פרוזה | הזוּלָה של העישון

"אין לך בעיה לשבת כאן. אם תרצי להשתין את במקום הנכון, רק חבל שאין נייר טואלט. אולסטאר ימנית, אולסטאר שמאלית. מאחורי הדלת הנעולה הזמן אינסופי". סיפור מאת שרון סילבר־מרת

יעל יודקוביק, טכניקה מעורבת, 2018

.

מי שומר עלייך?

שרון סילבר־מרת

.

נשרתְּ ישר לתוך מושב הנוסע של טרמפ זה או אחר.

הכביש עובר מתחת לצוק, ממשיך צפונה, דרומה.

אין לך גבול: קח אותי צפונה, את אומרת לנהג המופתע. או דרומה.

שם, במושב הנוסע של הטרמפ את מממשת את זכות העישון: את מעשנת על הכביש הישן, על כביש החוף, מעשנת בעלייה לירושלים, בכבישים הקטנים של עמק חפר.

מי שומר עלייך?

במהלך החופש הגדול ראובן חנוכה דחף ערימה מסובכת של כיסאות לזוּלָה שמתחת למדרגות. כל שנה הוא מזיז את ערימות הכיסאות ממקום לא מתאים למקום לא מתאים, אבל השנה הוא התעלה על עצמו וחסם את המחבוא של העישון.

מתחת לערימה, על מרצפות הבטון, שמש אכזרית של תחילת ספטמבר מפוררת את בדלי הסיגריות של השנה שעברה. את מזהה את הבדלים של אגמי לפי הליפסטיק הכתום שעל הפילטר. אבל השנה את לבד, אגמי אמרה שאין סיכוי שהיא חוזרת לכאן, ועכשיו שלוש בנות לא־מעשנות מ־י"ב יושבות על המדרגות. הן כותבות במחברות שפתוחות להן על הברכיים, ולא מבחינות במפלצת מיליון הרגליים שמתברזלת ממש מתחת לישבנים שלהן, גוהרת מעל לבדלים ושאריות הליפסטיק של אגמי, כאילו שבתוך סבך הרגליים יש לה גם פֶּה. אחת הבנות שעל המדרגות מקריאה משהו מהמחברת. שתי האחרות מתלהבות.

אין לך מה לחפש כאן.

אחרי הצלצול יש שיעור אזרחות. המורה מסביר משהו על זכויות וחובות. את עושה לו זין מתחת לשולחן המתנדנד, בשתי הידיים: זין אחד לזכויות ואחד לחובות. כי מה עם זכות העישון?

את יושבת בשולחן אחורי. בשנה שעברה חלקת את השולחן הזה עם אגמי. עכשיו יושבת לידך ילדה שבמהלך החופש שכחת את שמה. את יכולה להציץ במדבקה שעל המחברת שלה, אבל את מעדיפה לא לדעת. אולי בכלל אין לה שם? את לא בודקת. את ממציאה לה שם: אן רובינסון.

את פותחת מחברת ובעמוד הראשון מציירת את אן רובינסון יושבת מתחת להר הכיסאות של ראובן חנוכה. הכיסאות סבוכים, כמו משחק חשיבה שמישהו לא הצליח לפתור. לא ברור איך אן רובינסון שבציור השתחלה לשם, אבל נראה שנוח לה. היא מעשנת סיגריה מגולגלת. קרני שמש רכה חודרות לחללים שבין הרגליים הבַּרְזיליות, מאירים רסיסים גאומטריים של עשן שמרחפים ברווחים שבין לבין. השמש הרכה… אין סיכוי לצייר דבר כזה בעט כדורי דולף, אבל את מה שאת לא מצליחה לצייר את משלימה בראש.

אן רובינסון והציור עוזרים לך לסחוב עד סוף השיעור.

בהפסקה השנייה את הולכת ישר לשירותים. רק התא האחרון ננעל עד הסוף, ואליו את נכנסת, ונועלת. את מתיישבת על מכסה האסלה. את לא מעשנת, כי מישהי בטוח תיכנס ותריח את העשן ותלשין, ואז יביאו איזה מורה שיצעק: תצאי או שאנחנו שוברים את הדלת! ומי ששובר דלתות זה הרי פותח לו את התיאבון להמשיך ולשבור עוד דברים. אין לך כוח לזה. את סתם יושבת. את משעינה מרפקים על הברכיים ומסתכלת על הנעליים: אולסטאר ימנית שחורה, אולסטאר שמאלית שחורה.

את נשארת גם אחרי הצלצול של סוף ההפסקה. את בוחנת את הנקודות והכתמים שעל הבלָטות. אין לך בעיה לשבת כאן. אם תרצי להשתין את במקום הנכון, רק חבל שאין נייר טואלט. אולסטאר ימנית, אולסטאר שמאלית. מאחורי הדלת הנעולה הזמן אינסופי: את תחליטי אם לפתוח או לא לפתוח. אולי לא תפתחי לעולם.

את מוציאה את העט הדולף מתחתית התיק, בין הטבק למצית, ומציירת עשן כחול שמסתלסל בספירלה סביב המתקן הריק של הנייר טואלט, וממשיך ומתפצל, נחילים־נחילים כחולים שמתפתלים סביב הדברים שכתובים על הקיר, גם מה שכתוב עלייך ועל אגמי.

מחוץ לשירותי הבנות המסדרונות שקטים. רק הצעדים הא־סימטריים של ראובן חנוכה נמרחים על הרצפה של המסדרון, מתרחקים, נעלמים, מתקרבים. את שומעת אותו נעצר בפתח. הוא בטח בא לתקן משהו. הגיוני, שום דבר פה לא עובד חוץ מהמנעול של התא שלך: הברזים דולפים, המרצפות מתנדנדות, המתקן של הסבון־ידיים ריק, כי ראובן חנוכה רק יודע להזיז ערימות מבורדקות של כיסאות ממקום למקום ולדבר בקול גבוה, בעיקר לעצמו.

את נושמת בשקט. אוושת האוויר בנחיריים לא תסגיר אותך.

בפתח חדר השירותים ראובן חנוכה נושם רגיל, ואז הוא אומר: הלו.

את קופאת על מכסה האסלה.

הלו, יש פה מישהי? הקול של ראובן חנוכה דק ורוטט וממש לא מתאים לשני־מטר־מאתיים־קילו איש שהוא: יש פה מישהי? סיימת שם? הוא שואל שוב, והקול הגבוה שלו נוסק מעל לתאי השירותים כמו רחפן שרואה הכול אבל לא נדחף לך לפרצוף.

אני כאן, את עונה מבעד לדלת הנעולה של התא. הקול שלך נשמע לך עבה וגס.

את לא רוצה להיתקע בשירותים עם ראובן חנוכה. את מחזירה את העט לתיק ומציצה מתחת לדלת התא. הוא כבר לא שם. את יוצאת למסדרון.

ארגז כלים כחול מונח על הרצפה בפתח השירותים של הבנים. ראובן חנוכה, גבו מופנה אלייך, רוכן מעל הכיור האמצעי. הוא מנסה את הברז.

אין מים, הוא אומר בלי להסתובב אלייך.

את אומרת: סיימתי בשירותים, אם אתה צריך להיכנס ..

וראובן חנוכה אומר: פּסדר, ואז הוא אומר: לא נכנס שיש בנות.

את פונה ללכת, שוקלת אם לחזור לכיתה או לעוף מכאן ולמצוא מקום לעשן בשקט, כשראובן חנוכה עדיין בגבו אלייך אומר: מצטער על הזוּלה.

את עוצרת וּמביטה בו שוב: גב גדול ושמן רכון מעל הברז האמצעי של הבנים. איך הוא יודע שזאת את, העישונים בזולה? הוא זיהה אותך לפי הקול?

ראובן חנוכה לא מסתובב אלייך. הוא אומר: זה נתנזון אמר לי לחסום שם, הוא לא רוצה להסתבך עם משרד החינוך על עישונים וזה.

אה.. את אומרת, אני לא…

אבל האמת, ראובן חנוכה ממשיך, לא חראם על הריאות?

בהמשך, אחרי שתיחלצי מכאן ותיסעי, לפה, לשם, ותעשני המון סיגריות ואז תעברי ליבשת אחרת; אחרי שנעלי אולסטאר יֵצאו מהאופנה ויחזרו שוב בגרסת פלטפורמה ואז שוב יצאו; אחרי שאגמי תתקשר אלייך במפתיע אחרי עשור, אולי שניים; ומכל המתלהבות והמלשינים והילדות בלי־שם והחובות והזכויות והשולחנות המתנדנדים והמרצפות השבורות והברזים בלי מים, את תזכרי בעיקר את הגב של ראובן חנוכה, ואת הקול הרחפני שלו: מצטער על הזולה. לא חראם על הריאות?

את פונה ללכת ויורדת לקומת הכניסה.

ראובן חנוכה שכח לסגור את דלת המחסן שלו, כוך קטן שהקצו לו ליד המזכירות. את מציצה מבעד לסדק, לא מעיזה להיכנס לחדר החשוך. כשהעיניים מתרגלות לחושך את מזהה את הרגליים הברזיליות. איך הוא מצליח להיכנס לכאן? הכיסאות כלואים זה בזה, כל רגל מושכת לצד אחר. בחושך נראה שפקעת הכיסאות ממשיכה הרבה מעבר לקירות המחסן, שולחת זרועות ורגליים למסדרונות ולכיתות. את נשענת על המשקוף. לרגע נדמה שמשהו מביט בך מתוך החלל השחור, אבל ראובן חנוכה לא שם, הוא עדיין מסתבך עם הברז האמצעי של הבנים שבקומה הראשונה.

את יוצאת לחצר, הולכת להיפרד מהבדלים של אגמי שמתחת למדרגות, ויוצאת מהשער בפעם האחרונה, כי למחרת בבוקר לא תרדי מהאוטובוס בתחנה של בית הספר. את תמשיכי לתחנה הסופית ותלכי ברגל עד לטרמפיאדה.

ראובן חנוכה מת בחופשת חנוכה.

זה נשמע כמו בדיחה אבל את לא צוחקת כשאגמי מספרת לך את זה בשיחת טלפון.

את עומדת ליד החלון: שלג מכסה את החצר. גם המגלשה שליד השער מכוסה שלג, והענפים העירומים של עץ התפוח.

את שומעת, אגמי אומרת, הוא בכלל לא היה כל כך זקן. היה לו דום לב או משהו.

מבעד לחלון, עטוף בסוודר פסים שיָרש מאחד החברים בכפר, הילד שלך טופח בידיים חשופות על קיר מעוגל של איגלו קטן. אביו מפנה את השלג מהערוגות שליד הגדר.

בטלפון, אגמי אומרת: תשמעי, זה קצת מוזר, מצאו במחסן שלו המון פסלים. הוא הלחים אותם מכיסאות שבורים, עשה מהם חתולים וג'ירפות ואריות, כל מיני יצורים.

את פוחסת אף אל השמשה הקרה. קרני שמש כתומות מלטפות את תלוליות השלג.

אגמי אומרת: פסלים ממש מכוערים. היו שם איזה אלף, בקושי הצליחו להוציא אותם מהדלת של המחסן. שנים הוא עשה את זה במקום לתקן את הברזים או לסדר את הכיסאות בצורה הגיונית.

במרחק יבשת ושני אזורי זמן אגמי שואפת מסיגריה: ועשו לו תערוכה במתנ"ס, היא אומרת. כתבו בשלט שראובן חנוכה היה אמן סביבתי כי הוא מחזר כיסאות. איזה דפוקים.

מי שומר עלייך?

לא ירדת מהאוטובוס בתחנה של הבית ספר. המשכת לטרמפיאדה, עמדת בשולי הכביש, מתחת לצוק, בשמש החורכת של תחילת ספטמבר.

קח אותי צפונה, אמרת לנהג זה או אחר, וגם אם הוא לא עישן, גם אם שנא ריח של סיגריות, הוא אמר לך: כן, בטח מותק, תעשני בכיף. את הרי יודעת: הוא יעשה מה שצריך כדי שתישארי במכונית.

עישנת עד שכל הארץ נהייתה מקושקשת בנחילי עשן מהסיגריות שלך: בסיבוב של עפולה, בכבישים של הנגב, בירידה לטבריה, בעלייה לכרמל. כשכבר לא היה אפשר לנשום פה מרוב עשן עברת יבשת שלמה שמאלה, והפסקת לעשן כשנכנסת להיריון, ואז חזרת לעשן והפסקת וחזרת עד שהפסקת סופית, כי גם שם מפלצת הכיסאות של ראובן חנוכה מצאה אותך, נאמנה יותר מכל חבר, חוצה קווי אורך ורוחב, דוהרת אליך מאזור זמן לאזור זמן, הקול הרחפני רוטט מתוכה: יש פה מישהי? לא חראם על הריאות?

.

שרון סילבר־מרת כותבת, מציירת ועוסקת בתיאטרון חזותי ותיאטרון בובות. זוכת תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת תשפ"א. סיפור הביכורים שלה, "מעט אור גשמי", פורסם בגיליון 95 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך, שהוקדש כולו לבעלי חיים: "יוז'יק", סיפור מאת אמיר פלג

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

421x316
130.97 KB

סיפור ביכורים | סלמאן נפל מהגג

"אמא סרקה את שערי וקלעה אותו לשתי צמות הדוקות. לבשתי חולצה כחולה וחצאית ארוכה, גרבתי גרביים ונעלתי סנדלים. הורדתי מהמדף את מכשיר הקשר ולחצתי לחיצה ארוכה: 'מוקד, מוקד, האם שומע?'" סיפור קצר מאת צוף שגיא

לימור צרור, Infill, מיצב תלוי מקום, מתוך תערוכת הגמר במדרשה – בית ברל מכללה לאמנות, 2015 (אוצר: ברק רביץ)

.

סלמאן נפל מהגג

צוף שגיא

.

סלמאן נפל מהגג. היה לילה, המאבטח שהגיע להחליף אותו מצא אותו שרוע מחוסר הכרה על יציקת הבטון החדשה. אני עוד ישנתי.

סלמאן סבל מזעזוע מוח, שבר ברגל ימין ושתי צלעות סדוקות. ואני שכבתי במיטתי ולא ידעתי שגופו היפה מונח שבור מחוץ לחדרי.

אהבתי אותו, אהבתי אותו כל כך, כמו שרק ילדה בת עשר יכולה לאהוב מאבטח גבוה ושרירי בן עשרים ושתיים.

חלקתי חדר עם אחותי וחמשת אחיי, גם מתוך שינה חיכה כל אחד מאיתנו, נואשות, לרגע שבו יגיע אליו המאוורר וייתן משב קצרצר של אוויר. כשקמתי בבוקר סלמאן כבר שכב במיטת בית החולים ואני לא ידעתי.

אמא סרקה את שערי וקלעה אותו לשתי צמות הדוקות. לבשתי חולצה כחולה וחצאית ארוכה, גרבתי גרביים ונעלתי סנדלים. הורדתי מהמדף את מכשיר הקשר ולחצתי לחיצה ארוכה: "מוקד, מוקד, האם שומע?"

שחררתי. קול עלה מן המכשיר, "שומע". לא הקול של סלמאן.

לחצתי: "אני צריכה ליווי מהצופה לשער האשפות."

ישבנו על הגדר, אחיי ואני, וחיכינו לליווי. מהצד השני של העמק ראינו נקודה קטנה ובד גדול מתנפנף. היה זה מאהר שעבני, שעמד כבכל יום על גג ביתו והניף דגל זוהר בתנועות גדולות. מעליו עפה להקה קטנה ולבנה של יונים בסיבובים ופירואטים. הכרנו אותו, הוא סיפר שגידל זוג יונים ואלו הטילו ביצים שבקעו והיו לעוד ועוד יונים. כל יום הייתה משפחת היונים יוצאת לטיול שמיים וחוזרת הביתה לביתו של מאהר שעבני. אף פעם לא הבנתי למה הן חוזרות.

שני מאבטחים הגיעו, אף אחד מהם לא היה סלמאן. הם ליוו אותי ואת אחיי במעלה הכפר ועד לרובע היהודי, שם פנה כל אחד מאיתנו לבית הספר שלו.

כשחזרתי הביתה שלחה אותי אמא עם קנקן לימונדה קר אל גדי, המאבטח התורן שישב על הגג. טיפסתי בזהירות על הסולם כשאני מתאמצת לא לשפוך את הלימונדה ולשמור שרגליי לא ייחשפו תחת החצאית המתנפנפת. כשראשי הציץ מעל שפת הגג אל גדי, הוא מיהר לקום ולקחת את הקנקן מידיי, "שלא תיפלי כמו סלמאן, הדרוזי המסכן הזה," הוא אמר.

רצתי, רצתי בעיניים כמעט עצומות בשדה החרדל שהתפרע מאחורי ביתנו. בתוך ייסורי האהבה התפשט לו העונג, עונג של רגליים עפות על האדמה, עונג של דופק ונשימה נעתקת. פרשתי זרועות וכפות ידיי ריחפו על הפרחים הצהובים, ריח חזק ונעים של מרווה וזיעה מילא את אפי.

אחרי שנודע לי על הנפילה של סלמאן התקשיתי להירדם.

לילה אחר לילה התבוננתי דרך החלון בבנאים שהגיעו אחרי שפנסי הכפר כבו. ראיתי אותם מניחים מרצפות לחדר החדש בביתנו, מרצפות ברצפת הבטון שעליה נפל סלמאן. עקבתי אחרי אבי הלוחש הוראות לגברים השקטים הנושאים דליים כבדים של מלט, מדי פעם היו נעצרים מעבודתם בבהלה, עת נשמע רעש של מכונית קרבה או צהלת סוס, מוחים זיעה ממצחם או מיישרים כיפה גדולה על הראש ושבים לבנייה. לפנות בוקר היו מכסים את ערמת האבנים שתחת עץ התאנה בחצר בברזנט גדול. נאספים לתפילת שחרית, מתכבדים בכוס קפה שחור בעיניים עייפות ונוצצות.

בלילה שבו הגיע הטרקטור, מפלס דרכו באיטיות ללא אור, כמעט לא ישנתי כלל. לא יכולתי להוריד את עיניי מהבנאים, הן טיפסו במעלה הקירות החדשים ונפערו עם החלונות. נעטפתי בצלילי המואזין לפני הזריחה, שנשמעו כמו מאלפי מסגדים. רק אז נעצמו עיניי.

החדר החדש היה מוכן ביום שישי, הוריי גררו אליו את המיטות של אחותי ושלי. כמה שמחנו בחדר החדש, חדר הבנות! מיהרנו לפרוש מצעים נקיים ואני הנחתי את הספר שלי תחת הכרית. אבל לרגע הצטערתי שאם סלמאן ישוב אי פעם, כבר לא אישן מתחת לעמדת השמירה של המאבטח, והוא כבר לא ירד מן הסולם ליד החלון שלי.

ממש לפני השקיעה הטמנו, אחיי ואני, פתקים עם בקשות וברכות במלט הלח של שביל הגישה החדש.

השבת הגיעה, נקייה וריחנית, משפחת היונים הלבנה של מאהר רקדה באוויר לכבוד המלכה ואני לבשתי את השמלה התכלת שרציתי לשמור ליום שבו יגיע המשיח אבל היא כבר התחילה להיות קצרה.

שני מאבטחים הגיעו ללוות אותנו לבית הכנסת.

אחד מהם היה סלמאן,

הוא משך לי בצמה, "סלמאן!" אמרתי לו, "אני שומרת נגיעה."

הוא חייך.

.

צוף שגיא, בוגרת לימודי תסריטאות בסם שפיגל, מורה לעברית באולפן למבוגרים. פרסמה שירים בבמות שונות. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

.

» במדור ביכורים בגיליון קודם של המוסך: "שוקולד", סיפור מאת יעל אברך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | עיוור שרואה רוח רפאים

"ישנן תקופות בחיי הפרט והחברה שהמציאות מזמנת בהן התרחשויות נוראות מכדי לתופסן. מציאות שכזאת מחייבת הפניה של המבט אל מעבר לממשי." ענת צור מהלאל על שפת החלום של פרויד ועל חלום אחד של ולטר בנימין

טל אמיתי־לביא, ללא כותרת, מראה הצבה, חוטי ניילון, ברזל, פלטות MDF, קיר גבס, צבע, תאורה, 2014 (צילום: יובל חי)

.

שפת החלום והמבט ההיסטורי: עיון בחלום של ולטר בנימין

ענת צור מהלאל

.

על פי חשיבתו של פרויד, שפת החלום והלא־מודע מציעה תצורת חשיבה ופרשנות ייחודית, פראית ופלואידית, שארית נצחית לשפת הילדות המוקדמת, טרם כניסת הילד והילדה אל הסדר החברתי. מכיוון שהלא־מודע נסתר מהמודעות, אין לאדם הער גישה ישירה אליו; גישה כזו נוצרת באמצעות החלום. החלום אוחז בנו בעוצמה בעת שאנו ישנים, ומתמוסס עם ההתעוררות. ככל שאחיזתנו במציאות הערה מתבססת, החלום חומק אל תהום הנשייה, כאילו שני מצבי ההוויה האלה, הערוּת והחלימה, מוציאים זה את זה, סותרים זה את זה.

עם זאת, הלא־מודע אינו אזור נפשי נטול צורה, כי אם מרחב המציע אופנויות וצורות אחרות מאלו של המודע לחוות ולפרש אירועים. פרויד מַבְנה כמה היבטים מרכזיים של שפת החלום: תנועה חופשית בין זמנים, בין מרחבים ובין אובייקטים (עיבוי והתקה), התקיימות חופשית של דבר והיפוכו ללא סדר או משמעות, וההיבט המעניין ביותר לדידו – חשיבה בתמונות. חומרי נפש מסוימים אינם מקודדים אלא בשפת התמונות והגישה אליהם עוברת אפוא דרך הרגרסיה אל החשיבה הארכאית. יש חוויות הניתנות לשחזור רק באמצעות החייאה מחדש של תמונה. עקבות הזיכרון (Erinnerungsspur) הם בדלים מינוריים שנותרו מהזיכרונות הממשיים שהודחקו, ולמעשה הם המרכיבים את מה שאנו מכנים זיכרון. לשפה החזותית עוצמה רבה, והיא יכולה יותר מכל שפה אחרת למשוך את הרשמים והמחשבות המנותקים מהתודעה ונאבקים להתבטא: "בחלום גלגול המחשבות לתמונות חזותיות עשוי להיות תוצאה של המשיכה שהזיכרון החזותי – השואף להחייאה – מפעיל על המחשבות המנותקות מן התודעה והנאבקות להתבטא" (פרויד, פירוש החלום, עם עובד, 2007; מגרמנית: רות גינזבורג; עמ' 495). בכל חלום מצוי טבור החלום, מוקד ליבידינאלי שבו צפונה באופן נפתל וסמוי משאלתו הלא־מודעת של החולם. טבור החלום מופיע על פי רוב באמצעות תמונה המושכת את מרב תשומת הלב הרגשית והחושית ומשמשת מעין מפתח לתחילת החיפוש אחר זיכרונות אבודים.

את תהליך ההיזכרות, ועימו חילוץ הסיפור ההיסטורי, פרויד מדמה לעבודת הארכאולוג, וכוונתו בכך לעבודה המעמיקה של האסוציאציות החופשיות המביאה לחילוץ הקשרים ומשמעויות של אותו ממצא ארכאולוגי המגולם בתמונה שהנצה בחלום מבעד לשכבות החשיבה הבוגרת. לקראת סוף ימיו ועם התפשטות הכיבוש הנאצי, עמדותיו של פרויד על טבע האדם הופכות סקפטיות ופסימיות יותר, אולם אפילו אז, ב־1937, באחד מחיבוריו האחרונים, הוא כותב על דינמיקת ההיזכרות: "כל מה שהוא מהותי נשתמר, אפילו מה שלכאורה נשכח לחלוטין קיים בכל זאת בצורה כלשהי ובמקום כלשהו, והוא פשוט קבור הרחק מהישג ידו של הפרט" ("הבניות באנליזה", בתוך הטיפול הפסיכואנליטי, עם עובד, 2002; מגרמנית: ערן רולניק; עמ' 229).

גם ולטר בנימין, בדומה לפרויד, סבר שהתמונה הנראית בחלום אוצרת בתוכה פיסת היסטוריה חיה שאינה מתקיימת בצורות מבע אחרות. אולם לעומת פרויד, שהאמין כאמור ביכולת לשחזר לפחות דבר מה מהשלם ההיסטורי הממשי שנשתמר במלואו אי שם, בנימין סבר שההיסטוריה אובדת לבלי שוב אחרי התרחשותה, ולעיתים אף בעת התרחשותה. התמונה היא לא יותר מפרגמנט חמקמק ומסתורי של השלם ההיסטורי. עבור בנימין, ערכה של התמונה טמון באפשרות לחוות אותה בהווה כאירוע חדש:

אין לומר שהעבר שופך אור על ההווה, או שההווה שופך אור על העבר, אלא שתמונה היא הדבר שבו "מה שהיה" מתלכד בהבזק עם ה"עכשיו" לכדי מערך כלשהו. במילים אחרות: תמונה היא דיאלקטיקה שעומדת דום. כי בעוד היחס של ההווה לעבר הוא לגמרי זמני והמשכי, היחס של "מה שהיה" ל"עכשיו" הוא דיאלקטי: לא מהלך, אלא תמונה שצצה לפתע פתאום. רק תמונות דיאלקטיות הן תמונות אותנטיות (כלומר לא ארכאיות); והמקום שבו פוגשים בהן הוא השפה. התעוררות."

(בנימין, פרויקט הפסאז'ים, רסלינג, 2019; מגרמנית וצרפתית: ניר ורוני רצ'קובסקי; עמ' 208–209)

.

ההיסטוריה החיה כרוכה אצל פרויד ובנימין בחלימה. תמונה הנשלפת מהזיכרון היא, לפי בנימין, "הרגע שבו ההיסטוריון מקבל על עצמו, כלפי אותה תמונה, את מטלת פירוש החלומות" (שם, עמ' 213). לשם כך, הוא כותב, "צריך להטות אוזן, במשך הרבה שנים, לכל ציטוט מזדמן, לכל אזכור חולף של ספר" (עמ' 215).

מחשבת התמונה (das Denkbild) היא מאפיין מרכזי בכתיבתו של בנימין, והכוונה לפרגמנט בפרוזה המציג תמונה מהזיכרון, תוצר של התבוננות, המלווה במחשבה ספורדית כלשהי, שבמובחן מהפרשנות הפסיכואנליטית אינה מכוונת להקיף את מלוא משמעותה של התמונה והקשריה או להפקיע ממנה את מסתוריותה. היא מציעה אפשרות בתוך מרחב האי־ידיעה; הרהור, רפלקציה מינורית במבט לאחור. היא מרמזת על אפשרות להבין את התמונה בהקשרה ההיסטורי, הפילוסופי או החברתי. דוגמה יפה למחשבת התמונה אצל בנימין מופיעה בחיבורו "ילדות בברלין סמוך ל־1900" (בתוך מבחר כתבים א: המשוטט, הקיבוץ המאוחד, 1992; מגרמנית: דוד זינגר). מוצעת שם תמונת זיכרון של תיבת הקריאה אשר "הכילה, על גבי לוחות קטנים, את האותיות, אות אות לעצמה, בכתב גרמני". בנימין פותח את הפרגמנט במשפט: "לעולם לא נוכל להחזיר לעצמנו בשלמות את אשר נשכח" (עמ' 30), וחותם אותו בהרהור:

באמת אני מחפש רק אותה עצמה: הילדות כולה, כפי שנתגלמה בתנועה שבה השחילה היד את האותיות לתוך הפס כדי לסדרן בשורות של מילים. היד עוד יכולה לחלום על אחיזה זו, אך לעולם לא תתעורר עוד כדי לבצעה באמת. כך יכול אני לחלום כיצד למדתי פעם ללכת אך אין זה עוזר לי כלל. היום אני יודע ללכת; ללמוד ללכת שוב לא אוכל. (עמ' 31)

.

לדידו של בנימין אי אפשר אפוא לשחזר את העבר בהווה, שכן הוא קבור מחוץ להישג ידינו, אך הפניית המבט אל תמונות ופרגמנטים מהעבר מאפשרת הרחבה של הכאן ועכשיו אל מחוזות חלימה, אל אופק הזמן, אל דיאלקטיקת השבר השלם.

מילדות הטרידו את שלוותו של בנימין רוחות רפאים. באותו חיבור, "ילדות בברלין סמוך ל־1900", הוא מספר על רוחות רפאים שפקדו את עולם החלומות והדמיון של הילד הצעיר שהיה והטילו עליו אימה. רוח הרפאים היא יציר דמיון הנע על הסזורה האניגמטית שבין החיים למתים. תנועתה מכוונת אל החיים ותכליתה להעביר מסר, להשלים משימה, טרם תשקע במנוחה הנכונה והסופית. כתיבתו של פרויד משופעת גם היא ברוחות רפאים. עבורו, רוחות הרפאים מהעבר משמשות דימוי לחומרי הנפש המודחקים שהאדם אינו יכול להרשות לעצמו לזכור, אך גם לא לשכוח. רוחות הרפאים מהעבר נושאות מסר זר ומטיל אימה שלא ניתן להתעלם ממנו, אך גם לא לעכלו. זוהי עבור פרויד הדינמיקה העומדת בבסיס כפיית החזרה, שלפיה נכפה על האדם לשוב פעם אחר פעם על דפוס התנהגות מסוים ללא תובנה וללא התפתחות. פרויד מדגיש שלא ניתן להרוג רוח רפאים, וכי הדרך היחידה להיחלץ מרדיפתה היא לנסות לפענח את פשר בואה. זוהי עבורו מהותה העמוקה של הפסיכואנליזה, בשונה מההיפנוזה. בשעה שבהיפנוזה ההיזכרות מותירה רושם של ניסוי שבוצע במעבדה, החזרה, כשהיא מעוגנת במסגרת הטיפול הפסיכואנליטי, מעניקה הזדמנות לחלץ משאלות לא מודעות, "להעלות באוב פיסת חיים אמיתית" ("היזכרות, חזרה ועיבוד", בתוך הטיפול הפסיכואנליטי, עמ' 117).

באחד האוגדנים המרכיבים את פרויקט הפסאז'ים של בנימין – שבו הוא התחקה אחר טקסטים על אודות הפסאז'ים בפריז, שנבנו כסמל הקדמה והבורגנות במאה התשע־עשרה וירדו מגדולתם מקץ כמה עשורים – הוא משבץ חלום שחלם, כמוסה חידתית, מחשבת תמונה מכושפת:

כולם מכירים, מהחלומות, את הבעתה מפני דלתות שאינן נסגרות. ליתר דיוק: אלה דלתות שנראות סגורות, אך אינן. התוודעתי לתופעה הזאת באופן מועצם בחלום שבו טיילתי בלווית חבר. בבית שהיה מימיננו, בחלון של קומת הקרקע, הופיעה רוח רפאים (ein Gespenst). כשהמשכנו ללכת ליוותה אותנו הרוח בתוך הבתים. היא עברה דרך כל הקירות, ונשארה כל הזמן בגובה שלנו. ראיתי זאת אף שהייתי עיוור. המעבר שלנו בפסאז'ים גם הוא, ביסודו, מין הליכת־רוחות (ein Gespensterweg) כזו, שבה הדלתות נפתחות לפנינו והקירות נסוטים.  (עמ' 171)

.

דיאלקטיקה של משמעויות נפתחת עם פרישׂתו של החלום: הבעתה מהדלתות הנדמות סגורות בעודן פתוחות הופכת עם התקדמות החלום למרחב של דלתות נפתחות וקירות ניסוטים. רוח הרפאים, המייצגת על פי רוב את המאיים, הזר, נגלית בחלום מתוך המרחב הביתי דווקא, בעוד החולם וחברו הם העומדים בחוץ ומביטים עליה נעה ומלווה אותם מתוך הבתים שהיא משייטת בעדם, תמיד בגובה שלהם. טבור החלום מצוי לדעתי בסופו: "ראיתי זאת אף שהייתי עיוור". שפת החלום בעיקרה היא כאמור שפה בתמונות, והחלום אכן מתאר מראות, אך אנו מבינים כי החולם לא ראה אותם בממשות המידע החושי, אלא מבעד לעיוורונו.

על רקע הבנת החלום והחלימה כמבוססים על שפת התמונות, מהותו של העיוורון בחלומו של בנימין היא פרודקסלית. העיוורון מכוון כאן לסטייה מהממשי, לחסך חושי המזמן מבט אחר. הרשמים הנתפסים באמצעות החישה מכוונים אל הממשות, ומקבלים צורה ופרשנות אישית באמצעות הפנמתם. אני מבקשת לפרש את החלום של בנימין בתוך ההקשר ההיסטורי שבו הוא נחלם, של אירופה על סף השבר.

ישנן תקופות בחיי הפרט והחברה שהמציאות מזמנת בהן התרחשויות נוראות מכדי לתופסן. מציאות שכזאת מחייבת הפניה של המבט אל מעבר לממשי. פרויד היה מבוגר מבנימין בשנות דור וגדל לתוך התקווה של היהודי האירופאי החילוני החדש. בנימין החל את חייו הבוגרים במהלך עליית הנאציזם, בהתפכחות אכזרית שמנעה ממנו לבסס לעצמו בית ומולדת והובילה אותו לשנות גלות ארוכות, שבסופן התאבד בעיירת גבול נידחת, ובה גם נקבר. ממעמקי השבר של יהודי במרחב דובר הגרמנית באירופה על סף מלחמת העולם השנייה, האפשרות לאחוז באופק של משמעות או תקווה הלכה והיטשטשה. מתוך אימת הדלתות הנפתחות בעל כורחן, חייבת הייתה להיפתח דלת נוספת. מעניין לחשוב על כך שדווקא בשנים אלה של גירוש ונישול, הגותם של פרויד ובנימין עסקה במבני עבר נטושים, ספוגים במסתורין – האתר הארכאולוגי של פרויד והפסאז'ים הפריזאים של בנימין. ייתכן כי הרס המבנים הבטוחים שאפיין את השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ובכללם מושג המולדת (Heimat), המרכזי כל כך בתרבות הגרמנית, דחף את שני ההוגים לדַמוֹת מבנים היסטוריים למרחבי היזכרות.

בשנת חייו האחרונה, 1940, כתב בנימין את חיבורו האחרון, "על מושג ההיסטוריה", שבו הוא עוסק במלאך ההיסטוריה על פי דמותו של Angelus Novus של הצייר פאול קלה. מבטו של מלאך ההיסטוריה מופנה אל חורבות העבר והוא עיוור לעתיד, "בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן־העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמיים" ("על מושג ההיסטוריה", בתוך מבחר כתבים ב: הרהורים, הקיבוץ המאוחד, 1996; מגרמנית: דוד זיגנר; עמ' 313). המלאך נדחף אל העתיד על ידי כוח מטאפיזי, בניגוד לתודעתו, בניגוד לרצונו.

העיוורון הרואה של בנימין בחלום רוח הרפאים מספר על אותה תנועה עצמה המושכת אותו מהעבר הספוג בחוויות אובדן, בגעגוע, בדחף לתקן – אל הבאות. במרחב שהלך וסגר עליו, האם דימה בעיני רוחו באופק העתיד דלת נפתחת, ששם "נמצא בכל רגע ורגע השער הקט שדרכו עשוי המשיח להיכנס ולבוא" (עמ' 318)? מילים אלו, הנלחשות כתפילה, מהדהדות את תפילת נעילה, "פתח לנו שער בעת נעילת שער", ובהן חותם בנימין את חיבורו האחרון.

.

ד"ר ענת צור מהלאל, פסיכולוגית קלינית מומחית. עמיתת מחקר במכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת־זמננו באוניברסיטת חיפה. קנדידטית בחברה הפסיכואנליטית בישראל, מלמדת בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים" ראה אור בשנת 2021 בהוצאת רסלינג. רשימה פרי עטה על מרחב הזיכרון של ז'ורז' פרק התפרסמה בגיליון המוסך מיום 4.11.21.
מסה זו מבוססת על הרצאתה בכנס השנתי ללימודים גרמניים מטעם מכון ליאו בק בחודש יוני, 2022.

.

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם, שהוקדש כולו לבעלי חיים: טפת הכהן־ביק על הִתחַיוּת בחיים ובספרות

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצרים | מודל זוגי

"'טוב, בואו נעשה משהו אחר. אתם מסכימים?' ואז הציעה לנו תרגיל מחתונמי. 'השבוע אני רוצה שתיגעו אחד בשני, אבל רק בכף היד. לא לעבור את המרפק.'" שלושה קטעים מאת יעל צבעוני

אלה אמיתי סדובסקי, עבד וי' רוחצים באמבטיה של ג'ורג וושינגטון, שמן, אקריליק ואריגים על בד, 201X165 ס"מ, 2014

.

שלושה פרגמנטים על מודל זוגי

יעל צבעוני

.

המונולוג של המטפלת הזוגית שלי

"אף אחד מכם לא גדל בבית עם מודל זוגי. מעולם לא ראיתם איך חוצים בעיות. אצלך טאטאו את זה מתחת לשטיח," אמרה והרימה טיפה את השטיחון שלרגליה, "ואצלך אבא הלך," והניפה קצת את היד ואת הראש לתקרה או לשמיים. "אבל אף אחד לא הראה לכם איך להתגבר. תראו, כל הקשיים שלכם הם לא משהו שלא שמעתי. אבל אתם לא יודעים לדבר." לרגע פסקה. "העניין הוא שבפנים אתם מבקשים בדיוק את אותו הדבר." החיוך שלה חייך עמוק יותר. "אתם מאוד דומים בזה אפילו. שניכם רוצים שיראו אתכם. יש לכם את אותו הפצע."

עיניה הבורקות הביטו בנו, מבקשות אישור.

"טוב, בואו נעשה משהו אחר. אתם מסכימים?" ואז הציעה לנו תרגיל מחתונמי. "השבוע אני רוצה שתיגעו אחד בשני, אבל רק בכף היד. לא לעבור את המרפק."
אני מדמיינת את השיעור בקורס למטפלים זוגיים, והוא הולך כך: לפעמים המרחק כל כך גדול עד שאי אפשר להתקרב. ראשית עלינו להשיב את האמון, את המגע הקטן, זה שהיה פעם, בהתחלה.

"חמש דקות כל אחד, ואז תתחלפו. אלה שיעורי הבית שלכם. ולא צריך לחתור למין," הסבירה, כמו בחתונמי, אבל שם בעקבות התרגיל כל אחד חתר לתוך עצמו וחתך.

לא רציתי להיות האישה שישבה שם בחדר, זקוקה לתרגיל מתוכנית ראליטי, למגע קצוב. לא רציתי שנהיה כזה זוג, עם מודל הורי דפוק, זקוק לאבחנות. לא רציתי להיות אבחנה. רציתי להראות לה תעודות אחרות, לאישה הזאת שבקושי מכירה אותנו, לשלוף מהזיכרון תמונות תמונות ולהוכיח – היי, אנחנו לא במצב הזה! את צריכה להיכנס אלינו לבית. יש בו אור ואוויר וילדים רוקדים. לפעמים אנחנו חברים טובים. פעם היינו נוסעים באופניים ברחבי תל אביב ועוצרים ללקק גלידה. עבור שנינו, לא עבור אף אחד אחר. אף אחד אחר.

"אתם הגעתם אליי עם הלשון בחוץ," סיכמה.

.

תפילילה

בבקשה שלא יברח לך פיפי הלילה. ואם יברח, לא בקצוות של המיטה, ולא ישירות על הפּוך, ושיהיה רק פעם אחת, את מבינה, בזמן האחרון המצעים הדביקים משתלטים על כל המכונה ואני לא מספיקה לכבס את מה שאני רוצה.

אחרי שהוא בורח, אבא שלך ואני מדברים על זה, כלומר: "אני שוטפת, אתה מחליף מצעים." אחר כך אנחנו רואים טלוויזיה ביחד, כלומר שנינו יושבים באותו החלל, אבל מתכנסים לטריטוריה פרטית.

ואולי זאת דרכך לזעוק אלינו: אבא, אמא, די.

דרכך לחתוך את השקט שלנו, הבלתי נסבל.

תראי, שקט אנחנו צריכים. בערמות. זמן שבו לא נחליף דבר לאיש ונהיה רק שנינו. אולי נחצה את הזמן הזה ואולי לא. אני לא יודעת. אני לא יכולה להגיד לך על זה דבר. אבל אין לנו ברירה, אז בבקשה, שלא יברח לך פיפי הלילה. ואם יברח, לא כל כך מוקדם, שלא אקום ואדאג שקר לך, ושנתי תהיה קלה ואשמע אותו נוחר, ואסובב אותו לצד השני.

תישני עמוק, ילדה שלי, ותניחי לעניינים שלנו בצד. אל תעשי פיפי כדי לפרוע את השתיקות שלנו.

עזבי, את יודעת מה, תעשי פיפי במיטה. בקצוות המיטה. בקצוות שלנו. על שמיכת פוך רכה.

ואנחנו נקיץ וניגש ונחליף ונשטוף ונכבס, ואת תשאלי: עשיתי פיפי? ונגיד שכן,

ונחייך אליך, והכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר.

.

הליכה

נקודת המוצא – דלת ביתה. לצידה נעליים מלאות בוץ. במידותיה. נראה שלא ידעה על בוא הבוץ, בנעליה הנמוכות שהפכו לחומות. אולי יצאה לטייל בשכונה ונתקלה באדמה רטובה, ולא רצתה לחזור לאחור. אולי הייתה מוכרחה להמשיך לצעוד. ועכשיו לא טרחה להסתיר אותו מאיתנו, את מה שדבֵק לעיתים גם בה. כבר איחרנו בחמש דקות, וההליכה שלה לעבר הדלת תמיד משתהה. הקשתי פעם אחת ואז פעם שנייה ולבסוף ניגשה ופתחה. חלפנו ליד המטבח וראיתי איש קרח מקנח את האף. מה קורה במרחב הזה שבין שניכם, שאלה רגע אחרי שהתיישבנו בחדר הדחוס, והפעם לא הנחתי לו לדבר את כל המילים שלנו ופצחתי בכל מיני סיפורים והבנות, למשל איך החלטתי הבוקר לא לסחוב איתי את האשמה, ועוד מילים נשרכו זו אחר זו.

לא דיברנו על הנעליים עם הבוץ ולא על הקרחת של בעלה ולא על כך שאולי עוד הייתה באמצע הביס של ארוחת הצהריים שלה, ואולי כשאיחרנו חשבה לעצמה, הלוואי שלא יבואו. אולי נלך לנוח. האם היא ובעלה נחים יחד ומתַקשרים היטב כמו שהיא מלמדת אותנו, כל אחד מדבר בזמנו ולא דוחק את השני, או שדווקא הייתה מעדיפה להלך עכשיו בבוץ או לעצום את עיניה לבדה. ומי מנקה את הבוץ המצטבר, הוא או היא. האם הותירה אותן כך, עד שהוא יסיר את עצמו משולחן המטבח וינקה את נעליה. והאם הם עושים אהבה. בכל מיני חדרים ואופנים. על שולחן המטבח. האם הם פרועים עכשיו כפי שלא היו מעולם. האם בזכות הגילוי המחודש הלכה ללמוד גם טיפול מיני, שזה מה שסקרן אותה מההתחלה כשהחליטה לקבל אותנו, כך הסבירה בכנות מופרזת בפגישתנו הראשונה, למרות זמנה הצפוף.

לפני שיצאתי שלחתי לה תמונות מהטיול בשלג כפי שביקשה, והיא כתבה: מדהים, וכתבתי: כן, מטורף, אף על פי שבבית שלי כבר אין סימן לשלג. לא רטיבות ולא בוץ, ובוודאי לא הלבן ההוא שצבע את האדמה והשמיים ויכולתי ללכת וללכת לתוכו.

.

יעל צבעוני, משוררת, עורכת, מלווה כותבים, מכשירה מנחי סדנאות כתיבה, מייסדת "מבעד למילים – בית לכתיבה יצירתית". מחברת הספרים: "אחרי סוף הסיפור" (2018), "משהו קורה לאישה" (2020), שראו אור בהוצאת צבעונים. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת המוסך ומאזניים, ובאנתולוגיות "עורי שפת עבר" (צבעונים, 2018), "בגדות האפשר" (קתרזיס, 2021), "אנא" (קתרזיס, 2022).

.

» עוד קטעי פרוזה קצרים בגיליון קודם של המוסך: "אם ובת (ומלחמה)", שלושה קטעים מאת עדי שורק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן