.
שוקולד
יעל אברך
.
תשמעי, היא שחזרה את שאמר. את כיפית ומדברת וצוחקת והכול. הוא הסתבך, משך את סופי מילותיו. היא בלעה את רוקה, מסתמאת מהעלבון המתקרב. זה קטע, אני לא יודע איך לומר את זה בלי לצאת שטחי, התנצל, מגניב את עיניו אליה ומיד מחזיר אותן למראה הקדמית. אני פשוט בדרך כלל יוצא עם בנות יותר… נו, רטן. והיא לא העזה להביט בו, אבל גם לא ידעה לאן להביט וקבעה את עיניה בשמשה הקדמית. הוא אמר: יותר ספורטיביות, ונשימתה נעתקה. מכל הגמגומים וההתחמקויות והמבוכה וההשתנקויות, זה מה שיצא לו בסוף.
היא הרימה את ראשה, ניגבה את נזלתה הרירית וחיפשה באינטרנט "דיאטת שלושים יום". היא הבטיחה לעצמה: הפעם היא הפעם. לא כמו שאר הפעמים שהתחילה והפסיקה. בסוף שלושים הימים היא תלך למתחם ההייטק שבו הוא עובד ותקנה לעצמה קפה. נטול, היא תבקש, וכמובן לא תוסיף סוכר.
היא נרשמה למכון כושר בין הבית שלה לעבודה. למחרת נסעה באוטובוס לסופרמרקט הזול וקנתה שם פריכיות אורז ומרק אינסטנט, והמשיכה לחנות בגדי ספורט בקניון. כשיצאה מהחנות עם השקיות חייכה חיוך חדש, חיוך קליל, שהמשיך גם כשמדד לה יהודה – מאמן הכושר האישי שנראה כאילו נופח במכונת בלוני הליום כי היה דחוס ושרירי – את היקפי הירכיים והבטן והידיים. גם אליו חייכה ואמרה: טוב, עוד חודש זה כבר יהיה שונה, עליי. אחרי האימון, כשפרשה את הדף שאליו העתיקה את רשימת המצרכים לשייק, גילתה שחסרים לה קייל וממתיק והחליטה שלמרות עייפותה תקנה אותם כדי שמחר תוכל לשתות אותו על הבוקר. כמו שצריך הפעם, כבר החליטה, ורגליה נשאו אותה למינימרקט־צרכנייה־חנות נוחות שקראה לה תמיד מכולת למרות גודלה ומיקומה, ובה הצטיידה מפעם לפעם במצרכים בסיסיים.
במכולת הפטירה שלום קצר למוכר האריתראי שעמד בדלפק לצד הקופה. מדי פעם נפגשו בחנות, ופעם אחת אפילו הרהיב עוז ואמר לה את שמו, היא לא זוכרת מהו, וסיפר לה שהוא כבר חמש שנים כאן בארץ, גר בדרום העיר. ואת?
אהלן מה נשמע, עלץ אליה. היא אמרה לו מה היא מחפשת והוא אמר: כן בטח, במעבר. בחן אותה ובמבטו איזו השתהות, התעכבות שגרמה לה להסמיק ולהתלהט במכנסיה הדחוסים וזרועותיה הבוערות. אני אביא לך. פסק והשאיר אותה בטבור החנות בעודו מתקדם לסוף המעבר להביא את הממתיק.
באמצע החנות צף אי מורכב משתי שורות ארוכות של קופסאות פלסטיק שקופות. בשורה התחתונה נחשי גומי מתפתלים ובננות מסוכרות, ובשורה העליונה – כדורים חומים ולבנים נחים בשלווה מופתית כל אחד במקומו, ופתקים צהובים מצביעים עליהם, כמו שלטים בכניסה לבית, מודיעים על התושבים בענייניות: פקאן, אגוז לוז, שקד, שקד מסוכר, תפוז, דובדבן, ליקר. הרוק עלה לחלל פיה והשתלט עליו, מציף וגואה. היא פקדה על עצמה להירגע, פתחה את קופסת הפקאן וליטפה באצבעותיה את הכדורים החלקלקים והצוננים, מרגישה את טעם השוקולד בלשון, בחך, בבטן. כבר חזתה בעיני רוחה בסוכר ממוסס את הכאבים שאכלסו את מפרקיה ושריריה, והשתוקקה לכדור. אבל איך היא יכולה, ואפילו לא עבר יום אחד מאז התחילה, והיא הבטיחה לעצמה שהפעם יהיה אחרת, ושונה, אבל היא עבדה קשה בשביל השוקולד הזה כל היום.
ובעצם העניין הוא לא אם תיקח, כי ברור שמגיע לה, אלא כמה. שלושה? ארבעה? מה פתאום. רק אחד ודי, אסור יותר. אבל איך תשלם על שוקולד אחד. הרי לקנות כמה ולאכול רק אחד לא תצליח, מוטב שתכיר כבר בחולשותיה, ולקנות ולזרוק חבל. היא שמעה אותו מרחף בין המדפים וליבה הלם. שתיקח אותו וזהו! בהחלטה של רגע אגרפה את ידה ודחפה כדור לכיס מעילה. ראשה הסתחרר, אבל האדרנלין שבקע ממנה הצליח לייצב אותה, מכריח אותה להתנהג כרגיל. מצטער, חזר האריתראי, קולו מקצר בעיצורים. אין לנו, חיפשתי גם במחסן. זה, איך קוראים את זה, אמר והרי"ש שלו הזדקרה בזרותה, מתבלטת ומתבדלת, והיא שלחה את ידה השמאלית לזירת הפשע, ממששת את כדור השוקולד, כמהה אליו. זה דיאטה? היא נהייתה חסרת סבלנות ואמרה: נו כן. והוא אמר: אוקיי. ונסוג לדלפק וחישב את חבילת עלי הקייל ושאל, זהו? והיא הרגישה כאילו צרבו אותה בבשרה, ומשכה בכתפיה והאריתראי העביר את כרטיס האשראי שלה והתעסק עם הקופה וכשיצאה מהחנות בירך אותה לשלום ואמר שיהיה לה לילה מצוין, והיא הוציאה את הפקאן מהכיס והרגישה מלוכלכת ושקרנית וטמאה ונאלחת, וקלה כמו ציפור.
*
עכשיו כל איבריה הזדעקו אליה, מכולת־מכולת־מכולת. חמישה מפגשים כבר עברה עם יהודה, והתאכזבה לגלות ששריריה עדיין נסחבים אחריה ולא נושאים אותה בגאון. בעיקר זרועותיה, רפויות ומתדלדלות. אחרי המפגש השני שלח אותה לקנות זרעי צ'יה והיא הלכה ברגליים דואבות ולב קל למכולת וביקשה גם הפעם, אם אפשר, עזרה. אפילו חייכה חיוך אמיתי. כשהלך להביא לה את זרעי הצ'יה הגניבה לכיסה אגוז מצופה אחד, וכשהתמהמה מלשוב, תחבה לפיה עוד שוקולד, אחד חצילי למראה. בפעם שלאחר מכן שוב פגשה בו. אתה תמיד כאן? שאלה ספק בצחוק ספק ברצינות, מנסה לאגד מידע, להציב את הנתונים בשורה. הוא צחק ושאל, מפריע לך?
כמו ביום האתמול – כשדחסה בבולמוס את חופן השקדים המצופים שפרצו מכיסה, אפילו לא הספיקה ללעוס את האחד לפני שהכניסה לפיה את השני – קינחה את פיה בידה והבינה שכל שעליה לעשות הוא להתנזר משוקולד שלא לקחה מכאן. זו תהיה הסנקציה, החליטה. פעם שמעה על מישהי שהתחילה לשמור כשרות כי ידעה שלא תוכל לאכול חלב שש שעות לפחות אחרי בשר, והקפידה לאכול בשר בצהריים ובערב. לפעמים בא לי לתקוע קבנוס על הבוקר, נזכרה שאמרה לה. מעכשיו תהיה צייד־לקט, כמו האנשים שראתה בערוץ דיסקברי, לא תאכל מה שלא צדה בעצמה, ושטח המרעה הוא המכולת והמכולת בלבד.
בילדותה הלכה עם החברים מהשכונה לחנויות כאלה, מרוצפות בתיבות ממתקים במשקל. כבר אז הרגישה את ניצני הזרות שהבדילו אותה משאר הילדים. כבדה יותר, גדולה יותר, אבל אז עוד אחזה בתקווה ששומן הילדות ייעלם כשתגדל. פעם אחד מהילדים ראה אותה לוקחת מדליוני שוקולד מצופים בסוכריות צבעוניות, האהובים עליה – עם כל מדליון שהניחה בשקית הונחה משקולת על ליבה – ואמר: תשאירי גם לנו. היא הסתובבה לאחור וזכרה שכאב לה יותר, כי בעיניו הכחולות שתמיד אהבה להתבונן בהן ראתה לעג. עכשיו נתלתה בזיכרון כדי להצדיק את עצמה. היא לא באמת גונבת – אז היה מותר לטעום ממתק לפני שקונים, לראות אם בכלל מתאים. מה פתאום עכשיו לא? עכשיו אנשים לא צריכים לדעת מה הם קונים? כמו שבשוק נותנים טעימות של חלווה, ובסופרמרקט טעימות של יוגורטים חדשים. כאן אף אחד לא נותן, אבל היא לוקחת. חוץ מזה החנות הזאת כל כך יקרה, כמה שוקולדים בחינם עם כל הקניות שהיא עושה פה, זה בעצם המינימום של המינימום שהיא לוקחת.
עדיין לא ראתה תמורה בגופה, שהמשיך לרפוס ולהתדלדל. המרץ שהיה ביהודה באימונים הראשונים נעלם כליל ופינה את מקומו לאדישות. בהתחלה עוד ניגשה למכולת אחרי האימון וחיכתה להסחת דעת כמו טלפון או לקוח או הפסקת סיגריה. אחר כך החלה לבקר בחנות מדי יום, בלי קשר לאימון, וגם נטשה את הסופר המרוחק. מזג האוויר התחיל להתבהר אבל היא עדיין הלכה עם המעיל הגדול והדובי שלה, כיסיו העמוקים מאפשרים לה להכניס עוד ועוד תופיני שוקולד מרירים ומתוקים, פריכים ועיסתיים. פניה מלאו פצעונים צהבהבים אדומים גדושים חלב מוגלתי, ושריריה הוסיפו לעצמם משקל בימים החולפים, עד שהרגישה שהם, בדומה לסבלנותה, פוקעים אל מול התהליך הארוך הזה, שחגג שלושה שבועות מייסרים.
היא חגה סביב הקופסאות השקופות והחלביות במכולת והרגישה איך היא כמעט קורסת מהאימונים האינטנסיביים וממחצב כלשהו שהתיישב בחזה, כשלדלפק התפרצו מדלת פנימית, מתווכחים, האריתראי ובחור רחב. הבעלים, זיהתה. היא דחקה עצמה בין הקופסאות למדף הלחם, ולתדהמתה המשיכה לדחוס, כמעט מתוך אינסטינקט, שוקולדים קטנים ועסיסיים לכיסה. היא שמעה את הבעלים מרים את קולו ואומר, אז איך לעזאזל נעלמה סחורה החודש ובחודש שעבר לא? אני אמרתי לך לא עשיתי כלום, האריתראי אמר בקול חצי מבודח, ועיניה קרועות כשהיא מבינה מהר ממנו שהמצב רציני, ושומטת את ידיה לכיסיה. הבעלים אמר: עשיתי הזמנה הבוקר! כאילו עשו פה יום הולדת. מה, רָשַף, היא נרעדה מקולו מהצד המרוחק של המכולת, אתה רוצה שאני אבקש מהאבטחה להוציא צילומים? ידה השמאלית החלה להזיע ולשקוע בבריכת הכדורים השחורים שנוצרה בכיסה, דביקה ועיסתית הרגישה אותה, ונשימתה התקצרה. אבל אני אומר לך, לא נגעתי. אני בכלל לא יודע על מה אתה מדבר. ולפני שסיים את המשפט הרים את עיניו וראה אותה ספק מתחבאת מאחורי הקופסאות ומדף הלחם הכבד, וקולו נדם.
גם הבעלים הרים את מבטו ללקוחה האבודה. מסתדרת? שאל הבעלים. כן תודה, שרקקה בקול גבוה. הבעלים פנה שוב לאריתראי. בהחלטה פתאומית לקחה שקית ניילון וכף פלסטיק עמוקה, והחלה להעביר בשנית את מכמני השוקולד, והפעם – אל מול עיניהם. צעדה בסך והגיעה לדלפק ואמרה בקול היי, אפשר לשלם? והבעלים אמר בטח, והיא הניחה את שקית השוקולד. הוא שאל זה הכול? והיא אמרה לא, והושיטה לו חבילת פריכיות אורז. האריתראי התכוון לקחת אותן אבל הבעלים הקדים אותו וחטף את הפריכיות מידה. תן לי, סינן, ועיניו הגדולות של האריתראי נחבטו בעלבון. הבעלים שקל את השוקולדים במהירות, הקליד את הסכומים בקופה. לרגע הצטלבו עיניה עם עיניו החומות של האריתראי והוא השפיל אותן מטה מיד, ובזמן צלילתו למעמקי הרצפה ראתה לאלפית השנייה את מבטו פוזל לכיוון שקית השוקולדים וחשבה, הוא יודע.
בן רגע השוקולדים בכיסה נדמו לה כחלוקי נחל כבדים. אשראי או מזומן, שאל הבעלים. היא כחכחה בגרונה, נאבקת במילים שפרצו מפיה. שמעתי את הוויכוח שלכם, אמרה. בדרך כלל יש ביטוח לחנויות מגניבות, אולי אתה יכול לדבר איתם, והציצה באריתראי, שעיניו, להקלתה, לא חשפו דבר. הבעלים אמר, איזה, מה פתאום. אני עם הבחור הזה, והצביע על האריתראי שעמד בסמוך אליו בדממה, אני איתו סיימתי.
שמע, אני קונה פה הרבה והוא עובד ממש טוב, שמעה את עצמה בקול שהיה זר לה, מקרקר וגבוה. אני לא יודעת מה הסיפור אבל אולי אני אוכל לעזור, והוציאה את ארנקה מתיקה תוך כדי שדיברה. הבעלים הסתכל עליה במבט מזוגג. מה הנזק, שאלה, והבעלים אמר מה פתאום, את לא הולכת לשלם על הפאשלות שלו. אני עושה הזמנה פעם בחצי שנה לשוקולד אתמול עשיתי שוב אחרי כמה שבועות כי הוא, ורטינתו הקולנית נעצרה כשעיניו פגשו את שקית השוקולדים, התרוממו לקופסת הפריכיות הדיאטטיות שעמדה על הדלפק והתעכבו על ידיה המגואלות בשוקולד, ומשפטו נותר באוויר, מרחף. פניה התלהטו והשתיקה עמדה בחדר. בכל זאת, כמה יקר זה כבר? כמה שוקולדים, צחקקה בקול גבוה, והרגישה את גופה נמס מחום המבוכה והמעיל הכבד והאשמה, והבעלים החליף את חיוכו במבט קשה וזקף את ראשו הגאה והביט בכל אחד מהם כשאמר, נגמרה החגיגה, שמעתם? היא ניסתה לבלוע את רוקה אבל פיה היה יבש.
שני מטומטמים, סינן בארסיות. אתה בטלן ואת גנבת. מה, פספסת שהיא הרימה פה חצי חנות? היא לא בלטה מספיק? היא דמֵמה, פניה מסמיקות עוד יותר מסטירת מילותיו. קונה את זה, הרים ושמט במהירות את חבילת הפריכיות, ודופקת לנו שוקולד? מה, זה לא נחשב? על מי את עובדת? מטומטמת, שמנה! הרעים. אל תגיד לה ככה, לקוחה. סינן האריתראי והיא שמה לב שגם הלמ"ד שלו מתהדרת בשונותה. הבעלים פנה אליו בעיניים רושפות. ואתה, דגנרט, אני נותן לך עבודה ואתה נותן לה לגנוב ממני? כולכם כאלה, בטלנים ושקרנים. מילא היא, היא באמת אשמה, אבל עליו צועקים רק בגללה. ובניסיון נואש להציל אותו התערבה ואמרה, אתה מגזים, הבעלים שיסע אותה. תסתמי את הפה שלך, מה את בכלל מדברת, לכי דחפי עוד שוקולד יא דבה, וכשסיים את ההברה האחרונה הניח האריתראי את ידו הכהה בהחלטיות על ידו של הבעלים ששצפה יחד איתו בלהט הדברים ועתה שקעה לה לדלפק ואמר בקול שקט, עכשיו אתה מפסיק, די.
תספחון, תיזהר ממני, אמר הבעלים בקול מקפיא, תיזהר למה עוד שנייה אני הולך להגירה ומעיף אותך חזרה לאפריקה. תספחון, תספחון, איך שכחה. זה היה לפני הדיאטה, לפני השוקולד, לפני הכול. היא חזרה מהעבודה, קנתה לחם או חלב ובעודה משלמת אמר לה שתספחון זו תקווה, והיא צחקה ואמרה לו שאם היו מעברתים אותו היו קוראים לו בשם של מורה בת חמישים. המבט ההחלטי של תספחון נמהל בפחד, והיא השפילה מבט לאצבעותיה שאחזו בארנק, מונחות לצדי גופה; אותו הגוף שפתאום עכשיו צמח והזדקף מתוכה כמו עץ בפריחתו, מתנשא מעל פורמייקת הדלפק האפרורית ופרצופו הרופס של הבעלים. אני סיימתי כאן, פסקה בנחרצות. פותחת את ארנקה, שולפת ממנו את כל השטרות שמוצאת ומשליכה אותם לצד הקופה, מבטה פוגש במבטו של תספחון רק לרגע, שאחריו צעד גם הוא החוצה ממקומו מאחורי הדלפק. הוא אמר, אני אחזור כדי שנסגור את מה שצריך. ולנגד עיניו המימיות והקטנות של הבעלים, שנפערו בהפתעה ואולי גם בחשש ראשוני, צעדו שניהם החוצה מהחנות, היישר לדמדומיו של היום.
.
יעל אברך, עורכת דין, לקטורית, עורכת ומבקרת ספרות, רכזת המערכת של המוסך. גרה בתל אביב. הסיפור "שוקולד" הוא פרסומה הראשון בפרוזה.
.
» במדור סיפור ביכורים בגיליון הקודם של המוסך: "העין", סיפור מאת תמר עילם
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
