.
שמרנות היא אסון – לא רק בפוליטיקה אלא גם בספרות
רון דהן
.
בדבר אחד צודק יובל שמעוני במאמרו "סלינו על כתפינו, אבל לא רק הם", שפורסם במדור הספרות של מוסף "7 לילות" בתאריך 29.7.2022. אם הוצאות הספרים לא ישכילו לטפח דור חדש של סופרים וסופרות, הן יגזרו כליה על עצמן ועל השוק כולו, שגם ככה נמצא בפרפורי גסיסה. ברגע שהסופרים הוותיקים יעברו מן העולם, ייוותר בור ריק, חלול, שיגדע את הענף שעליו כולנו יושבים – סופרות, עורכים, מבקרים, חנויות ספרים.
המאמר עצמו עוסק בסיבות, לדעתו של שמעוני, למצבם העגום של סופרי הביכורים וספרי הביכורים בעברית. למעשה זהו מאמר תגובה לטענתו של הסופר והעורך עודד וולקשטיין, שפורסמה בשבוע שלפני כן במסגרת ריאיון, ולפיה סופר צעיר שאין לו רשת קשרים בעולם הספרות לא יצליח להוציא את ספרו לאור. לדעתי המאמר של יובל שמעוני הוא מאמר אומלל שמזיק לספרות ששמעוני כל כך אוהב ושהוא עצמו משמש חלק נכבד ומכובד ממנה.
ראשית, כותב שמעוני, ספרי ביכורים שיצאו בהוצאה שהוא אחד מעורכיה זכו במשך השנים בלא מעט פרסי ספיר לספר ביכורים, ואחרים היו מועמדים ולא זכו. הוא מציין זאת כדי להוכיח שהנה, בהוצאה שהוא עובד בה זה שנים רבות כן יוצאים ספרי ביכורים ללא מימון המחבר, ואף זוכים בפרסים. זה נכון כמובן, והפרגון כולו ראוי לעם עובד, שלא מוותרת על ספרי ביכורים. יחד עם זאת, ההצגה של פרס ספיר כהוכחה להצלחה הוא, בעיניי, מוטעה. ספרי עם עובד זוכים בפרסים ובהערכה מפני שהם בדיוק החומר שוועדות הפרסים אוהבות. רומנים ריאליסטיים, נטורליסטיים, המנסים לתפוס רגע בישראליות או להדהד את ההיסטוריה היהודית. ספר הביכורים האחרון שיצא בהוצאה הוא דוגמה מצוינת: ללכת למקום אחר מאת רחל גץ־סלומון, שעוסק בין היתר בשואת יהודי תוניסיה ומסופר מנקודת מבטה של אישה מבוגרת המתגוררת בחיפה. לא יהיה מופרך להאמין שהיא תהיה מועמדת לפרס ספיר גם כן. ירח לדורי פינטו (2020) מתרחש בשכונת עמק רפאים בירושלים בערב נחיתת אפולו 11 על הירח, המטבח האחורי לרומית סמסון (2021) עוסק בדרמה משפטית סביב יוזמת נדל"ן. ועוד, בשנים האחרונות, האצבעות על הגבעה לאיתן דרור־פריאר (2015) עוסק בין היתר בהלם קרב. ולא רק בספרי הביכורים כמובן: בנגאזי־ברגן־בלזן ליוסי סוכרי (2013) עוסק בשואת יהודי לוב, וגדר חיה לדורית רביניאן (2014) עוסק ביחסים בין פלסטיני לישראלית. כל הספרים שמניתי ועוד רבים אחרים הם ספרות שהריאליזם שלה צר ופסיכולוגי ברובו, הטכנולוגיה כמעט אינה נוכחת, הטבע הוא רק שמועה והליבידו מתחבא. יחד עם זאת כולם ספרים מוצלחים, זוכי פרסים, אבל אלו נושאים מוכרים, לעוסים, שחוקים ומאוד אהובים באקדמיה, בוועדות הפרסים – בחלק די נכבד ממוסד הביקורת. עוד אחזור לנושא הזה בהמשך הדברים.
בעבר היה לי מנהג: לפתוח ספר מקור של עם עובד ולקרוא כמה עמודים, לראות אם השתנה משהו מבחינה סגנונית. לצערי תמיד התבדיתי. אותה שפה מדודה וחסרת אפיון, תחביר פורמלי וחסר דמיון. ספרות מגוהצת לטעמי, חסרת ליבידו במובן העמוק ביותר, פס ייצור של ספרות "טובה". עם עובד היא מפלגת המרכז של הספרות הישראלית, לטוב וגם לרע.
אבל ליובל שמעוני יש טענות כלפי הדור הצעיר, השפה העכשווית והטכנולוגיה, שבה הוא תולה את האשמה העיקרית ל"מגפת חוסר הראייה". לדבריו, "נזקי המגפה הזאת לספרות עמוקים, ואנחנו כבר נגועים בה בהמונינו". אחר כך הוא מתפייט על העבר, כשאדם יכול היה "לשבת ולהתבונן לאחור אל חוויות היום…". הוא מתרעם על הסמרטפון, על האפשרות לצלם הכול, ומתגעגע בנוסטלגיה לאלבומי התמונות של פעם. הוא מלין על שהזמן הושטח ל"עכשיו" נצחי, שאין אפשרות לעבד את הדברים, "ללוש אותם במחשבה ובלב" כדבריו, "לנסח אותם במילים קודם כל לעצמנו" ורק אז לשלוח להוצאות הספרים כתב יד שלם ומושלם.
לבסוף הוא גם טוען שסופרים צעירים שולחים כתבי יד עם טעויות כתיב, שאינם קוראים את גדולי הספרות, שהם ממהרים, עושים הכול בלחיצת כפתור, ואף מגייס אמירה של ארנסט המינגוויי שלפיה חייבים לקרוא את גדולי הספרות כדי לדעת את מי "לנצח".
ראשית, איני יודע באיזו מציאות חי שמעוני, אבל לרוב האנשים בעולם, ובכלל זה סופרים ואמניות, מעולם לא היה זמן לעבד את היום, ללוש את השפה ולכתוב בנחת. רובם, עד היום, צריכים להתפרנס ולעבור את המכשולים שהחיים המודרניים מספקים להם ובראשם חוסר זמן פנוי. ייתכן שמתי מעט אכן יכלו להתרווח להם ולכתוב בנחת, ואם שמעוני מתגעגע לחונטה הזו, שיבושם לו, זכותו של אדם להיות מנותק, גם אם הוא עורך חשוב ואמור להיות מחובר יותר. שנית, האמירה של המינגוויי היא אמירה אומללה, שכן אין צורך לנצח אף אחד, הספרות היא לא זירת קרב של סופרים גברים המתגוששים בינם לבין עצמם. זה בהחלט היה כך בעבר, אבל האם שמעוני מתגעגע לעבר הזה?
נוסף על כך, אני מתקשה להאמין שבעבר לא היו לסופרים או לסופרות שגיאות כתיב וטעויות איות כאלה ואחרות. זה עניין אנושי לחלוטין. אשאל אחרת: האם יובל שמעוני יכול לנהל שיחה עם בחור צעיר בן 24 למשל? האם הוא מבין את השפה? האם הוא לא נהפך לעילג ברגע שאינו מצליח לזהות את המסומנים של השפה העכשווית, המרעננת, המתקדמת, המרחיבה את העברית למגרש משחקים נהדר ולא תוקעת אותה בגטו של השפה הישנה, שכולה תוצר של פטריארכיה ומיליטנטיות?
לטכנולוגיה, כמו להרבה המצאות אחרות, יש יתרונות ויש חסרונות. אלה גם אלה אינם רלוונטיים כלל, כי המציאות אינה נוהגת על פי ערכים מוחלטים, אנכרוניסטיים ככל שיהיו, אלא לקיום עצמו ולמה שקורה בתוכו, והוא תמיד, מה לעשות, מורכב וחמקמק. מלבד זאת שהטענות של שמעוני הן חסרות תכלית ומעידות על פחד וחשש יותר מאשר על עמדה מוסרית ונבונה, הן בעיקר מעידות על חוסר הבנה של מה, בין היתר, עושה ספרות לאמנות טובה, והוא – לנסח את הזמן כפי שהוא, ללא עמדה שיפוטית אלא בדיוק עילאי, באירוניה, ברגש, ומתוך חיוב המציאות וללא כפיפתה לערכים ספרותיים מדומיינים.
יובל שמעוני חושף את ליבת המאבק הגדול ביותר של האמנות והספרות: המאבק נגד השמרנות, ונגד השמרנים. העמדה השמרנית ששמעוני מציג במאמר היא מהגרועות ביותר, מפני שהיא בטוחה בצדקתה הפונדמנטלית, ואין לה הצניעות הנדרשת להתפתחות ספרותית. נוסטלגיה, האמונה שפעם היה טוב יותר, היא מפלטו של השמרן. זה שקר, תמיד היה ותמיד יהיה. לצערי הרב הגישה השמרנית מגובה היטב בעולם הספרותי הישראלי, לפחות בחלקו, ונוגעת בכל חלקי הפאזל, החל בטקסטים עצמם וכלה במבקרים שמרנים, חוקרים שמרנים ולקטורים שמרנים. הספרות הישראלית היא מראה לפוליטיקה, וגם שם השמרנים מנצחים. חשוב לומר בפה מלא: השמרנות היא אסון לספרות, לחיוּת שלה, לחיוניות. אם מר שמעוני רוצה להבין מדוע אין קוראים, מדוע אנחנו מדשדשים בבינוניות, מדוע אין דור צעיר שמצעיד את הספרות קדימה, הוא צריך להסתכל במראה ולשאול את עצמו מדוע הוא מוציא ספרים שמרניים, שאמנם זוכים בפרסים אבל תוקעים את הרכבת.
ובנימה אישית: בתור משורר וסופר, בתור מי שהספרות הישראלית חשובה לו, כואב ומכעיס לקרוא מאמר כזה, מנותק, ששוב מבהיר לי ולשכמותי שאנחנו מפסידים במאבק על הספרות. שמה שהיה הוא שיהיה, ושלעורכים כמו יובל שמעוני יש הכוח להחליט מה "ספרותי" ומה לא. אנחנו זקוקים לדור חדש של עורכות ועורכים. דחוף.
.
רון דהן הוא משורר, סופר ועורך. הוציא עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה.
.