.

מי שומר עלייך?

שרון סילבר־מרת

.

נשרתְּ ישר לתוך מושב הנוסע של טרמפ זה או אחר.

הכביש עובר מתחת לצוק, ממשיך צפונה, דרומה.

אין לך גבול: קח אותי צפונה, את אומרת לנהג המופתע. או דרומה.

שם, במושב הנוסע של הטרמפ את מממשת את זכות העישון: את מעשנת על הכביש הישן, על כביש החוף, מעשנת בעלייה לירושלים, בכבישים הקטנים של עמק חפר.

מי שומר עלייך?

במהלך החופש הגדול ראובן חנוכה דחף ערימה מסובכת של כיסאות לזוּלָה שמתחת למדרגות. כל שנה הוא מזיז את ערימות הכיסאות ממקום לא מתאים למקום לא מתאים, אבל השנה הוא התעלה על עצמו וחסם את המחבוא של העישון.

מתחת לערימה, על מרצפות הבטון, שמש אכזרית של תחילת ספטמבר מפוררת את בדלי הסיגריות של השנה שעברה. את מזהה את הבדלים של אגמי לפי הליפסטיק הכתום שעל הפילטר. אבל השנה את לבד, אגמי אמרה שאין סיכוי שהיא חוזרת לכאן, ועכשיו שלוש בנות לא־מעשנות מ־י"ב יושבות על המדרגות. הן כותבות במחברות שפתוחות להן על הברכיים, ולא מבחינות במפלצת מיליון הרגליים שמתברזלת ממש מתחת לישבנים שלהן, גוהרת מעל לבדלים ושאריות הליפסטיק של אגמי, כאילו שבתוך סבך הרגליים יש לה גם פֶּה. אחת הבנות שעל המדרגות מקריאה משהו מהמחברת. שתי האחרות מתלהבות.

אין לך מה לחפש כאן.

אחרי הצלצול יש שיעור אזרחות. המורה מסביר משהו על זכויות וחובות. את עושה לו זין מתחת לשולחן המתנדנד, בשתי הידיים: זין אחד לזכויות ואחד לחובות. כי מה עם זכות העישון?

את יושבת בשולחן אחורי. בשנה שעברה חלקת את השולחן הזה עם אגמי. עכשיו יושבת לידך ילדה שבמהלך החופש שכחת את שמה. את יכולה להציץ במדבקה שעל המחברת שלה, אבל את מעדיפה לא לדעת. אולי בכלל אין לה שם? את לא בודקת. את ממציאה לה שם: אן רובינסון.

את פותחת מחברת ובעמוד הראשון מציירת את אן רובינסון יושבת מתחת להר הכיסאות של ראובן חנוכה. הכיסאות סבוכים, כמו משחק חשיבה שמישהו לא הצליח לפתור. לא ברור איך אן רובינסון שבציור השתחלה לשם, אבל נראה שנוח לה. היא מעשנת סיגריה מגולגלת. קרני שמש רכה חודרות לחללים שבין הרגליים הבַּרְזיליות, מאירים רסיסים גאומטריים של עשן שמרחפים ברווחים שבין לבין. השמש הרכה… אין סיכוי לצייר דבר כזה בעט כדורי דולף, אבל את מה שאת לא מצליחה לצייר את משלימה בראש.

אן רובינסון והציור עוזרים לך לסחוב עד סוף השיעור.

בהפסקה השנייה את הולכת ישר לשירותים. רק התא האחרון ננעל עד הסוף, ואליו את נכנסת, ונועלת. את מתיישבת על מכסה האסלה. את לא מעשנת, כי מישהי בטוח תיכנס ותריח את העשן ותלשין, ואז יביאו איזה מורה שיצעק: תצאי או שאנחנו שוברים את הדלת! ומי ששובר דלתות זה הרי פותח לו את התיאבון להמשיך ולשבור עוד דברים. אין לך כוח לזה. את סתם יושבת. את משעינה מרפקים על הברכיים ומסתכלת על הנעליים: אולסטאר ימנית שחורה, אולסטאר שמאלית שחורה.

את נשארת גם אחרי הצלצול של סוף ההפסקה. את בוחנת את הנקודות והכתמים שעל הבלָטות. אין לך בעיה לשבת כאן. אם תרצי להשתין את במקום הנכון, רק חבל שאין נייר טואלט. אולסטאר ימנית, אולסטאר שמאלית. מאחורי הדלת הנעולה הזמן אינסופי: את תחליטי אם לפתוח או לא לפתוח. אולי לא תפתחי לעולם.

את מוציאה את העט הדולף מתחתית התיק, בין הטבק למצית, ומציירת עשן כחול שמסתלסל בספירלה סביב המתקן הריק של הנייר טואלט, וממשיך ומתפצל, נחילים־נחילים כחולים שמתפתלים סביב הדברים שכתובים על הקיר, גם מה שכתוב עלייך ועל אגמי.

מחוץ לשירותי הבנות המסדרונות שקטים. רק הצעדים הא־סימטריים של ראובן חנוכה נמרחים על הרצפה של המסדרון, מתרחקים, נעלמים, מתקרבים. את שומעת אותו נעצר בפתח. הוא בטח בא לתקן משהו. הגיוני, שום דבר פה לא עובד חוץ מהמנעול של התא שלך: הברזים דולפים, המרצפות מתנדנדות, המתקן של הסבון־ידיים ריק, כי ראובן חנוכה רק יודע להזיז ערימות מבורדקות של כיסאות ממקום למקום ולדבר בקול גבוה, בעיקר לעצמו.

את נושמת בשקט. אוושת האוויר בנחיריים לא תסגיר אותך.

בפתח חדר השירותים ראובן חנוכה נושם רגיל, ואז הוא אומר: הלו.

את קופאת על מכסה האסלה.

הלו, יש פה מישהי? הקול של ראובן חנוכה דק ורוטט וממש לא מתאים לשני־מטר־מאתיים־קילו איש שהוא: יש פה מישהי? סיימת שם? הוא שואל שוב, והקול הגבוה שלו נוסק מעל לתאי השירותים כמו רחפן שרואה הכול אבל לא נדחף לך לפרצוף.

אני כאן, את עונה מבעד לדלת הנעולה של התא. הקול שלך נשמע לך עבה וגס.

את לא רוצה להיתקע בשירותים עם ראובן חנוכה. את מחזירה את העט לתיק ומציצה מתחת לדלת התא. הוא כבר לא שם. את יוצאת למסדרון.

ארגז כלים כחול מונח על הרצפה בפתח השירותים של הבנים. ראובן חנוכה, גבו מופנה אלייך, רוכן מעל הכיור האמצעי. הוא מנסה את הברז.

אין מים, הוא אומר בלי להסתובב אלייך.

את אומרת: סיימתי בשירותים, אם אתה צריך להיכנס ..

וראובן חנוכה אומר: פּסדר, ואז הוא אומר: לא נכנס שיש בנות.

את פונה ללכת, שוקלת אם לחזור לכיתה או לעוף מכאן ולמצוא מקום לעשן בשקט, כשראובן חנוכה עדיין בגבו אלייך אומר: מצטער על הזוּלה.

את עוצרת וּמביטה בו שוב: גב גדול ושמן רכון מעל הברז האמצעי של הבנים. איך הוא יודע שזאת את, העישונים בזולה? הוא זיהה אותך לפי הקול?

ראובן חנוכה לא מסתובב אלייך. הוא אומר: זה נתנזון אמר לי לחסום שם, הוא לא רוצה להסתבך עם משרד החינוך על עישונים וזה.

אה.. את אומרת, אני לא…

אבל האמת, ראובן חנוכה ממשיך, לא חראם על הריאות?

בהמשך, אחרי שתיחלצי מכאן ותיסעי, לפה, לשם, ותעשני המון סיגריות ואז תעברי ליבשת אחרת; אחרי שנעלי אולסטאר יֵצאו מהאופנה ויחזרו שוב בגרסת פלטפורמה ואז שוב יצאו; אחרי שאגמי תתקשר אלייך במפתיע אחרי עשור, אולי שניים; ומכל המתלהבות והמלשינים והילדות בלי־שם והחובות והזכויות והשולחנות המתנדנדים והמרצפות השבורות והברזים בלי מים, את תזכרי בעיקר את הגב של ראובן חנוכה, ואת הקול הרחפני שלו: מצטער על הזולה. לא חראם על הריאות?

את פונה ללכת ויורדת לקומת הכניסה.

ראובן חנוכה שכח לסגור את דלת המחסן שלו, כוך קטן שהקצו לו ליד המזכירות. את מציצה מבעד לסדק, לא מעיזה להיכנס לחדר החשוך. כשהעיניים מתרגלות לחושך את מזהה את הרגליים הברזיליות. איך הוא מצליח להיכנס לכאן? הכיסאות כלואים זה בזה, כל רגל מושכת לצד אחר. בחושך נראה שפקעת הכיסאות ממשיכה הרבה מעבר לקירות המחסן, שולחת זרועות ורגליים למסדרונות ולכיתות. את נשענת על המשקוף. לרגע נדמה שמשהו מביט בך מתוך החלל השחור, אבל ראובן חנוכה לא שם, הוא עדיין מסתבך עם הברז האמצעי של הבנים שבקומה הראשונה.

את יוצאת לחצר, הולכת להיפרד מהבדלים של אגמי שמתחת למדרגות, ויוצאת מהשער בפעם האחרונה, כי למחרת בבוקר לא תרדי מהאוטובוס בתחנה של בית הספר. את תמשיכי לתחנה הסופית ותלכי ברגל עד לטרמפיאדה.

ראובן חנוכה מת בחופשת חנוכה.

זה נשמע כמו בדיחה אבל את לא צוחקת כשאגמי מספרת לך את זה בשיחת טלפון.

את עומדת ליד החלון: שלג מכסה את החצר. גם המגלשה שליד השער מכוסה שלג, והענפים העירומים של עץ התפוח.

את שומעת, אגמי אומרת, הוא בכלל לא היה כל כך זקן. היה לו דום לב או משהו.

מבעד לחלון, עטוף בסוודר פסים שיָרש מאחד החברים בכפר, הילד שלך טופח בידיים חשופות על קיר מעוגל של איגלו קטן. אביו מפנה את השלג מהערוגות שליד הגדר.

בטלפון, אגמי אומרת: תשמעי, זה קצת מוזר, מצאו במחסן שלו המון פסלים. הוא הלחים אותם מכיסאות שבורים, עשה מהם חתולים וג'ירפות ואריות, כל מיני יצורים.

את פוחסת אף אל השמשה הקרה. קרני שמש כתומות מלטפות את תלוליות השלג.

אגמי אומרת: פסלים ממש מכוערים. היו שם איזה אלף, בקושי הצליחו להוציא אותם מהדלת של המחסן. שנים הוא עשה את זה במקום לתקן את הברזים או לסדר את הכיסאות בצורה הגיונית.

במרחק יבשת ושני אזורי זמן אגמי שואפת מסיגריה: ועשו לו תערוכה במתנ"ס, היא אומרת. כתבו בשלט שראובן חנוכה היה אמן סביבתי כי הוא מחזר כיסאות. איזה דפוקים.

מי שומר עלייך?

לא ירדת מהאוטובוס בתחנה של הבית ספר. המשכת לטרמפיאדה, עמדת בשולי הכביש, מתחת לצוק, בשמש החורכת של תחילת ספטמבר.

קח אותי צפונה, אמרת לנהג זה או אחר, וגם אם הוא לא עישן, גם אם שנא ריח של סיגריות, הוא אמר לך: כן, בטח מותק, תעשני בכיף. את הרי יודעת: הוא יעשה מה שצריך כדי שתישארי במכונית.

עישנת עד שכל הארץ נהייתה מקושקשת בנחילי עשן מהסיגריות שלך: בסיבוב של עפולה, בכבישים של הנגב, בירידה לטבריה, בעלייה לכרמל. כשכבר לא היה אפשר לנשום פה מרוב עשן עברת יבשת שלמה שמאלה, והפסקת לעשן כשנכנסת להיריון, ואז חזרת לעשן והפסקת וחזרת עד שהפסקת סופית, כי גם שם מפלצת הכיסאות של ראובן חנוכה מצאה אותך, נאמנה יותר מכל חבר, חוצה קווי אורך ורוחב, דוהרת אליך מאזור זמן לאזור זמן, הקול הרחפני רוטט מתוכה: יש פה מישהי? לא חראם על הריאות?

.

שרון סילבר־מרת כותבת, מציירת ועוסקת בתיאטרון חזותי ותיאטרון בובות. זוכת תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת תשפ"א. סיפור הביכורים שלה, "מעט אור גשמי", פורסם בגיליון 95 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך, שהוקדש כולו לבעלי חיים: "יוז'יק", סיפור מאת אמיר פלג

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת דפנה לוי

.

מתיאה מרטינסן שוכבת במיטה ותוהה אם יש לה דרך לאגור את המעט שנותר מחייה, עד שתדע מה לעשות בהם. היא כמעט בת מאה, ואת מרבית חיה היא בילתה בבדידות, מיעטה לצאת מן הדירה ונרתעה מליצור קשרים עם בני אדם אחרים. בעלה, אפסילון, שהיה השותף היחיד בבועה שבתוכה חיה, הלך לעולמו והותיר אותה, כדבריה, עם לב שהיה פעם עינב ועתה הוא צימוק. היא מנסה לנחש מה ימית אותה בסופו של דבר: הידיים? הרגליים? האם חלק זה או אחר של גופה רדום? ואולי בסוף יהיו אלה השקדים, שאי אפשר לסמוך עליהם. ״כדאי אולי שאכבה את האור,״ היא חושבת. ״אבל זה לא באמת משנה, מלאך המוות יכול לראות גם בחושך.״

מתיאה, המתגוררת בפרוור של אוסלו, מבוהלת מן האפשרות שזמנה קצר והיא עתידה להסתלק מן העולם בלי להשאיר בו חותם. היא פותחת את הבוקר בקריאת מודעות האבל וחשה הקלה גדולה לגלות ששמה עדיין לא מופיע שם, אבל חרדה מהאפשרות שאיש לא ידע כשתמות ואיש לא יזכור אותה. השכנים מהדלת ליד, היא מספרת, הם היחידים המודעים לקיומה, אבל גם הם לא יחושו בהיעדרה ובוודאי לא יתגעגעו אליה. היא נחושה לומר או לעשות משהו משמעותי, אבל אין לה מושג מה, והניסיונות שלה – מוזרים, מגוחכים ובעיקר מכמירי לב – כושלים בזה אחר הזה.

ככל שאני ממהרת אני קטֵנה הוא סיפור על בדידות המציע מבט מזווית אחרת. סיפורה של מתיאה, הישישה המנותקת, הכמעט שקופה, אינו סיפור של הזנחה. אחרי הכול, היא חיה במדינה מתוקנת שבה קצבאות הזִקנה מתוקצבות וגם אלמנות המתגוררות בגפן מסוגלות לשלם את חשבון החימום בחורף. ההסתגרות של מתיאה החלה כבר בגיל צעיר, בחרדה חברתית שהלכה והתעצמה עם הזמן, וכעת ייתכן – הדבר לא נאמר במפורש – שנוספה לה התחלה של דמנציה, ומתוך התודעה שלה מזומנת לנו האפשרות לראות כיצד מרחק מאנשים אחרים, ממבטים אחרים, גורם לנו לאבד את היכולת לראות את עצמנו, וכיצד התודעה הולכת ומתעוותת ככל שאנחנו מתכנסים בתוכה, כשאנחנו מביטים בחיים מן הצד, בלי שיש לידינו מישהו שיכול לשקף את מחשבותינו או לתת להן קנה מידה.

בדידותה של מתיאה מופרת לעיתים כשהיא יוצאת אל הסופרמרקט – אחרי שהציצה בעינית ובדקה שאין איש בחדר המדרגות, ולכן אין סכנה שיתרחש מפגש מביך או אולי מפחיד עם הזולת – כשהיא רוכשת צנצנות ריבה וכשהיא חולפת על פניו של גבר תימהוני בפארק. גם אפסילון, בעלה המנוח, מופיע מדי פעם בזיכרונותיה, ואף שהוא מת נוכחותו מוחשית מאוד בריק של חייה. האנקדוטות הרבות מחייהם של מתיאה ואפסילון ארוגות אל תוך מחשבות ההווה ותוכניות העתיד שלה, וכמותן הן עגומות אבל גדושות רגעי קרבה מחממי לב. אפסילון, שהיה סטטיסטיקאי, דווקא הביט בעולם באופטימיות אף שהיה אקסצנטרי לא פחות מרעייתו. הוא מיעט במילים והעדיף לשקוע בחישובים שהעניקו סדר ומשמעות לדברים. גם בשיחות האישיות ביניהם הוא העדיף לתת דוגמאות מעולם הסטטיסטיקה והמתמטיקה, כולל דיאגרמות ומשוואות – הרגל שהוא אינו חורג ממנו גם כשהוא מספר לה על אישה שהוקסם ממנה. למעשה, הם חברו זה לזה בתיכון בזכות הסטטיסטיקה, או ליתר דיוק בזכות החריגה ממנה: מתיאה – הילדה שאיש מעולם לא מצא במשחקי מחבואים והבקבוק מעולם לא הצביע עליה במשחק ״אמת או חובה״ – הוכתה על ידי ברק פעמיים ברציפות. אפסילון, כמובן, לא יכול היה להתעלם מהנתון החריג והמרתק הזה.

מאחר שמתיאה אינה משוחחת עם אחרים, אינה עדה מקרוב לחוויות חיים שונות משלה ואינה חולקת את מחשבותיה או פחדיה עם איש, הרעיונות שהיא הוגה בניסיונה לא להישכח הם משונים, בלשון המעטה: היא שוקלת לתלות תמונה של עצמה ולהכריז על עצמה כעל נעדרת, היא יוצאת לרחוב כשהיא עונדת את השעון של בעלה בתקווה שמישהו ישאל אותה מה השעה, היא מצלצלת שוב ושוב למודיעין הטלפוני ומבקשת את המספר שלה עצמה כדי לשבור איזה שיא מדומיין של בקשות והיא קוברת כמוסת זמן בחצר. המעשים הללו, המינוריים וחסרי הסיכוי, מספקים את ההומור השחור והרגש שהספר מצטיין בהם, אבל חשוב מזה – הם עומדים בניגוד גמור לצו הפופולרי הקורא להגשמה עצמית ולמיצוי מלא של הרגע ובוודאי של החיים, ולכן מעלים את התהייה מה אנחנו באמת משאירים אחרינו ואם למטרות שאנחנו מציבים לעצמנו יש משמעות כלשהי, מלבד זו שאנחנו מעניקים להן.

מתיאה היא גיבורה נדירה בספרות. היא מוזרה, אבל לא באורח קיצוני שהופך את המוזרות לסקסית או ראויה לתצוגה בקרקס. היא נרעדת כעלה נידף (אפילו פתק שנכתב באותיות גדולות מבהיל אותה כל כך שאין לה אומץ להמשיך לקרוא), אבל היא אינה בלתי שפויה או אלימה ואף שלא ברור אם היא פוחדת יותר למות או להמשיך לחיות כך, אנחנו מלווים אותה במטבח כשהיא אופה מרנג ולא כשהיא שוקלת לקפוץ מהגג. היא לא הייתה מעולם יפהפייה או כוכבת, היא אינה מסתורית והיא אפילו לא מסוג הזקנים הסקנדינביים שקופצים מהחלון ויוצאים למסע סביב העולם, מארגנים מסיבות סמים או שודדים בנק.

אז מה היא כן? היא אמיתית מאוד. היא אישה שחיה בחברה מערבית נינוחה, שהמוסדות שלה יעילים והיא מספקת את צורכי המחייה של אזרחיה, אבל – כפי שהמתרגמת דנה כספי מסבירה באחרית הדבר של הספר – המארג החברתי שלה אינו הדוק כשהיה, העזרה ההדדית היא זיכרון רחוק להתרפק עליו והקפיטליזם הביא עימו, כמו לכל מקום אחר, מידה גדולה של ניכור.

הניכור הזה צורב, מעליב ומשבש את תפיסת המציאות – וסקומסוולד, שכתבה את הספר בגיל צעיר להפליא, בשנות העשרים המוקדמות שלה, מיטיבה להביט בו מתוך תודעתה המשתבשת של הקשישה. מתיאה, שבילתה שנים רבות בסריגה של מחממי אוזניים וניסיון להמציא פתגמים בחרוזים, נכבשת כולה על ידי צורך שמעולם קודם לא הטריד אותה, על ידי החרדה שמא תימחק. בעולם שלה סביר מאוד שכך יקרה, אבל בעולמם של קוראיה דווקא העיסוק האנושי הכן, הקודר אך המלא חיוּת בבדידות ובפחד מן המוות הופך אותה לדמות בלתי נשכחת.

.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, בעלת הפודקאסט "על החיים ועל המוות", חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ וחברת מערכת המוסך.

.

שֶרְסְטִי אָנֶסְדָטֶר סְקוּמְסְווֹלְד, "ככל שאני ממהרת אני קטֵנה", ספריית רות, מנורווגית: דנה כספי.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך, שהוקדש כולו לבעלי חיים: דפנה לוי על "הכלבה" מאת פילאר קינטנה ועל The Friend מאת סיגפריד נונז

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן