בעבודה | כלבים וילדים

"דניס דחף את כיסא הגלגלים, גופי היה פטור סוף־סוף מהצורך להעמיד פנים. ככה חלפתי, במצמוץ לאה, על פני דברים יפים." קטע מתוך "הספר האחרון", רומן בכתובים מאת יעקב מישורי

אלכס קרמר, בסטודיו, שמן על בד, 100X70 ס"מ, 2017

.

קטע מתוך "הספר האחרון" / יעקב מישורי

.

כלבים וילדים

.

בתל אביב כולם כותבים ושחים לעבר כלבים וילדים בעודם פולטים קולות – צפירות חריקה, צרימות ג'יבריש מתקתקות, ובמפעל בפתח תקווה השבועות נגמרים ושוב נגמרים.

.

אתה אמן, לא?

הייתי.

כמו שאתה בטח יודע, זה כמו במאפיה. אתה יכול לעזוב אבל האמנות לא תעזוב אותך. איך אפשר להחליט להפסיק ליצור?

אפשר.

בטח תחזור. לא חסר לך, לא מדגדג לך, אתה לא מתגעגע?

לא.

.

***

.

להיעלם מבלי לדעוך, זאת הייתה שאיפתו. לנתק את עצמו משקר השלמות היפה וממגע עם בני אדם. אם כבר לחיות אז רק על פי עקרונות, חזר ואמר למי ששאל.

.

***

.

ב־2017, לפני 16 שנים, ירדה תערוכתי האחרונה והעבודות כולן חזרו לסטודיו. בינתיים המשכתי באותה שגרה בדיוק. יום־יום בלילה של הבוקר רכבתי לסטודיו, חלפתי על פני אנשי חושך קשים שהתמוססו אל תוך אור השחר. לא ציירתי יותר. הייתי בעיצומם של ימי מעבר גולשים. ישבתי על כיסא הפלסטיק ושולחן הפורמייקה הסדוקה והרצתי בתודעתי – כמו אתלט לפני תחרות – שוב ושוב את תהליך הפינוי, את ההליכה, הלוך עמוס וחזור מרוקן, מהסטודיו אל מכלי האשפה הצהובים בסביבתו. אחרי שנים של שאלות שהניבו רק תשובות, אני מרוגש ומותסס, כולי מוכן לקראת הפרדה האחרונה. רק הארץ והירח בהתעקשותם על תנועה מתמדת והשמש התקועה, לא נותנים לי מנוח. עורך כתב עת ספרותי פנה אליי בבקשה לכתוב מסה קצרה עבור הגיליון הבא. התחלתי לכתוב משהו תחת הכותרת היבשה "הוראת מקצוע האמנות", מהר מאוד הבנתי שאני כבר לא שם, שעליי לחדול גם מכתיבה על אמנות, לא מצאתי טעם להתעסק בעולם שבחרתי להיות מחוצה לו, הרי יותר מכול אהבתי לירוק לבאר שממנה שתיתי, זאת הייתה ברוב המקרים עמדת המוצא שלי ותוקפה של כתיבתי. אצבעותיי לא עזבו את המקלדת וממש בו־זמנית צצו אצלי הרהורים ראשונים על כתיבת פרוזה. אוננתי מהר – מבלי לנסות אפילו לעודד זקפה מלאה, רק כדי להיות כבר אחרי זה. פסקת הפתיחה למסה נהפכה לפסקה שפתחה את הספר הראשון שלי סוף, וזה שנכתב עכשיו ייקרא כנראה הספר האחרון.

.

***

.

אין דבר פתטי יותר ממחשבות על מוות ראוי. שחקן שאומר שאם כבר למות, אז הלוואי שזה יקרה לו על הבימה, זכר אלפא שהיה רוצה לקבל דום לב בעיצומה של אורגזמה, פַּסָּל שחולם על מוות חטוף בעוד אלקטרודת הריתוך אחוזה בידו, צייר עם מכחול בידו – טבול בצבע סמלי – אדום כדם, תכול כשמים, או חום כאדמה, מוטל פרקדן על רצפת הסטודיו ומוזיקה קלאסית ממשיכה להתנגן ברקע, צלם צבאי שכדור פוצץ את ראשו והפריים האחרון במצלמתו מנציח את רגע קריסתו לקרקע או משורר שהכרתו אבדה, ראשו צונח בחבטה על המקלדת ועל המלבן הלבן הבוהק שעל מסך המחשב מופיעות אותיות מפוזרות במבנה דאדא קונספטואלי אקראי שנוצר מפגיעת מצחו במקשים. תצלומי גופתם של כל אלה נישאת החוצה על גבי אלונקה – מהבימה, מהמיטה, מהסטודיו, מזירת הקרבות ומחדר העבודה עמוס הספרים – ראויים ללא ספק להיות מודפסים על שער מגזין תרבות, או אפילו במרכז העמוד הראשון של עיתון יומי.

ואז כשתנותק מכונת ההנשמה, ציור אחד שלו – לאו דווקא המשובח מבין הציורים – יהיה לנצח "הציור האחרון".

.

***

.

ואצלי העלילה שינתה את מצב הצבירה שלה, היא התאדתה ונהפכה לזרם. בכל מקרה, אין לי עוד הפריבילגיה לדלג מעל לקטעי המחשבות כדי להתרכז סתם, מתוך חוסר סבלנות, רק בסיפור העלילה, איני יכול עוד להפריד בין הרהור לפעולה, הכול מונח עליי כגוש אחד גדול וכבד ואני חושב רק על המוות. אשתי היא אדם פרקטי, אחת כזו שחושבת תמיד כמה צעדים קדימה ולא משאירה מאומה ליד המקרה. היו ימים שזה מה שאהבתי בה, לפחות בעניין החשוב הזה התאמנו זה לזו, ידענו איך לא להתפזר, לתאם מהלכים, להעריך ולקבוע את המרחק הנכון בינינו כדי להימנע ככל האפשר מחיכוכים. מהרגע שהיא צפתה באח סיעודי מסייע לי להתיישב בפעם הראשונה על המיטה במחלקה הנירולוגית, היא אמרה: "שתדע, שלא אוכל לטפל בך בבית בלי עזרה", היא חזרה על המשפט – מבלי לנסות להסתיר את נימת האיום המתוח בקולה – שוב ושוב, כל כך הרבה פעמים עד שלא יכולתי לשמוע אותו מבלי שתבקע ממנו באופן ספונטני מלודיה סמויה שתסתחרר לי בתוך פיתולי המוח בלופים אינסופיים. השבתי לה במבט לעיניים. כמה ימים אחר כך מצאתי את עצמי מזמזם את המשפט, מהמהם ומגלגל לי מנגינות במורד הגרון ובחלל הפה, קוטע, מכווץ ופותח את המרווחים בין המילים, משחק עם המקצבים ומשנה משמעויות, תוך כדי שאני בוהה בתקרה וסופר את החורים בריבועי הקלקר המרכיבים את הכיסוי הדקורטיבי על פניה. הבהייה, המנגינות וספירת החורים פרצו את הסכר, הזמינו פנימה אל חלל הפה את שיטפון המחשבות לבוא ולהצטרף למחול המתערבל שעלה ורחש שם – מחשבות על ידיים זרות שיפשפשו בי. לא התלות ואובדן העצמאות הטרידו אותי כמו המחשבה על עצם המגע – זה שהליווי והתמיכה הסיעודית לא ייתכנו בלעדיו, מגע פולשני שיארגן, יזין וינקה את גופי, אך לעולם לא יהיה יעיל, יסודי, יפה ונעים כפי שהיה המגע שלי, מגע שנבע מכל עוצמת הריכוז והירידה לפרטי פרטים. תהיתי מה יישאר מהמוח שלי אם יינטל ממנו העיסוק בהופעה מוקפדת, במה הוא יהיה עסוק? מה ימלא את הוואקום שייווצר בתוכו? הטלתי ספק ביכולתו של גוף חולה ושבור לתחזק בעת ובעונה אחת את הכושר האינטלקטואלי ואת טיפוח המראה. וכך, בקיצור דרך, תוך כדי ניצול רשת הקשרים החברתיים שטוותה עם השנים והתפקיד שאחזה בו, הכניסה אשתי הביתה את דניס – המטפל החדש, שלאחר חודשים רבים וגם זה, רק בלב ולעצמי, העזתי לקרוא לו "דניס שלי". כפות ידיו היו חמות ורכות ועקביו סדוקים וקשים, גובהו היה ממוצע ומבנה גופו רחב, שיערו דליל ושחור, משוח בכוח שומני לאחור, צבע עורו חום ארגמני, עיניו שחומות, שקועות ומוקפות בכהוּת ובריסים צפופים ומעליהן גבות פחמיות עבותות ששיוו לו הבעה זעופה ופס שפם דק ליווה את קו שפתו העליונה. הוא לבש חולצות משובצות – כותנה לקיץ ופלנל לחורף – מכופתרות עד הכפתור האחרון למעלה ולמטה, מתנופפות חופשי מחוץ למכנסיים, מסתירות את בליטת כרסו וקימורי מותניו, מכנסיו היו לרוב בגוני קרם גריאטרי דהוי, ושוליהם נאספו על קרסוליו כאקורדיון עייף. הוא נעל כפכפי ים של אדידס, עם רצועה קדמית בלבן משופשף ועליה שלושה פסים כחולים, ובחורף הוסיף גם גרבי מגבת לחימום. דניס דחף את כיסא הגלגלים, גופי היה פטור סוף־סוף מהצורך להעמיד פנים. ככה חלפתי, במצמוץ לאה, על פני דברים יפים.

.

***

.

הגוף התחייב לחורבן וגם קיים, הבטחת הקריסה קוימה במלואה ובעוד כמה חודשי שיקום קרוב לוודאי איהפך למומחה בתחום הנכות הספציפית שנפלה עליי. אעמיק בה ואלמד אותה מתוך ההרגל, התרגולת והשינון, עד שתיהפך לדבר נורמלי, עד שהעקום ייהפך לישר וימחק מתודעתי את מה שהייתי.

.

***

.

לא רציתי להיות אחד מאותם אמנים שהרקעים מאחוריהם מתחלפים, כאלה המוכנים לבצע מול המצלמה, לבקשת הבימאי, תנועות של אמן בסטודיו – מקום שנראה כמו תפאורה מותשת על סט של סרט אמנות הוליוודי, רק שהפעם עם שיני חרסינה ורעידות צוואר קלות, מספרים על אוטומט את סיפור חייהם ארוג בצורה מופתית אל תוך מהלך יצירתם, מסבירים, מורחים מבלי להחסיר דבר, את הרציונל העומד מאחורי גוף עבודתם. אמן אחד חושף את הקשר האמיץ בין חייו לאמנותו והאחר בדיוק להפך, שולל עמדה כזו, מקדש את ההפרדה ומדבר בשבח מעמדה האוטונומי, הא־פרסונלי של האמנות, שניהם שני צדדים של אותה מטבע המגולמת בסופו של דבר בחפץ יפה. לא רציתי להיהפך לאמן שמח בחלקו, אחד שיצירתו שרויה בקיפאון עמוק, ובו־בזמן מתפתחת ומתקדמת באמצעות מילים, אחד כזה שמתוך נחת הקריירה ושביעות רוחו, דָּבֵק – לאחר שנים של התפתלות והתעדכנות – רק בפורמליזם, באשתו השלישית ובילדיו המקסימים. פעם הייתי אמן פלסטי מיומן, אך חדלתי. לא החלפתי מדיום, לא עברתי מאמנות חזותית לספרות. לא שיניתי פזה. שיהיה ברור, הכתיבה שלי היא לא שלוחה נוספת, או הרחבת הגבולות של האמנות שעשיתי. אין לי כל כוונה להיהפך לסוֹפֵר מקצועי, להמשיך להסיר ולקלף את הגלד מהפצע, ומעוד פצע, לפגוע בעצמי בכוונה, לשקוע, להכניס את עצמי למסלול אובלי של דיכאון ופציעה, להירפא ולהיחלץ, להבריק ולהבריש את הצלקות באמצעות פתרונות קונספטואליים, לנסות חתכים אלטרנטיביים ותובנות אקספרימנטליות ובטח לא באמצעות כתבות יח"צ משתפכות. אין סיכוי גם שאהיה אמן של לחיצת כפתור – פורש, עושה לביתו, חוזר, נעלם ושוב חוזר, כזה שבטוח שהוא תמיד מעודכן. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, לא אוכל לצערי לחזור להיות חובב – צייר של שבת שטוב לו. אני יודע וחבל לי שלא אוכל להיפטר מהתואר המיוחס "אמן", והוא ישתרך אחרי – אולי, עם התוספת "לשעבר" עד סוף השנים, כמו אחרי דוגמנית מזדקנת, וכל מעשה מטופש שאעשה ייוחס מעתה לאמנות שלאחר האמנות – Art after Art.  לא היה לי מה לעשות נגד זה. הפיכתו של התחביב לקריירה קרתה מהר מדי. למעשה כמעט מההתחלה נהפכו יחסיי עם פעולת האמנות לתכליתיים ותבוניים – גם הסערות, ההתפרצויות וכל הסקס, הבשר והדם היו כאלה – רציונליים, מדובבים, מבוססים יתר על המידה על הוראות הפעלה ושימוש, על שיקול דעת, על חשיבה אסטרטגית – תוכניות חומש למיניהן ואפילו מעבר להן, בקיצור, האינטואיציה והספונטניות נבלעו כליל בידי "ידיעה מופרזת". ידעתי מיד לאחר תערוכתי הראשונה שלא אמות אמן. הבטחתי לעצמי לעשות הכול כדי להביא את עצמי אל היום שבו אשתחרר מכבלי האמנות, ובכל פעם שהבטחתי אפפה אותי רוח של חופש גדול.

.

***

.

כל קשר בין מה שנכתב בספר זה לבין המציאות קלוש ביותר, אך יחד עם זאת עליי להודות – גם אם אֵחָשֵׁד בסתירה עצמית – שכולו אמת מוחלטת ובלתי מתחמקת ולו רק על פי מידת אי־הנוחות, הכאב הדק והשמחה שליוו אותי במשך כל ימי כתיבתו. לא ניסיתי לזייף, או להפיק רווח כלשהו, ניסיתי אולי להערים על הפחדים הממשיים, להרגיע, לאגוף אותם בהמצאת סיפור בדיוני עוקף, ליצור מין בובת וודו עשויה ממילותיי שלי שתלכודנה את אימת החיים והמוות לתוכה כמו לוכד ברקים. אולי השתמשתי במילים מתהפכות, כקמע כנגד עין רעה – אולי בחרתי בכתיבה בגוף ראשון, באופן שהדברים ייראו בשחור על גבי לבן והאמנתי שכך לא תתהפכנה המילים עליי. אך כאמור, עקבה האמת אחר אי־האמת, צעד אחר צעד, שמרה עליה תמיד במרחק עין – משפט, פסקה – לא הניחה לה לרגע להסתתר ולהיעלם, עד שסגרה עליה ודבקה בה ולא עזרו כל הטלטולים ותמרוני ההתחמקות וכל ניסיונות ופעלולי ההשתחררות וההדיפה. אני מודה, נכשלתי, לא הצלחתי למנוע מהן להתמזג זו בזו עד שבסופו של דבר נהפכו לחומר אחד, למשטח הומוגני כבוש ומהודק ולא ניתן היה עוד להשיב להם את מאפייניהם כאמת וכשקר נפרדים.

.

***

.

שוב ושוב עולה בי געגוע לריח שירותים ציבוריים של מוקדם בבוקר, אחרי שדליים רבים של מים מעורבים בנוזלי חיטוי הורעפו לתוכם – גלים, גלים, בעלי אמרות קצף, ברעש של נפילת מפלים קטנים נחבטים ברצפה, מעלים מכות תסיסה, נגרפים, גולשים, מכוונים לעבר פתחי הניקוז סוחפים עימם את הריח של השתן והצואה שנפלטו מתוך הגופים המופשטים, ששהו במקום במשך היממה. מים רבים, נוזל להברקת רצפות וריח תרסיס אוטומטי לטיהור אוויר הם החומרים הנוסכים אמונה מתאימה וראויה לתחזוקת צורכי הגוף וניקיון הנפש הציבורית. שורת תאים סגורים בדלתות מלמין, מולם משתנות עם כדורי נפטלין וצנרת פצועה יורדת מלמעלה וחודרת לתוכם מאחור, על המראות, הכיורים וקירות החרסינה עדיין יורדות נזילות ארוכות, פוגמות בשלמות השתקפות החלל בתוכם. ברזי נירוסטה נוצצים ומימינם מכלי סבון נוזלי סגול, הכול מהונדס לבריאות ונוחות, מעוצב יפה ופונקציונלי, בסימטריה מרגיעה שמווסתת את הדופק. הכול תלוי במידת הערנות של המשתמש. העיסה שבין המרצפות לחה, צמיגה ושחורה, פסי גריפת המים במגב גומי חושפים את שיטת ניתוב המים, לחות שנאספה לאורך קו מפגש הרצפה עם הפנלים מנצנצת ושלוליות, שבכל אחת מהן חלק מתאורת התקרה, מעידות על מרצפות שקועות, מתקני נייר הטואלט ומגבות הנייר מלאים בגלילים חדשים, ושלט פלסטיק צהוב – וי הפוך, בעל רגלי ילד פשוקות, ועליו באדום "זהירות רצפה רטובה" ומתחתיו משולש ובתוכו אייקון של איש מחליק מושהה באוויר – מוצב בסמוך לכניסה, ואני הראשון שנכנס פנימה בינו לבין המשקוף ברגע שהמנקה השחורה יוצאת ומעיפה לעברי ריח קרם כבד במתיקות שלא מפה. אם כבר נגע ההתגעגעות תוקף אותי, אז הוא מופיע כגעגוע עז אל שמחת הסטריליזציה, ואל שגרת הניקיון במרחב הציבורי, כמו עכשיו כשאני יושב בפינת הבהייה במרפסת, סמוך לשורת העציצים הטרופים הגוססים וקר וגשום. מדי פעם בפעם אני קם אל התריס – רגלי נגררת אחרי, שקית השתן מיטלטלת ונחבטת בירך, מסיט את החלון, לוחץ על מנוף שלבי האלומיניום, מסובב ובולע אוויר קר שלועג לשקר השמש, בא לכיווני ישר מהשמים. דניס, המטפל שלי, יושב בינתיים על הספה בסלון – גם לו, כמו לי, יש מקום קבוע בבית – וצופה בתוכניות טלוויזיה מיבשת אחרת ובו־זמנית שולח אליי מבטים אלכסוניים. כבר עשרה ימים שלא יצאתי מפתח הבית. לא קל לי, זה רק הולך להיות קשה יותר, קרוב לוודאי שאמות בקרוב.

.

רומן פרי עטו של יעקב מישורי, "סוף", ראה אור בהוצאת "תכלת" ב־2019.

..

»  במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "ירוקת העין", סיפור קצר מאת רונית רפ, מתוך ספר בכתובים

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | כששכחנו כשכל האהבות

שירים מאת הדר בר נוי ואליעז כהן

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ וזכוכית, 29X21 ס"מ, 2019

.

הדר בר נוי

אסונות

פַּעַם הָיָה אֲסוֹנֵנוּ עוֹלֶה מִן הַמִּדְבָּר,

מֵעֵין הַצָּמָא בַּחוֹלוֹת,

מֵהַשְּׂמִיכָה הַצָּרָה מִדַּי לִשְׁנֵינוּ,

מִקֵּץ נְדִיבוּתָהּ בַּקְּצָווֹת

מִשְּׁאֵרִית הֶחָלָב בְּתַחְתִּית הַבַּקְבּוּקִים,

מֵרִפְיוֹן סוֹפֵי הַחִבּוּקִים.

אַךְ לֹא הַיּוֹם, שֶׁבְּכָל הַיָּמִים אֵינֶנּוּ נִפְגָּשִׁים

אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת

אָמַרְנוּ אֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁנַּגְשִׁים,

שֶׁנִּתְפֹּר אֶת קְצוֹת הָאַשְׁמוּרוֹת

בְּמַחַט בְּכִי הַתִּינוֹקוֹת

.

וּמָה שֶׁנִּשְׁתַּנָּה בּוֹ הַלַּיְלָה הַזֶּה

שֶׁמֵּגִיחַ מִתְּעָלַת הַלֵּדָה שֶׁל הַפְּחָדִים,

מֵהָאֶמְצַע בַּמְּקוֹמוֹת הַמּוּעָדִים

מֵהַצָּהֳרַיִם דַּוְקָא, מִתּוֹכֵי הַתּוֹכִים

מִתֵּבוֹת הַדֹּאַר שֶׁלֹּא נֶאֱסַף, מִכּוּר הַבַּרְזֶל

מִמִּצְרַיִם וּמִמֵּרוֹצֵי הַשְּׁלִיחִים

בֵּין מְזוּזוֹת הַבַּיִת לְלֵב הַגּוּפִים

בְּלֵילוֹת שִׁמּוּרִים מוֹעֲדִים וְחַגִּים

.

בראשית הימים

בְּרֵאשִׁית הַיָּמִים הָיָה זְמַן הַחֲלוֹמוֹת

(שְׁגִיאוֹת הִתְרַחֲשׁוּ בַּלֵּילוֹת).

בַּיָּמִים הָהֵם הָיִינוּ מַלְכָּה וּמֶלֶךְ

וְעָשִׂינוּ רַק אֶת הַיָּשָׁר

וּמָה שֶׁהִתְפַּתֵּל מֵהַדֶּרֶךְ –

אֲבָנִים שֶׁלֹּא נִגַּפְנוּ בָּהֶן נִשְׁאֲרוּ עַל עָמְדָּן.

חוּטֵי בַּרְזֶל שֶׁשָּׁזַרְנוּ אֶל הַקֵּן

בְּטָעוּת, בְּחֹם פִּתְאוֹם

לֹא הֶחֱלִידוּ בַּיָּמִים הָהֵם,

תְּמוּנוֹת נִנְעֲצוּ בְּקִירוֹת

וְלָרִיק לֹא הָיָה מָקוֹם

כְּשֶׁכָּבַשְׁנוּ אָנָאפּוּרְנָה, לְבָנוֹן וְהֵרָיוֹן.

אֲבָל מָה שֶׁנּוֹלָד עַכְשָׁו, נוֹלָד

אֶל זְמַן חַמְדָן מְאֹד

וְאֶל כָּל מָה שֶׁשָּׁתַת כְּשֶׁאָחַזְנוּ

כְּשֶׁשָּׁכַחְנוּ כְּשֶׁכָּל הָאֲהָבוֹת

.

הדר בר נוי היא יועצת חינוכית ומורה לביולוגיה. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וביולוגיה ותואר שני בייעוץ גנטי. בימים אלה רואים אור כמה משיריה בבמות שונות.

.

.

אליעז כהן

שירים מלפנות־הבוקר

*

כּוֹכְבֵי בֹּקֶר רַנִּים מֵעָלַי.

אֲנִי נִמְתָּח בִּנְשִׁימָה אֲלֵיהֶם

מִתְגַּמֵּשׁ כֶּחָתוּל שֶׁהָיִיתִי לִשְׁלֹחַ צִפֹּרֶן

לִנְעֹץ בְּכוֹכָב.

.

כּוֹכְבֵי בֹּקֶר רַנִּים מֵעָלַי.

מְחַיְּכִים בִּקְרִיצָה אַחֲרוֹנָה מִן הָאֵד הָעוֹלֶה

מָה אֶעֱשֶׂה וְלִבִּי מִצַּלְעִי יוֹצֵא

לִהְיוֹת כְּכוֹכָב.

.

כּוֹכְבֵי בֹּקֶר רַנִּים מֵעָלַי.

אֶל שִׁירָתָם, עֲדִינָה, מִצְטָרְפִים עֶפְרוֹנִי וְשַׁחֲרוּר

עַכְשָׁו גַּם אֲנִי

.

*

נֵעוֹר עִם הָעוֹלָם

עִם זְקִיפֵי חֲתוּלִים שַׁאֲנַנִּים

בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים מֻנָּחִים

אֵלֵי־מִצְרַיִם קַדְמוֹנִים

.

נֵעוֹר עִם הָעוֹלָם

יָרֵחַ נוֹטֶה עַל צִדּוֹ סוֹבֵב אִתִּי

וְנֹגַהּ לְיָדוֹ. פָּנָיו מְשִׁיבִים לִי שָׁלוֹם

לִפְנֵי הַתְּהוֹם

.

נֵעוֹר עִם הָעוֹלָם

כְּשֶׁאֵד גָּדוֹל בָּא מִמַּעֲרָב

מַנִּיחַ מִנְחַת הַטַּל בְּכָל עָלֶה

בִּקְצוֹת שְׂפַם הַחֲתוּלִים

וְעַל הַלֵּב

.

*

שָׁב וּפוֹסֵעַ בְּדַרְכֵי שׁוּעָלִים

נִזְהָר שֶׁלֹּא לִדְרֹךְ בָּעֲקֵבוֹת שֶׁלָּהֶם

רוֹאֶה: כָּאן מֻנָּח הָיָה זָנָב, וְכָאן גְּלָלִים

וּבְהֶמְשֵׁךְ הַשְּׁבִיל הֵקִיא שׁוּעָל אֶת נִשְׁמָתוֹ

. . כִּי הָיָה בֵּין הַזּוֹלְלִים.

.

גָּדֵר מְחֻשְׁמֶלֶת מַפְרִידָה עַכְשָׁו

בֵּינֵיהֶם וּבֵינִי

. . וּבֵין הַכְּרָמִים.

.

*

הַתַּנִּים מִתְעוֹרְרִים רִאשׁוֹנִים

פּוֹשְׁטִים צַוָּאר, מְיַלְּלִים אֶל הַשְּׁחוֹר

אַחֲרֵיהֶם נוֹבְחִים כְּלָבִים. וְעוֹד רָחוֹק הָאוֹר

רַק אָז שִׁירַת הַצִּפּוֹרִים תֵּעוֹר

. . הָעוֹרְבָנִי, הַשַּׁחֲרוּר, הַדְּרוֹר.

וּבֵינֵיהֶם קוֹלוֹת הַמּוּאַזִּינִים מְעוֹרְרִים מַאֲמִינִים לַחְתֹּר

נֶגֶד מֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה הַזּוֹ

(עֲדַיִן לֹא יוֹדַעַת שֶׁהוּבְסָה)

קוֹרְאִים לְאַלְלָה הַגָּדוֹל לַחְזֹר

.

אַחַר־כָּךְ זִכְרֵי תַּרְנְגוֹלִים

אַחַר־כָּךְ נַאֲקַת הַחֲתוּלִים

אַחַר־כָּךְ אֵיבְרֵי הָאַהֲבָה

. . שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי

.

אליעז כהן הוא משורר, עורך ופעיל שלום. ספר שיריו השישי, "מזמור ליום חול", ראה אור אשתקד בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת יורם ניסינוביץ, דיתי רונן ואלון ארד

» לסדרת הדפסי הציאנוטייפ של האמנית אפרת פלג, שליוותה את גיליון 66 של המוסך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | לתפוס ברק בלאסו

"אולי באמת תישארי לך פה, אתה אומר בעייפות, תעזבי אותי בשקט עם כל השיגעונות, תמצאי לך איזה קאובוי אמריקאי, תגורו בשום מקום כמו שאת חולמת." סיפור קצר מאת סלעית שחף פולג

עטר רבינא, הירח על הלגונה הכחולה, שמן ואקריליק על בד, 70X80 ס"מ, 2021

.

אני עוד מחכה לך, קאובוי

סלעית שחף פולג

.

אנחנו מחפשים מוטל זול ללילה. בעוד יום וחצי נגיע ללאס וגאס, ושם מחכה לנו מלון מפואר במאתיים חמישים דולר. עכשיו אנחנו חוסכים. זה בגלל הכנס של הסוכני נדל"ן שנחת שם, אתה אומר, אחרת יכולנו לקבל את אותו חדר בחצי המחיר. מאה שמונים מייל ללאס וגאס – שטויות, נעשה את זה ביום, נגיע לשם אחר הצהריים.

בעיירה הנידחת הזאת אנחנו מחפשים חדר, גם בהולידיי־אין כבר בדקנו ומפוצץ. יש פסטיבל רודיאו באיזו עיר בסביבה, מה שמוזר כי לא זכור לי שראינו איזו עיר בסביבה, רק חול צהבהב־אדמדם מקושט בנקודות סבוכות של שיחים מאובקים, סדורים כל כך יפה.

תראה זה נראה ממש כמו פרדס, אמרתי לך ואז השתתקתי, זה היה טיפשי, איזה פרדס ואיזה נעליים, מדבר מוהבי, מדבר צל גשם, כך כתוב במדריך, ואיזה גשם?

בחניון של ההולידיי־אין עצרת לרגע את האוטו, יצאנו והתיישבנו על שפת המדרכה. צב יבשה ענק חצה את הכביש בדרכו אל המדבר שמעבר, לא היה שם אף אחד, רק אנחנו והצב והמדבר. האוויר היה יבש וטעון, ליד האאוטלט השתוללו כמה ברקים. אמרת לי שאם היה לך לאסו, היית תופס אחד בשבילי.

אנחנו עוצרים במוטל, החדר קטן ומסריח מסיגריות, השירותים מקולקלים. פקידת הקבלה גוררת בטן ענקית שמשתפלת על מותניה כמו חצאית ועולה בקושי שתי קומות להראות לנו חדר אחר. כבר מאוחר, ניקח אותו. אנחנו מניחים את המזוודות ויוצאים. באאוטלט רוב החנויות סגורות, כך גם הרודיאו. שני הדברים היחידים שיש לעשות בעיירה הזאת ושניהם סגורים. אני מתה לאיזה סלט ירקות עם חביתה וגבינה לבנה, אבל בדיינר היחיד שפתוח עשרים וארבע שעות אנחנו אוכלים המבורגר מטוגן היטב מכל הצדדים.

אתה מחזיק לי את היד מעל גלידת סאנדיי גדולה ואומר שאף פעם לא חשבת שכל כך תיהנה לנסוע סתם ככה בלי להגיע בעצם לשום מקום. לפני שנסענו דמיינתי לי מסע פילוסופי עם הרבה דיבורים על דברים חשובים, בסוף הצטמצמנו למשפטים קצרים על מה ומתי נאכל ואיפה נישן הלילה.

אתה ואני כבר לא ממש מוצאים על מה לדבר. אני מעלה נושא לשיחה, אתה ממהר לאמץ אותו בחום. מזל שברדיו יש קאנטרי, אנחנו כבר ממש מכורים, אנחנו יכולים לשמוע רדיו ולא לדבר. השתיקות שלך מרתיחות אבל גם נעימות לי. למרות שאתה שותק אני שומעת אותך אומר לי שאני צריכה להתבגר, להפסיק לעשות שטויות, אתה מתעצבן כשאני מוציאה חצי גוף מהחלון כדי לצלם עצי יהושע ממש מקרוב, וגם כשאני נוגעת במכשירי חשמל יחפה. פעם אהבתי את זה, עכשיו זה כבר קצת מעייף.

צ'יקן, אני קוראת לך, פחדן. אתה מלטף לי את השיער ביד אחת ובשנייה אוחז את ההגה. אולי באמת תישארי לך פה, אתה אומר בעייפות, תעזבי אותי בשקט עם כל השיגעונות, תמצאי לך איזה קאובוי אמריקאי, תגורו בשום מקום כמו שאת חולמת – בימים תספרי שיחים מתגלגלים, בערב הוא יחזור שיכור ויגרור אותך למיטה.

נשמע לא רע, אני אומרת.

בערב במוטל, אתה נרדם די מהר, המזגן לא מצליח לנטרל את ריח השטיחים הספוגים עשן וקיא. אני יוצאת החוצה, הערב חם וכבד. החדרים בנויים בשתי קומות מסביב לבריכה בינונית. למעלה בקומה השנייה, חבורה של מקסיקנים שותים ומנגנים. הבריכה מוארת בכחול והמים נראים זכים וצלולים. אני מתיישבת על אחד מכיסאות הנוח הלבנים שפזורים מסביב, מישהו השאיר מגבת. אני מביטה במים הכחולים וחושבת על מה שאמרת, אולי אישאר פה לתמיד, עם המדבר והברקים והצבים והשיחים המתגלגלים.

ההוא עם המגבת חזר, הוא מתיישב לידי.

היי, הוא אומר. היי, אני עונה.

.

*

.

החדר של ההוא עם המגבת לא שונה משלנו, הריח חזק יותר, הוא בעצמו מעשן. הוא לובש מכנסי ג'ינס לבנים וצמודים באזור החלציים, חגורה עם אבזם מתכת גדול עוטפת מותניים שריריים. יש לו שׂער שיבה אבל הוא לא ממש זקן. הוא מוריד את החולצה המכופתרת וחולץ את המגפיים, אני עוזרת לו עם החגורה. אני לא זוכרת, ככה הוא הגיע לבריכה? הוא לא באמת קאובוי, הוא ספק מזון של אחד הבסיסים הצבאיים באזור. כמעט כל האוכלוסייה פה עובדת עם הצבא, זאת פרנסה טובה. הוא בכלל לא מכאן – הוא אומר שם של עיר אבל זה לא באמת חשוב – גם כאן, אנחנו מתאמצים לדבר, שנינו יודעים שזה לא חשוב מה נגיד, זה רק כדי, איך אומרים, לשבור את הקרח, אבל איזה קרח? המזגן פועל ואני מזיעה, כל הגב שלי רטוב, הוא מציע לי ויסקי או משהו אחר, אני לא מסרבת.

.

*

.

אתה מעיר אותי מוקדם בבוקר. ישנתי כמו מת, אתה אומר, קומי, יש לנו נסיעה ארוכה עד לאס וגאס.

הראש שלי מתפוצץ, אני אומרת, תביא לי שני אופטלגין וקפה מהלובי. אתה שולח לי נשיקה בדרך החוצה. אני גוררת את עצמי למקלחת. שם, בהיכל לבן של לינוליאום, אני חושבת עליך ועל הילדים שעוד יהיו לנו. עכשיו אני כבר מוכנה לחזור לתל אביב, לשכוח מהחול והצבים והשיחים המתגלגלים.

אתה מצטרף אליי למקלחת; פה גדול, שני אופטלגין, לגימה מהקפה הדלוח. לסבן לך את הגב? אני מסתובבת, אתה נצמד אליי, הפעם אני לא אתנגד. אני משתדלת לא לחשוב על הטינופת שבין אריחי האמבטיה.

.

כשאני סוגרת את המזוודה אני נזכרת שהשארתי אצל ההוא עם המגבת חצי מבגד הים שלי. אני לא מעזה לגשת לשם, הוא בטח עדיין זועם על אתמול.

הוא לא היה באמת קאובוי וזה לא באמת המקום שאני רוצה להישאר בו. אז הלך חצי ביקיני, בלאס וגאס אתה תקנה לי חדש.

הברקים של אתמול שככו, אבל השמיים עוד מעוננים. אתה נכנס חפוף וריחני למכונית השכורה שלנו, העמוסה מזכרות של שלושה שבועות ארוכים. נוסעים? אנחנו עולים על הכביש המהיר ללאס וגאס ומתחברים לתחנת הרדיו "היי־וויי קאנטרי". בחוץ מתחיל לו גשם דקיק שהופך באחת לטיפות גדולות המתנפצות על השמשה המאובקת ומתוות בה ערוצי בוץ בהירים.

תראי מה עשית, אתה אומר. הבאת גשם על מדבר מוהבי.

בחדשות אומרים שיהיה חם מאוד.

.

סלעית שחף פולג, עורכת, כותבת ומרצה לאנגלית. בעלת תואר שני בספרות אנגלית ובכתיבה יוצרת באנגלית באוניברסיטת בר אילן. פרסמה סיפורים קצרים בעברית ובאנגלית בכתבי עת בארץ ובחו"ל, ובהם מאזניים ו־Maggid. ספרה הראשון, "עד שהגשם יחזור", ראה אור ב־2021 בהוצאת "שתיים" וזיכה אותה בפרס היצירה לספר ביכורים מטעם משרד התרבות.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מי שומר עלייך?", סיפור מאת שרון סילבר־מרת

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הרוגי מלכות | מיצירותיהם של סופרי היידיש בברית המועצות

שירים מאת פרץ מרקיש ואיציק פפר, וסיפור מאת דוד ברגלסון: תרגומים חדשים מיצירותיהם של סופרי היידיש שהוצאו להורג בברית המועצות ב־12 באוגוסט 1952

פרץ מרקיש אחרי מאסרו (התצלום מארכיון שירות הביטחון הפדרלי, מוסקבה)

.

שבעים שנה להירצחם: מיצירותיהם של סופרי היידיש בברית המועצות

.

12 באוגוסט 1952 היה יום הירצחם של "הרוגי מלכות בברית המועצות", שלושה עשר אנשי רוח יהודים אשר נכלאו באשמת בגידה והוצאו להורג בפקודת סטאלין, ובהם חמישה סופרי יידיש בולטים. כעת מתפרסמים תרגומים חדשים מיצירותיהם במלאות שבעים שנה לטרגדיה שפקדה את ספרות היידיש המודרנית.

.

.

השושנה / פרץ מרקיש

מיידיש: רחל שליטא

.

מְעֻלֶּפֶת עַל שֻׁלְחַן שָׁכְבָה הַשּׁוֹשַׁנָּה

שֶׁנִּתְלְשָׁה מִבֵּין פְּקָעוֹת קוֹצָנִיּוֹת.

לָרִאשׁוֹנָה בִּימֵי חַיֶּיהָ קָרָה לָהּ שֶׁיָּשְׁנָה

בִּשְׁכִיבָה. – מָה עוֹד נוֹתָר לָהּ לַעֲשׂוֹת?

.

טַל לַח וְרַעֲנָן מִמֶּנָּה עוֹד טִפְטֵף.

עַל גִּבְעוֹלָהּ הַמִּזְדַּקֵּף הָיְתָה תְּלוּיָה

קְלִפָּה דַּקָּה שֶׁל עוֹר יָרֹק עוֹטֵף,

כְּמוֹ בִּירִית שֶׁנִּפְרְמָה מִתּוֹךְ תּוֹכָהּ.

.

שְׁנֵי עָלִים, אוּלַי שְׁלוֹשָׁה – פְּרוּשִׂים כְּעֵין כַּף יָד

כַּעֲרֵמַת בְּגָדִים שֶׁמִּסְּבִיבָה הִתְגּוֹלְלָה.

חִפְּשָׂה אוֹתָם הַשּׁוֹשַׁנָּה הָעֲרוּפָה מִתּוֹךְ חֲלוֹם

וּבִתְנוּכֵי עָלִים דַּקִּים נָשְׁמָה וּמִלְמְלָה.

.

הַלְעוֹלָם לֹא תִּפָּתַח עוֹד כְּשֶׁהַלַּיְלָה רַד?

הַלְעוֹלָם לֹא תִּסָּגֵר עִם אוֹר שֶׁל הַשְׁכָּמָה?

בְּתַחְתּוֹנֶיהָ הַוְּרֻדִּים, מִצִּפִּיָּה גּוּפָהּ רַעַד

שֶׁהֶעָלִים הַיְרֻקִּים יַסְתִּירוּ עֵירֻמָּהּ.

.

רֹאשָׁהּ כָּךְ עַל צִדּוֹ הָיָה מֻטָּל,

כְּמוֹ בְּלֵילוֹת מְכֻשָּׁפִים, עֵת הַזָּמִיר זִמֵּר בְּעֶצֶב

וְהִיא מִמְּרוֹם גִּבְעוֹל עָמְדָה וּמַבָּטָהּ מֻשְׁפָּל,

וּמֵעָלֶיהָ לְבָנָה, כִּמְנִיפָה שֶׁל קֶצֶף.

.

אֲנִי אֵינִי זָמִיר: אַךְ אֶת הַטַּל אוּכַל לְךָ לְהָשִׁיב.

לְהַצְמִידֵךְ אֶל שִׂפְתּוֹתַי. אוּלַי שׁוּב תִּפְרְחִי כְּמוֹ אָז?

עַד כְּאֵב אַנְשִׁים אוֹתָךְ – הִנֵּה כָּךְ…

ו… בֵּין שְׂפָתַי קִלּוּחַ דָּם נִתַּז…

.

1948

.

.

גליל / פרץ מרקיש

מיידיש: בני מר

.

הָרִים וּדְרָכִים נִצְמָדִים זֶה לָזֶה וּמְגָרְדִים,

מֵעָרְפָּם הֵם פּוֹרְקִים אֶת הַיּוֹם לִנְדָבוֹת וּוִדּוּי;

לְשׁוּקֵי עֲרָבִים שֶׁבַּגַּיְא גַּלְגַּלִּים מוֹרִידִים,

בְּאַשְׁפַּת יְרִידִים מִסְתַּחְרֶרֶת אֲנִי כָּאן יָדוּי!

.

הֵיכָן הִיא אַרְצָם שֶׁל רוּחוֹת רְפָאִים שִׁמְשִׁיּוֹת?

וְהַדֶּרֶךְ הַחוּצָה? מַדּוּעַ נִסְתֶּרֶת מֵעַיִן?

הָרֵי הַגָּלִיל וְנִמְלֵי הַסְּלָעִים שֶׁבִּצְפַת,

שָׂם נָחוֹת בַּלֵּילוֹת הָרוּחוֹת מִירוּשָׁלַיִם.

.

קַח אוֹתִי, יוֹם, כְּשֵׁם שֶׁהָעֶצֶב מוֹלִיךְ אֶת הַלֵּב!

קַח אוֹתִי בְּשָׂדוֹת יְרֻקִּים כְּמֵעֵין קַעֲקוּעַ,

וּכְבָר לֹא נִתְעַכֵּב כָּאן אֲפִלּוּ בֵּינְתַיִם.

.

בָּרֶגֶל! רַק עַיִר קָטָן, עָצוּב בְּגוֹרַל הָעוֹלֵב,

וּפֶרֶא אָתוֹן שֶׁל בֶּדְוִי פָּרוּעַ,

אוֹ גָּמָל מְאֹהָב, שֶׁאֵלַיִךְ הוֹלֵךְ מֵאֵלָיו, יְרוּשָׁלַיִם!

.

צפת, 1922

.

פרץ מרקיש (1885–1952) היה מהבולטים בסופרי היידיש בברית המועצות ובעולם כולו. פרסם שירה, פרוזה, מסות ומחזות. השיר "השושנה" מתוך הספר "יערושע", אשר התפרסם בבואנוס איירס לאחר מותו (איקוף, 1959). השיר "גליל" הופיע בספרו "געזאַמלטע ווערק" (עמעס, 1933), שיצא לאור במוסקבה.

.

רחל שליטא, סופרת ומתרגמת, כתבה את הרומנים "אחיות אחיות" (ידיעות ספרים, 2015)  ו"דובים ויער" (ספרא, 2020). שניהם תורגמו לצרפתית. רומן חדש פרי עטה עומד לצאת בתחילת 2023. מתרגמת (לרוב שירה) מיידיש. תודת המתרגמת לפרופ' משה טאובה.

.

בני מר, סופר, עורך, מתרגם מיידיש ומצרפתית. לאחרונה ראה אור ספרו "המועדים" בהוצאת אפסרמון וה־21. 

.

.

שבועתי / איציק פפר

מיידיש: בצלאל שטראוס

.

אֲנִי נִשְׁבָּע בַּשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹהֶרֶת, בַּכּוֹכָבִים הַמַּזְהִירִים בְּאוֹרָם,

אֲנִי נִשְׁבָּע הַיּוֹם בְּכָל אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ לְאַחַד הָאָדָם,

אֲנִי נִשְׁבָּע בַּלֵּבָב הַנִּצַּת בְּעֵת מִלְחָמָה וְלֹא נִרְגַּע,

אֲנִי נִשְׁבָּע בְּגֶזַע הַשִּׂמְחָה שֶׁהָאוֹיֵב חֵרֵב וְגָדַע,

אֲנִי נִשְׁבָּע בָּעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת אֲשֶׁר עַל הַדְּנְיֶפֶּר נוֹטוֹת,

אֲנִי נִשְׁבָּע בַּדָּם, בִּשְׁתֵּי עֵינַי הַמִּתְרוֹצְצוֹת בָּאֲרֻבּוֹת:

בַּחֲמָתִי לֹא תֶּאֱחֹז צִנָּה וְשִׂנְאָתִי אַף לֹא תְּמֻגַּר

עַד אֲשֶׁר לֹא אָחוּשׁ בְּיָדַי אֶת דַּם הָאוֹיֵב הַנִּגָּר!

.

וְאִם אֶת יָדִי הָאַחַת תַּעֲקֹר הַסּוּפָה הַקּוֹדֶרֶת,

אֲזַי תֵּחָנֵק נְשִׁימַת הָאוֹיֵב מִיָּדִי הָאַחֶרֶת;

וְאִם כַּדּוּר גַּם אֶת הָאַחֶרֶת לִקְרָעִים יִגְזֹר,

תִּהְיֶה שִׂנְאָתִי הַקְּדוֹשָׁה לְיִסּוּרַי מָזוֹר!

.

כָּל עוֹד יִשָּׂאוּנִי רַגְלַי וְאוֹתָן אַמְשִׁיךְ לְהַנְהִיג –

בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם אֶת הָאוֹיֵב אֶרְדֹּף וְגַם אַשִּׂיג.

.

וְאִם הַלַּיִל בְּעִוָּרוֹן יַכֵּנִי וְאֶת שְׁתֵּי עֵינַי יִסְגֹּר

שִׂנְאָתִי – אֲחוֹתִי לַקְּרָב תַּנְחֵנִי וְלֹא יִסֹּב לְאָחוֹר

רֹאשִׁי. אִישׁוֹן לְבָבִי יְגַלֶּה אֶת הַשּׂוֹנֵא וְיַחְשֹׂף,

עַל מוֹקֵד שִׂנְאָתִי אַעֲלֵהוּ, אֶת זִכְרוֹ אֶמְחֶה וְאֶשְׂרֹף.

.

הִנֵּה זֹאת שְׁבוּעָתִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַבְּרִית וְלַמְּדִינָה,

לַאֲבוֹתַי וְאִמּוֹתַי גְּדוֹלֵי הָאֻמָּה, לְעַמִּי מִקַּדְמַת דְּנָא,

וְזֶהוּ נִדְרִי; וְאִם שְׁבוּעָתִי אָפֵר וְנִדְרִי אֶשְׁבֹּר,

יִשְׁלֹף עַמִּי אֶת חֲנִית הַבּוּז אוֹתִי לִדְקֹר!

.

וְאִם אֶת הָאוֹיֵב מֵאַרְצִי הַקְּדוֹשָׁה לֹא אַכְרִית,

לְבִלְתִּי הוֹתֵר מִכִּעוּרוֹ שְׁאֵרִית,

אֲזַי אֵפֶר לְבָבִי לֹא יֵאָסֵף וּבָאֲדָמָה לֹא יִטָּמֵן,

וּשְׁמִי יֵעָקֵד אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן לְעוֹלָם, אָמֵן וְאָמֵן!

.

.

איציק פפר (1900–1952) היה משורר יידיש שנודע במחויבותו למפלגה הקומוניסטית. השיר "שבועתי" התפרסם לראשונה ב־1942 תחת הכותרת "השבועה" בכתב העת הניו־יורקי "אייניקייט". כשנכלל בספרו "שײַנ אונ אָפּשײַנ" (דער עמעס, 1946), אשר הודפס במוסקבה, שונה שמו ל"שבועתי".

.

בצלאל שטראוס הוא מאסטרנט במסלול לספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב. עורך בכתב העת המקוון איבערזעץ לתרגומי יידיש לעברית. צעדיו הראשונים בתרגום ובמחקר מתמקדים במשוררת ריקודה פוטש ובספרות יידיש ארץ־ישראלית.

.

דיוקנו של פפר מתוך הספר "געקליבענע ווערק" (מעלוכע־פֿאַרלאַג פֿון אוקראַיִנע, 1929)

.

***

.

הוא צם 40 יום עבור 12 אלף דולר (תמונות ברלינאיות) / דוד ברגלסון

מיידיש: שגב עמוסי

.

נִקמתי ביֵקֶל האפיקורס

בכל ערב תשעה באב המלמד בחדר נהג לספר לנו שבזמן שחרב בית המקדש חי תנא גדול בשם רבי צדוק, ושרבי צדוק היה נחוש בדעתו שלא לתת לבית המקדש להיחרב, וצם למען כך ארבעים שנה תמימות.

כצפוי, רבי צדוק נעשה צנום כמו פרוסת לחם יבש, כולו עור ועצמות. פניו נעשו שקופות כמו זכוכית. אחרי ארבעים שנות צום הוא בלע תאנה מארץ ישראל, ואפשר היה לראות מבעד לעורו השקוף כיצד היא מחליקה אט־אט בגרונו. זמן רב עבר עד שהשלימה את דרכה מטה. רבי צדוק עצמו כבר היה מטבע הדברים אפרפר, והשיער שעל ראשו כבר נשר. נותרו לו רק כמה שערות דקיקות מסביב לפיו הכמוש. גם לדבּר כבר לא היה יכול – הוא רק חיווה בידו או שָרק כמו ציפור קטנטנה, וכל עורו היה מתוח כמו מגילת קלף צהובה, אבל הצום עזר לו מעט מאוד – בית המקדש חרב…

המתפללים שחיכו במעגלים בכל ערב תשעה באב מחוץ לבתי הכנסת כדי לומר קינות היו דנים בסיפורו של רבי צדוק, וממש בלב אותם מעגלים נהג לעמוד, זרועותיו שלובות ונתונות בשרוולים, יֵקֶל האפיקורס. מכנס אחד שלו היה משוך עד מטה, כמנהג כלל הציבור, וקצהו של המכנס האחר היה תחוב בתוך מגפו הנמוך המרוט, כאצל מי שאין לו זמן לסדר את בגדיו – הוא עסוק בדברים חשובים יותר. עיניו היו נעוצות לא באנשים, שהאזינו לדבריו ברוב קשב, אלא בלבנה העולה בשמים, והוא עצמו נהג להגיד שהמעשייה על הצום של רבי צדוק היא המצאה:

 –  זהו שקר וכזב. זה לא כתוב ביוסיפון (ספר היסטוריה על אודות תקופת החורבן).

ועוד אמר, עיניו נעוצות בלבנה:

–  שקר… שקר… אדם לא יכול לצום סתם ככה לא רק ארבעים שנה  – אפילו ארבעים יום לא. אחרי שניים־שלושה ימים של צום נגמרים לו הכוחות והוא נופל כמו בהמה…

הייתי אז ילדון קטן – מאותם ילדים קטנים שמביטים ביקל האפיקורס בעיניים מפוחדות ותוהים מדוע היהודים המבוגרים לא מנחיתים עליו מהלומות אף שהם שונאים אותו מאוד, את אותו יקל האפיקורס – הם שונאים אותו מאוד כי הוא מסתכל בעיני הזכוכית שלו בלבנה וקורא שם – באיזו נקודה בלבנה העולה וזורחת – שהמעשייה עם רבי צדוק היא שקר. הוא היה אויב מושבע של רבי צדוק, ובכך ממילא גם אויבי שלי, כי אהבתי מאוד את רבי צדוק השדוף. ואהבתי אותו דווקא מפני שארבעים שנות הצום שלו לא השיגו כלום – בית המקדש חרב הרי, ולא נותר לו דבר מלבד, אבוי, להתענג על עסיסה של תאנה מארץ ישראל. רבי צדוק היה במידה מסוימת אדם שנכשל בחייו, וכל הילדים הקטנים, שלא כמו הגדולים, תמיד לצידם של אלו שנכשלים. חשקתי את שיניי הקטנות, קימצתי את אגרופיי הזעירים, הבטתי ביקל האפיקורס המגודל וחיפשתי נקמה.

–  אחרי שניים־שלושה ימים של צום, הוא אומר, נגמרים לאדם כוחותיו והוא נופל מאליו… תכף הוא יגיד לנו שהסיפור על משה שצם על הר סיני ארבעים יום לפני שקיבל את התורה, גם זה שקר.

לאחר כמה שנים כמעט־כמעט הצלחתי לנקום ביקל האפיקורס. זה קרה כשהופיע אצלנו בעיר אחד מרבני חסידות רחמסטריווקה,* וכולם אמרו שהוא צם כבר עשרים ומשהו שנים. מלבד כוס בורשט מוחמץ ולא מבושל מדי ערב בערב הוא אינו אוכל דבר, וגם הוא כבר – כמו שהיה פעם רבי צדוק – צהוב מאוד, שקוף, ולו לא יותר מכמה שערות אפורות ודקות מסביב לפיו. אבל יקל האפיקורס לא האמין גם בצום של אותו הרבי.

נו, ובלילה – עיניו היו נעוצות בקור רוח מעלה, בנקודה עלומה בתקרה – ומי ישמור עליו בלילה, שלא יכניס משהו לפיו? מי שומר עליו כשכולם ישנים?

ממש עכשיו בימים האחרונים, פה בברלין, נקמתי ביקל האפיקורס נקמה אמיתית ומכריעה. דווקא בלב־ליבה של ברלין, שנחילי אפיקורסים מתנקזים אליה מכל ארצות תבל, צם לו בחור אחד, מרצונו החופשי, זה עשרים יום, ועומד לצום מספר זהה של ימים. נכון, אותו בחור נטל על עצמו את ארבעים ימי הצום לא כדי להוריד את התורה מהר סיני, ואפילו לא למען בית המקדש. אם הוא יישאר בחיים אחרי ארבעים ימי הצום הוא פשוט יקבל תמורתם חמישים אלף מארק, אבל זה כבר עניין משני. העיקר הוא שכדי להכעיס את יקל האפיקורס, הבחור עודנו, ביום העשרים ואחד לצומו, עומד על רגליו. חצי ברלין כבר הלכה לצפות בו, וגם החצי השני מתכוון לעשות זאת, ואני שואב מכל זה עונג חריף במיוחד ולא מפסיק לחשוב: איך מביאים לכאן את יקל האפיקורס? מתחשק לי להקניט אותו. אני לא יודע איפה הוא נמצא עכשיו: ברוסיה, או באמריקה. אבל אני בטוח שהוא עדיין חי – לכל האפיקורסים יש חיים ארוכים מאוד… אני ממש משתוקק להתגנב לידו בזמן שהוא נועץ את עיני הזכוכית שלו בלבנה העולה, ואז לחכך את כתפי בזו שלו ולקרוץ לו בנקמה:

–  נו, אדון יקל, מה תגיד עכשיו?… הוא צם פה הבחור, אחרי הכול, אה?… כבר היום העשרים ואחד, כל ברלין מאמינה שזה קורה ומדברת עליו… נו, ואתה? אולי אתה רוצה לראות את זה במו עיניך?… בוא, אקח אותך…

.

הצעיר שצם מעבר לזכוכית

במסעדה הברלינאית הגדולה "קרוקודיל", שנמצאת סמוך לשער אורניינבורג,** הקירות מזיעים. בתוך תא זכוכית גדול וחתום, שאפשר להלך בו לא יותר משלושה צעדים, פוסע הלוך ושוב בחור שדוף ושעווני שהיה לשיחת היום בכל בתי הקפה ובכל הדירות בברלין. לחייו הצהובות שקועות, עיניו – שני חורים כהים של מומיה. עשרות אלפי אנשים צרים בכל יום על המסעדה, עומדים זמן רב בטור בגשם במעילי גומי, תחת מטריות רטובות, ומחכים לרגע שבו ימכרו להם כרטיס ברבע דולר ויכניסו אותם לראותו במו עיניהם. כשייתנו להם להיכנס, הם יתבוננו היטב בבחור שמאחורי הזכוכית; הם יבחנו את חותמות השעווה האוטמות את הזכוכית; הם יקראו בעיון בפנקס את השמות של שנים עשר האנשים המהוגנים שערבים לכך שהחותמות לא הוזזו ממקומן, ואולי יהיה להם מזל, ובדיוק בעת שהותם במסעדה יחוש הבחור הצהוב ברע, יאזלו כוחותיו, הוא ימעד לפתע וייפח את נשמתו.

לאחר אחד עשר ימי צום התפשטה דרך העיתונים שמועה בעיר שהבחור התחיל לחוש ברע, נפל, אבל התאושש לבדו. אחרי חמישה עשר ימי צום נפוצה שמועה שהבחור מאחורי הזכוכית נעשה אפור כמו יונה. מאז והלאה החלו המונים להצטופף מסביב למסעדת "קרוקודיל", והדוחק היה איום. כרטיסי הכניסה סופסרו והחלו לעבור מיד ליד.

למסעדת "קרוקודיל" יורדים במדרגות קטנות, כמו למרתף. הכניסה נראית כמו פה פתוח של קרוקודיל ענקי ומטיל אימה – לועו העמוק הוא הכניסה. בתוך המסעדה נעים ורגוע, כמו במערה תת־קרקעית ירוקה וחשוכה למחצה. קרוקודילים ירוקים מגבס, עיניהם לחות ובוכיות, מטפסים בזחילה לאורך ולרוחב התקרה הירוקה והקירות הירוקים. צבע השמן הירוק מזיע על הקרוקודילים תחת בוהק האור החשמלי. העמודים שם הם למעשה קרוקודילים ירוקים עצומים מגבס. המסעדה, על פינותיה החבויות, רחבת ידיים כמו שָׂדֶה, ובין ארבעת העמודים, בדיוק באמצע המסעדה, נמצאת קופסת הזכוכית החתומה. בפנים, מאחורי הזכוכית, פוסע שלושה צעדים הלוך וחזור אותו בחור, זה שעיתוני ברלין מרעישים עליו, שהחשמליות והאוטובוסים הגדושים להתפקע זוכרים אותו, וגם השוטר במעילו הירוק ובכובע הברזל לראשו, שלא מפסיק לכוון בידיו את התנועה בכיכרות העמוסות, שהתנועה בהן סואנת במיוחד – גם לו יש נשמה, והוא רוצה לדעת:

– הבחור הזה שצם, הוא יחזיק מעמד, או לא?

אם הוא יחזיק מעמד, אם הוא יצליח לעבור את כל ארבעים הימים עם סודה ועשן סיגריות, יגמלו לו בחמישים אלף המארק המובטחים וישכחו ממנו. כולם ישמחו להיפטר מן הצורך לחשוב כל כך הרבה על סתם מובטל מן השורה, מין מטרד שכופה על כל כך הרבה אנשים להיזכר בו יום־יום בגלל הצום שלו. אבל אפילו אם לא יחזיק מעמד, גם זה כבר ישמש הוכחה מספקת שלהיטפל לאנשים יכול כבר כל בטלן – רק צריך לדעת במה להיטפל…

אם הוא יחזיק מעמד הוא ייסע לבית מרפא, ושם ישוב לאיתנו ולאחר מכן יחליט מה לעשות הלאה. אולי עם הזמן ינסה לפתוח "עסק" דומה בפריז, בניו יורק או בלונדון. ואולי שם, בעזרת חמישים אלף המארק ש"הרוויח", יפתח בעצמו מסעדה בשם "קרוקודיל" ויסגור שם בחור אחר מאחורי זכוכית חתומה. הוא יעשה זאת בשל כוונות מסוימות: ראשית, המסעדה תרוויח בצד אותו בחור סכום הגבוה פי חמישה או שישה מזה שצפוי לבחור עצמו, ושנית, לא צריך להיות חזיר, מן הראוי לתת גם לאחרים להרוויח, ובינתיים הוא עצמו, חופשי ומאושר, בכובע צילינדר, מעיל שחור וכפפות לבנות, יוכל להתהלך ברחובותיהן של כל ערי העולם הגדולות, כמו כל האנשים ידועי השם, ואם יפגע שם מישהו בכבודו, הוא יכה בחזהו בעלבון ויצעק:

– אתה יודע עם מי אתה מדבר?… אתה יודע מי אני?…

יכול להיות שעל כל זה חושב עכשיו הבחור במשך ימים שלמים בעודו פוסע את שלושת צעדיו הספוּרים, הלוך וחזור, מאחורי הזכוכית החתומה. יכול להיות שבזכות השתוקקותו להגשים את כל זאת הוא שוכח למשך שעות שלמות את ייסורי הרעב הנוראים שלו. אבל האנשים סביבו, אלה ששילמו רבע דולר – בין שהשיגו אותו בעמל ובין שלא – לא רוצים שישכח את ייסוריו; הם כועסים אם הוא שוכח שהוא רעב; הם לא מעוניינים לשלם ללא תמורה…

אחדים מבין המבקרים ניגשים בכוונה לזכוכית החתומה עם פרוסת נקניק עבה ביד אחת וחתיכת לחם נגוס וטעים ביד האחרת; הם לועסים בתיאבון גדול משהם חשים באמת, ורומזים דרך הזכוכית לבחור הצם שאוכל הוא דבר נהדר.

כמה אנשים אינטליגנטים במיוחד ניגשים לזכוכית החתומה עם כוס קרה של בירה שחורה ומקציפה בידם, ובתנועת השפתיים הנמרצת שבה הם מושכים לתוך פיהם את הטיפות האחרונות שנותרו בכוס, הם מעוניינים להבהיר לבחור שהבירה טובה וטעימה; עיניהם אומרות לו:

– בירה מצוינת…

אחרים עומדים בצד ומדברים, לא בלי תרעומת בקולם:

– בפריז בחור כזה לא הצליח להחזיק מעמד.

– הוא נפל ביום התשעה עשר.

– וזה פה מחזיק מעמד, איך?

– הוא כבר מספיק צהוב ורזה.

– הראש שלו, כמו של מת, הגולגולת, אתה רואה שם? – נושר לו השיער.

– אבל תראה איך הוא מסתובב כאן, עדיין יציב.

– יש לו עוד כוח, לכל הרוחות…

– אומרים שבימים האחרונים הוא יוכל רק לשכב… רק לשכב ולא להזיז איבר, כך שיהיה קשה לדעת אם הוא מת או לא.

– אומרים שידביקו לו נוצה קטנה ליד האף, כדי שתמיד אפשר יהיה לדעת: נושם עדיין, או כבר מת…

ואחרים בתורם מתכעסים ואומרים שזה לא המקום לצחוק או להתלוצץ. הם משלחים מבט חמור של מומחים, ואומרים שמדובר במין סוג חדש של ספורט:

– כלומר, לשבור שיא בהימנעות מאוכל.

– זה שימושי בדיוק כמו שחייה, או, לדוגמה, להחזיק כמה שיותר זמן באוויר.

– נגיד, למשל, בזמן מלחמה, כשאתה מכותר בידי האויב וצריך להישאר באותו מקום כמה שיותר זמן בלי מזון.

ועוד ועוד מקרים נמנים שם, ש"הדבר הזה" יוכל להועיל בהם.

גם לי עצמי יש כמה מחשבות על מקרים ש"הדבר הזה" יכול להועיל בהם. "הדבר הזה" דומה מעט, במידה מסוימת, לדברים רבים שאירופה מעסיקה בהם את עצמה בשנים האחרונות; כל אירופה מצויה בשנים האחרונות בתעניות משונות שלא מועילות בדבר: היא לא מורידה בעזרתן תורה חדשה מהר סיני, והיא לא מונעת בהן את חורבנו של "בית המקדש" שלה. תעניות כאלו עברו עליה בזמן המלחמה הגדולה, שלא הצמיחה לה שום תועלת; פניהם של כל הנציגים בחבר הלאומים נראות מורעבות, וייתכן שאותו חבר לאומים יתגלה ביום בהיר אחד כחסר תועלת בעבור אותם נציגים.

ועוד ועוד דוגמאות יכולתי להביא על שיאי ספורט עקרים שאירופה שברה בשנים האחרונות, אבל אני מפחד ממכרי הוותיק יקל האפיקורס, שבוודאות עוד חי אי־שם, ברוסיה או באמריקה – אני מפחד שהוא יתחיל פתאום לנעוץ את עיניו בלבנה הזורחת, ואז יגיד לי שכל הסיפור עם הבחור הצם הוא שקר, ושהבחור זולל וסובא בלילה, כשאיש לא רואה.

– אף אחד, הוא יגיד לי, לא יכול לצום, לצום באמת, אפילו שלוש־ארבע יממות… הכוחות שלו אוזלים והוא נופל, כמו בהמה…

.

_____________________

* חסידות רחמסטריווקה – חצר חסידית שנוסדה בעיירה רוטמיסטרובקה שבאוקראינה.
** שער אורניינבורג (Oranienburger Tor) – שער כניסה לעיר העתיקה של ברלין.

.

דוד ברגלסון (1884–1952) הוא מגדולי הפרוזאיקונים ביידיש. בין השנים 1921–1933 חי בברלין, וכמה מהסיפורים הקצרים שכתב באותה התקופה מתרחשים בעיר ומושפעים ממנה ומחיי התרבות בה. הסיפור "הוא צם 40 יום עבור 12 אלף דולר" פורסם ב־1926 ביומון האמריקני "פֿאָרווערטס".

.

שגב עמוסי מתרגם מאמרים לכתב העת "אות". סיפורים קצרים שכתב פורסמו בכתבי עת. תודת המתרגם לדורית רובינשטיין על עצותיה המועילות.

.

דוד ברגלסון (התצלום מארכיון העבודה על שם פנחס לבון, בית לוחמי הגטאות)

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן