.
"אהבתך הראשונה לעולם לא תושחת": הורים וילדים ביצירתה של אלזה מורנטה
שירלי פינצי לב
.
ילדים וילדוּת נוכחים בכל יצירתה של אלזה מורנטה, ונכתב על כך רבות. אני רוצה לנסות ולהחליף את נקודת המבט ובמקום להביט מלמעלה למטה לשאול כיצד מצטיירים ההורים בעיני ילדיהם. בדברים הבאים אבחן את דמות ההורה העומד במרכזם של שלושה מתוך ארבעת הרומנים שכתבה מורנטה, כפי שהיא נתפסת בעיני ילדם או ילדתם.
"אמי היתה אהבתי הראשונה והקשה ביותר מבין אהבותיי האומללות; ובזכותה הכרתי משחר ילדותי את המבחנים הכי מרים שעומדים בהם האוהבים הנטושים" (כזב וכישוף, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2000; מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו; עמ' 15). כזב וכישוף, הרומן הראשון של מורנטה, הוא סבך של אהבות נואשות, בגידות דרמטיות והתרסקויות על קרקע המציאות. המספרת היא אליזה, המגוללת את סיפור חייה של אמה אנה, הדמות שמהווה את הציר המרכזי ברומן. אנה נולדה לזוג אומלל: אם מרירה ואב מקסים, תיאודורו, אציל שירד מנכסיו: "תיאודורו אהב אותה אהבה עזה: אפשר לומר שלראשונה בחייו הוא היה מאוהב אהבה אמיתית, תמימה וחשוכת מרפא" (עמ' 52). אבל אותה אהבה היא חשוכת מרפא גם מבחינתה של אנה. היא רואה בעצמה את מרכז העולם ומפתחת אישיות נרקיסיסטית, שלא עוזבת אותה גם כשהיא עצמה הופכת לאם. אנה, שהייתה יפה בנעוריה, מצפה מכל הסובבים אותה לכלכל ולשרת אותה מבלי שתעבוד יום אחד בחייה, למרות העוני המרוד שבו חיה משפחתה. אליזה בתה חשה כלפיה אהבה, שהיא "משהו מקודש ובזוי גם יחד: לא שונה בהרבה ממה שמרגיש פרא נוכח צלם מבריק" (עמ' 391). אנה אדישה לאליזה, הדומה חיצונית לאביה, הנחות בעיניה, ואליזה ממשיכה להעריץ אותה ולטפל בה, בהיפוך תפקידים, עד למותה. עם מות האם נקטעים בפועל גם חייה של הבת. היא מסתגרת מהעולם בחדר מבודד, הלימבו שלה, ואינה מסוגלת להשלים את התבגרותה ולצאת לחיים עצמאיים.
בהאי של ארתורו (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1997; מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו), שממנו שאלתי את הכותרת לרשימה זו, מספר ארתורו על ילדותו המאושרת והאידילית באי נידח במפרץ נאפולי. הוא גדל בכוחות עצמו כמעט, ילד טבע נטול השגחה הורית. אביו וילהלם, צעיר מאוד בעצמו, הוא מעין ילד נצחי, הוא בא והולך כרצונו, ומסרב להתבגר ולקחת אחריות על חייו ועל בנו. "בעיני, עיני מי שלא יכול לייחס לו שום גחמה אנושית, היה זעפו מלכותי כמו היחשכות היום, אות ברור למאורעות מסתוריים, חשובים כמו ההיסטוריה העולמית" (עמ' 28). הבן מעניק לאביו מעמד נשגב; אחד הפרקים הראשונים נקרא "היופי" והוא בעצם כולו שיר הלל לאביו, ליופיו, לחוזקו ולאצילותו. למעשה ארתורו, שמצהיר שאינו מאמין באלוהים, יוצר לעצמו דת פרטית, עם עיקרי אמונה שהוא מכנה "ודאויות", הכוללים שישה דיברות, שמחציתם מתייחסים לאב. הדיבר הראשון הוא: "סמכותו של האב היא קדושה!" (עמ' 30). ואכן, ארתורו עובד את אביו כמו אל או אליל אנושי; אלוהים מת ואביו תפס את מקומו: "לפני שאני מוסר לידיו את חפיסת הסיגריות, אני נושק לה בהיחבא" (עמ' 61). יש בדת שלו תשמישי קדושה (השעון, מסכת הצלילה, הפגיון האלג'יראי), וטקסי פולחן דתי של הבאת מנחה (כמו הסיגריות או חיפוש השעון האבוד במים). וילהלם אינו עיוור להערצת בנו, נדמה שהוא מטפח אותה ושואב ממנה הנאה מרושעת. ההתעללות שלו בארתורו היא מכוונת.
"מוטב היה לו היית מפילה אותי, או חונקת אותי במו־ידיך כשנולדתי, במקום להזין ולגדל אותי עם אהבתך הבוגדנית. אהבתך המוגזמת והמסולפת, שמיכרת אותי אליה כמו להרגל רע חשוך־מרפא" (ארצ'לי, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2003; מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו; עמ' 105). גם ברומן ארצ'לי מוצגת מערכת יחסים אובססיבית בין ילד להורה. המספר, מָאנוּאֶלֶה, מספר על ילדותו ועל הקשר עם אמו, ארצ'לי. ילדותו המוקדמת מצטיירת כגן עדן זוגי, שבו היה לאב תפקיד משני בלבד. ארצ'לי, מהגרת ספרדייה ברומא, מבודדת מהעולם ועוטפת את בנה הצעיר באהבה. הרומן מתאר את תהליך ההתבגרות של מאנוּאלה כגירוש מאותו גן עדן: אובדן היופי, שבירת האינטימיות ביניהם, התרחקות ולבסוף התנכרות. בניגוד לרומנים הקודמים, ארצ'לי בתחילת הרומן היא אמנם אם צעירה ולא מנוסה, אך היא מלאת אהבה וחום, היא אינה דמות נרקיסיסטית מטבעה. התנהגותה משתנה בעקבות האירועים, הניסיון להתאים את עצמה לבעלה ולמעמדו, מות בתה התינוקת ולבסוף המחלה שמביאה למותה. במקרה זה האם רוממה את הילד הפעוט לדרגת מלאך, וההערצה הפולחנית הייתה הדדית, ואולי לכן הגירוש והנחיתה היו קשים כל כך, עד לכאב שמנואלה לא הצליח להתגבר עליו לעולם.
בשלושת הרומנים הללו ההורים לכודים במרדף אחר סיפוק המאוויים המיניים שלהם: אנה יוצרת זוגיות מדומיינת עם אהובה המת, וילהלם אחוז תשוקה הומוסקסואלית לאסיר וארצ'לי מתירה כל רסן בשלהוב נימפומני. הילדים, על סף הבגרות, עדים להתנהגות הוריהם, שהיא בלתי מובנת, מאיימת או משפילה עבורם. ההורים שקועים בעולמם, במאבק ההישרדות או התשוקה שלהם, ואף אחד מהם אינו מוטרד במיוחד מהאופן שבו מצטיירת דמותו בעיני הילד או בצרכיו הפיזיים והנפשיים.
מעניין לשים לב לאופן שבו נתפסת ההורות באחד הסיפורים המוקדמים ביותר של מורנטה: "הרומן על בֶּפִּי הקטן" (Romanzo del piccolo Bepi) התפרסם לראשונה ב־1933 בשבועון נובלה. זהו סיפור קצר, עמודים אחדים בלבד, המכיל את הנושאים שילוו את מורנטה גם ברומנים הגדולים והמאוחרים שלה: אהבה יצרית נואשת, בגידה, הונאה בזוגיות, ובפרט ביחס לאבהות; אבל הרגש ונקודת המבט המשמעותיים ביותר הם של הילד הזנוח. הילד שמביט בהערצה אל הוריו, אוהב אותם בכל ליבו, ונשאר שקוף מבחינתם. הוא לכל היותר כלי משחק בדרמה הרומנטית שמתחוללת ביניהם: "החדר היה אפל כמעט, כי האור לא דלק, אלא רק המנורה של המדונה. אמא ואבא התחבקו: האיש האומלל והאישה האומללה התפייסו והתנחמו זה בזה. אבל בפינה שהאפלה הסתננה אליה ראשונה, מאחור, בֶּפּי הקטן היה לבדו."
"המנורה של המדונה", כלומר הילת האיקונין הקתולי, משווה נופך דתי לסצנה שבה ננטש הילד. הגיבורים של מורנטה אתאיסטים במפגיע, והסביבה הקתולית מוצגת לא פעם באור נלעג, בין שמדובר באוסף המדונות של אמו החורגת של ארתורו או בצליינות־קבצנות הגרוטסקית של אמו של אדוארדו, האהוב המת של אנה בכזב וכישוף. הפולחן הדתי מועתק אל דמות ההורה הנערץ, שתופס את תפקיד האל. האל ההורי ניחן ביופי, עוצמה, ולרוב גם בהתנשאות מעל שאר בני התמותה. הרגע שבו מת האל, בין שזהו מוות ממשי (של אנה ושל ארצ'לי) או מוות מטפורי (כאשר ארתורו מבין את אפסותו של אביו), מחולל משבר שאין ממנו תקומה עבור הילדים. אליזה נשארה כלואה מרצון בחדרה, מנואלה חי כגבר דחוי בשולי החברה, וארתורו? ארתורו מפליג בסוף הרומן אל הלא־נודע, שממנו הוא מספר את סיפורו בלשון עבר. אנו לא יודעים אם יצליח לבנות לו חיים חדשים, אם כי הסופרת השאירה לנו רמז דק בשיר המופיע בהקדשה: "ולעולם לא תדע את החוק/ שאני כמו רבים אחרים, לומדת – שאת לבי ניפץ: מעבר ללימבוס אין שום אליזאום" (האי של ארתורו, עמ' 7).
אפשר לזהות בכתיבתה של מורנטה שתי נקודות מבט בזיקות שבין ילדים להוריהם: האחת היא של הסופרת הילדית, שמזדהה עם המבט המעריץ של הילד על הוריו, השנייה היא של הסופרת הבוגרת, שמפנה אצבע מאשימה אל ההורים הנרקיסיסטים, על שהם כובלים את הילד עד שאינו מסוגל להשתחרר מהם בבגרותו. מי מהן הייתה קרובה יותר לליבה של אלזה מורנטה? בימים אלו אני מסיימת לתרגם ביוגרפיה של נטליה גינצבורג. שתי הסופרות הגדולות היו גם חברות טובות. בשנת 1966 עלה לראשונה על הבמה מחזה פרי עטה של גינצבורג, ומורנטה הגיעה להצגת הבכורה. לפי המסופר בביוגרפיה היא יצאה בזעם, הלכה הביתה וכתבה מיד מכתב נזיפה חריף לחברתה. אחד המשפטים האחרונים במחזה מוסב על אימהוֹת: "אבל בשלב מסוים יש גם הצדקה לשלוח אותן קצת לעזאזל, לא? אפשר עוד לאהוב אותן, אבל לשלוח אותן קצת לעזאזל." (נטליה גינצבורג, איפה הכובע שלי?, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2021; מאיטלקית: שירלי פינצי לב; עמ' 87). נדמה לי שמורנטה סירבה להשלים עם העמדה הזו ולמחול על הורות לקויה.
.
שירלי פינצי לב, מהנדסת מחשבים שפנתה לעסוק בספרות. כתבה תזה על הרומנים של אלזה מורנטה וכיום היא מתרגמת ספרות מאיטלקית ומרצה עליה.
.
» לקריאת הסיפור "הרומן על בֶּפִּי הקטן", בתרגומה של שירלי פינצי לב, בגיליון זה של המוסך
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
