סיפור ביכורים | שוקולד

"שמעתי את הוויכוח שלכם, אמרה. בדרך כלל יש ביטוח לחנויות מִגניבות, אולי אתה יכול לדבר איתם, והציצה באריתראי, שעיניו, להקלתה, לא חשפו דבר." סיפור מאת יעל אברך

חוה ראוכר, בונקר, שמן על בד, 170X140 ס"מ, 2019

.

שוקולד

יעל אברך

.

תשמעי, היא שחזרה את שאמר. את כיפית ומדברת וצוחקת והכול. הוא הסתבך, משך את סופי מילותיו. היא בלעה את רוקה, מסתמאת מהעלבון המתקרב. זה קטע, אני לא יודע איך לומר את זה בלי לצאת שטחי, התנצל, מגניב את עיניו אליה ומיד מחזיר אותן למראה הקדמית. אני פשוט בדרך כלל יוצא עם בנות יותר… נו, רטן. והיא לא העזה להביט בו, אבל גם לא ידעה לאן להביט וקבעה את עיניה בשמשה הקדמית. הוא אמר: יותר ספורטיביות, ונשימתה נעתקה. מכל הגמגומים וההתחמקויות והמבוכה וההשתנקויות, זה מה שיצא לו בסוף.

היא הרימה את ראשה, ניגבה את נזלתה הרירית וחיפשה באינטרנט "דיאטת שלושים יום". היא הבטיחה לעצמה: הפעם היא הפעם. לא כמו שאר הפעמים שהתחילה והפסיקה. בסוף שלושים הימים היא תלך למתחם ההייטק שבו הוא עובד ותקנה לעצמה קפה. נטול, היא תבקש, וכמובן לא תוסיף סוכר.

היא נרשמה למכון כושר בין הבית שלה לעבודה. למחרת נסעה באוטובוס לסופרמרקט הזול וקנתה שם פריכיות אורז ומרק אינסטנט, והמשיכה לחנות בגדי ספורט בקניון. כשיצאה מהחנות עם השקיות חייכה חיוך חדש, חיוך קליל, שהמשיך גם כשמדד לה יהודה – מאמן הכושר האישי שנראה כאילו נופח במכונת בלוני הליום כי היה דחוס ושרירי – את היקפי הירכיים והבטן והידיים. גם אליו חייכה ואמרה: טוב, עוד חודש זה כבר יהיה שונה, עליי. אחרי האימון, כשפרשה את הדף שאליו העתיקה את רשימת המצרכים לשייק, גילתה שחסרים לה קייל וממתיק והחליטה שלמרות עייפותה תקנה אותם כדי שמחר תוכל לשתות אותו על הבוקר. כמו שצריך הפעם, כבר החליטה, ורגליה נשאו אותה למינימרקט־צרכנייה־חנות נוחות שקראה לה תמיד מכולת למרות גודלה ומיקומה, ובה הצטיידה מפעם לפעם במצרכים בסיסיים.

במכולת הפטירה שלום קצר למוכר האריתראי שעמד בדלפק לצד הקופה. מדי פעם נפגשו בחנות, ופעם אחת אפילו הרהיב עוז ואמר לה את שמו, היא לא זוכרת מהו, וסיפר לה שהוא כבר חמש שנים כאן בארץ, גר בדרום העיר. ואת?

אהלן מה נשמע, עלץ אליה. היא אמרה לו מה היא מחפשת והוא אמר: כן בטח, במעבר. בחן אותה ובמבטו איזו השתהות, התעכבות שגרמה לה להסמיק ולהתלהט במכנסיה הדחוסים וזרועותיה הבוערות. אני אביא לך. פסק והשאיר אותה בטבור החנות בעודו מתקדם לסוף המעבר להביא את הממתיק.

באמצע החנות צף אי מורכב משתי שורות ארוכות של קופסאות פלסטיק שקופות. בשורה התחתונה נחשי גומי מתפתלים ובננות מסוכרות, ובשורה העליונה – כדורים חומים ולבנים נחים בשלווה מופתית כל אחד במקומו, ופתקים צהובים מצביעים עליהם, כמו שלטים בכניסה לבית, מודיעים על התושבים בענייניות: פקאן, אגוז לוז, שקד, שקד מסוכר, תפוז, דובדבן, ליקר. הרוק עלה לחלל פיה והשתלט עליו, מציף וגואה. היא פקדה על עצמה להירגע, פתחה את קופסת הפקאן וליטפה באצבעותיה את הכדורים החלקלקים והצוננים, מרגישה את טעם השוקולד בלשון, בחך, בבטן. כבר חזתה בעיני רוחה בסוכר ממוסס את הכאבים שאכלסו את מפרקיה ושריריה, והשתוקקה לכדור. אבל איך היא יכולה, ואפילו לא עבר יום אחד מאז התחילה, והיא הבטיחה לעצמה שהפעם יהיה אחרת, ושונה, אבל היא עבדה קשה בשביל השוקולד הזה כל היום.

ובעצם העניין הוא לא אם תיקח, כי ברור שמגיע לה, אלא כמה. שלושה? ארבעה? מה פתאום. רק אחד ודי, אסור יותר. אבל איך תשלם על שוקולד אחד. הרי לקנות כמה ולאכול רק אחד לא תצליח, מוטב שתכיר כבר בחולשותיה, ולקנות ולזרוק חבל. היא שמעה אותו מרחף בין המדפים וליבה הלם. שתיקח אותו וזהו! בהחלטה של רגע אגרפה את ידה ודחפה כדור לכיס מעילה. ראשה הסתחרר, אבל האדרנלין שבקע ממנה הצליח לייצב אותה, מכריח אותה להתנהג כרגיל. מצטער, חזר האריתראי, קולו מקצר בעיצורים. אין לנו, חיפשתי גם במחסן. זה, איך קוראים את זה, אמר והרי"ש שלו הזדקרה בזרותה, מתבלטת ומתבדלת, והיא שלחה את ידה השמאלית לזירת הפשע, ממששת את כדור השוקולד, כמהה אליו. זה דיאטה? היא נהייתה חסרת סבלנות ואמרה: נו כן. והוא אמר: אוקיי. ונסוג לדלפק וחישב את חבילת עלי הקייל ושאל, זהו? והיא הרגישה כאילו צרבו אותה בבשרה, ומשכה בכתפיה והאריתראי העביר את כרטיס האשראי שלה והתעסק עם הקופה וכשיצאה מהחנות בירך אותה לשלום ואמר שיהיה לה לילה מצוין, והיא הוציאה את הפקאן מהכיס והרגישה מלוכלכת ושקרנית וטמאה ונאלחת, וקלה כמו ציפור.

*

עכשיו כל איבריה הזדעקו אליה, מכולת־מכולת־מכולת. חמישה מפגשים כבר עברה עם יהודה, והתאכזבה לגלות ששריריה עדיין נסחבים אחריה ולא נושאים אותה בגאון. בעיקר זרועותיה, רפויות ומתדלדלות. אחרי המפגש השני שלח אותה לקנות זרעי צ'יה והיא הלכה ברגליים דואבות ולב קל למכולת וביקשה גם הפעם, אם אפשר, עזרה. אפילו חייכה חיוך אמיתי. כשהלך להביא לה את זרעי הצ'יה הגניבה לכיסה אגוז מצופה אחד, וכשהתמהמה מלשוב, תחבה לפיה עוד שוקולד, אחד חצילי למראה. בפעם שלאחר מכן שוב פגשה בו. אתה תמיד כאן? שאלה ספק בצחוק ספק ברצינות, מנסה לאגד מידע, להציב את הנתונים בשורה. הוא צחק ושאל, מפריע לך?

כמו ביום האתמול – כשדחסה בבולמוס את חופן השקדים המצופים שפרצו מכיסה, אפילו לא הספיקה ללעוס את האחד לפני שהכניסה לפיה את השני – קינחה את פיה בידה והבינה שכל שעליה לעשות הוא להתנזר משוקולד שלא לקחה מכאן. זו תהיה הסנקציה, החליטה. פעם שמעה על מישהי שהתחילה לשמור כשרות כי ידעה שלא תוכל לאכול חלב שש שעות לפחות אחרי בשר, והקפידה לאכול בשר בצהריים ובערב. לפעמים בא לי לתקוע קבנוס על הבוקר, נזכרה שאמרה לה. מעכשיו תהיה צייד־לקט, כמו האנשים שראתה בערוץ דיסקברי, לא תאכל מה שלא צדה בעצמה, ושטח המרעה הוא המכולת והמכולת בלבד.

בילדותה הלכה עם החברים מהשכונה לחנויות כאלה, מרוצפות בתיבות ממתקים במשקל. כבר אז הרגישה את ניצני הזרות שהבדילו אותה משאר הילדים. כבדה יותר, גדולה יותר, אבל אז עוד אחזה בתקווה ששומן הילדות ייעלם כשתגדל. פעם אחד מהילדים ראה אותה לוקחת מדליוני שוקולד מצופים בסוכריות צבעוניות, האהובים עליה – עם כל מדליון שהניחה בשקית הונחה משקולת על ליבה – ואמר: תשאירי גם לנו. היא הסתובבה לאחור וזכרה שכאב לה יותר, כי בעיניו הכחולות שתמיד אהבה להתבונן בהן ראתה לעג. עכשיו נתלתה בזיכרון כדי להצדיק את עצמה. היא לא באמת גונבת –  אז היה מותר לטעום ממתק לפני שקונים, לראות אם בכלל מתאים. מה פתאום עכשיו לא? עכשיו אנשים לא צריכים לדעת מה הם קונים? כמו שבשוק נותנים טעימות של חלווה, ובסופרמרקט טעימות של יוגורטים חדשים. כאן אף אחד לא נותן, אבל היא לוקחת. חוץ מזה החנות הזאת כל כך יקרה, כמה שוקולדים בחינם עם כל הקניות שהיא עושה פה, זה בעצם המינימום של המינימום שהיא לוקחת.

עדיין לא ראתה תמורה בגופה, שהמשיך לרפוס ולהתדלדל. המרץ שהיה ביהודה באימונים הראשונים נעלם כליל ופינה את מקומו לאדישות. בהתחלה עוד ניגשה למכולת אחרי האימון וחיכתה להסחת דעת כמו טלפון או לקוח או הפסקת סיגריה. אחר כך החלה לבקר בחנות מדי יום, בלי קשר לאימון, וגם נטשה את הסופר המרוחק. מזג האוויר התחיל להתבהר אבל היא עדיין הלכה עם המעיל הגדול והדובי שלה, כיסיו העמוקים מאפשרים לה להכניס עוד ועוד תופיני שוקולד מרירים ומתוקים, פריכים ועיסתיים. פניה מלאו פצעונים צהבהבים אדומים גדושים חלב מוגלתי, ושריריה הוסיפו לעצמם משקל בימים החולפים, עד שהרגישה שהם, בדומה לסבלנותה, פוקעים אל מול התהליך הארוך הזה, שחגג שלושה שבועות מייסרים.

היא חגה סביב הקופסאות השקופות והחלביות במכולת והרגישה איך היא כמעט קורסת מהאימונים האינטנסיביים וממחצב כלשהו שהתיישב בחזה, כשלדלפק התפרצו מדלת פנימית, מתווכחים, האריתראי ובחור רחב. הבעלים, זיהתה. היא דחקה עצמה בין הקופסאות למדף הלחם, ולתדהמתה המשיכה לדחוס, כמעט מתוך אינסטינקט, שוקולדים קטנים ועסיסיים לכיסה. היא שמעה את הבעלים מרים את קולו ואומר, אז איך לעזאזל נעלמה סחורה החודש ובחודש שעבר לא? אני אמרתי לך לא עשיתי כלום, האריתראי אמר בקול חצי מבודח, ועיניה קרועות כשהיא מבינה מהר ממנו שהמצב רציני, ושומטת את ידיה לכיסיה. הבעלים אמר: עשיתי הזמנה הבוקר! כאילו עשו פה יום הולדת. מה, רָשַף, היא נרעדה מקולו מהצד המרוחק של המכולת, אתה רוצה שאני אבקש מהאבטחה להוציא צילומים? ידה השמאלית החלה להזיע ולשקוע בבריכת הכדורים השחורים שנוצרה בכיסה, דביקה ועיסתית הרגישה אותה, ונשימתה התקצרה. אבל אני אומר לך, לא נגעתי. אני בכלל לא יודע על מה אתה מדבר. ולפני שסיים את המשפט הרים את עיניו וראה אותה ספק מתחבאת מאחורי הקופסאות ומדף הלחם הכבד, וקולו נדם.

גם הבעלים הרים את מבטו ללקוחה האבודה. מסתדרת? שאל הבעלים. כן תודה, שרקקה בקול גבוה. הבעלים פנה שוב לאריתראי. בהחלטה פתאומית לקחה שקית ניילון וכף פלסטיק עמוקה, והחלה להעביר בשנית את מכמני השוקולד, והפעם – אל מול עיניהם. צעדה בסך והגיעה לדלפק ואמרה בקול היי, אפשר לשלם? והבעלים אמר בטח, והיא הניחה את שקית השוקולד. הוא שאל זה הכול? והיא אמרה לא, והושיטה לו חבילת פריכיות אורז. האריתראי התכוון לקחת אותן אבל הבעלים הקדים אותו וחטף את הפריכיות מידה. תן לי, סינן, ועיניו הגדולות של האריתראי נחבטו בעלבון. הבעלים שקל את השוקולדים במהירות, הקליד את הסכומים בקופה. לרגע הצטלבו עיניה עם עיניו החומות של האריתראי והוא השפיל אותן מטה מיד, ובזמן צלילתו למעמקי הרצפה ראתה לאלפית השנייה את מבטו פוזל לכיוון שקית השוקולדים וחשבה, הוא יודע.

בן רגע השוקולדים בכיסה נדמו לה כחלוקי נחל כבדים. אשראי או מזומן, שאל הבעלים. היא כחכחה בגרונה, נאבקת במילים שפרצו מפיה. שמעתי את הוויכוח שלכם, אמרה. בדרך כלל יש ביטוח לחנויות מגניבות, אולי אתה יכול לדבר איתם, והציצה באריתראי, שעיניו, להקלתה, לא חשפו דבר. הבעלים אמר, איזה, מה פתאום. אני עם הבחור הזה, והצביע על האריתראי שעמד בסמוך אליו בדממה, אני איתו סיימתי.

שמע, אני קונה פה הרבה והוא עובד ממש טוב, שמעה את עצמה בקול שהיה זר לה, מקרקר וגבוה. אני לא יודעת מה הסיפור אבל אולי אני אוכל לעזור, והוציאה את ארנקה מתיקה תוך כדי שדיברה. הבעלים הסתכל עליה במבט מזוגג. מה הנזק, שאלה, והבעלים אמר מה פתאום, את לא הולכת לשלם על הפאשלות שלו. אני עושה הזמנה פעם בחצי שנה לשוקולד אתמול עשיתי שוב אחרי כמה שבועות כי הוא, ורטינתו הקולנית נעצרה כשעיניו פגשו את שקית השוקולדים, התרוממו לקופסת הפריכיות הדיאטטיות שעמדה על הדלפק והתעכבו על ידיה המגואלות בשוקולד, ומשפטו נותר באוויר, מרחף. פניה התלהטו והשתיקה עמדה בחדר. בכל זאת, כמה יקר זה כבר? כמה שוקולדים, צחקקה בקול גבוה, והרגישה את גופה נמס מחום המבוכה והמעיל הכבד והאשמה, והבעלים החליף את חיוכו במבט קשה וזקף את ראשו הגאה והביט בכל אחד מהם כשאמר, נגמרה החגיגה, שמעתם? היא ניסתה לבלוע את רוקה אבל פיה היה יבש.

שני מטומטמים, סינן בארסיות. אתה בטלן ואת גנבת. מה, פספסת שהיא הרימה פה חצי חנות? היא לא בלטה מספיק? היא דמֵמה, פניה מסמיקות עוד יותר מסטירת מילותיו. קונה את זה, הרים ושמט במהירות את חבילת הפריכיות, ודופקת לנו שוקולד? מה, זה לא נחשב? על מי את עובדת? מטומטמת, שמנה! הרעים. אל תגיד לה ככה, לקוחה. סינן האריתראי והיא שמה לב שגם הלמ"ד שלו מתהדרת בשונותה. הבעלים פנה אליו בעיניים רושפות. ואתה, דגנרט, אני נותן לך עבודה ואתה נותן לה לגנוב ממני? כולכם כאלה, בטלנים ושקרנים. מילא היא, היא באמת אשמה, אבל עליו צועקים רק בגללה. ובניסיון נואש להציל אותו התערבה ואמרה, אתה מגזים, הבעלים שיסע אותה. תסתמי את הפה שלך, מה את בכלל מדברת, לכי דחפי עוד שוקולד יא דבה, וכשסיים את ההברה האחרונה הניח האריתראי את ידו הכהה בהחלטיות על ידו של הבעלים ששצפה יחד איתו בלהט הדברים ועתה שקעה לה לדלפק ואמר בקול שקט, עכשיו אתה מפסיק, די.

תספחון, תיזהר ממני, אמר הבעלים בקול מקפיא, תיזהר למה עוד שנייה אני הולך להגירה ומעיף אותך חזרה לאפריקה. תספחון, תספחון, איך שכחה. זה היה לפני הדיאטה, לפני השוקולד, לפני הכול. היא חזרה מהעבודה, קנתה לחם או חלב ובעודה משלמת אמר לה שתספחון זו תקווה, והיא צחקה ואמרה לו שאם היו מעברתים אותו היו קוראים לו בשם של מורה בת חמישים. המבט ההחלטי של תספחון נמהל בפחד, והיא השפילה מבט לאצבעותיה שאחזו בארנק, מונחות לצדי גופה; אותו הגוף שפתאום עכשיו צמח והזדקף מתוכה כמו עץ בפריחתו, מתנשא מעל פורמייקת הדלפק האפרורית ופרצופו הרופס של הבעלים. אני סיימתי כאן, פסקה בנחרצות. פותחת את ארנקה, שולפת ממנו את כל השטרות שמוצאת ומשליכה אותם לצד הקופה, מבטה פוגש במבטו של תספחון רק לרגע, שאחריו צעד גם הוא החוצה ממקומו מאחורי הדלפק. הוא אמר, אני אחזור כדי שנסגור את מה שצריך. ולנגד עיניו המימיות והקטנות של הבעלים, שנפערו בהפתעה ואולי גם בחשש ראשוני, צעדו שניהם החוצה מהחנות, היישר לדמדומיו של היום.

.

יעל אברך, עורכת דין, לקטורית, עורכת ומבקרת ספרות, רכזת המערכת של המוסך. גרה בתל אביב. הסיפור "שוקולד" הוא פרסומה הראשון בפרוזה.

.

» במדור סיפור ביכורים בגיליון הקודם של המוסך: "העין", סיפור מאת תמר עילם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2022 | רצח בהרעלה

"בין מעשי האלימות של הבעלים ולאחריהם, בין ולאחר ההתגוננות מפני מתקפותיהם החייתיות: היו הרוך הזה, ההשתתפות והקשב ההדדי." קטעים מן הספר "שתי חברות והרעלה" מאת אלפרד דבלין

ניבי אלרואי, שנת חורף, צבעי מים ודיו על נייר, 35X25 ס"מ, 2014

.

שני קטעים מתוך "שתי חברות והרעלה" / אלפרד דבלין

מגרמנית: ניצה בן־ארי

.

כך התגבש המשחק ביניהן. בנדה צנחה במהירות לתוך קדחת מתוקה שהיתה קשורה לאלי. בהדרגה, לאט־לאט, התחילה הקדחת הזאת לעורר תחושה דומה אצל אלי. הן עלו על דרך החשאיות, שבתחילה כוּונה רק נגד הבעלים, אבל עד מהרה דחפה אותן בחוזקה הלאה. הן עדיין הסתירו זו מזו, וכל אחת מעצמה, את העובדה שהדרך איבדה כיוון.

בין מעשי האלימות של הבעלים ולאחריהם, בין ולאחר ההתגוננות מפני מתקפותיהם החייתיות: היו הרוך הזה, ההשתתפות והקשב ההדדי. משהו כמו הרוך שבו האם עוטפת את ילדה. אלי היתה עליזה וחיננית, מצחיקה ומחניפה כלפי בנדה. אבל הידידה הלהוטה, שרגשותיה הגואים דחקו בה, דיברה אליה, לחצה את ידה, קירבה אותה אליה. רוך כה מפתה — אלי נאלצה להודות בכך — היא לא הכירה מימיה. למעשה היא היתה בנויה רק לתפקידי החתלתולה המתפנקת והחוצפנית השובבה. ועכשיו, שלא מרצונה, ואפילו למרבה הפתעתה, שלא לטובה דווקא, היא גילתה שהיא נרגשת ונכבשת. כדי להצדיק את עצמה בעיני עצמה, אלי תלתה את הסיבה לכל החברות הזאת בגסותו של בעלה. היא התביישה בכל עוז — ובעצמה לא ידעה למה — ביחסים החשאיים שלה עם בנדה. זה החליש אותה גם בעמדתה נגד הבעל. לכן קרה לא אחת שהיא הסתייגה מבנדה, בלי שחברתה הבינה למה. אבל קרה גם שרגשות האשם והבושה שלה — על הקשר עם בנדה — הופנו בזעם ובסערה נגד הבעל, ואז היתה מסתירה כך את הבושה, לפעמים מתוך עיוורון ולפעמים מתוך התחושה המעורפלת: הכול באשמתו, בלעדיו לא הייתי מגיעה לזה. וכל סצנה קשה בבית השליכה אותה עכשיו ביתר עוז לזרועותיה של בנדה: הפעם היא תישאר אצלה, בצדק היא רוצה להישאר אצלה. הרגש אל החברה התפתח במעמקים והוליד, כגידול, רגשות נוספים.

לינק עבד, ניסה לפייס את אשתו, התנפל עליה שוב בצעקות, שתה. דרכו היתה חדגונית, רק במגמת עלייה. לפחות אשתו שוב אצלו, הוריה ניצבים לצדו, את הקרניים שגידלה לו היא צריכה להסיר. הוא המשיך לתקוף אותה מינית: היא סבלה את זה בבחילה מוצהרת, בתיעוב גלוי ובחמת זעם. היא רצתה לברוח מזה לגמרי, לברוח מאזור הנפש שהוא קרע אצלה, אזור המריבות, הפראות, פקעת השנאה.

ראשה הסתחרר מהרגשות שעוררו בה החברה והבעל. היא רצה אל החברה כדי למצוא מרגוע. את משק הבית הקטן שלה היא הזניחה. כשבעלה נתן לה בבוקר הוראות למשימות קטנות וסידורים, היא שכחה לבצע אותן בגלל המהומה הפנימית שלה, ומפני שסירבה לחשוב. היא נאלצה לרשום לעצמה משימות קטנות. והוא, שהבחין בכך, נהנה לתת לה משימות, כדי שתיאלץ לחשוב עליו במשך היום, כדי לכבול אותה ולהקטין אותה. ואז, בערב, כשהוא יחזור הביתה, הוא יוכל להראות לה מי היא. כמה פחדה כשהוא חזר, בדרך כלל שתוי. השתוללות הזעם המטורפת שלו. ברגעים כאלה היא כבר לא היתה בשבילו אלי המסוימת. הוא השתולל, כי הוא היה האדון. זאת היתה השארית, החורבה של תשוקתו ואהבתו. אז היה שובר כל מה שהניח עליו את ידו, כלי אוכל, שולחן, כיסאות קש, כלי מיטה, בגדים. היא צעקה: "אל תחמיר איתי כל כך! הרי אני עושה מה שאני יכולה. מה אני עוד יכולה לעשות? אל תרביץ לי תמיד על הראש! אתה יודע שעל הראש אני לא יכולה לסבול." הוא: "תסדרי את ארגז המחשבות שלך!" היא: "שמע, אתה לא תשיג כלום עם הדיבורים האלה, רק עם מילה טובה. אתה מקצין הכול עד שבסוף אני לא אהיה אחראית לכלום. אתה תמשיך עד שהקערה תעלה על גדותיה." "יצור קטן ועלוב! מה את כבר יכולה לעשות. הנה אלת הגומי. היא כבר תעזור לך!"

השנאה שלה לאיש. היא כתבה מכתבים מרי נפש להוריה. הם החזירו אותה אליו. היא רצתה שידעו מה המצב ביניהם. היא עושה לבעלה בית כל כך לא נעים, שהוא כבר היה צריך להסתלק. היא בקושי מכינה לו לאכול. היא שונאת אותו כל כך, שהיא רוצה לירוק לו בפרצוף כשהיא רואה אותו. היא רק רוצה שהוא יעבוד, שירוויח למחייתם. היא רק רוצה לברוח ממנו שוב, ואת המיטה שהוא קנה ואת המצעים של האמא שלו, את הכול היא תיקח איתה. אצל זוגות נשואים זה לא נחשב לגניבה.

השנאה אמנם השתלטה עליה, והיא התמסרה בחשק גובר לשנאה הזאת, אבל המילים שלה היו תמיד מרירות הרבה יותר מתחושתה: היא ניסתה להצדיק את כמיהתה לבנדה, שבה לא יכלה להודות, לא בפני עצמה ולא בפני האחרים. היא דיברה על חברותן בצורה מעורפלת. סתירה מוזרה צמחה אצל אלי; זה התברר לה מדי יום במגעים עם בנדה, ממש הזדקר לה בפרצוף. על מה שקורה עם לינק היא סיפרה לבנדה כל יום, אבל היא נאלצה לשחק תפקיד, היתה חייבת להגזים, לפעמים גם להציג דברים בצורה לא נכונה. את הצד השני של הקשר עם לינק היא היתה חייבת להכחיש. היא ניהלה סוג של חיים כפולים. הטלטלה הזאת, ההלוך־ושוב הזה, לא לזה ייחלה.

אבל כבר הסתמנה החלטה, לפחות נכון לעכשיו. האהבה בין שתי הנשים התלקחה. הצהרות הידידות הפשוטות, הניחומים, הנשיקות, החיבוקים, הישיבה זו בחיק זו הפכו למגעים מיניים. בנדה, עזת הרגש, המשתוקקת, היא שהעזה ברטט לפתוח בכך. בהתחלה אלי היתה ילדתה, הילדה שעליה היא חייבת להגן. עכשיו התפעלה מהפעלתנות הנמרצת של הקטנה ודחקה אותה בתקיפות לתפקיד הגבר. הגבר הזה אוהב אותה, הגבר הזה מוכן לקבל את אהבתה. כאישה, היא לא היתה מאושרת במיוחד עם גברים, ועם בעלה עוד פחות מכולם. עכשיו אלי היא הגבר שלה. היא חייבת להבטיח לה את אהבתה שוב ושוב. בנדה דרשה עוד ועוד הבטחות ידידות והוכחות אהבה. אלי, שרצתה להשתחרר מלינק, הניחה לה ברצון להוביל לדרך הזאת. הפעלתנות שלה, ההחלטיות הגברית, קיבלו בסיס מיני, וגברו כתוצאה מזה בצורה מסוכנת.

בעקבות התהליכים האלה גדלו אצלן הביטחון והתחושה שהן שייכות זו לזו. נותרה אמנם תחושת בושה ואשמה, אבל היא נחלשה לנוכח התנהגות הבעלים. אלי דחתה בתקיפות רבה יותר את בעלה. מה שהיא אמרה וכתבה לבנדה היה אמת: שפעמים רבות היא סירבה לקיים יחסים עם בעלה, וסבלה אותו רק כשהוא הכריח אותה.

באותה תקופה, לקראת סוף שנת 1921, המריבות של הזוג לינק הגיעו במהירות לתגרות ידיים קשות. אלי שנאה את בעלה שנאה תהומית. האיש היה חזק ממנה; היא הסתובבה עם חבלות ופציעות קטנות בראש. היא ביקשה מהיועץ הרפואי ד"ר ל' אישור על פציעותיה.

כי בשיחותיה עם בנדה היא כבר הגיעה לידי החלטה להיפרד מלינק. בנדה והיא טוו לא אחת — עכשיו כבר היו שרויות במין מצב של שיכרון חושים — תוכנית דמיונית יפה ביותר: שלושתן, האם, אלי וגרטה יעברו לגור ביחד. לכן התגבשה אצל אלי מחשבת הגירושים. מחשבתה היחידה היתה שהיא חייבת להיות פעילה, חייבת להיות גברית, חייבת להוכיח לחברתה את אהבתה. אפילו במבט חטוף כבר לא זיכתה את הבעל. לפני חג המולד הוא עבד במשמרות לילה, פעמיים שלושים וארבע שעות. אבל היא רצה אל בנדה. בנדה הבעל כבר אסר על אלי את הכניסה לביתם; כל הפטפוטים האלה והרביצה המשותפת של הנשים לא מצאו חן בעיניו. לינק הבעל גם הוא לא השתגע על החברות של אלי עם בנדה. הוא לא האמין שאלי מבקרת אצלה, קינא שהיא מתעסקת עם גבר זר. שתי הנשים חששו שהבעלים יתפסו אותן, ולעתים קרובות נפגשו רק בחטף ברחוב. ההתכתבות המסוכנת, שהלהיטה את הרגשות, התגברה: זאת כבר היתה בריחה מהבעלים, חיי שיתוף אידיאליים בלי גברים. הן עצמן מסרו זו לזו את המכתבים ברחוב, ורק לעתים רחוקות נתנו למישהו להעביר אותם. הן קבעו בדירותיהן סימני וילון להיעדרו או לנוכחותו של הבעל.

ערב הסילבסטר היה גרוע במיוחד. לינק, האיש האטום הקודר, הורגז שוב עד קצה גבול היכולת. כשהיה לרגע לבד עם אלי, הוא איים עליה: "רק תעיזי לבוא הביתה, ותוכלי לאסוף את העצמות שלך." מרוב פחד ממנו, אלי סיפרה זאת לאחותו, שאצלה הם התארחו. האחות צידדה באלי. אם שום דבר לא ישתנה, אלי תהיה חייבת לעזוב אותו, והוא יצטרך לחזור לאמא. האחות ארגנה את הדברים כך שהזוג יישאר ללון אצלה. בבוקר האחד בינואר הלכה אלי הביתה. הוא הגיע רק בערב, שתוי. השאגות, הגערות: "זונה שכמותך, חזירה!" המכות התחילו מחדש.

בשניים בינואר ברחה אלי בסתר מהבית. את ההכנות לבריחה סיכמה לפני כן עם בנדה ועם אמה. הן מצאו לה חדר בסביבה אצל גברת ד'. אלי הופיעה אצל הגברת הזאת עם כתמים כחולים וירוקים על הרקה הימנית. היא יצאה לחופשי. הבעל לא ידע את הכתובת.

.

אלפרד דבלין, "שתי חברות והרעלה", פן – ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2022. מגרמנית: ניצה בן־ארי.

.

.

 »  במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: שני פרקים מתוך "כתב כמויות" מאת ורד גלאון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ענת לב אדלר: לקח לי זמן להשתחרר מהדחייה

אחרי ששלחה את כתב היד הראשוני של הרומן "כותבת ומוחקת אהבה" לעורכות הפרוזה בהוצאה וקיבלה תשובה שלילית, ענת לב אדלר נכנסה למיטה לסוף שבוע עגמומי במיוחד. הדבר הראשון שעשתה כשנכנסה למשרד ביום ראשון בבוקר היה לנסח את המייל ששינה את מהלך העניינים - ובמידה רבה גם את חייה. התוצאה הפכה לספר ביכורים שמכר למעלה מ-50 אלף עותקים, והיה יריית הפתיחה לקריירה מרשימה. את הסיפור הזה היא חולקת עם קוראי הספרייה הלאומית

1

ענת לב אדלר. צילום: גל חרמוני

מי שכותב יודע שקושי בהוצאת ספר לאור יכול לבוא בכל מיני צורות. הוא יכול להתרחש בשלבים שונים של הכתיבה וההוצאה לאור, ובכל ספר טמון הפוטנציאל לגלות לכותב שלו קשיים חדשים. כמו כל דבר, גם קושי הוא יחסי ובמקרה של כתיבה הוא גם מאוד אישי. השאלה היא איך מתמודדים איתו. "אני קלת כתיבה", אומרת ענת לב אדלר, כשאני מבקשת ממנה לספר לנו על קשיי כתיבה שחוותה, במסגרת פרויקט "חבלי כתיבה" המיוחד לחודש הקריאה. "אין לי קושי לכתוב ויש מאחורי לא מעט ספרים בז'אנרים שונים שהיו הצלחה. עם זאת, הדחייה הראשונה שלי, למרות שבסופו של דבר הייתה קצרת מועד והתבררה כמוטעית להפליא, ליוותה אותי עוד זמן ועברתי תהליך כדי להשתחרר ממנה". זהו סיפורה.

מייל הדחייה האכזרי הגיע בהפתעה

"בגיל 20 התחלתי לעבוד ב'ידיעות אחרונות'", היא פותחת. "כתיבה ועריכה היו עיקר עיסוקי מאז ומתמיד. בשנת 2000 התחלתי להוציא ספרי מתנה שיצאו בערך אחת לשנה בהוצאת 'ידיעות ספרים', וזכו להצלחה גדולה. בשנת 2009 השתתפתי בסדנת כתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי ושם נבט מה שלימים יהיה ספר הביכורים שלי, 'כותבת ומוחקת אהבה'. כתב היד היה עדיין גולמי מאוד, והרגשתי שאני זקוקה לעורכת. מכיוון שכבר הוצאתי ספרים בהוצאה, החלטתי לפנות לעורכות הפרוזה.  

"אני זוכרת שכתבתי להן שאני לא שולחת את כתב היד כי הוא טוב, אלא כי הוא בוסרי מאוד, ובמידה רבה אפילו פג שצריך להכניס אותו לאינקובטור. ביקשתי עורכת שתעזור לי לכתוב את הסיפור הזה, משום שיש לי מה להגיד. רציתי לייצר תהליך, היה לי ברור שהסיפור לא יתפרסם בצורה הזאת. הן היו רגילות לקבל ממני את כתבי היד של ספרי המתנה ולא פרוזה, לכן הן לא ידעו איך לאכול את המעבר הזה. מה שהן אמרו היה שהן לא רוצות את הסיפור, שהוא לא מספיק טוב ולא מספיק ברור. הן הוסיפו שהן לא מבינות אותו ולאיזו סוגה הוא משתייך ומה פתאום אני עוברת ז'אנר. הן דחו את כתב היד ואני לקחתי את זה קשה".

1
ענת לב אדלר. צילום: סבטלנה קריחלי

הקו בין אומץ לטיפשות הוא דק מאוד לפעמים 

"אחרי שקראתי את מייל הדחייה המנומס נכנסתי למיטה מיום חמישי בשש בערב. שישי-שבת שלם בכיתי, ואז ביום ראשון בבוקר קמתי מאוד נחושה וכתבתי מייל תשובה. עשיתי מעשה מהסוג שלא ברור אם הוא אמיץ או טיפש – אומרים שהקו בין הדברים דק מאוד לעיתים. סירבתי להאמין שהסיפור הזה לא יראה אור, מבחינתי לא היה מצב כזה. לכן החלטתי לכתב במייל גם את דב איכנולד, מנכ"ל ההוצאה. כתבתי שקראתי את התשובה ואני רואה בזה אישור להציע את כתב היד הזה לכל הוצאה אחרת ונקבתי בשם של שתי הוצאות שבכוונתי לפנות אליהן.

"אחרי רבע שעה קיבלתי מייל תשובה מהמנכ"ל שמבקש שלא אפנה לשום הוצאה לפני שהוא יקרא את כתב היד וביקש שאשלח לו אותו. שלחתי. למחרת הוא הגיע פיזית למשרד שלי, אז עבדתי כעורכת, נעמד לידי, הניח שתי ידיים על השולחן ואמר: 'תקשיבי, אני לא יודע מה עבר להן בראש, אבל לא רק שנוציא את הספר ואני מצמיד לך עורכת – זה יהיה רב מכר מטורף'. בסוף שתי העורכות דאז באמת לא עבדו מולי במשך כל תהליך הכתיבה, ולכן גם אין קרדיט לעורכת ספרות המקור, אלא רק לעורכת הספר. זה נשמע פעוט, אבל זה כאב לי, בחוויה הפרטית שלי זה נצרב כאילו לא היה ראוי דיו".

1
ענת לב אדלר עם הספרים שכתבה. צילום: סבטלנה קריחלי

כתב היד שנדחה נכנס לרשימת רבי המכר בשבוע השני

"אני זוכרת את עצמי יושבת במשרד ב'ידיעות' שבוע אחרי שהספר יצא לאור, ופתאום בעלי מתקשר ואומר לי: 'תקשיבי, אני רואה את הספר שלך ברשימת רבי המכר של סטימצקי – זה יכול להיות?'. לא – זה לא יכול להיות, אבל עובדה – בשבוע שאחרי יציאתו לאור הוא כבר נכנס למקום העשירי של רשימת רבי המכר. אחר כך, כשניסיתי להבין למה, הבנתי שבעצם כבר הייתה לי קהילת קוראות שאהבה את ספרי המתנה והלייף-סטייל שהוצאתי. זו הייתה קהילה של ממש שלא הייתי מודעת לקיומה. אז הרשתות החברתיות רק התחילו לתפוס תאוצה. מתברר שנכנסתי לתודעה ככותבת עוד לפני שיצא ספר הביכורים שלי.

"כעבור מספר ימים התקשרו אליי עורכות הפרוזה להתנצל. אני זוכרת שהן לא העזו להגיד לי את שם התואר 'טוב', אבל הן החמיאו. מצד שני, אחת מהן אמרה שהיא צריכה שני ספרים כמו זה שלי בשנה כדי שיאפשרו הוצאת ספרי איכות. לא עניתי, כי גם התשובה הזו היתה מזלזלת". 

לקח לי זמן להבין שאני ראויה

"בסופו של דבר, הספר שהה יותר מ-15 שבועות ברשימת רבי המכר, הגיע לספר זהב (20 אלף עותקים) בתוך ארבעה חודשים ולספר פלטינה (40 אלף עותקים) תוך שנה וחצי. אלה לא מספרים של ספר ביכורים, אלה מספרים טובים בכל קנה מידה. אבל הבעיה היא שלמרות הכל, במשך המון זמן לא חשבתי שכתבתי ספר ראוי למרות הביקורות הטובות. לקח לי המון זמן להשתכנע שכתבתי ספר ראוי. התהלכתי הרבה מאוד חודשים בתחושה שדובי איכנולד עשה לי טובה בזה שהוא הוציא את הספר: כי הוצאתי רבי מכר, כי אני עובדת ב'ידיעות', כי הוא אוהב אותי או כי לא נעים לו. לקח לי הרבה מאוד זמן להשתחרר מזה, האהבה של הקוראות והאמונה של שתי העורכות שלי, מיכל פאר ב'כותבת ומוחקת אהבה' ועלמה כהן ורדי ב'אישה בעונת מעבר', בהחלט סייעו לתהליך. היום אני כבר לא מפקפקת בעצמי, למדתי שאפשר לרפא את הפצע".

1
ענת לב אדלר.צילום: סבטלנה קריחלי

טיפ: לבטוח בעורכת – היא הרמפה ממנו יקפוץ הטקסט לידי הקורא

"בתהליך העבודה אני עוברת תהליך של התמסרות לעורכת שלי. אני יודעת שככותבת אני לא מוקד העניין, ושהן רוצות את טובת הטקסט, וככה זה אמור להיות. בתהליך העבודה אני מצליחה לשים את עצמי ככותבת בצד ונראה לי שפיתחתי את היכולת הזאת בעבודתי כעורכת במשך שנים. היכולת שלי לקבל עריכה טבועה בי. ברור לי שלעורך יש מחויבות גדולה מאוד לטקסט, הוא הרמפה, ממנה הטקסט מזנק לידי הקורא ובלעדיה אפשר ליפול לתהום".

הכתבה הזו מתפרסמת במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "חבלי כתיבה": סופרים וסופרות מצליחים מספרים לספרייה הלאומית על הרגעים הקשים ביותר בדרך לרשימת רבי המכר. לכל הכתבות בפרויקט

שירה | נוגה חיוור מתפשט במים כהים

שירים מאת צביה ליטבסקי ועדנה גורני

טל ירושלמי, The Snake isn't Comming, שמן, אקריליק ופיח על קנווס, 220X160 ס"מ, 2020 (צילום: יובל חי)

.

צביה ליטבסקי

*

כְּחֹד מַחַט הֶחְדַּרְתִּי פְּנִימָה מַבָּט

וּמִקָּצֵהוּ הִפְצִיעָה

חָצֵר

מוּאֶרֶת פָּנָס

סְגַלְגַּלָּה וּגְדוּרָה כְּבֵיצָה. מָקוֹם

לַעֲמֹד בּוֹ. מִבַּחוּץ

צָרִים עָלֶיהָ

שִׂיחִים מְשֻׁלְּחֵי עָנָף.

קְנוֹקְנוֹת גֶּפֶן תְּלוּיוֹת בַּחֲלָלָהּ

וְהִיא נִפְתַּחַת מִכַּפּוֹת רַגְלַי

בְּכָל אֲשֶׁר

אֵלֵךְ

מֻקֶּפֶת פְּנִים

.

*

אוֹר גָּדוֹל מְחַכֶּה לִי.

מִלְּפָנִים.

וְאוּלַי מֵאָחוֹר.

כָּל כִּוּוּן יֵאָלֵם.

כָּל הִתְבּוֹנְנוּת וָדַעַת.

עֵינַי יִמַּסּוּ אֶל עִוָּרוֹן נִכְסָף

בְּשָׂרִי פְּלוּמָה

מִתְפָּרֶקֶת

עֲנַן נוֹצָה בִּמְחוֹל חֶלְקִיקִים

עַד צְלִילוּת

צְרוּפָה, הַצְּלִיל

הָאֶחָד.

.

*

פָּרַשְׂתִּי מֵעָלַי אֶת סוֹכֵךְ הָרֶגַע

וְדֶרֶךְ רִשְׁתּוֹ הַדַּקָּה

חִלְחֵל הָאוֹר,

עָמוּם, עֲצוּם־עֵינַיִם.

לִבִּי

חַלּוּק־נַחַל

מֻשְׁלָךְ שׁוּב וָשׁוּב אֶל חָלָל

וּכְמֵחֹד מְחוּגָה אֱלֹהִית

מִתְפַּשְּׁטִים מַעְגְּלֵי הָרֶטֶט

אֶל דְּפָנוֹת

נְסוֹגוֹת

מִן הַמַּבָּט.

.

*

אֶת הַיָּם הַזֶּה הַמִּתְחַטֵּא לְרַגְלַי

בְּאַדְווֹת חֶמְדָּה מְעֻלָּפוֹת,

אֶת הַיָּם הַזֶּה אֲנִי בָּכִיתִי.

וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא יוֹדֵעַ,

אֵי פַּעַם שָׁכַן מֵאֲחוֹרֵי עֵינַי.

אֲסִיר תּוֹדָה הוּא לִי

עַל הַמֶּרְחָב, עַל הָאוֹר, עַל הַשַּׁלְוָה

גַּם אִם

לְעִתִּים

תָּגִיחַ מִקִּרְבּוֹ כַרִיבְּדִיס,

חוֹשֶׂפֶת עֶרְיָה חִוֶּרֶת,

מַטִּילַת אֵימָה –

.

צביה ליטבסקי היא זמרת קלאסית בעברה, מרצה לספרות במכללת דוד ילין ומבקרת ספרות במוסך. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה, ביניהם: "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), אשר זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום־שם ו"עין הדומיה" (כרמל), אשר ראה אור בשנת 2021. כמו כן, פרסמה שני ספר מסות. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות שונים של המוסך, ובהם גיליון 46 והגיליון מיום 22.7.21.

.

. 

עדנה גורני

צלילה

לאדריאן ריץ'

.

סְפִינָה טְרוּפָה נָחָה בַּמַּעֲמַקִּים. עַל צַלְעוֹתֶיהָ אוֹרְבִים דְּגֵי אֶבֶן,

דָּגִים מְאִירִים בַּאֲרֻבּוֹת עֵינֶיהָ. נֹגַהּ חִוֵּר נִשְׁפָּךְ וּמִתְפַּשֵּׁט בַּמַּיִם

הַכֵּהִים וְאוֹבֵד בָּאֵין־אוֹר, כְּמוֹ תַּשְׁלִיל דְּיוֹ שְׁחֹרָה הַמִּתְפַּזֶּרֶת בְּמַיִם

צְלוּלִים, מַסְתִּירָה דְּיוֹנוּן נִמְלָט. הַטּוֹרֵף, שֶׁסּוֹבְבוּהוּ בְּכַחַשׁ, לוֹטֵשׁ עֵינַיִם

בַּדְּיוֹ הַמְּחוֹלֶלֶת מוּל עֵינָיו וּנְמוֹגָה כַּעֲנַן עֲרָפֶל בְּחֹם הַשֶּׁמֶשׁ,

נָסוֹג וְנֶעֱלָם. הַזִּירָה רֵיקָה

חֵלֶק קָטָן מִן הַסְּפִינָה הַטְּבוּעָה חָשׂוּף, בּוֹלֵט מֵעַל טִין הַקַּרְקָעִית,

שֶׁבְּעִדָּן גֵּאוֹלוֹגִי אַחֵר הָיָה פִּסְגַּת הַר. אוֹרָם שֶׁל דְּגֵי הַחַשְׁמַל מְתַעְתֵּעַ.

אֵיךְ הָאֵלֶקְטְרוֹנִים מִתְנַהֲגִים בַּמַּיִם? אוּלַי הֵם נִשְׁבָּרִים וּמִתְנַפְּצִים

וְיוֹצְרִים תְּמוּנָה חֲדָשָׁה? שִׁבְרֵי מַתֶּכֶת מְשֻׁנָּנִים שׂוֹרְטִים בַּבָּשָׂר,

שְׁבָבֵי עֵץ נוֹעֲצִים קְרָסִים בְּכָרִיּוֹת הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּגַשְּׁשׁוֹת. כּוֹאֵב

לָגַעַת. אוּלַי רָצוּי לֹא לָדַעַת מָה קָבוּר שָׁם

וּמִמֵּילָא אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת כִּי אֵין קֶרֶן אוֹר הַמְּסֻגֶּלֶת לַחְדֹּר לְעֹמֶק

רַב כָּל כָּךְ וְאֵין חַיִּים תַּחַת מִשְׁקָלָם שֶׁל אַחַד עָשָׂר קִילוֹמֶטְרִים שֶׁל מַיִם

וְגַם אִם יֵשׁ שָׁם חַיִּים הֵם אֵינָם יְכוֹלִים לְהָעִיד כִּי אִם יַעֲלוּ

אַחֲרֵי שֶׁהִסְתַּגְּלוּ לִחְיוֹת בְּלַחַץ כֹּה רַב – יִתְפּוֹצֵץ גּוּפָם מִבִּפְנִים.

.

המים

לזהר איתן

.

…בָּאִים מִלְּמַטָּה. עוֹלִים וּמְמַלְּאִים אֶת הַבַּיִת. מִן הַמַּסָּד עַד לַתִּקְרָה. הַדְּלָתוֹת וְהַחַלּוֹנוֹת סְגוּרִים, טִפָּה לֹא זוֹלֶגֶת הַחוּצָה. אֲנִי עוֹבֶרֶת מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן וּמַבִּיטָה פְּנִימָה, כְּמוֹ אֶל אַקְוַרְיוּם. בַּפִּנָּה מוּטֶלֶת טֵלֵוִיזְיָה מְנֻפֶּצֶת. כִּסֵּא נִצָּב בְּדִיּוּק בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר. סְפָרִים מְצֻפָּפִים זֶה לְצַד זֶה, כְּמוֹ לֹא נָפַל דָּבָר. צַלָּחוֹת עֲגֻלּוֹת וְסַכִּינִים חַדִּים טְמוּנִים וַדַּאי בִּמְגֵרוֹת הַמִּטְבָּח. יוֹסִי בַּכִּנּוֹר פֶּיְסִי בַּתֹּף מֹשֶׁה בַּחֲצוֹצְרָה, בֻּבּוֹת עוֹפֶרֶת קְטַנְטַנּוֹת, דּוֹמְמוֹת בְּתוֹךְ אָרוֹן שֶׁדַּלְתוֹתָיו הַשְּׁקוּפוֹת מוּגָפוֹת. הַבַּיִת מָלֵא אוֹר

.
עדנה גורני היא דוקטור לאקולוגיה, משוררת וסופרת. ספר השירים פרי עטה "גרר ועילוי" ראה אור בהוצאת עולם חדש בשנת 2014. ספרה "דיוקן זואולוגי: לקסיקון" (פרדס) זכה בפרס גולדברג לספר ביכורים לשנת 2020. קובץ שיריה "אמא" זכה בפרס שירת המדע ע"ש עופר לידר לשנת 2021. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר בכתובים, "כמעט כרגיל", העתיד לראות אור בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר. רשימה פרי עטה התפרסמה בגיליון המוסך מיום 12.5.2022.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת רן שייט ועמנואל פינטו

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן