תגובה | אנחנו זקוקים לדור חדש של עורכות ועורכים. דחוף

רון דהן משיב ליובל שמעוני: על הספרות העברית לא רק לטפח דור חדש של סופרות וסופרים, אלא גם להיפטר מהשמרנות המו"לית

אורית ישי, מתוך הסדרה Blocked, הדפס למבדה סי־פרינט, 80X70 ס"מ, 2008

.

שמרנות היא אסון – לא רק בפוליטיקה אלא גם בספרות

רון דהן

.

בדבר אחד צודק יובל שמעוני במאמרו "סלינו על כתפינו, אבל לא רק הם", שפורסם במדור הספרות של מוסף "7 לילות" בתאריך 29.7.2022. אם הוצאות הספרים לא ישכילו לטפח דור חדש של סופרים וסופרות, הן יגזרו כליה על עצמן ועל השוק כולו, שגם ככה נמצא בפרפורי גסיסה. ברגע שהסופרים הוותיקים יעברו מן העולם, ייוותר בור ריק, חלול, שיגדע את הענף שעליו כולנו יושבים – סופרות, עורכים, מבקרים, חנויות ספרים.

המאמר עצמו עוסק בסיבות, לדעתו של שמעוני, למצבם העגום של סופרי הביכורים וספרי הביכורים בעברית. למעשה זהו מאמר תגובה לטענתו של הסופר והעורך עודד וולקשטיין, שפורסמה בשבוע שלפני כן במסגרת ריאיון, ולפיה סופר צעיר שאין לו רשת קשרים בעולם הספרות לא יצליח להוציא את ספרו לאור. לדעתי המאמר של יובל שמעוני הוא מאמר אומלל שמזיק לספרות ששמעוני כל כך אוהב ושהוא עצמו משמש חלק נכבד ומכובד ממנה.

ראשית, כותב שמעוני, ספרי ביכורים שיצאו בהוצאה שהוא אחד מעורכיה זכו במשך השנים בלא מעט פרסי ספיר לספר ביכורים, ואחרים היו מועמדים ולא זכו. הוא מציין זאת כדי להוכיח שהנה, בהוצאה שהוא עובד בה זה שנים רבות כן יוצאים ספרי ביכורים ללא מימון המחבר, ואף זוכים בפרסים. זה נכון כמובן, והפרגון כולו ראוי לעם עובד, שלא מוותרת על ספרי ביכורים. יחד עם זאת, ההצגה של פרס ספיר כהוכחה להצלחה הוא, בעיניי, מוטעה. ספרי עם עובד זוכים בפרסים ובהערכה מפני שהם בדיוק החומר שוועדות הפרסים אוהבות. רומנים ריאליסטיים, נטורליסטיים, המנסים לתפוס רגע בישראליות או להדהד את ההיסטוריה היהודית. ספר הביכורים האחרון שיצא בהוצאה הוא דוגמה מצוינת: ללכת למקום אחר מאת רחל גץ־סלומון, שעוסק בין היתר בשואת יהודי תוניסיה ומסופר מנקודת מבטה של אישה מבוגרת המתגוררת בחיפה. לא יהיה מופרך להאמין שהיא תהיה מועמדת לפרס ספיר גם כן. ירח לדורי פינטו (2020) מתרחש בשכונת עמק רפאים בירושלים בערב נחיתת אפולו 11 על הירח, המטבח האחורי לרומית סמסון (2021) עוסק בדרמה משפטית סביב יוזמת נדל"ן. ועוד, בשנים האחרונות, האצבעות על הגבעה לאיתן דרור־פריאר (2015) עוסק בין היתר בהלם קרב. ולא רק בספרי הביכורים כמובן: בנגאזי־ברגן־בלזן ליוסי סוכרי (2013) עוסק בשואת יהודי לוב, וגדר חיה לדורית רביניאן (2014) עוסק ביחסים בין פלסטיני לישראלית. כל הספרים שמניתי ועוד רבים אחרים הם ספרות שהריאליזם שלה צר ופסיכולוגי ברובו, הטכנולוגיה כמעט אינה נוכחת, הטבע הוא רק שמועה והליבידו מתחבא. יחד עם זאת כולם ספרים מוצלחים, זוכי פרסים, אבל אלו נושאים מוכרים, לעוסים, שחוקים ומאוד אהובים באקדמיה, בוועדות הפרסים – בחלק די נכבד ממוסד הביקורת. עוד אחזור לנושא הזה בהמשך הדברים.

בעבר היה לי מנהג: לפתוח ספר מקור של עם עובד ולקרוא כמה עמודים, לראות אם השתנה משהו מבחינה סגנונית. לצערי תמיד התבדיתי. אותה שפה מדודה וחסרת אפיון, תחביר פורמלי וחסר דמיון. ספרות מגוהצת לטעמי, חסרת ליבידו במובן העמוק ביותר, פס ייצור של ספרות "טובה". עם עובד היא מפלגת המרכז של הספרות הישראלית, לטוב וגם לרע.

אבל ליובל שמעוני יש טענות כלפי הדור הצעיר, השפה העכשווית והטכנולוגיה, שבה הוא תולה את האשמה העיקרית ל"מגפת חוסר הראייה".  לדבריו, "נזקי המגפה הזאת לספרות עמוקים, ואנחנו כבר נגועים בה בהמונינו". אחר כך הוא מתפייט על העבר, כשאדם יכול היה "לשבת ולהתבונן לאחור אל חוויות היום…". הוא מתרעם על הסמרטפון, על האפשרות לצלם הכול, ומתגעגע בנוסטלגיה לאלבומי התמונות של פעם. הוא מלין על שהזמן הושטח ל"עכשיו" נצחי, שאין אפשרות לעבד את הדברים, "ללוש אותם במחשבה ובלב" כדבריו, "לנסח אותם במילים קודם כל לעצמנו" ורק אז לשלוח להוצאות הספרים כתב יד שלם ומושלם.

לבסוף הוא גם טוען שסופרים צעירים שולחים כתבי יד עם טעויות כתיב, שאינם קוראים את גדולי הספרות, שהם ממהרים, עושים הכול בלחיצת כפתור, ואף מגייס אמירה של ארנסט המינגוויי שלפיה חייבים לקרוא את גדולי הספרות כדי לדעת את מי "לנצח".

ראשית, איני יודע באיזו מציאות חי שמעוני, אבל לרוב האנשים בעולם, ובכלל זה סופרים ואמניות, מעולם לא היה זמן לעבד את היום, ללוש את השפה ולכתוב בנחת. רובם, עד היום, צריכים להתפרנס ולעבור את המכשולים שהחיים המודרניים מספקים להם ובראשם חוסר זמן פנוי. ייתכן שמתי מעט אכן יכלו להתרווח להם ולכתוב בנחת, ואם שמעוני מתגעגע לחונטה הזו, שיבושם לו, זכותו של אדם להיות מנותק, גם אם הוא עורך חשוב ואמור להיות מחובר יותר. שנית, האמירה של המינגוויי היא אמירה אומללה, שכן אין צורך לנצח אף אחד, הספרות היא לא זירת קרב של סופרים גברים המתגוששים בינם לבין עצמם. זה בהחלט היה כך בעבר, אבל האם שמעוני מתגעגע לעבר הזה?

נוסף על כך, אני מתקשה להאמין שבעבר לא היו לסופרים או לסופרות שגיאות כתיב וטעויות איות כאלה ואחרות. זה עניין אנושי לחלוטין. אשאל אחרת: האם יובל שמעוני יכול לנהל שיחה עם בחור צעיר בן 24 למשל? האם הוא מבין את השפה? האם הוא לא נהפך לעילג ברגע שאינו מצליח לזהות את המסומנים של השפה העכשווית, המרעננת, המתקדמת, המרחיבה את העברית למגרש משחקים נהדר ולא תוקעת אותה בגטו של השפה הישנה, שכולה תוצר של פטריארכיה ומיליטנטיות?

לטכנולוגיה, כמו להרבה המצאות אחרות, יש יתרונות ויש חסרונות. אלה גם אלה אינם רלוונטיים כלל, כי המציאות אינה נוהגת על פי ערכים מוחלטים, אנכרוניסטיים ככל שיהיו, אלא לקיום עצמו ולמה שקורה בתוכו, והוא תמיד, מה לעשות, מורכב וחמקמק. מלבד זאת שהטענות של שמעוני הן חסרות תכלית ומעידות על פחד וחשש יותר מאשר על עמדה מוסרית ונבונה, הן בעיקר מעידות על חוסר הבנה של מה, בין היתר, עושה ספרות לאמנות טובה, והוא – לנסח את הזמן כפי שהוא, ללא עמדה שיפוטית אלא בדיוק עילאי, באירוניה, ברגש, ומתוך חיוב המציאות וללא כפיפתה לערכים ספרותיים מדומיינים.

יובל שמעוני חושף את ליבת המאבק הגדול ביותר של האמנות והספרות: המאבק נגד השמרנות, ונגד השמרנים. העמדה השמרנית ששמעוני מציג במאמר היא מהגרועות ביותר, מפני שהיא בטוחה בצדקתה הפונדמנטלית, ואין לה הצניעות הנדרשת להתפתחות ספרותית. נוסטלגיה, האמונה שפעם היה טוב יותר, היא מפלטו של השמרן. זה שקר, תמיד היה ותמיד יהיה. לצערי הרב הגישה השמרנית מגובה היטב בעולם הספרותי הישראלי, לפחות בחלקו, ונוגעת בכל חלקי הפאזל, החל בטקסטים עצמם וכלה במבקרים שמרנים, חוקרים שמרנים ולקטורים שמרנים. הספרות הישראלית היא מראה לפוליטיקה, וגם שם השמרנים מנצחים. חשוב לומר בפה מלא: השמרנות היא אסון לספרות, לחיוּת שלה, לחיוניות. אם מר שמעוני רוצה להבין מדוע אין קוראים, מדוע אנחנו מדשדשים בבינוניות, מדוע אין דור צעיר שמצעיד את הספרות קדימה, הוא צריך להסתכל במראה ולשאול את עצמו מדוע הוא מוציא ספרים שמרניים, שאמנם זוכים בפרסים אבל תוקעים את הרכבת.

ובנימה אישית: בתור משורר וסופר, בתור מי שהספרות הישראלית חשובה לו, כואב ומכעיס לקרוא מאמר כזה, מנותק, ששוב מבהיר לי ולשכמותי שאנחנו מפסידים במאבק על הספרות. שמה שהיה הוא שיהיה, ושלעורכים כמו יובל שמעוני יש הכוח להחליט מה "ספרותי" ומה לא. אנחנו זקוקים לדור חדש של עורכות ועורכים. דחוף.

.

רון דהן הוא משורר, סופר ועורך. הוציא עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

איך מציירים מערה חשמלית? מאייר ספרי חסמב"ה מספר על יגאל מוסינזון

כשגיורא רוטמן חיכה בתור לספרייה כדי לקרוא בילדותו את ספרי חסמב"ה הראשונים הוא לא דמיין שיום אחד יוצר החבורה המיתולוגית, יגאל מוסינזון, יתקשר אליו הביתה ויאמר: "מהיום אתה הצייר של חסמב"ה". אבל כמו מציאות חייו של מוסינזון שעולה על כל דמיון - זה באמת מה שקרה. זה הוביל לשיתוף פעולה בן 23 ספרים וחברות איתנה עליה מספר רוטמן לספרייה הלאומית: "הוא לא הפסיק לחשוב כמו ילד, אולי בגלל זה הבנו אחד את השני כל כך טוב"

גיורא רוטמן על רקע עטיפת ספר שאייר. באדיבות גיורא רוטמן

חסמב"ה היא כבר מזמן סמל ישראלי. יש את הדור שגדל על ספרי הדור הראשון, יש את אלו שהספיקו לקרוא בעיקר את הדור השני, ויש אפילו את הנכדים שלהם שנחשפו לסדרה "חסמב"ה דור 3". יגאל מוסינזון, מחבר הסדרה, הוא כבר מזמן אחד הסופרים שהכי מזוהים עם הישראליות. חייו המרתקים מעלים שאלות רבות על דמותו הססגונית של האיש שהמציא את ירון זהבי.

אחד האנשים שליוו את הסופר האגדי בעשורים האחרונים לחייו ואולי יכולים לענות על שאלות כאלה הוא גיורא רוטמן. לאחר שהספרים הראשונים בסדרה אוירו על ידי מאיירים גדולי שם כמו שמואל כץ ומ. אריה, קיבל רוטמן (75) את השרביט ואייר בעצמו מחצית מספרי הסדרה, יותר ספרי חסמב"ה מכל מאייר אחר. מהר מאוד הפך רוטמן ממאייר לאיש סוד וחברו של מוסינזון.

1
גיורא רוטמן בביתו. באדיבות המצולם

רוטמן הוא אדריכל במקצועו ומאייר ומצייר מאז שהיה ילד. כבר כשהיה בן חמש פורסם ציור ראשון שלו ב"דבר לילדים". אחרי שירותו הצבאי ובמקביל ללימודי אדריכלות, הוא כתב ואייר סיפורי קומיקס מבוססים אירועים היסטוריים, ז'אנר שהיה מאוד פופולרי בתקופה. הוא כנראה האדם המתאים – מלבד משפחתו של יגאל מוסינזון – שיכול לשפוך קצת אור על העבודה עם הסופר, האגדה והסוד.

"ליגאל ולי היה רומן ארוך מתחילת שנות ה-70 ועד מותו בשנת 1994", מספר רוטמן. "חלקנו שפה משותפת, הוא אהב את היצירתיות שלי כשם שאני אהבתי את שלו והיה בינינו חיבור שלא דרש הסבר".

1
יגאל מוסינזון. צילום: ישראל זמיר, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אם היית צריך להסביר בכל זאת את סוד הקסם המוסינזוני, איפה היית מתחיל?
"הסוד הגדול של יגאל הוא היותו ילד בנשמתו, סוג של סוד ידוע. קשה לנסות להכיל אותו במילים, הוא היה איש של המון דברים: של יצירתיות, של המצאות, של הרפתקאות, וכמובן גם נשים. סיפור חייו נשמע כמו משהו, שאם נקרא אותו בספר נחשוב שהוא מוגזם. זה איש שכתב, שמרד, שהיה גם בוהמיין וגם עבד כפועל בניין, הרפתקן שהלך לחפש נאצים בספרד, המציא פטנטים ומצא זמן למרילין מונרו. הרי זה מעבר לדמיון וזאת המציאות אצלו".

ואיך התחיל הקשר עם מוסינזון?
"הייתי אז סטודנט לאדריכלות בטכניון בחיפה וכבר היה לי קומיקס ב"הארץ שלנו". יום אחד צלצל הטלפון. מעברו השני של הקו שמעתי קול עמוק ששאל אם אני גיורא רוטמן. כשהשבתי בחיוב הוא אמר: 'מדבר יגאל מוסינזון ומהיום אתה הצייר של חסמב"ה'. הוא לא שאל, לא ביקש, פשוט הודיע לי. כמובן שאני מאוד התרגשתי – אני מהדור שגדל על ספרי חסמב"ה הראשונים. גדלתי עליו ופתאום הוא מבקש ממני לצייר את גיבורי הילדות שלי. כשאני הייתי נער, חיכינו בתור לקרוא את העותקים הבודדים שהגיעו לספרייה".

1
חבורת חסמב"ה. באדיבות גיורא רוטמן

והנה אתה הסטודנט הצעיר נכנס לנעליים של מאיירים שבעצם היו לאגדה…
"בהחלט! לפניי איירו את הספרים המאיירים שמואל כ"ץ, מ' אריה (אריה מוסקוביץ) ואשר דיקשטיין, שהיו ציירים מעולים. כ"ץ ואריה עבדו בשיטה אחרת לגמרי ממני, בשיטה שנקרא לה קווית, ציור קווי עדין ומעולה – אני זוכר שכילד מאוד התרשמתי מהציורים. הם יצרו הזדהות מיידית, בעוד שהם היו מינימליסטיים. דיקשטיין צייר יותר חי וגם אני, זה סגנון אחר ומוסינזון מאוד אהב את זה. עבורי זה היה מרגש להיכנס לנעליים הגדולות שלהם ועד היום אני מקווה שלא אכזבתי. האיורים שלי לקחו את חסמב"ה לכיוון אחר".

1
עטיפת "חסמבה בעלילות מלחמת המפרץ" באיורו של גיורא רוטמן. הוצאת שלגי, 1992

אתה זוכר את הפגישה הראשונה שלך עם מוסינזון, אגדת הילדות הזו?
"נפגשנו לראשונה אצלו בבית. עברנו על כתב היד הבא של חסמב"ה ובחרנו את הציורים ביחד. מאוד התרגשתי, אבל הוא עשה הכל כדי שארגיש נוח. אני זוכר שכשראיתי את כתב ידו, תהיתי ביני ובין עצמי איך להתמודד עם הכתב הזה. לקח לי בהתחלה זמן לקרוא את זה. כתב היד שלו היה מיוחד, הוא היה כותב ידני על דפי פוליו חלקים, לא עם שורות והכתב שלו תמיד נטה באלכסון למטה. אני חושב שהייתי בין היחידים שידעו לקרוא את כתב היד שלו. הוא היה נותן לי את כתב היד, אני הייתי מסמן איפה לצייר, לרוב זה היה ציור לפרק. היו בינינו אמון והבנה, וזה איפשר את חופש הפעולה של שנינו".

נשמע שהקשר שלכם חרג הרבה מעבר לקשר של סופר ומאייר?
"זה לגמרי נכון. יותר מזה, לפני כן איירתי את הקומיקס של יריב אמציה, הפסידונים של פנחס שדה. לא ממש רציתי משום שאהבתי שהמלל והציור יוצרים אקשן שמשאיר את הקוראים דרוכים, לא אהבתי לצייר סטטי, למשל שיחה. הסכמתי בעיקר משיקולי פרנסה של סטודנט. איירתי לו שלושה סיפורים, שרצו כשנתיים או שלוש, ולא החלפתי איתו מילה. ביני ובין יגאל, לעומת זאת, הייתה חברות מחבקת עם היכרות עמוקה. זה גם קל יותר עם מוסינזון שהיה איש חם מאוד. לא היינו רק שני אנשים שעובדים על אותו עניין, היינו חברים במשך שני עשורים וחצי. הוא היה טיפוס אמיתי, כזה שלא עושה חשבון לאף אחד. כל מה שהוא חשב הוא אמר. היינו מבלים שעות בשיחות והוא סיפר לי לא מעט מקורותיו ועל מחשבותיו".

1
מתוך ספר החסמב"ה האחרון, "החסמבאים הגיבורים הולמים שוב!". באדיבות גיורא רוטמן

הקשר האישי ביניכם גם השתרבב לעשייה המשותפת?
"בדרך כלל הוא כתב ואני ציירתי, אבל היו פעמים שהיו לי הערות והייתי אומר לו. זה היה לשיקולו כמובן, אבל אני חושב שהוא התייחס להערות שלי ברצינות. הייתי בין הראשונים שקראו כל כתב יד. מבחינת ציור הייתה לי יד חופשית והיו פעמים בודדות שהוא ביקש עוד ציור שהיה לו חשוב. הוא תמיד חיפש על מה להישען כדי לכתוב ספר מתוך אירועי החיים, למשל במלחמת המפרץ כשאל הספר השתרבב אפילו הגנרל שוורצקופף. פעם הוא הגדיל לעשות והכניס את החסמבאים אליי למשרד האדריכלות שלי (בספר האחרון, "החסמבאים הגיבורים מכים שוב", 1994 – ק.ה.). זו הייתה הפתעה עבורי, התחלתי לקרוא את כתב היד ופתאום אני רואה שהוא הכניס אליי את הקרימינלים למשרד. הוא לא הפסיק להתחדש, אבל גם נשען על הישן. כשהחבורה הזדקנה והוחלפה, הוא החזיר חלק מהדמויות לתפקידי משנה, כמו ירון זהבי. הוא כתב את מה שהוא היה רוצה לקרוא וזה היה חלק בלתי נפרד מהקסם שלו ושל הסדרה".

1
אבירי הכותל המערבי, סיפור קומיקס היסטורי שכתב וצייר גיורא רוטמן בשיתוף עם דב זליגמן (תמונה באדיבות גיורא רוטמן)

קריירת האיור של רוטמן החלה, כאמור, עוד בגיל חמש. "אני לא זוכר את עצמי לא מצייר," אומר רוטמן, שאביו, יוסף, היה גם הוא צייר וגרפיקאי. "לקראת סוף הצבא התחלתי לצייר קומיקס. כחובב היסטוריה מושבע, חשבתי תמיד שלא מלמדים נכון היסטוריה, שמלמדים בצורה מאוד יבשה שמחייבת שינון משמים, בלי ללמד את המהות. הקומיקס שציירתי נוצר מתוך רצון לגרום לילדים לאהוב היסטוריה ולהכיר אותה מתוך עניין. העלילה הייתה בדויה אך הפרטים ההיסטוריים היו מדויקים. אחד הסיפורים שלי, שיצרתי יחד עם חבר, דב זליגמן, רץ שנתיים ב"הארץ שלנו" ועד היום זה סיפור הקומיקס הארוך ביותר בעיתונות הישראלית. הקומיקס מספר על גיבור בשם יוסקה מאיור ומגלגל דרך עיניו את קורות מלחמת העצמאות. עוד שנים אחר כך כתבתי ספרי קומיקס היסטוריים כמו "משעול הפרטיזנים", שמספר על הפרטיזנים של טיטו, או "אבירי הכותל המערבי" על ירושלים בימי הביניים. ילדים ונוער אהבו אותם והיה להם ביקוש אדיר".

1
"גלגל האנרגיה", יגאל מוסינזון המציא מתקן לייצור אנרגיה מגלי הים, גיורא רוטמן אייר. באדיבות גיורא רוטמן

במקביל לאיור למד אדריכלות והוא עוסק בה עד היום. "אחרי שסיימתי את לימודיי, פתחתי משרד לאדריכלות ממש לא רחוק מביתו של יגאל. אני איש של בוקר, ופעם בשבוע-שבועיים, יגאל היה משכים קום ומופיע בנעלי בית כבר בשש וחצי אצלי במשרד. היינו יושבים ושותה קפה ביחד ומדברים על החיים. בין השאר מפני שהוא היה ממציא, הוא היה מספר לי על ההמצאות שלו. פעם הוא הגה את גלגל האנרגיה, – ניסיון לייצר אנרגיה בעזרת גלי ים – ואני ציירתי לו סקיצה לפני שהוא הלך להוציא פטנט במשרד הפטנטים. אחר כך עשו ניסיון בים שלא ממש צלח. אבל הוא לא הפסיק לחשוב עם הראש, ממש כמו ילד. אולי זה גם סוד השילוב שלנו, הוא כתב ואני איירתי מנקודת המבט של מה שירתק ילדים, אולי בגלל זה הבנו כל כך טוב אחד את השני כל כך טוב".

שירה | כמה דיוק יש בקו הדק

שירים מאת יורם ניסינוביץ, דיתי רונן ואלון ארד

דוד ניפו, Over time, a Roman fresco, seems like a poem by Avigdor Hameiri (פרט), פסטל על נייר, 44X43 ס"מ, 2021

.

יורם ניסינוביץ'

*

בעקבות רוזה לוקסמבורג

.

מוּל הַחֶדֶר שֶׁלֶט יְצִיאָה
שְׁנֵי אַגָּסִים מֻנָּחִים לַפֶּתַח
וְעַל הַשֻּׁלְחָן עוֹרֵב
בַּנָּהָר רוֹחֵץ קָשִׁישׁ וּבְגָדָיו
מֻנָּחִים עַל הַגָּדָה
.

אֶת הַנָּהָר אֶבְחַר לְהַנִּיחַ לְרֹחַב
הַתְּמוּנָה
וְעָלָיו שָׁטָה דּוּגִית
.

עַל עֵץ בַּגָּדָה מְקַנְּנוֹת צִפּוֹרִים
בֵּיצִים גּוֹזָלִים וְצִיּוּץ
אֶבְחַר נַקָּר שֶׁיְּנַקֵּר בְּעֵץ

.

בְּהֶנֵּף עֵט
אֵצֵא לָרְחוֹב הַיָּפֶה הַבָּנוּי
בְּעִיר שֶׁאֵינֶנָּה אַנִּיחַ אֲרִיחִים
וְצֹהַר שֶׁמִּמֶּנּוּ
מַבִּיטִים שָׁמַיִם

.

*

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ תַּמּוּז
אֲנִי מַפְלִיג עַל הַדָּנוּבָּה הַמִּקְרָאִית
חוֹלֵף עַל פְּנֵי יַעֲקֹבִים
וּמַלְאָכִים נֶאֱבָקִים
בִּמְעַרְבֹּלֶת יוֹסֵף

.

בַּחֲשַׁאי מַלְאָכִים מְטַלְפְּנִים
בַּחֲשַׁאי יַעֲקֹב
בַּחֲשַׁאי רִבְקָה מְלַטֶּפֶת אֶת
יִצְחָק הַמְּלַטֵּף אֶת עֵשָׂו

.

אֲנִי מִצְטָרֵף שִׁירִים נְבִיאִים
הַמַּפְלִיגִים כִּכְתוּבִים

.

יורם ניסינוביץ' הוא משורר, מלווה מתמודדי נפש ומנחה קבוצות כתיבה. ממייסדי ועורכי כתב העת "משיב הרוח". ספריו: "השולחן הנמוך של הישועה" (אבן חושן, 2008) ו"חטבנו את החושך המוטל בתוכנו כחלום" (כרמל, 2022). שירים פרי עטו ראו אור בגיליון 84 של המוסך. השירים המתפרסמים כאן הם חלק מספר בכתובים.

.

.

דיתי רונן

כמה דיוק יש בקו הדק, כמה כוח בהשקה

בֵּין מַכְבְּשֵׁי מַתֶּכֶת שְׁחֹרִים, גְּדוֹלִים

מַגָּשִׁים שֶׁל אוֹתִיּוֹת עוֹפֶרֶת בְּפוֹנְטִים שׁוֹנִים

לוּחוֹת נְחֹשֶׁת, פַּחֵי צֶבַע בּוֹהֲקִים

אֲנִי אָלִיס

מְרַחֶפֶת בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת

סְבִיבִי תַּחְרִיטִים וּסְפָרִים

כְּבוּשִׁים בְּחִבָּה רַכָּה

כְּרוּכִים תַּכִּים תַּכִּים.

.

כַּמָּה דִּיּוּק יֵשׁ בַּקַּו הַדַּק

כַּמָּה כּוֹחַ בַּהַשָּׁקָה

שֶׁל הַצֶּבַע לַדַּף

בַּהַטְבָּעָה

שֶׁל הַיֵּשׁ בָּאֵין. שֶׁל הָאֵין בַּיֵּשׁ.

.

אִישׁ גָּדוֹל הֶנְדְרִיק.

יָדָיו חַמּוֹת. עֵינָיו טוֹבוֹת.

הַאִם רָאִיתִי זֹאת כְּשֶׁחָלַפְנוּ זֶה עַל פְּנֵי זוֹ בְּגֵאוֹרְגְּיָה?

בְּאַנְגְּלִית מִזְרַח בֶּרְלִינָאִית מְרֻגֶּשֶׁת הוּא מְסַפֵּר

עַל אוֹלִישָׁה מִקִּיֶב, שֶׁאִבְּדָה אֶת כָּל רְכוּשָׁהּ

וְעֵינָיו דּוֹמְעוֹת.

.

הוּא מְמֻקַּד מַטָּרָה. מְפַרְסֵם סְפָרִים

שֶׁל אָמָּנִים אוּקְרָאִינִים חַסְרֵי כֹּל

"שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָה לִמְכֹּר"

"שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָה לֶאֱכֹל"

וְאוֹרֵז חֲבִילָה שֶׁל עֲשָׂרָה מִשְׁטְחֵי לִינוֹלֵאוּם

גַּלְגֶּלֶת הֶדְפֵּס אַחַת, שִׁשָּׁה סַכִּינֵי גִּלּוּף וְאֶבֶן הַשְׁחָזָה

לְאָמָּנִית אוּקְרָאִינִית פְּלִיטָה.

.

בַּיְּצִיאָה מִבֵּית הַדְּפוּס הָאָמָּנוּתִי אֲנִי רוֹאָה

אֶבֶן נֶגֶף מֻטְבַּעַת בַּמִּדְרָכָה, מַזְהִיבָה.

אֲנִי עוֹצֶרֶת.

קַדָּה קִדָּה.

.

כַּמָּה דִּיּוּק יֵשׁ בַּקַּו הַדַּק

כַּמָּה כּוֹחַ בַּהַשָּׁקָה –

בַּהַטְבָּעָה

שֶׁל הַיֵּשׁ בָּאֵין.

שֶׁל הָאֵין בַּיֵּשׁ.

.

דיתי רונן היא משוררת ועורכת שירה. פרסמה חמישה ספרי שירה. חמישה מבחרים משירתה ראו אור בשפות שונות. כלת פרס קוגל לספרות יפה לשנת 2016, פרס טרה־פואטיקה (אוקראינה, 2014) ופרסים ספרותיים נוספים. ספר שירה חדש בעברית ומבחר מיצירתה באנגלית עתידים לראות אור. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 51 ו־80.

.

.

אלון ארד

תענית

הוֹרַדְתִּי אֶת גַּלְגַּלֵּי הָעֵזֶר מֵאוֹפַנֵּי הַשִּׁירָה

וְעַכְשָׁו אֵין לִי אֹמֶץ.

.

הַזְּמַן

דּוֹחֵק

.

וַאֲנִי

צוֹעֵד.

.

לְצַד מַסְלוּל הָאוֹפַנַּיִם, מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל

הָרֶגֶל מְעַט חוֹרֶגֶת וּפוֹלֶשֶׁת.

.

מִישֶׁהִי יָפָה חוֹלֶפֶת בִּיעָף

וְשִׁוּוּי מִשְׁקָלָהּ

מֵפֵר

אֶת שִׁוּוּי מִשְׁקָלִי.

.

זֶהוּ יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל שִׁירָתִי

וְהֵם מְחַכִּים לִי מִחוּץ לַדִּירָה,

לוֹבְשִׁים קַסְדָּה,

אוֹחֲזִים בְּעֵט.

.

אוּלַי אָשִׂים גַּלְגַּל אֶחָד.

קָטָן.

אוּלַי הֵם לֹא יָשִׂימוּ לֵב.

.

בעל מקצוע

נַגָּר עוֹמֵד מוּל בּוּל הָעֵץ

וְהוּא יוֹדֵעַ – זֶה אֹרֶן.

.

הוּא מַכִּיר אֶת הַיַּעַר מִמֶּנּוּ נִכְרַת,

אֶת הַמַּסּוֹר

וְאֶת הַצַּלֶּקֶת עַל יָדוֹ שֶׁל חוֹטֵב הָעֵצִים.

.

נַגָּר פּוֹרֵשׂ לְרַגְלָיו אֶת כְּלֵי עֲבוֹדָתוֹ

וְהוּא יוֹדֵעַ – זוֹ מַפְסֶלֶת קְעוּרָה שִׁשָּׁה מִילִימֶטֶר,

וְזוֹ מַפְסֶלֶת רְחָבָה. זוֹ אֶבֶן מַיִם וְזוֹ מַקְצוּעָה.

.

הוּא יוֹדֵעַ לִבְנוֹת כִּסֵּא

אוֹ לְגַלּוֹת בָּעֵץ פְּנֵי אֵלָה.

.

וְאַתָּה קוֹרֵא לְעַצְמְךָ מְשׁוֹרֵר.

.

אלון ארד הוא משורר, עורך ספרות ומורה לספרות ואזרחות. בעל תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון. ספר שיריו הראשון, "יתרון הביתיות", ראה אור השנה בהוצאת קתרזיס.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך, שהוקדש כולו לבעלי חיים: לקט שירים

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | הזוּלָה של העישון

"אין לך בעיה לשבת כאן. אם תרצי להשתין את במקום הנכון, רק חבל שאין נייר טואלט. אולסטאר ימנית, אולסטאר שמאלית. מאחורי הדלת הנעולה הזמן אינסופי". סיפור מאת שרון סילבר־מרת

יעל יודקוביק, טכניקה מעורבת, 2018

.

מי שומר עלייך?

שרון סילבר־מרת

.

נשרתְּ ישר לתוך מושב הנוסע של טרמפ זה או אחר.

הכביש עובר מתחת לצוק, ממשיך צפונה, דרומה.

אין לך גבול: קח אותי צפונה, את אומרת לנהג המופתע. או דרומה.

שם, במושב הנוסע של הטרמפ את מממשת את זכות העישון: את מעשנת על הכביש הישן, על כביש החוף, מעשנת בעלייה לירושלים, בכבישים הקטנים של עמק חפר.

מי שומר עלייך?

במהלך החופש הגדול ראובן חנוכה דחף ערימה מסובכת של כיסאות לזוּלָה שמתחת למדרגות. כל שנה הוא מזיז את ערימות הכיסאות ממקום לא מתאים למקום לא מתאים, אבל השנה הוא התעלה על עצמו וחסם את המחבוא של העישון.

מתחת לערימה, על מרצפות הבטון, שמש אכזרית של תחילת ספטמבר מפוררת את בדלי הסיגריות של השנה שעברה. את מזהה את הבדלים של אגמי לפי הליפסטיק הכתום שעל הפילטר. אבל השנה את לבד, אגמי אמרה שאין סיכוי שהיא חוזרת לכאן, ועכשיו שלוש בנות לא־מעשנות מ־י"ב יושבות על המדרגות. הן כותבות במחברות שפתוחות להן על הברכיים, ולא מבחינות במפלצת מיליון הרגליים שמתברזלת ממש מתחת לישבנים שלהן, גוהרת מעל לבדלים ושאריות הליפסטיק של אגמי, כאילו שבתוך סבך הרגליים יש לה גם פֶּה. אחת הבנות שעל המדרגות מקריאה משהו מהמחברת. שתי האחרות מתלהבות.

אין לך מה לחפש כאן.

אחרי הצלצול יש שיעור אזרחות. המורה מסביר משהו על זכויות וחובות. את עושה לו זין מתחת לשולחן המתנדנד, בשתי הידיים: זין אחד לזכויות ואחד לחובות. כי מה עם זכות העישון?

את יושבת בשולחן אחורי. בשנה שעברה חלקת את השולחן הזה עם אגמי. עכשיו יושבת לידך ילדה שבמהלך החופש שכחת את שמה. את יכולה להציץ במדבקה שעל המחברת שלה, אבל את מעדיפה לא לדעת. אולי בכלל אין לה שם? את לא בודקת. את ממציאה לה שם: אן רובינסון.

את פותחת מחברת ובעמוד הראשון מציירת את אן רובינסון יושבת מתחת להר הכיסאות של ראובן חנוכה. הכיסאות סבוכים, כמו משחק חשיבה שמישהו לא הצליח לפתור. לא ברור איך אן רובינסון שבציור השתחלה לשם, אבל נראה שנוח לה. היא מעשנת סיגריה מגולגלת. קרני שמש רכה חודרות לחללים שבין הרגליים הבַּרְזיליות, מאירים רסיסים גאומטריים של עשן שמרחפים ברווחים שבין לבין. השמש הרכה… אין סיכוי לצייר דבר כזה בעט כדורי דולף, אבל את מה שאת לא מצליחה לצייר את משלימה בראש.

אן רובינסון והציור עוזרים לך לסחוב עד סוף השיעור.

בהפסקה השנייה את הולכת ישר לשירותים. רק התא האחרון ננעל עד הסוף, ואליו את נכנסת, ונועלת. את מתיישבת על מכסה האסלה. את לא מעשנת, כי מישהי בטוח תיכנס ותריח את העשן ותלשין, ואז יביאו איזה מורה שיצעק: תצאי או שאנחנו שוברים את הדלת! ומי ששובר דלתות זה הרי פותח לו את התיאבון להמשיך ולשבור עוד דברים. אין לך כוח לזה. את סתם יושבת. את משעינה מרפקים על הברכיים ומסתכלת על הנעליים: אולסטאר ימנית שחורה, אולסטאר שמאלית שחורה.

את נשארת גם אחרי הצלצול של סוף ההפסקה. את בוחנת את הנקודות והכתמים שעל הבלָטות. אין לך בעיה לשבת כאן. אם תרצי להשתין את במקום הנכון, רק חבל שאין נייר טואלט. אולסטאר ימנית, אולסטאר שמאלית. מאחורי הדלת הנעולה הזמן אינסופי: את תחליטי אם לפתוח או לא לפתוח. אולי לא תפתחי לעולם.

את מוציאה את העט הדולף מתחתית התיק, בין הטבק למצית, ומציירת עשן כחול שמסתלסל בספירלה סביב המתקן הריק של הנייר טואלט, וממשיך ומתפצל, נחילים־נחילים כחולים שמתפתלים סביב הדברים שכתובים על הקיר, גם מה שכתוב עלייך ועל אגמי.

מחוץ לשירותי הבנות המסדרונות שקטים. רק הצעדים הא־סימטריים של ראובן חנוכה נמרחים על הרצפה של המסדרון, מתרחקים, נעלמים, מתקרבים. את שומעת אותו נעצר בפתח. הוא בטח בא לתקן משהו. הגיוני, שום דבר פה לא עובד חוץ מהמנעול של התא שלך: הברזים דולפים, המרצפות מתנדנדות, המתקן של הסבון־ידיים ריק, כי ראובן חנוכה רק יודע להזיז ערימות מבורדקות של כיסאות ממקום למקום ולדבר בקול גבוה, בעיקר לעצמו.

את נושמת בשקט. אוושת האוויר בנחיריים לא תסגיר אותך.

בפתח חדר השירותים ראובן חנוכה נושם רגיל, ואז הוא אומר: הלו.

את קופאת על מכסה האסלה.

הלו, יש פה מישהי? הקול של ראובן חנוכה דק ורוטט וממש לא מתאים לשני־מטר־מאתיים־קילו איש שהוא: יש פה מישהי? סיימת שם? הוא שואל שוב, והקול הגבוה שלו נוסק מעל לתאי השירותים כמו רחפן שרואה הכול אבל לא נדחף לך לפרצוף.

אני כאן, את עונה מבעד לדלת הנעולה של התא. הקול שלך נשמע לך עבה וגס.

את לא רוצה להיתקע בשירותים עם ראובן חנוכה. את מחזירה את העט לתיק ומציצה מתחת לדלת התא. הוא כבר לא שם. את יוצאת למסדרון.

ארגז כלים כחול מונח על הרצפה בפתח השירותים של הבנים. ראובן חנוכה, גבו מופנה אלייך, רוכן מעל הכיור האמצעי. הוא מנסה את הברז.

אין מים, הוא אומר בלי להסתובב אלייך.

את אומרת: סיימתי בשירותים, אם אתה צריך להיכנס ..

וראובן חנוכה אומר: פּסדר, ואז הוא אומר: לא נכנס שיש בנות.

את פונה ללכת, שוקלת אם לחזור לכיתה או לעוף מכאן ולמצוא מקום לעשן בשקט, כשראובן חנוכה עדיין בגבו אלייך אומר: מצטער על הזוּלה.

את עוצרת וּמביטה בו שוב: גב גדול ושמן רכון מעל הברז האמצעי של הבנים. איך הוא יודע שזאת את, העישונים בזולה? הוא זיהה אותך לפי הקול?

ראובן חנוכה לא מסתובב אלייך. הוא אומר: זה נתנזון אמר לי לחסום שם, הוא לא רוצה להסתבך עם משרד החינוך על עישונים וזה.

אה.. את אומרת, אני לא…

אבל האמת, ראובן חנוכה ממשיך, לא חראם על הריאות?

בהמשך, אחרי שתיחלצי מכאן ותיסעי, לפה, לשם, ותעשני המון סיגריות ואז תעברי ליבשת אחרת; אחרי שנעלי אולסטאר יֵצאו מהאופנה ויחזרו שוב בגרסת פלטפורמה ואז שוב יצאו; אחרי שאגמי תתקשר אלייך במפתיע אחרי עשור, אולי שניים; ומכל המתלהבות והמלשינים והילדות בלי־שם והחובות והזכויות והשולחנות המתנדנדים והמרצפות השבורות והברזים בלי מים, את תזכרי בעיקר את הגב של ראובן חנוכה, ואת הקול הרחפני שלו: מצטער על הזולה. לא חראם על הריאות?

את פונה ללכת ויורדת לקומת הכניסה.

ראובן חנוכה שכח לסגור את דלת המחסן שלו, כוך קטן שהקצו לו ליד המזכירות. את מציצה מבעד לסדק, לא מעיזה להיכנס לחדר החשוך. כשהעיניים מתרגלות לחושך את מזהה את הרגליים הברזיליות. איך הוא מצליח להיכנס לכאן? הכיסאות כלואים זה בזה, כל רגל מושכת לצד אחר. בחושך נראה שפקעת הכיסאות ממשיכה הרבה מעבר לקירות המחסן, שולחת זרועות ורגליים למסדרונות ולכיתות. את נשענת על המשקוף. לרגע נדמה שמשהו מביט בך מתוך החלל השחור, אבל ראובן חנוכה לא שם, הוא עדיין מסתבך עם הברז האמצעי של הבנים שבקומה הראשונה.

את יוצאת לחצר, הולכת להיפרד מהבדלים של אגמי שמתחת למדרגות, ויוצאת מהשער בפעם האחרונה, כי למחרת בבוקר לא תרדי מהאוטובוס בתחנה של בית הספר. את תמשיכי לתחנה הסופית ותלכי ברגל עד לטרמפיאדה.

ראובן חנוכה מת בחופשת חנוכה.

זה נשמע כמו בדיחה אבל את לא צוחקת כשאגמי מספרת לך את זה בשיחת טלפון.

את עומדת ליד החלון: שלג מכסה את החצר. גם המגלשה שליד השער מכוסה שלג, והענפים העירומים של עץ התפוח.

את שומעת, אגמי אומרת, הוא בכלל לא היה כל כך זקן. היה לו דום לב או משהו.

מבעד לחלון, עטוף בסוודר פסים שיָרש מאחד החברים בכפר, הילד שלך טופח בידיים חשופות על קיר מעוגל של איגלו קטן. אביו מפנה את השלג מהערוגות שליד הגדר.

בטלפון, אגמי אומרת: תשמעי, זה קצת מוזר, מצאו במחסן שלו המון פסלים. הוא הלחים אותם מכיסאות שבורים, עשה מהם חתולים וג'ירפות ואריות, כל מיני יצורים.

את פוחסת אף אל השמשה הקרה. קרני שמש כתומות מלטפות את תלוליות השלג.

אגמי אומרת: פסלים ממש מכוערים. היו שם איזה אלף, בקושי הצליחו להוציא אותם מהדלת של המחסן. שנים הוא עשה את זה במקום לתקן את הברזים או לסדר את הכיסאות בצורה הגיונית.

במרחק יבשת ושני אזורי זמן אגמי שואפת מסיגריה: ועשו לו תערוכה במתנ"ס, היא אומרת. כתבו בשלט שראובן חנוכה היה אמן סביבתי כי הוא מחזר כיסאות. איזה דפוקים.

מי שומר עלייך?

לא ירדת מהאוטובוס בתחנה של הבית ספר. המשכת לטרמפיאדה, עמדת בשולי הכביש, מתחת לצוק, בשמש החורכת של תחילת ספטמבר.

קח אותי צפונה, אמרת לנהג זה או אחר, וגם אם הוא לא עישן, גם אם שנא ריח של סיגריות, הוא אמר לך: כן, בטח מותק, תעשני בכיף. את הרי יודעת: הוא יעשה מה שצריך כדי שתישארי במכונית.

עישנת עד שכל הארץ נהייתה מקושקשת בנחילי עשן מהסיגריות שלך: בסיבוב של עפולה, בכבישים של הנגב, בירידה לטבריה, בעלייה לכרמל. כשכבר לא היה אפשר לנשום פה מרוב עשן עברת יבשת שלמה שמאלה, והפסקת לעשן כשנכנסת להיריון, ואז חזרת לעשן והפסקת וחזרת עד שהפסקת סופית, כי גם שם מפלצת הכיסאות של ראובן חנוכה מצאה אותך, נאמנה יותר מכל חבר, חוצה קווי אורך ורוחב, דוהרת אליך מאזור זמן לאזור זמן, הקול הרחפני רוטט מתוכה: יש פה מישהי? לא חראם על הריאות?

.

שרון סילבר־מרת כותבת, מציירת ועוסקת בתיאטרון חזותי ותיאטרון בובות. זוכת תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת תשפ"א. סיפור הביכורים שלה, "מעט אור גשמי", פורסם בגיליון 95 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך, שהוקדש כולו לבעלי חיים: "יוז'יק", סיפור מאת אמיר פלג

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

421x316
130.97 KB