.

בין התחומים, בתהום הנשייה

ולרי מיכאילובסקי

.

ב־1945, כשסבתא שלי הייתה בת חמש, היא חזרה עם אִמה לקייב בתום שהות בת חמש שנים באזור סיביר, בזמן המלחמה. רוב יהודי העיר כבר לא היו בין החיים ויידיש כבר לא נשמעה ברחובות. במרחק מאות קילומטרים משם, בתחילת המלחמה, פרסם פרץ מרקיש במוסקבה את הפואמה "המחוללת בחוצות": "כֵּיצַד, בַּמֶּה אַסְבִּיר לְךָ, כִּי חָשׁוּב / שֶׁלֹּא תַּחְסִירִי אַף מִלָּה אַחַת שָׁם, / וְלֹא שׁוּם אוֹת, לֹא שׁוּם סִימָן רָשׁוּם? / הַכֹּל כִּבְסַכִּין הֵיטֵב נֶחֱרַת שָׁם!" (מתוך: למחוללת יהודיה, מסדה, 1976; מיידיש: חנוך קלעי, עמ' 25). אך הד השאלות האלה לא הגיע לרוב יהודי ברית המועצות. שבע שנים נוספות נשמעה היידיש בבירוֹת ברית המועצות אחרי שואת יהודי אירופה, עד שקולה נדם.

כעבור חמישים שנה, ב־1995, נולדתי אני באותה עיר משוקמת ששוב נאבקה על שרידותה בין אירועי הפירוק של סוף המאה. מהר מאוד עזבתי אותה לישראל בלי לדעת שאני משאירה מאחוריי את הרחובות שהיו השראה למרקיש, לשני הדָּוִדים – ברגלסון והופשטיין – ולאמנים אל ליסיצקי ויששכר בר ריבק. ידעתי שאני נוסעת למרכז של יהודים, אבל לא היה לי מושג שאני עוזבת מקום שהיה מרכז יהודי מפואר לא פחות.

בבית אִמי הפסנתרנית בקייב, ולימים גם בישראל, מילאו את מדפי הספרים בצד פרוזה ושירה גם ממוארים: זיכרונות וסיפורי התהוותם של אמנים, מוזיקאים ושחקנים. הם נאבקו ליצור גם בתקופות החשוכות ביותר – סרגיי רחמנינוב ליד סביאטוסלב ריכטר, הבימאי אלדר ריזאנוב ליד המתרגמת ליליאנה לונגינה. הם היו מהגרים בנפשם גם אם נשארו בארצם, ואמנותם הייתה דתם ממש כמו בביתנו. אך גם מהמדפים האלה נעדר הפרק שקראתי רק שנים רבות אחרי ההגירה.

על רקע ספרייה כזו, ואחרי שכמעט שוכנעתי בבית הספר שלא למדנו על יהדות ברית המועצות פשוט כי לא הייתה כזו, אין זה מפתיע שאת הדרך הארוכה שלי הביתה עשיתי דווקא דרך ספרות זיכרונות. כמעט במקרה התגלגל אליי ספרה של אסתר מרקיש לחזור מדרך ארוכה, שיצא מחדש ברוסית ב־2018, כשהתחלתי ללמוד יידיש. הספר תורגם לעברית בשנות השבעים ונשכח (הקיבוץ המאוחד, 1977; מרוסית: עמנואל ביחובסקי), כמו האירועים שבהם הוא עוסק. הרגשתי שנפרסת לפניי יריעה חדשה בהיסטוריה, והפעם היא הייתה קרובה מתמיד לסיפור של משפחתי ושל יהודים אחרים שהגיעו מברית המועצות.

התרגשתי לקרוא על נופים מוכרים שקמו לתחייה פתאום ושהתמלאו בסיפורים, באנשים, בחיים יהודיים שהתקיימו ממש במקביל, ממש ליד הבתים והרחובות שבהם חיה גם משפחתי. "הבה נשוב לקייב של שנות השלושים", הציעה אסתר. "משנודע דבר בואו של מרקיש, באו אליו רבים לשאול עצה, לבקש עזרה או להשיח את הלב. בין הבאים – נח לוריא היפהפה, סופר מן הדור הישן; בוריס מהרשק – המתרגם מיידיש לרוסית; הצייר היהודי יבגני מנדלברג".

האמנים היהודים האלה היו שונים מהאמנים היהודים שעליהם קראתי עד כה, שיהדותם נטמעה בתרבות הכללית בברית המועצות. להבדיל מאלה שיהדותם הייתה רק ברקע, הד מהעבר, היו לייב קוויטקו, מרקיש, ברגלסון והופשטיין נאמנים לשפתם. הם מצאו את עצמם במוסקבה אחרי סיבוב באירופה וגיחה לארץ ישראל דווקא כי סירבו לכתוב בכל שפה אחרת.

"אפשר להניח במידה מסוימת של ביטחון, שפרץ מרקיש בא לארץ ישראל … בתקווה לגלות תחת שמי התנ"ך את היהודים 'שלו' ואת ה'יידישקייט' היקר לליבו, שהוא הותיר בין עיי החרבות של היידישלנד", כתב בנו דוד בספרו בין התחומים (הקיבוץ המאוחד, 2021; מרוסית: דינה מרקון), אשר הוקדש לדור היוצרים שאליו השתייך האב ולמאורעות שבהם מצאו את מותם. "אחרי שהתבונן מרקיש סביבו בארץ ישראל, הוא לא מצא שם את היהודים 'שלו' – את קוראיו הדוגלים בערכי תרבות זהים לשלו. ככל שאימץ את מבטו במרירות ובכאב, לא השכיל לראות שום עתיד לתרבות היהודית ביידיש בארץ ישראל. … בחודשים שבילה בארץ ישראל לא פורסם אף לא טור אחד משיריו – לא ביידיש ולא בעברית". גם את שפות התרבות האחרות סירבו המשוררים והסופרים האלה לקבל תחת היידיש, אף על פי שיכלו לפנות לרוסית כפי שעשו יהודים אחרים לפניהם, דוגמת אוסיפ מנדלשטם ואיסאק באבל.

בפרק שבו תיארה את המפגש עם אביו של מרקיש עמדה אסתר על המגוון הלשוני שאפיין את יהודי ברית המועצות. מגוון זה היה קשור במידה רבה גם לפערי הדורות ולפיזורם הגאוגרפי במדינה: "נרגשת הייתי בציפייה לאורח, ולא ידעתי נפשי. מרקיש אמר שאביו אינו יודע אפילו מילה אחת ברוסית, ומשום כך לא אוכל בכלל לדבר עִמו. – אבל כיצד אברכו לשלום? – שאלתי. – לו ידעתי לפחות כמה מילים ביידיש… – טוב – אמר מרקיש – אמרי לו: 'וואָס, ווער, וועמען', והזקן יהיה מרוצה. רשמתי את המילים ולמדתין בעל־פה".

בזמן שקראתי את התיאור הזה, גם אני עשיתי את צעדיי הראשונים ביידיש ושקדתי על למידת המילים האלה בעל פה, בצד שינון נטיות פועל ותוויות יידוע. לפתע יהדות ברית המועצות ויוצריה עברו מבחינתי לקדמת הבימה. את הצמא לידע הרוויתי גם בספרים שמחבריהם כתבו רוסית והיו שייכים לדור ההמשך, דור היידיש הגדועה. מסִפריהן של אָלה זוסקין־פרלמן ונטליה ופסי־מיכאלס, שהנציחו את זכר אבותיהן, גיליתי שבמוסקבה מרכז חיי הקהילה לא היה בית הכנסת אלא התיאטרון.

הבנות תיעדו את הוריהן – שלמה מיכאלס ובנימין זוסקין – בראש ובראשונה כאנשי מקצוע, כאמנים. זוסקין־פרלמן מתארת בספרה מסעות בנימין זוסקין (כרמל, 2006), שהוקדש לתיאטרון היהודי ולאביה השחקן, את ההתלבטויות של אביה לפני שקיבל את תפקיד הלץ ב"המלך ליר". העלאת ההצגה הזאת בתיאטרון היהודי בידי מיכאלס הייתה במידה רבה סמל לעימות בין שתי התרבויות – המערבית והיהודית – בקרב אמנים יהודים בברית המועצות.

.

"חזרה – עבודה. הצגה – חגיגה. כך הבינונו אנו, הילדים, את חיי המבוגרים", כתבה נטליה ופסי־מיכאלס בספרה אבי, שלמה מיכאלס (הקיבוץ המאוחד, 1982; מרוסית: מנחם בן אייר). "את כולם איחדה שאיפה משותפת – ליצור הצגה מעניינת, מיוחדת במינה. ואכן נוצרו הצגות כאלה, שלמרות הרפרטואר היהודי המובהק, ביקרו בהן לא רק יהודים. ואילו היהודים ראו בתיאטרון בית, בית־כנסת, מועדון, מקום לפגישות ולהעלאת זיכרונות, שם יכלו לשמוע את השירים האהובים עליהם עוד מימי ילדותם, להיפגש עם ידידים ולשוחח בחופשיות, בלא להנמיך קול ביידיש".

גם אסתר מרקיש תיארה את הלהט של פרץ מרקיש בכל הנוגע לספרות: "כשהיו הדברים מגיעים לעיסוק בספרות, היה בא הקץ לטוב־לִבו וליחס החמלה שהיה מגלה בדרך כלל לבני־אדם. בעניינים כגון אלה לא היו קיימים לגביו שיקולים של ידידות, ואפילו לא נוהל של נימוס". אי אפשר לומר על יהודי ברית המועצות, ובוודאי לא על שכבת האמנים שבהם, שלא שמרו מצוות. הם שמרו את מצוותיהם – מצוות האמנות והתרבות. הם הצליחו ליצור את מה שנראה בעיניי כשילוב המנצח בין תרבות לבין יצירה גדולה ויהדות, בלי לגרוע משלושתן.

אבל הזיכרון של גורלם ופועלם נפל בין השפות ובין המקומות. ב־1948 נהרג מיכאלס בידי השלטונות בתאונה מבוימת. ב־1949 נעצרו ונאסרו 13 פעילים של הוועד היהודי האנטי־פשיסטי בברית המועצות, ובהם מרקיש, זוסקין, הופשטיין וברגלסון, וב־1952 הוצאו להורג. הידיעות על כך הושקטו ברחבי ברית המועצות, ובני הדור של סבתי – שהיו אז ילדים ונערים – לא היו שותפים לאובדן.

ליל 12 באוגוסט זכה ברוסית לכינוי "ליל המשוררים שהוצאו להורג", ובעברית הקבוצה כונתה "הרוגי המלכות". בשנות השישים, כשטוהרו השמות של ההרוגים ושל בני משפחותיהם, כבר היה מאוחר מדי. יהודי ברית המועצות כבר היו מבוהלים דיים כדי לא להתפתות להקמת היכל קודש יהודי תרבותי חדש. הם יצרו תרבות אחרת, יהודית־רוסית, ששורשיה צמחו מתוך היידיש.

אפילו ילדיהם של הרוגי המלכות פעלו לשמר את זיכרון ההורים ברוסית, משום שלא הספיקו לרשת את שפת אבותיהם ומשום שקהל קוראיה הצטמצם פלאים. אחדים מבניהם ובנותיהם של ההרוגים, ובהם דוד מרקיש ואלה זוסקין־פרלמן, הגיעו לישראל בתחילת שנות השבעים, בגלי העלייה הראשונים מברית המועצות שפרצו את מסך הברזל. אף שספרי הזיכרונות שלהם תורגמו לעברית, זכרם של הרוגי המלכות נותר בשוליים, כתרבות של מיעוט גם בישראל. זוסקין־פרלמן כתבה: "את האנשים האלה חיסלו פעמיים. פעם באופן ממשי, כשהוציאו אותם להורג, ופעם באמצעות השִׁכחה המוחלטת, הערפל שעטף את שמותיהם".

למרבה האירוניה הושמעה הטענה על היעדר היהדות בברית המועצות, שבחלוף הזמן הלכה ונעשתה רווחת, מוקדם משדמיינתי. כשחיפשתי חומרים על הרוגי המלכות בעיתונות נתקלתי בכותרת בעל המשמר מ־9 בנובמבר 1972: "העולים עכשיו – כאלה שאינם יודעים יהדות מהי". כמה עמודים לפני הכותרת הזאת הופיעה ידיעה אחרת שכותרתה: "אסתר ודוד מרקיש הגיעו לישראל: 'אני מרגישה כמו אדם שנולד מחדש'".

בהמשך לימודי היידיש נתקלתי בשמות וביצירות של אותם יהודים מעורפלי שמות מברית המועצות. הם תוארו לא אחת כגדולי היוצרים בספרות היהודית העולמית וכעמודי התווך שלה. שבעים השנים למותם שמצוינות ב־12 באוגוסט השנה אינן רק מספר עגול וסמלי, אלא מועד בעל חשיבות רבה לתחייה מחודשת של יצירה: שבעים שנים אחרי מות המחבר פג תוקף זכויות היוצרים על כתביו, והם נעשים לנחלת הכלל. כעת נותר רק לקוות שהחופש לתרגם אותם שוב ולצטטם במגוון דרכים יציל את הזיכרון.

.

ולרי מיכאילובסקי, ילידת קייב (1995), היא עורכת חדשות ב-TheMarker, מתרגמת וסטודנטית לתואר שני בתרבות יידיש באוניברסיטה העברית. תרגומיה מרוסית פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ובכתבי העת "הו!", "הליקון" ו"אלכסון". שירים מאת זויה אזרוחי בתרגומה פורסמו בגיליון 56 של המוסך.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: ענת צור מהלאל על שפת החלום של פרויד ועל חלום אחד של ולטר בנימין

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הרומן על בֶּפִּי הקטן / אלזה מורנטה

מאיטלקית: שירלי פינצי לב

.

פעם אחת, כשהיה קטן יותר, פתח בֶּפִּי את דלת החדר וראה את אמא שלו מתנשקת עם ד"ר פָּל. מיד סגר את הדלת כאילו לא ראה כלום, והבין שזה אחד הדברים שאסור לספר עליהם לאף אחד. ד"ר פל היה יפה, הוא נתן לו עוגיות ולעיתים ליטף אותו בהיסח הדעת, אבל היה לו קול רועם ופרצוף קשוח ובּפּי לא אהב אותו.

אבא של בפּי היה רזה והרכיב משקפיים מפני שראה רק לרחוק. הוא תמיד הכתיב ובחור אדום שיער תקתק במכונה. לכן בפּי לא הרעיש אף פעם, וכמעט תמיד ישב וחשב. לא שלחו אותו לבית הספר, אבל הוא ידע לקרוא ולכן היו לו שני קמטים. הבחור אדום השיער השאיל לו ספרים רבים, ושני ספרים יפהפיים שנקראו "יולנדה בתו של שודד הים השחור" ו"שובו של סנדוקאן". בפּי חשב שוב ושוב על כל ההרפתקאות האלה ועל הפחד שהיה תוקף אותו אילו היו קורות לו. לפעמים הוא דיבר על זה עם אבא שלו, שהקשיב לו. לעומת זאת אמא מעולם לא הקשיבה לו, וברגע הכי יפה הייתה מתחילה לדבר על משהו אחר. בזמן שהוא דיבר על סנדוקאן, היא העירה: "טוב, בסדר. גם היום אני צריכה ללכת לתופרת."

אמא לא נשארה איתו אף פעם, אבל אבא כן נשאר איתו, לעיתים קרובות. ערבים רבים הם הלכו לטייל יחד, ואבא נתן לו יד. אבא לא דיבר אף פעם, אבל לפעמים ליטף אותו, ובפּי הקטן נהנה מאוד להרהר, בזמן שנתן יד לאבא שלו.

יום אחד אמא, שהייתה יפה מאוד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה בלי להגיד שלום, אפילו לבפי הקטן. זמן־מה אבא היה חולה, ואחר כך חזר להכתיב ואמר שאמא מתה. אבל בפי הבין, מי יודע איך, שהיא הלכה אל ד"ר פל.

למעשה יום אחד, פתאום, אמא באה ודחפה לו דובי לידיים. היא לא זכרה שבפּי גדול וכבר לא משחק בדובים? בפּי לא קיבל אותה יפה במיוחד, ופחד שהיא תפגע באבא שלו. היא הייתה לבושה באפור והשאירה מאחוריה ריח טוב במקומות שעברה. מיד אחרי שהגיעה שמעו אותה צועקת, ולבפי נדמה היה שאבא בוכה. ואז היא צעקה: "אני רוצה את הילד. אתה חייב להשאיר לי את הילד." ואבא צחק צחוק נורא ואמר: "אבל את מטורפת. תסתלקי." בסוף אמא אמרה: "אתה רוצה לדעת למה אנחנו רוצים את הילד? אתה רוצה לדעת?" ודיברה חלש יותר. ואבא צרח, כאילו זרקו אותו לאש.

הדלת נפתחה והוא ראה את אבא. הוא היה מכוער, בלי משקפיים, והעיניים שלו הביטו בבפי כאילו בפי הקטן היה רע. העיניים של אבא לא הביטו ככה מעולם בבפי הקטן. הוא קפץ ונסוג לאחור, אבא אמר לו בקול רועד משנאה: "תסתלק, תסתלק. לך עם אמא ואבא שלך. לך!"

אמא באה ותפסה אותו ביד, כמו שהוא, בבגדי בית ועם הדובי בידיים: "אני אקנה לך הרבה בגדים יפים וחדשים," אמרה לו. אבל בפי בכה בלי קול, הוא פחד, ולא הבין למה גירשו אותו ככה. הוא רצה לצעוק, לנעוץ את הרגליים ולא לזוז, אבל הוא היה גדול מדי, וחוץ מזה אבא כבר לא רצה שהוא יהיה איתו. לכן לא היה טעם.

הם הלכו לבית קטן יותר, אבל יפה, וכל הרהיטים בו היו חדשים, הבית שבו גר גם ד"ר פל. ד"ר פל לקח אותו על הידיים כאילו היה קטן, חיבק אותו ונישק אותו, ואמא אמרה בבכי: "תראה, זה אבא שלך." אבל בפי לא הצליח להתרגל לקרוא לד"ר פל אבא. אמא וד"ר פל התחבקו לעיתים קרובות, ואמא דיברה מהר יותר, צחקה ושרה. יום אחד היא תפסה את בפי בזרוע ונישקה אותו: "תראה, מיום ליום הוא נעשה יותר דומה לך," אמרה לד"ר פל. וההוא הרים אותו וחיבק אותו, בדרך הלא נעימה שלו שהרגיזה את בפי הקטן.

לשניים האלה כמעט לא היה אכפת ממנו, ולפעמים שלחו אותו בבוקר להסתובב בגנים עם המשרתת. פעם אחת ראה מרחוק את אבא שלו, ההוא מפעם, ורץ לקראתו, הוא חשב שאולי כבר סלח לו. אבל אבא דווקא הסתכל בו באותו מבט רע ומבוהל, של אותו ערב, ואמר לו: "טוב. תסתלק."

הוא היה רזה ולבש בגדים עלובים, ובפי הסתלק משם בלי שיהיה לו אומץ לשאול אותו: "אבל אבא, לא רחצת את הפנים?" היו לאיש פנים מלוכלכים, מלאי קמטים וזקן גדול.

בפּי לא סיפר לאיש שפגש אותו. אבל התחיל להבין שאבא שלו לא רוצה לשמוע ממנו יותר, מי יודע במה הוא אשם, ושהוא חייב להישאר לתמיד עם אמא ועם ד"ר פל. אבל ערב אחד ד"ר פל לא הגיע, ואפילו לא הגיע לארוחה למחרת, ושלח נערה עם מכתב. אמא קראה, זרקה את עצמה על הרצפה, והתחילה להתגלגל ולצרוח. השוערת באה ואמרה: "אוי, גברת אומללה!" ובשקט אמרה למשרתת: "מגיע לה."

השוערת והמשרתת הצליחו להשכיב את אמא במיטה, והיא התחילה לצרוח שם. העיניים שלה היו יבשות ויצא לה קצף מהפה. היא שרטה לעצמה את הפנים, ומדי פעם הושיטה יד לראשה והחזירה אותה מלאה בשערות כהות. היא אמרה הרבה דברים שלא היה אפשר להבין, אבל אחר כך הפסיקה לדבר. היא המשיכה להיאנח, ונראה שלא רצתה או לא יכלה לבכות, כי הגרון כאב לה. בפי בכה, ונשאר ליד המיטה גם אחרי ששתי הנשים הלכו משם והתחיל להחשיך: אמא המשיכה לגעת לעצמה בגרון ולהיאנח, חיוורת ופרועה לגמרי, הוא ניסה להגיד לה: "את לא רואה אותי? אני בפי, אני בפי!", אבל היא לא ראתה אותו.

בפי הקטן לא בכה יותר. הלילה ירד והוא חשב שאמא שלו עומדת למות: הוא ליטף לה את היד ורץ למטה, אחרי שלקח את מפתחות הבית. הוא כבר לא זכר לאן ללכת, אבל ידע את שם הרחוב ושאל את האנשים בעיר. אחר כך זיהה מרחוק את השער ואת החלונות.

הבחור אדום השיער ישב בכניסה ואכל. הוא שמח לראות את בפי ושאל אם הוא רוצה את "הנמר של מומפראסם". אבל בפי סימן לו לשתוק ושאל אותו אם אבא שם, ובאותו רגע בדיוק אבא יצא מחדר העבודה. בפי זיהה, מאחורי המשקפיים, את אותו מבט.

לכן הצליח לדבר רק בקול קצת מבוהל וצרוד: "אמא חולה," אמר, "היא מאוד חולה," הוא גם שיקר: "היא רוצה אותך." והוא הזדרז להוסיף, כאילו אדם מבוגר שם את המילים בפיו: "היא לבד, אתה יודע. אנחנו לבד."

אבא החוויר מאוד ושפתיו רטטו. הוא צנח לכיסא ומעך לעצמו את הידיים, בלי להביט בבפי הקטן. גם היום היה לו זקן גדול, הוא היה מכוער ומעורר רחמים. הוא קם ולקח את הכובע ובפי הקטן הראה לו את הדרך. מאחורי הדלת הם מצאו את השוערת, אבל בפי אמר לה שלא צריך כלום.

אמא כבר לא נאנחה, אבל לא ישנה: היא שכבה כל הזמן בעיניים פקוחות, והיו לה עוויתות חזקות בגוף. אבא נפל על ברכיו ליד המיטה, התייפח וליטף לאמא את הראש. הוא גם אמר: "מריה, מריה שלי… אהובתי…" בפי ישב בפינה וגם הוא התייפח.

לבסוף נראה שאמא מתחילה לראות אותם, ואבא אמר בקול חד: "המנורה." בפי לא ממש הגיע למנורה הגדולה והדליק את המנורה הקטנה, ליד התמונה של המדונה. העיניים של אמא חזרו להיות בהירות, תכולות, ואחת מידיה התחילה ללטף את הראש של אבא. הגוף שלה עדיין רעד, אבל היא אמרה: "סלח לי…" אבא התייפח עוד יותר חזק והתקרב אליה. ראשיהם היו סמוכים. הראש של אבא היה לבן.

ירד כבר הלילה. נשמע צלצול פעמון. החדר היה אפל כמעט, כי האור לא דלק, אלא רק המנורה של המדונה. אמא ואבא התחבקו: האיש האומלל והאישה האומללה התפייסו והתנחמו זה בזה.

אבל בפינה שהאפלה הסתננה אליה ראשונה, מאחור, בפי הקטן היה לבדו.

..

© Elsa Morante Estate.

Published by arrangement with The Italian Literary Agency and the Cohen Shiloh Literary Agency.

.

אלזה מורנטה (1912–1985) הייתה מגדולי הסופרים האיטלקים של המאה העשרים. כתבה ארבעה רומנים, שני קובצי סיפורים ומעט שירה. הרומן "אלה תולדות", המגולל את סיפורם של גיבוריו בשולי ההיסטוריה במלחמת העולם השנייה, הוא יצירת המופת שלה. "הרומן על בֶּפִּי הקטן" (Romanzo del piccolo Bepi) הוא מיצירותיה המוקדמות ביותר; הוא התפרסם בשנות השלושים בשני כתבי עת, ולא נכלל בשום קובץ מקובצי הסיפורים שלה.

.

שירלי פינצי לב, מהנדסת מחשבים שפנתה לעסוק בספרות. כתבה תזה על הרומנים של אלזה מורנטה וכיום היא מתרגמת ספרות מאיטלקית ומרצה עליה.

.

» לקריאת רשימתה של שירלי פינצי לב על הורים וילדים ביצירתה של אלזה מורנטה, בגיליון זה של המוסך

»  במדור בעברית בגיליון קודם של המוסך: שני שירים מאת מרינה צבטייבה, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"אהבתך הראשונה לעולם לא תושחת": הורים וילדים ביצירתה של אלזה מורנטה

שירלי פינצי לב

.

ילדים וילדוּת נוכחים בכל יצירתה של אלזה מורנטה, ונכתב על כך רבות. אני רוצה לנסות ולהחליף את נקודת המבט  ובמקום להביט מלמעלה למטה לשאול כיצד מצטיירים ההורים בעיני ילדיהם. בדברים הבאים אבחן את דמות ההורה העומד במרכזם של שלושה מתוך ארבעת הרומנים שכתבה מורנטה, כפי שהיא נתפסת בעיני ילדם או ילדתם.

"אמי היתה אהבתי הראשונה והקשה ביותר מבין אהבותיי האומללות; ובזכותה הכרתי משחר ילדותי את המבחנים הכי מרים שעומדים בהם האוהבים הנטושים" (כזב וכישוף, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2000; מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו; עמ' 15). כזב וכישוף, הרומן  הראשון של מורנטה, הוא סבך של אהבות נואשות, בגידות דרמטיות והתרסקויות על קרקע המציאות. המספרת היא אליזה, המגוללת את סיפור חייה של אמה אנה, הדמות שמהווה את הציר המרכזי ברומן. אנה נולדה לזוג אומלל: אם מרירה ואב מקסים, תיאודורו, אציל שירד מנכסיו: "תיאודורו אהב אותה אהבה עזה: אפשר לומר שלראשונה בחייו הוא היה מאוהב אהבה אמיתית, תמימה וחשוכת מרפא" (עמ' 52). אבל אותה אהבה היא חשוכת מרפא גם מבחינתה של אנה. היא רואה בעצמה את מרכז העולם ומפתחת אישיות נרקיסיסטית, שלא עוזבת אותה גם כשהיא עצמה הופכת לאם. אנה, שהייתה יפה בנעוריה, מצפה מכל הסובבים אותה לכלכל ולשרת אותה מבלי שתעבוד יום אחד בחייה, למרות העוני המרוד שבו חיה משפחתה. אליזה בתה חשה כלפיה אהבה, שהיא "משהו מקודש ובזוי גם יחד: לא שונה בהרבה ממה שמרגיש פרא נוכח צלם מבריק" (עמ' 391). אנה אדישה לאליזה, הדומה חיצונית לאביה, הנחות בעיניה, ואליזה ממשיכה להעריץ אותה ולטפל בה, בהיפוך תפקידים, עד למותה. עם מות האם נקטעים בפועל גם חייה של הבת. היא מסתגרת מהעולם בחדר מבודד, הלימבו שלה, ואינה מסוגלת להשלים את התבגרותה ולצאת לחיים עצמאיים.

בהאי של ארתורו (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1997; מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו), שממנו שאלתי את הכותרת לרשימה זו, מספר ארתורו על ילדותו המאושרת והאידילית באי נידח במפרץ נאפולי. הוא גדל בכוחות עצמו כמעט, ילד טבע נטול השגחה הורית. אביו וילהלם, צעיר מאוד בעצמו, הוא מעין ילד נצחי, הוא בא והולך כרצונו, ומסרב להתבגר ולקחת אחריות על חייו ועל בנו. "בעיני, עיני מי שלא יכול  לייחס לו שום גחמה אנושית, היה זעפו מלכותי כמו היחשכות היום, אות ברור למאורעות מסתוריים, חשובים כמו ההיסטוריה העולמית" (עמ' 28). הבן מעניק לאביו מעמד נשגב; אחד הפרקים הראשונים נקרא "היופי" והוא בעצם כולו שיר הלל לאביו, ליופיו, לחוזקו ולאצילותו. למעשה ארתורו, שמצהיר שאינו מאמין באלוהים, יוצר לעצמו דת פרטית, עם עיקרי אמונה שהוא מכנה "ודאויות", הכוללים שישה דיברות, שמחציתם מתייחסים לאב. הדיבר הראשון הוא: "סמכותו של האב היא קדושה!" (עמ' 30). ואכן, ארתורו עובד את אביו כמו אל או אליל אנושי; אלוהים מת ואביו תפס את מקומו: "לפני שאני מוסר לידיו את חפיסת הסיגריות, אני נושק לה בהיחבא" (עמ' 61). יש בדת שלו תשמישי קדושה (השעון, מסכת הצלילה, הפגיון האלג'יראי), וטקסי פולחן דתי של הבאת מנחה (כמו הסיגריות או חיפוש השעון האבוד במים). וילהלם אינו עיוור להערצת בנו, נדמה שהוא מטפח אותה ושואב ממנה הנאה מרושעת. ההתעללות שלו בארתורו היא מכוונת.

"מוטב היה לו היית מפילה אותי, או חונקת אותי במו־ידיך כשנולדתי, במקום להזין ולגדל אותי עם אהבתך הבוגדנית. אהבתך המוגזמת והמסולפת, שמיכרת אותי אליה כמו להרגל רע חשוך־מרפא" (ארצ'לי, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2003; מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו; עמ' 105). גם ברומן ארצ'לי מוצגת מערכת יחסים אובססיבית בין ילד להורה. המספר, מָאנוּאֶלֶה, מספר על ילדותו ועל הקשר עם אמו, ארצ'לי. ילדותו המוקדמת מצטיירת כגן עדן זוגי, שבו היה לאב תפקיד משני בלבד. ארצ'לי, מהגרת ספרדייה ברומא, מבודדת מהעולם ועוטפת את בנה הצעיר באהבה. הרומן מתאר את תהליך ההתבגרות של מאנוּאלה כגירוש מאותו גן עדן: אובדן היופי, שבירת האינטימיות ביניהם, התרחקות ולבסוף התנכרות. בניגוד לרומנים הקודמים, ארצ'לי בתחילת הרומן היא אמנם אם צעירה ולא מנוסה, אך היא מלאת אהבה וחום, היא אינה דמות נרקיסיסטית מטבעה. התנהגותה משתנה בעקבות האירועים, הניסיון להתאים את עצמה לבעלה ולמעמדו, מות בתה התינוקת ולבסוף המחלה שמביאה למותה. במקרה זה האם רוממה את הילד הפעוט לדרגת מלאך, וההערצה הפולחנית הייתה הדדית, ואולי לכן הגירוש והנחיתה היו קשים כל כך, עד לכאב שמנואלה לא הצליח להתגבר עליו לעולם.

בשלושת הרומנים הללו ההורים לכודים במרדף אחר סיפוק המאוויים המיניים שלהם: אנה יוצרת זוגיות מדומיינת עם אהובה המת, וילהלם אחוז תשוקה הומוסקסואלית לאסיר וארצ'לי מתירה כל רסן בשלהוב נימפומני. הילדים, על סף הבגרות, עדים להתנהגות הוריהם, שהיא בלתי מובנת, מאיימת או משפילה עבורם. ההורים שקועים בעולמם, במאבק ההישרדות או התשוקה שלהם, ואף אחד מהם אינו מוטרד במיוחד מהאופן שבו מצטיירת דמותו בעיני הילד או בצרכיו הפיזיים והנפשיים.

מעניין לשים לב לאופן שבו נתפסת ההורות באחד הסיפורים המוקדמים ביותר של מורנטה: "הרומן על בֶּפִּי הקטן" (Romanzo del piccolo Bepi) התפרסם לראשונה ב־1933 בשבועון נובלה. זהו סיפור קצר, עמודים אחדים בלבד, המכיל  את הנושאים שילוו את מורנטה גם ברומנים הגדולים והמאוחרים שלה: אהבה יצרית נואשת, בגידה, הונאה בזוגיות, ובפרט ביחס לאבהות; אבל הרגש ונקודת המבט המשמעותיים ביותר הם של הילד הזנוח. הילד שמביט בהערצה אל הוריו, אוהב אותם בכל ליבו, ונשאר שקוף מבחינתם. הוא לכל היותר כלי משחק בדרמה הרומנטית שמתחוללת ביניהם: "החדר היה אפל כמעט, כי האור לא דלק, אלא רק המנורה של המדונה. אמא ואבא התחבקו: האיש האומלל והאישה האומללה התפייסו והתנחמו זה בזה. אבל בפינה שהאפלה הסתננה אליה ראשונה, מאחור, בֶּפּי הקטן היה לבדו."

"המנורה של המדונה", כלומר הילת האיקונין הקתולי, משווה נופך דתי לסצנה שבה ננטש הילד. הגיבורים של מורנטה אתאיסטים במפגיע, והסביבה הקתולית מוצגת לא פעם באור נלעג, בין שמדובר באוסף המדונות של אמו החורגת של ארתורו או בצליינות־קבצנות הגרוטסקית של אמו של אדוארדו, האהוב המת של אנה בכזב וכישוף. הפולחן הדתי מועתק אל דמות ההורה הנערץ, שתופס את תפקיד האל. האל ההורי ניחן ביופי, עוצמה, ולרוב גם בהתנשאות מעל שאר בני התמותה. הרגע שבו מת האל, בין שזהו מוות ממשי (של אנה ושל ארצ'לי) או מוות מטפורי (כאשר ארתורו מבין את אפסותו של אביו), מחולל משבר שאין ממנו תקומה עבור הילדים. אליזה נשארה כלואה מרצון בחדרה, מנואלה חי כגבר דחוי בשולי החברה, וארתורו? ארתורו מפליג בסוף הרומן אל הלא־נודע, שממנו הוא מספר את סיפורו בלשון עבר. אנו לא יודעים אם יצליח לבנות לו חיים חדשים, אם כי הסופרת השאירה לנו רמז דק בשיר המופיע בהקדשה: "ולעולם לא תדע את החוק/ שאני כמו רבים אחרים, לומדת – שאת לבי ניפץ: מעבר ללימבוס אין שום אליזאום" (האי של ארתורו, עמ' 7).

אפשר לזהות בכתיבתה של מורנטה שתי נקודות מבט בזיקות שבין ילדים להוריהם: האחת היא של הסופרת הילדית, שמזדהה עם המבט המעריץ של הילד על הוריו, השנייה היא של הסופרת הבוגרת, שמפנה אצבע מאשימה אל ההורים הנרקיסיסטים, על שהם כובלים את הילד עד שאינו מסוגל להשתחרר מהם בבגרותו. מי מהן הייתה קרובה יותר לליבה של אלזה מורנטה? בימים אלו אני מסיימת לתרגם ביוגרפיה של נטליה גינצבורג. שתי הסופרות הגדולות היו גם חברות טובות. בשנת 1966 עלה לראשונה על הבמה מחזה פרי עטה של גינצבורג, ומורנטה הגיעה להצגת הבכורה. לפי המסופר בביוגרפיה היא יצאה בזעם, הלכה הביתה וכתבה מיד מכתב נזיפה חריף לחברתה. אחד המשפטים האחרונים במחזה מוסב על אימהוֹת: "אבל בשלב מסוים יש גם הצדקה לשלוח אותן קצת לעזאזל, לא? אפשר עוד לאהוב אותן, אבל לשלוח אותן קצת לעזאזל." (נטליה גינצבורג, איפה הכובע שלי?, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2021; מאיטלקית: שירלי פינצי לב; עמ' 87). נדמה לי שמורנטה סירבה להשלים עם העמדה הזו ולמחול על הורות לקויה.

.

שירלי פינצי לב, מהנדסת מחשבים שפנתה לעסוק בספרות. כתבה תזה על הרומנים של אלזה מורנטה וכיום היא מתרגמת ספרות מאיטלקית ומרצה עליה.

.

» לקריאת הסיפור "הרומן על בֶּפִּי הקטן", בתרגומה של שירלי פינצי לב, בגיליון זה של המוסך

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן