שֶׁלֶד חַם, יָרַדְתְּ אֶל חֹסֶר הַקַּרְקָעִית, נִשְׁבַּעְתִּי

הָיָה לָךְ מַסְרֵק עַל אַחַת מֵהַמַּדְרֵגוֹת

וְהִסְתָּרַקְתְּ – מָה הִצְפַּנְתְּ בִּי שֶׁכָּכָה אֲנִי

רוֹצָה לָשִׁיר לָךְ? אִישׁ לֹא יִרְאֶה אוֹתָךְ בְּעָנְיֵךְ

.

=

נִמְאַס לִי – הַמָּוֶת גּוֹרֵר

אוֹתִי שׁוּב לַחַיִּים – כֹּה גְּדוֹלִים, גְּבוֹהִים

אוּלַמּוֹת בָּהֶם לְחִישָׁה לֹא אוֹבֶדֶת –

אֶפְשָׁר לְהֵעָלֵם אָבָק אוֹ כֶּתֶם שֶׁמֶשׁ

אוֹ לַחֲלוּפִין – לִשְׁאֹג בֵּין הָעַמּוּדִים

לְהַעֲמִיד פְּנֵי אִשָּׁה־אַרְיֵה

בַּעֲלַת כְּנָפַיִם שֶׁתָּטוּס בְּמִתַּמֵּר

תִּסְפֹּר אֶחָד לְאֶחָד אֶת הַשְּׁבָרִים

וְתֵדַע – רַק בָּאֲדָמָה מֻחְזָק כֹּבֶד

שֶׁיָּכוֹל לַכֹּבֶד שֶׁלָּהּ, הַמִּצְטַבֵּר

בַּתְּעוּפָה

.

=

חָלִיתִי. אֲנִי חוֹלָה.

מַזָּל – אֵין לִי כּוֹחַ –

אָזְלַת יָד מוֹרָה

לָנוּחַ, לַחְזֹר אֶל הַמָּקוֹם

בּוֹ אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת

עָלֶה אוֹ עָנָן לְרַגְלַיִךְ – מְלֵאַת גֶּחָלִים

וְרוּחַ – בָּא לָךְ עַכְשָׁו לְהַצִּית אֶת

הַבַּיִת

.

=

נֶעֱלַמְתְּ – אֲנִי מְסָרֶבֶת

אֲנִי עוֹצֶמֶת עַיִן אַחַר עַיִן

וּמְמַשֶּׁשֶׁת אֶת דַּרְכֵּךְ – יֵשׁ יוֹם

וְהִיא עֲשׂוּיָה טִינָה לוֹהֶטֶת

אֲדֻמָּה־צְהֻבָּה, וְיֵשׁ יוֹם כְּמוֹ הַיּוֹם –

וְהִגַּעְתְּ אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹמְחוֹת מַרְגָּלִיּוֹת

עַל הָעֵצִים וְכַדְכּוֹדִים – מָה תֹּאכְלִי?

מָה תִּשְׁתִּי בֵּין הָאֲבָנִים הַזּוֹהֲרוֹת?

.

=

הִשְׁאַרְתְּ לִי בַּעַל יַלְדָּה וְיֶלֶד –

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם, הֵם פְּצוּעִים.

וְאֵיךְ עָלַי לִדְאֹג וּכְבָר אֲנִי סְחוּטָה

מִדְּאָגָה לַאֲהוּבַי וְשַׂמְתְּ לִי עַל הַמִּפְתָּן

עוֹד אֲהוּבִים לִדְאָגָה –

כַּמָּה, כַּמָּה חָלָב וּמַיִם נִדְמֶה לָךְ

שֶׁיֵּשׁ בָּעֲצָמוֹת?

.

=

אָמַרְתְּ לִי – כְּשֶׁתַּם הַגּוּף

מַתְחִיל הָרָצוֹן. הוֹתַרְתְּ אוֹתִי מֻקֶּפֶת

בָּרוּחַ שֶׁעַכְשָׁו כְּשֶׁחָלַפְתְּ בָּהּ

הִיא עוֹשָׂה כִּרְצוֹנֵךְ – וּמַתְקִיפָה

אוֹתִי – שֶׁלֹּא אֶחְסַר

.

=

21.12.22

אֵיזֶה יוֹם הַיּוֹם? לוֹקֵחַ רֶגַע

לְגַלּוֹת – שָׁבוּעַ מִיּוֹם הַהֻלֶּדֶת

שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת מִמּוֹתֵךְ

כֹּה מְרֻבּוֹת סִפְרוֹת הַ־2

שֶׁהִצְטַבְּרוּ בַּתַּאֲרִיךְ, תִּרְאִי

שַׁיָּרָה שֶׁל צִפּוֹרִים, סְפָרוֹת

שֶׁחָצוּ בְּפַלָּצוּת מֵמַד אַחַר מֵמַד

וְשָׁטוֹת כְּבַרְבּוּרִים, וְיֵשׁ בָּהֶן אַנְקוֹל

וְיֵשׁ מִסְּבִיבָן אֲדָווֹת –

רַק בְּמִדָּה שֶׁאָפִיחַ בָּהֶן חַיִּים הַהֶעְדֵּר שֶׁלָּךְ יִמָּשֵׁךְ

לְמֶשֶׁךְ – זְרָעִים וְגַרְגִּירִים וּמִשְׂחֲקֵי

מַרְאָה – אֲנִי תּוֹחֶבֶת יָד פְּנִימָה

לָאֲוִיר – וְנִפְתַּח הָאוֹר, הָאוֹר הַמְּסַנְוֵר

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אִתָּךְ בַּחֲשֵׁכָה יָדַעְתִּי

מָה יָמִין, מָה שְׂמֹאל – הֶעָבָר

פָּסַע בִּפְסִיעָתֵנוּ וְהֶעָתִיד הָיָה גָּבוֹהַּ

וְתָלוּי – וְיָצָאתִי אַחֲרַיִךְ וְהַכֹּל מוּאָר, מוּאָר וְאֵינֵךְ

עוֹנָה כִּי אָבְדוּ הַחִבּוּרִים

בֵּין סִימָנֵי פִּסּוּק לַהֲוָיָה, בֵּין תַּאֲרִיךְ

לַצִּפּוֹרִים – וּפָרַץ אֵלַי הָאוֹר

גָּרוּעַ מֵעִוָּרוֹן, רוֹקֵעַ –

וְאֵינֵךְ מַשְׁמִיעָה קוֹל מִכָּל הָעֲבָרִים

.

=

הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי אֶפְשָׁרִי עַכְשָׁו

כִּי מִמֵּילָא הַלֹּא־מִתְקַבֵּל־עַל־הַדַּעַת

שׁוּב קָרָה. נֶעֱלַמְתְּ מֵאֲחוֹרֵי קוֹרָה בָּרוּחַ

וְאַתְּ חוֹלֶפֶת בֵּין הָרָהִיטִים, מְסָרֶבֶת לְהִתְיַשֵּׁב

וְלוּ לְרֶגַע, שׁוּב עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן, מַבִּיטָה בִּי,

וְרוֹאָה – מָה אַתְּ רוֹאָה? אֵינִי יוֹדַעַת מִי אַתְּ

אֲבָל הִתְקָרַבְתְּ מְאוֹד לְשַׁמֵּשׁ לִי חֶבְרָה

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי מְשַׁמֶּשֶׁת

לְעַצְמִי חֶבְרָה, עֵין חָתוּל צְהֻבָּה־יְרֻקָּה

קוֹרֶצֶת – מְלֵאַת חֹם.

עֵין חָתוּל חַמָּה. זֶה שְׁמֵךְ.

.

=

אֲנַסֶּה עוֹד פַּעַם כִּי אִם לֹא אֲנַסֶּה לֹא אֵדַע מָה הִשְׁתַּנָּה: וְעָלַי לִהְיוֹת

גַּם הַגֶּזַע הַמִּתְפַּתֵּל וְגַם הַצִּפּוֹר הַדַּל: הַשִּׁירָה אֵינָהּ מַכָּה כָּעֵת

זוֹ אֲנִי הַדּוֹפֶקֶת עַל מָה שֶׁנִּדְמֶה קְפָלִים: נִדְמֶה: כִּי לַמְרוֹת הַכְּאֵב

צֵל מְבַקֶּשֶׁת מִצְּלָלִים: מַיִם

אֲנִי פּוֹסַעַת לְיַד חֲבֶרְתִּי מִדֵּי בֹּקֶר לְאָרְכּוֹ שֶׁל בֹּקֶר

וְאָרְכּוֹ שֶׁל בֹּקֶר אֵינוֹ קַו יָשָׁר: הוּא עֲשׂוּי צִלְצוּלִים וְאָבָק וְסַבּוֹן

אֲבָל צֵל מֻחְזָק בִּימִינִי חָזָק – וְאֵין בָּנוּ דִּבּוּרִים וְיֵשׁ בָּנוּ קוֹלוֹת

וְאֵין לָנוּ עֵינַיִם וַאֲנַחְנוּ אֲפוּפוֹת מַרְאֶה אַחַר מַרְאֶה

.

וְאֵין לָנוּ וַדָּאוּת אֲבָל יֵשׁ לָנוּ יְדִיעָה – הַהֲלִיכָה הַזּוֹ עַל קֶרֶן אַחַת

שֶׁל מוֹחַ – פְּסִיעָה פְּסִיעָה, הָרַעַד הַזֶּה

הַכְּאֵב הַגּוֹזֵר אֶת הַגּוּף לִפְגִישָׁה – זוֹ אַהֲבָה,

נָכוֹן רָמָה? זוֹ אַהֲבָה?

.

=

חֲבֵרָה שֶׁהֶחְרַמְתְּ, שֶׁלֹּא הִסְכַּמְתְּ

לִרְאוֹת אוֹ לְדַבֵּר אִתָּהּ, חֲבֵרָה שֶׁאַתְּ

אוֹהֶבֶת וְרוּחֵךְ קָצְרָה מִלִּפְגֹּשׁ

אָמְרָה עָלַיִךְ שֶׁהָיִית "אִשָּׁה עוֹמֶדֶת

בַּחַלּוֹן וּמַבִּיטָה"

אֵלּוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מְגָרְשִׁים מֵהַבַּיִת

אֵלּוּ שֶׁמִּסְתַּדְּרִים יָפֶה בִּלְעָדֵינוּ

אֵלּוּ שֶׁהֶאֱכַלְנוּ מִכַּפּוֹת יָדַיִם –

רוֹאִים אֶת הַתַּבְנִית

.

==

אָמַרְתְּ כַּמָּה פָּחוֹת כָּאן

כַּמָּה דַּל וּמַר וְקָשֶׁה

שָׁם בָּעֵבֶר הַהוּא לֹא יָפֶה וְחָזָק וְגָבוֹהַּ

אֶלָּא רַק פָּנִים, הַרְבֵּה מְאוֹד רוּחוֹת

יְקַבְּלוּ אֶת פָּנַיִךְ בִּפְנֵיהֶן שֶׁאָבְדוּ

יוֹתֵר וְיוֹתֵר תִּהְיִי בַּעֲלַת מַכָּרִים

שָׁם בָּעֵבֶר הַהוּא – לֹא תֵּשְׁבִי לְבַד

יָבוֹאוּ וִישׂוֹחֲחוּ אִתָּךְ הַפַנְטוֹמִים שֶׁנִּסִּית

לַשָּׁוְא לְמַסְמֵר בָּאוֹר אֶל הַקִּיר וְלִבְחֹן

מֵחָדָשׁ

שָׁם שׁוּב, הַנֵּס לֹא יֵדַע שֶׁהוּא נֵס

וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וּשְׁאַר הַכּוֹכָבִים

כְּמוֹ הַחִטָּה בַּשָּׂדֶה הַיְּרֻקָּה זְהֻבָּה

יִהְיֶה בָּהֶם דַּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם

בְּיָמִים שֶׁנִּתָּן לְהַבְחִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּי

.

הסופרת רמה לוסקי הלכה לעולמה בסוף נובמבר 2022. ימים אחדים לפני מותה ראה אור ספרה "עפיפה" בהוצאת אפיק.

.

שרון אָס היא משוררת. פרסמה שישה ספרי שירה וספר מסהשיר. ספריה זכו בפרסים רבים, בהם פרס ביאליק ופרס עמיחי. ספר שיריה האחרון, "המגרפה" (אפיק, 2021), ראה אור שנה שעברה וזכה בפרס ברנר לשנת 2022. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 12 של המוסך, ורשימה פרי עטה פורסמה בגיליון המוסך מיום 28.04.22.

.

» במדור ארוכים בגיליון קודם של המוסך: "מסע חורף" מאת וילהלם מולר, בתרגומו של עידו אריאל