.
קטע מתוך "הספר האחרון" / יעקב מישורי
.
כלבים וילדים
.
בתל אביב כולם כותבים ושחים לעבר כלבים וילדים בעודם פולטים קולות – צפירות חריקה, צרימות ג'יבריש מתקתקות, ובמפעל בפתח תקווה השבועות נגמרים ושוב נגמרים.
.
אתה אמן, לא?
הייתי.
כמו שאתה בטח יודע, זה כמו במאפיה. אתה יכול לעזוב אבל האמנות לא תעזוב אותך. איך אפשר להחליט להפסיק ליצור?
אפשר.
בטח תחזור. לא חסר לך, לא מדגדג לך, אתה לא מתגעגע?
לא.
.
***
.
להיעלם מבלי לדעוך, זאת הייתה שאיפתו. לנתק את עצמו משקר השלמות היפה וממגע עם בני אדם. אם כבר לחיות אז רק על פי עקרונות, חזר ואמר למי ששאל.
.
***
.
ב־2017, לפני 16 שנים, ירדה תערוכתי האחרונה והעבודות כולן חזרו לסטודיו. בינתיים המשכתי באותה שגרה בדיוק. יום־יום בלילה של הבוקר רכבתי לסטודיו, חלפתי על פני אנשי חושך קשים שהתמוססו אל תוך אור השחר. לא ציירתי יותר. הייתי בעיצומם של ימי מעבר גולשים. ישבתי על כיסא הפלסטיק ושולחן הפורמייקה הסדוקה והרצתי בתודעתי – כמו אתלט לפני תחרות – שוב ושוב את תהליך הפינוי, את ההליכה, הלוך עמוס וחזור מרוקן, מהסטודיו אל מכלי האשפה הצהובים בסביבתו. אחרי שנים של שאלות שהניבו רק תשובות, אני מרוגש ומותסס, כולי מוכן לקראת הפרדה האחרונה. רק הארץ והירח בהתעקשותם על תנועה מתמדת והשמש התקועה, לא נותנים לי מנוח. עורך כתב עת ספרותי פנה אליי בבקשה לכתוב מסה קצרה עבור הגיליון הבא. התחלתי לכתוב משהו תחת הכותרת היבשה "הוראת מקצוע האמנות", מהר מאוד הבנתי שאני כבר לא שם, שעליי לחדול גם מכתיבה על אמנות, לא מצאתי טעם להתעסק בעולם שבחרתי להיות מחוצה לו, הרי יותר מכול אהבתי לירוק לבאר שממנה שתיתי, זאת הייתה ברוב המקרים עמדת המוצא שלי ותוקפה של כתיבתי. אצבעותיי לא עזבו את המקלדת וממש בו־זמנית צצו אצלי הרהורים ראשונים על כתיבת פרוזה. אוננתי מהר – מבלי לנסות אפילו לעודד זקפה מלאה, רק כדי להיות כבר אחרי זה. פסקת הפתיחה למסה נהפכה לפסקה שפתחה את הספר הראשון שלי סוף, וזה שנכתב עכשיו ייקרא כנראה הספר האחרון.
.
***
.
אין דבר פתטי יותר ממחשבות על מוות ראוי. שחקן שאומר שאם כבר למות, אז הלוואי שזה יקרה לו על הבימה, זכר אלפא שהיה רוצה לקבל דום לב בעיצומה של אורגזמה, פַּסָּל שחולם על מוות חטוף בעוד אלקטרודת הריתוך אחוזה בידו, צייר עם מכחול בידו – טבול בצבע סמלי – אדום כדם, תכול כשמים, או חום כאדמה, מוטל פרקדן על רצפת הסטודיו ומוזיקה קלאסית ממשיכה להתנגן ברקע, צלם צבאי שכדור פוצץ את ראשו והפריים האחרון במצלמתו מנציח את רגע קריסתו לקרקע או משורר שהכרתו אבדה, ראשו צונח בחבטה על המקלדת ועל המלבן הלבן הבוהק שעל מסך המחשב מופיעות אותיות מפוזרות במבנה דאדא קונספטואלי אקראי שנוצר מפגיעת מצחו במקשים. תצלומי גופתם של כל אלה נישאת החוצה על גבי אלונקה – מהבימה, מהמיטה, מהסטודיו, מזירת הקרבות ומחדר העבודה עמוס הספרים – ראויים ללא ספק להיות מודפסים על שער מגזין תרבות, או אפילו במרכז העמוד הראשון של עיתון יומי.
ואז כשתנותק מכונת ההנשמה, ציור אחד שלו – לאו דווקא המשובח מבין הציורים – יהיה לנצח "הציור האחרון".
.
***
.
ואצלי העלילה שינתה את מצב הצבירה שלה, היא התאדתה ונהפכה לזרם. בכל מקרה, אין לי עוד הפריבילגיה לדלג מעל לקטעי המחשבות כדי להתרכז סתם, מתוך חוסר סבלנות, רק בסיפור העלילה, איני יכול עוד להפריד בין הרהור לפעולה, הכול מונח עליי כגוש אחד גדול וכבד ואני חושב רק על המוות. אשתי היא אדם פרקטי, אחת כזו שחושבת תמיד כמה צעדים קדימה ולא משאירה מאומה ליד המקרה. היו ימים שזה מה שאהבתי בה, לפחות בעניין החשוב הזה התאמנו זה לזו, ידענו איך לא להתפזר, לתאם מהלכים, להעריך ולקבוע את המרחק הנכון בינינו כדי להימנע ככל האפשר מחיכוכים. מהרגע שהיא צפתה באח סיעודי מסייע לי להתיישב בפעם הראשונה על המיטה במחלקה הנירולוגית, היא אמרה: "שתדע, שלא אוכל לטפל בך בבית בלי עזרה", היא חזרה על המשפט – מבלי לנסות להסתיר את נימת האיום המתוח בקולה – שוב ושוב, כל כך הרבה פעמים עד שלא יכולתי לשמוע אותו מבלי שתבקע ממנו באופן ספונטני מלודיה סמויה שתסתחרר לי בתוך פיתולי המוח בלופים אינסופיים. השבתי לה במבט לעיניים. כמה ימים אחר כך מצאתי את עצמי מזמזם את המשפט, מהמהם ומגלגל לי מנגינות במורד הגרון ובחלל הפה, קוטע, מכווץ ופותח את המרווחים בין המילים, משחק עם המקצבים ומשנה משמעויות, תוך כדי שאני בוהה בתקרה וסופר את החורים בריבועי הקלקר המרכיבים את הכיסוי הדקורטיבי על פניה. הבהייה, המנגינות וספירת החורים פרצו את הסכר, הזמינו פנימה אל חלל הפה את שיטפון המחשבות לבוא ולהצטרף למחול המתערבל שעלה ורחש שם – מחשבות על ידיים זרות שיפשפשו בי. לא התלות ואובדן העצמאות הטרידו אותי כמו המחשבה על עצם המגע – זה שהליווי והתמיכה הסיעודית לא ייתכנו בלעדיו, מגע פולשני שיארגן, יזין וינקה את גופי, אך לעולם לא יהיה יעיל, יסודי, יפה ונעים כפי שהיה המגע שלי, מגע שנבע מכל עוצמת הריכוז והירידה לפרטי פרטים. תהיתי מה יישאר מהמוח שלי אם יינטל ממנו העיסוק בהופעה מוקפדת, במה הוא יהיה עסוק? מה ימלא את הוואקום שייווצר בתוכו? הטלתי ספק ביכולתו של גוף חולה ושבור לתחזק בעת ובעונה אחת את הכושר האינטלקטואלי ואת טיפוח המראה. וכך, בקיצור דרך, תוך כדי ניצול רשת הקשרים החברתיים שטוותה עם השנים והתפקיד שאחזה בו, הכניסה אשתי הביתה את דניס – המטפל החדש, שלאחר חודשים רבים וגם זה, רק בלב ולעצמי, העזתי לקרוא לו "דניס שלי". כפות ידיו היו חמות ורכות ועקביו סדוקים וקשים, גובהו היה ממוצע ומבנה גופו רחב, שיערו דליל ושחור, משוח בכוח שומני לאחור, צבע עורו חום ארגמני, עיניו שחומות, שקועות ומוקפות בכהוּת ובריסים צפופים ומעליהן גבות פחמיות עבותות ששיוו לו הבעה זעופה ופס שפם דק ליווה את קו שפתו העליונה. הוא לבש חולצות משובצות – כותנה לקיץ ופלנל לחורף – מכופתרות עד הכפתור האחרון למעלה ולמטה, מתנופפות חופשי מחוץ למכנסיים, מסתירות את בליטת כרסו וקימורי מותניו, מכנסיו היו לרוב בגוני קרם גריאטרי דהוי, ושוליהם נאספו על קרסוליו כאקורדיון עייף. הוא נעל כפכפי ים של אדידס, עם רצועה קדמית בלבן משופשף ועליה שלושה פסים כחולים, ובחורף הוסיף גם גרבי מגבת לחימום. דניס דחף את כיסא הגלגלים, גופי היה פטור סוף־סוף מהצורך להעמיד פנים. ככה חלפתי, במצמוץ לאה, על פני דברים יפים.
.
***
.
הגוף התחייב לחורבן וגם קיים, הבטחת הקריסה קוימה במלואה ובעוד כמה חודשי שיקום קרוב לוודאי איהפך למומחה בתחום הנכות הספציפית שנפלה עליי. אעמיק בה ואלמד אותה מתוך ההרגל, התרגולת והשינון, עד שתיהפך לדבר נורמלי, עד שהעקום ייהפך לישר וימחק מתודעתי את מה שהייתי.
.
***
.
לא רציתי להיות אחד מאותם אמנים שהרקעים מאחוריהם מתחלפים, כאלה המוכנים לבצע מול המצלמה, לבקשת הבימאי, תנועות של אמן בסטודיו – מקום שנראה כמו תפאורה מותשת על סט של סרט אמנות הוליוודי, רק שהפעם עם שיני חרסינה ורעידות צוואר קלות, מספרים על אוטומט את סיפור חייהם ארוג בצורה מופתית אל תוך מהלך יצירתם, מסבירים, מורחים מבלי להחסיר דבר, את הרציונל העומד מאחורי גוף עבודתם. אמן אחד חושף את הקשר האמיץ בין חייו לאמנותו והאחר בדיוק להפך, שולל עמדה כזו, מקדש את ההפרדה ומדבר בשבח מעמדה האוטונומי, הא־פרסונלי של האמנות, שניהם שני צדדים של אותה מטבע המגולמת בסופו של דבר בחפץ יפה. לא רציתי להיהפך לאמן שמח בחלקו, אחד שיצירתו שרויה בקיפאון עמוק, ובו־בזמן מתפתחת ומתקדמת באמצעות מילים, אחד כזה שמתוך נחת הקריירה ושביעות רוחו, דָּבֵק – לאחר שנים של התפתלות והתעדכנות – רק בפורמליזם, באשתו השלישית ובילדיו המקסימים. פעם הייתי אמן פלסטי מיומן, אך חדלתי. לא החלפתי מדיום, לא עברתי מאמנות חזותית לספרות. לא שיניתי פזה. שיהיה ברור, הכתיבה שלי היא לא שלוחה נוספת, או הרחבת הגבולות של האמנות שעשיתי. אין לי כל כוונה להיהפך לסוֹפֵר מקצועי, להמשיך להסיר ולקלף את הגלד מהפצע, ומעוד פצע, לפגוע בעצמי בכוונה, לשקוע, להכניס את עצמי למסלול אובלי של דיכאון ופציעה, להירפא ולהיחלץ, להבריק ולהבריש את הצלקות באמצעות פתרונות קונספטואליים, לנסות חתכים אלטרנטיביים ותובנות אקספרימנטליות ובטח לא באמצעות כתבות יח"צ משתפכות. אין סיכוי גם שאהיה אמן של לחיצת כפתור – פורש, עושה לביתו, חוזר, נעלם ושוב חוזר, כזה שבטוח שהוא תמיד מעודכן. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, לא אוכל לצערי לחזור להיות חובב – צייר של שבת שטוב לו. אני יודע וחבל לי שלא אוכל להיפטר מהתואר המיוחס "אמן", והוא ישתרך אחרי – אולי, עם התוספת "לשעבר" עד סוף השנים, כמו אחרי דוגמנית מזדקנת, וכל מעשה מטופש שאעשה ייוחס מעתה לאמנות שלאחר האמנות – Art after Art. לא היה לי מה לעשות נגד זה. הפיכתו של התחביב לקריירה קרתה מהר מדי. למעשה כמעט מההתחלה נהפכו יחסיי עם פעולת האמנות לתכליתיים ותבוניים – גם הסערות, ההתפרצויות וכל הסקס, הבשר והדם היו כאלה – רציונליים, מדובבים, מבוססים יתר על המידה על הוראות הפעלה ושימוש, על שיקול דעת, על חשיבה אסטרטגית – תוכניות חומש למיניהן ואפילו מעבר להן, בקיצור, האינטואיציה והספונטניות נבלעו כליל בידי "ידיעה מופרזת". ידעתי מיד לאחר תערוכתי הראשונה שלא אמות אמן. הבטחתי לעצמי לעשות הכול כדי להביא את עצמי אל היום שבו אשתחרר מכבלי האמנות, ובכל פעם שהבטחתי אפפה אותי רוח של חופש גדול.
.
***
.
כל קשר בין מה שנכתב בספר זה לבין המציאות קלוש ביותר, אך יחד עם זאת עליי להודות – גם אם אֵחָשֵׁד בסתירה עצמית – שכולו אמת מוחלטת ובלתי מתחמקת ולו רק על פי מידת אי־הנוחות, הכאב הדק והשמחה שליוו אותי במשך כל ימי כתיבתו. לא ניסיתי לזייף, או להפיק רווח כלשהו, ניסיתי אולי להערים על הפחדים הממשיים, להרגיע, לאגוף אותם בהמצאת סיפור בדיוני עוקף, ליצור מין בובת וודו עשויה ממילותיי שלי שתלכודנה את אימת החיים והמוות לתוכה כמו לוכד ברקים. אולי השתמשתי במילים מתהפכות, כקמע כנגד עין רעה – אולי בחרתי בכתיבה בגוף ראשון, באופן שהדברים ייראו בשחור על גבי לבן והאמנתי שכך לא תתהפכנה המילים עליי. אך כאמור, עקבה האמת אחר אי־האמת, צעד אחר צעד, שמרה עליה תמיד במרחק עין – משפט, פסקה – לא הניחה לה לרגע להסתתר ולהיעלם, עד שסגרה עליה ודבקה בה ולא עזרו כל הטלטולים ותמרוני ההתחמקות וכל ניסיונות ופעלולי ההשתחררות וההדיפה. אני מודה, נכשלתי, לא הצלחתי למנוע מהן להתמזג זו בזו עד שבסופו של דבר נהפכו לחומר אחד, למשטח הומוגני כבוש ומהודק ולא ניתן היה עוד להשיב להם את מאפייניהם כאמת וכשקר נפרדים.
.
***
.
שוב ושוב עולה בי געגוע לריח שירותים ציבוריים של מוקדם בבוקר, אחרי שדליים רבים של מים מעורבים בנוזלי חיטוי הורעפו לתוכם – גלים, גלים, בעלי אמרות קצף, ברעש של נפילת מפלים קטנים נחבטים ברצפה, מעלים מכות תסיסה, נגרפים, גולשים, מכוונים לעבר פתחי הניקוז סוחפים עימם את הריח של השתן והצואה שנפלטו מתוך הגופים המופשטים, ששהו במקום במשך היממה. מים רבים, נוזל להברקת רצפות וריח תרסיס אוטומטי לטיהור אוויר הם החומרים הנוסכים אמונה מתאימה וראויה לתחזוקת צורכי הגוף וניקיון הנפש הציבורית. שורת תאים סגורים בדלתות מלמין, מולם משתנות עם כדורי נפטלין וצנרת פצועה יורדת מלמעלה וחודרת לתוכם מאחור, על המראות, הכיורים וקירות החרסינה עדיין יורדות נזילות ארוכות, פוגמות בשלמות השתקפות החלל בתוכם. ברזי נירוסטה נוצצים ומימינם מכלי סבון נוזלי סגול, הכול מהונדס לבריאות ונוחות, מעוצב יפה ופונקציונלי, בסימטריה מרגיעה שמווסתת את הדופק. הכול תלוי במידת הערנות של המשתמש. העיסה שבין המרצפות לחה, צמיגה ושחורה, פסי גריפת המים במגב גומי חושפים את שיטת ניתוב המים, לחות שנאספה לאורך קו מפגש הרצפה עם הפנלים מנצנצת ושלוליות, שבכל אחת מהן חלק מתאורת התקרה, מעידות על מרצפות שקועות, מתקני נייר הטואלט ומגבות הנייר מלאים בגלילים חדשים, ושלט פלסטיק צהוב – וי הפוך, בעל רגלי ילד פשוקות, ועליו באדום "זהירות רצפה רטובה" ומתחתיו משולש ובתוכו אייקון של איש מחליק מושהה באוויר – מוצב בסמוך לכניסה, ואני הראשון שנכנס פנימה בינו לבין המשקוף ברגע שהמנקה השחורה יוצאת ומעיפה לעברי ריח קרם כבד במתיקות שלא מפה. אם כבר נגע ההתגעגעות תוקף אותי, אז הוא מופיע כגעגוע עז אל שמחת הסטריליזציה, ואל שגרת הניקיון במרחב הציבורי, כמו עכשיו כשאני יושב בפינת הבהייה במרפסת, סמוך לשורת העציצים הטרופים הגוססים וקר וגשום. מדי פעם בפעם אני קם אל התריס – רגלי נגררת אחרי, שקית השתן מיטלטלת ונחבטת בירך, מסיט את החלון, לוחץ על מנוף שלבי האלומיניום, מסובב ובולע אוויר קר שלועג לשקר השמש, בא לכיווני ישר מהשמים. דניס, המטפל שלי, יושב בינתיים על הספה בסלון – גם לו, כמו לי, יש מקום קבוע בבית – וצופה בתוכניות טלוויזיה מיבשת אחרת ובו־זמנית שולח אליי מבטים אלכסוניים. כבר עשרה ימים שלא יצאתי מפתח הבית. לא קל לי, זה רק הולך להיות קשה יותר, קרוב לוודאי שאמות בקרוב.
.
רומן פרי עטו של יעקב מישורי, "סוף", ראה אור בהוצאת "תכלת" ב־2019.
..
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "ירוקת העין", סיפור קצר מאת רונית רפ, מתוך ספר בכתובים
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
