.
"גם אתה באדמה בפה מלא בבוץ": להיות חיות, לדבר חיות
טפת הכהן־ביק
.
יש טקסטים שמגיעים אלינו כמו התגלות, ברגעים שבהם הכול נראה ללא מוצא. ואז, כשאנחנו זוחלים על גחוננו, ללא תקווה עוד, מגיעה נחמה. כך הטקסט הזה הגיע אליי, בטעות, כשחיפשתי טקסט אחר, במטוס בדרך לקורס שלימדתי באילת, ולא מצאתי מילים. פתאום קראתי אותו, והוא היה יפה ונכתב עבורי. לפעמים טקסטים נכתבים בדיוק עבורנו. אנחנו שואלים את עצמנו איך ייתכן שכתבו אותם עבורנו, ועם זאת זו עובדה שאין עליה עוררין. אנחנו הנמענים של הטקסטים שאנחנו אוהבים. הטקסט הזה, שפגשתי באותו בוקר, כשהייתי בין שמיים וארץ, וכשהמדבר נגלה תחתיי, הצליח להבריח אותי מן השפה, ולתת פשר לשריקות שהחלו להישמע בבית שלנו באותו זמן, לאופן שבו לא מצאנו מילים לזמן מסוים, אך דיברנו בחיבוקים משונים מתוך שינה, בליטופים שהחליפו את מה שלא ניתן היה להסביר, מחוות גופניות, חשיפות שיניים, הליכה על ארבע, גיפופים, מלמולים, מקצבים ומנגינות. הפכנו לחיות לזמן מה, אולי כאקט של התחפרות, אולי כניסיון לשינוי צורה, אבל לא ידענו מה היה לנו וכיצד להגיב לכך. כיצד להגיב לכך שנפלטנו מהקהילה האנושית? הרגשנו לבד לזמן מה. יש תקופות שאנחנו דומים יותר לחיות, ואולי כך אנחנו תמיד אך לא שמים לב.
הטקסט היפה הזה הוא רשימתו של אלפונסו לינגיס, "כמו חיות" (תיאוריה וביקורת 51, 2019; מאנגלית: יניב פרקש), שבה הוא מפרק את מושג האינדיבידואל ופורם את הגבולות בין האנושי ובין החייתי בעזרת מעקב אחר האופן שבו הגוף שלנו משתלב במרקם העדין של הטבע, נענה לצלילים ולתנועה, מוקסם ממקצבים תת־קרקעיים, נוהג באופן לא תכליתי כאשר הוא מתעורר מינית ("שפתינו מתרופפות, מתרככות, מזדהרות ברוק, יורדות מפסי המילים; גרונותינו מפיקים צלילי גרגור, צחוק, אנחה, אנקה", עמ' 123). את האינדיבידואליות האנושית הוא סודק כאשר הוא מראה בדרכים שונות כיצד הגוף היחיד, שאנחנו כה רגילים לתפוס כמובחן מסביבתו, הוא עצמו מעין מושבת חיידקים מפותחת המשתלבת עם הסביבה, ולגבי השפה, שהיא אולי עיקר ענייני כאן, הוא כותב כי היא אינה כה מילולית כפי שאנחנו רגילים לחשוב על אודותיה. מנגינתנו, כמו שאר קיומנו, מתנגנת עם ומתוך הצלילים המושמעים סביבה – אלו של הצרצרים, הזאבים ושאר חיות השדה: "בני אדם אינם מתחילים לשיר, ואינם שרים בפועל, מתוך ובתוך דממה דקה. קולותינו מתחילים לגרגר, להמהם, ומגיעים לשיא דווקא בעיצומם של הקונצ'רטו והקקופוניה של הטבע והמכונה" (עמ' 118). כשאתם מתעוררים כגרגור סמסא ומגלים שהפכתם בן לילה לחיה, כשאתם מתגלגלים על גבכם ואינכם עוד חלק מן הציוויליזציה הרהוטה, קראו את הרשימה הזו (והנה, למרות הכול, ולמרות אובדן השפה, את הנחמה אנחנו מוצאות במילים).
אני מחפשת עוד רגעים ספרותיים כאלו. למה אני מתכוונת כשאני אומרת רגעים כאלו? אני מחפשת יותר מייצוג של חיות, ויותר מהפניית מבט אליהן, אם כי גם אלו יהיו ברשימה זו. אני מחפשת טקסטים שחושפים את החייתי שבאדם, ואת האדם שבחיה. טקסטים שמבטאים את מה שמתפורר לי בידיים. נוסף על כך אני רוצה לשאול באיזה אופן החייתי יכול לתרום לספרות, להבנת האופן שבו שפה פועלת מעבר למילים, בחושניות, בדחיסות, בשריקות. אני מחפשת איזה רובד שקודם למשמעות; את החיה של השפה, או את השפה של החיה. כלומר, אם על שלמה המלך נאמר כי הוא הבין את שפת החיות – "צפור מצויץ ויודע על מה מצויץ, חמור נוהק ויודע על מה נוהק" (קהלת רבה, א, א) – אני מבקשת להבין את ההפך, כיצד בני אדם מצייצים ונוהקים. זהו חיפוש אחר מוזיקליות, אחר תדר אחר.
אני מחפשת, ופוגשת קול מוכר, בטקסט אחר, סיפור קצר שפורסם בשנה שעברה בגיליון א של כתב העת סְפָר. הוא מנסח את מה שחשתי באופן כה מלא שבתחילה אני טועה לחשוב שאני כתבתי אותו, אבל אז אני רואה שהוא של מישהו אחר, אסיף רחמים: "בכל זאת אתה מנסה להיזכר מתי לראשונה באת בסוד החרחורים. תחילה היו קלושים, תלושים, כאילו מישהו משך רהיט ישן, נוטה־להתפרק, אי־שם בקומה גבוהה". הפתיחה מטשטשת לחלוטין את הגבולות בין החיה לדובר. הדובר הוא חפרפרת, והוא מתמלא עפר. זו אינה מטאפורה. החרחורים אינם רק מתוארים, הם מושמעים. הטקסט מחרחר.
החולד כליל־הבוץ חותר תחת אדני הארץ. הוא חופר, המלוכלך, בבשר האדמה. גם אתה חופר, יצור יוּלד־מן־העיסה, גם אתה באדמה בפה מלא בבוץ, בעיניים מלאות בבוץ, בידיים ורגליים מרוחות כולן בבוץ. לאן אתה חופר, לאיזה עומק עוד תגיע, ואיך בכלל תשיב בפה מלא עפר, בלשון דבוקה לחיך, באוזניים נקובות מהלמות החפירה. בתוך ההד שחור־עולם, במסעף הנעלם, נהפכת אדמה. אתה חופר והחולד כליל הבוץ חופר ואיתכם חופרים כולם, חופרים בבשר הארץ, מעתה ועד עולם. (עמ' 91)
הפסקה הזו חופרת ומתחפרת. השפה מגשימה את מה שהיא אומרת, והדחיסות של העפר המתואר מורגשת ממש, חונקת. האדם כאן הוא כחיית השדה. וקשה לקרוא מרוב שהעפר חוסם את העיניים.
בקורס על ספרות ומשבר אקלים, זה שאני טסה אליו במטוס לאילת, אני מדברת על מושגים כמו "פירוק האנתרופוצנטריות" ו"המפנה החייתי", כלומר על רגעים ספרותיים שמאפשרים לפרק את ההיררכיה בין האדם ובין החיה. הדיונים הספרותיים הללו מבקשים לפַנות לחיה מרחב ספרותי נוסף, שיחרוג מעבר לאלגוריה, שהייתה מקומה המסורתי בספרות. זה דיון חשוב, אבל הוא לא פעם נשאר בשאלת ייצוג החיה, וכרגע אני רוצה יותר מזה. נעמה הראל, שדנה בנזילות של חיה־אדם אצל קפקא, טוענת שאיננו חייבים להישאר בתוך דיון ספרותי שמבחין בין חיות המוצגות באופן אלגורי לחיות המוצגות באופן ריאליסטי, וכי "למעשה, ניתן לראות בייצוג של סובייקט המכיל אלמנטים אנושיים וחייתיים זה לצד זה חלופה בדיונית המתנגדת להעמדה האופוזיציונית של אדם־חיה". ("גדר חיה ובועטת: נזילות בין־מינית והזואופואטיקה של קפקא", תיאוריה וביקורת 51, עמ' 91); כלומר, אני מחפשת טקסטים שפורעים את הדיכוטומיה הזו ומתארים את מה שאני מרגישה עכשיו: אני רוצה לנבוח ולגרגר, כבר כמה זמן איני אדם, והחיות מעניינות אותי יותר ויותר. איני אוהבת חיות – אני חיה, ואני מרגישה זאת לפתע באופן חריף. אני קוראת לתלמידים את הטקסט הבא של עדנה גורני, מבקשת מהם להִתחַיוֹת יחד איתי (להיעשות חיה, כפי שכינו זאת דלז וגואטרי, ואולי גם לחזור לחיים):
מעין בכתה. ישבתי על דרגש ליד החלון והנקתי אותה. מעברו השני התקרבה הזקנה והתישבה. היא התבוננה בנו. קרבתה נעמה לי. בזמן ההנקה התעטפתי בשתיקה, בפיה של התינוקת שנצמד לפטמה ויונק, בתענוג הגופני, החושני … כעט שכחתי שהזקנה שם, מעברו השני של החלון. כשגמרתי להניק הבטתי בה. פטמותיה השמוטות העידו שהניקה צאצאים רבים … הרימה את זרועה השעירה והצמידה את כף ידה לזגוגית החלון, אצבעותיה פרושות. הנחתי את כף ידי מול כף ידה, כרית מול כרית, אצבע מול אצבע, עין מול עין, ובינינו, ביני לבינה, שקוף. (דיוקן זואולוגי, פרדס, 2020, עמ' 11)
בפסקה הזו אני מוצאת רגע כזה של שוויון בין האישה לבין הקופה שנוצר דרך הליניאריות של הטקסט. תהליך הקריאה של טקסט, המגלה את קלפיו דבר אחרי דבר, מאפשר לגורני לייצר שוויון בינה ובין הקופה, שמתגלָה קודם כול כזהה לדוברת המניקה. לשתיהן פטמות, צאצאים, חלב. ואולי לא בכדי השוויון הזה נחשף דרך ההנקה ודרך המעגל של היריון ולידה, שהרי כבר בתנ"ך הלידה מתוארת כרגע חייתי: "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שמות א, 19). הרגעים הללו – אלו שמפגישים אותנו עם הגופניות שלנו יותר מכול, נהמות הלידה, תנועות האגן המעגליות, ההתמסרות הזו למקצב הגוף, העור של התינוק הנצמד אלינו – מאפשרים לנו לטעום משהו מן החייתיות של הגוף. בעזרת השוויון הזה, שיכול להתרחש בטקסט, אך רק ברגעים נדירים בעולם שלנו, מצליחה גורני לסדוק במעט את השוליות המוחלטת שאליהן נדחקות החיות בגן החיות. כפי שכותב ג'ון ברגר במסתו "למה להתבונן בבעלי חיים" (בתוך על ההתבוננות, פיתום, 2012; מאנגלית: אסתר דותן), גן החיות הוא אנדרטה לחיות שגירשנו בתהליך היסטורי בלתי הפיך של אובדן, בעקבות התיעוש והשתלטותה של התרבות הקפיטליסטית. אין כל אפשרות לפגוש בגן החיות במבט אמיתי בין אדם לבעלי חיים, מבט "ששיחק תפקיד מכריע בהתפתחותה של החברה האנושית" עד המאה התשע־עשרה, מבט שכבה וכמעט איננו עוד.
אבל הוא נמצא. מדי פעם, כמו התגלות. רגעים לווינסיים שבהם פני האחר, החיה, הזולת, מתגלים בפתאומיות כמו בהבלחה. רגע כזה של מבט משנה חיים פותח את הספר בעין החתול של חביבה פדיה (עם עובד, 2008):
שחורה לימדה אותי לראות חתולים … לילה אחד ירד גשם כבד במיוחד … ופתאום היא הופיע, רטובה מעט, שחורה … היא התבוננה בי בעמקות ואני נשבּיתי לתוך המבט. היא ביקשה ממני משהו … הכריחה אותי לראות אותה כפרט, כחתולה מסוימת זאת ולא אחרת … והנה מאז אותו רגע ארוך של ראיית החיה פנים אל פנים התחלתי לראות חיות בכל מקום. (עמ' 7–8)
המבט שמייחד את הרגע הזה, כפי שכותב נעם גל, בונה מחדש שני סובייקטים – את האדם ואת החיה המתבוננים זה בזו. שניהם משתנים באותו הרגע של הראייה שמשתנה ("הערה על בעין החתול לחביבה פדיה ועל הלא־אנושי הבדיוני", מכאן י"ד, 2014, עמ' 407). הראייה היא למידה: שחורה לימדה את פדיה. ופדיה, בעזרת הכתיבה, מלמדת אותנו.
.
***
.
מה קורה לספרות בפגישתה עם חיות ועם טבע? מה יקרה לרומן? מה יקרה לגיבורים? מה יקרה לשפה? מוקדם לומר, ואולי אין צורך בכך. ייתכן שהחיות יצליחו להכניס אל הטקסטים שלנו יותר המהומים ויותר נביחות. ייתכן שהאנושיות שלנו תתפתח – כלומר תתפרק, ונגלה כמה אנחנו נתונים בתוך העולם הזה.
וייתכן שנראה צמיחה של ז'אנרים חדשים. כלומר ייתכן שהספרות עצמה גם היא תשתנה. הטקסט של גורני שייך לז'אנר שבלט בישראל בשנה האחרונה, "הז'אנר הלקסיקלי": ז'אנר הנע בין תובנות מדעיות, קריאות ספרותיות, התבוננות בטבע וכתיבה ממוארית. ז'אנר זה חושף את הפוטנציאל הספרותי הרב של כתיבה מדעית, ובה בעת את אי־האפשרות להתארגן סביב הצורה של הרומן שנְסַבּה סביב גיבור אנושי, על פי רוב. ספר נוסף שפועל כך הוא הספר (היפהפה) עולם קטן של דרור בורשטיין (ידיעות ספרים, בבל, 2021), המפנה את מבטו לחרקים למיניהם. שני הספרים הללו מאורגנים פרקים־פרקים לפי מיני חיות, כמעין אנציקלופדיה ספרותית, ונראה כי המבנה שלהם דומה מכדי שזו תהיה מקריות: זהו ניסיון לשהות בפרוזה, תוך היחלצות מן הרומן, שנראה, לפחות כרגע, מתאים פחות לצרכים הספרותיים של כתיבה סביבתית, ובתוכה גם כתיבה על חיות. בורשטיין עצמו מביע את האופן שבו אנחנו עומדים על קצה הספרות: הספרות רגילה הייתה לעסוק בבני אדם, וכעת היא נדחפת מעבר לה עצמה: "החרקים מתקיימים על קצה יכולת החישה והדיבור שלנו. קשה לנו להבין איך זה להיות חרק, ולכן קשה לנו לכתוב אותם כספרות … ספר על חרקים וספרות הוא ספר על קצה הספרות" (עמ' 27).
.
***
.
אני עוד לומדת. אף פעם לא אהבתי חיות. אבל הבנות שלי מכריחות אותי. הן מושכות בשמלתי, לועגות לי, גוערות בי, שאלטף, שאגע, ומתי נאמץ כבר חיה משלנו. יש לי הרבה חסרונות כאם, אך נדמה לי שאם תשאלו אותן, אי־אהבת החיות שלי תהיה בראש הרשימה.
הכול תמיד מתחיל עם השם שהן מקבלות. כמו אצל פדיה, נראה כי משהו במבט המובחן, בהקדשה וביצירת האינטימיות מתבטא בנתינת השם. זוהי הסובייקטיביות שהחיה מקבלת, שאליה התייחס נעם גל במאמרו על פדיה. אצלנו זה התחיל עם מוניקה, שגם אחרי שנשכה את הבת הבכורה שלי לא הצליחה לאבד ממעמדה, והמשיך לטובה, שהפכה להיות חתולת החצר שלנו. בצהריים שכנים מודאגים מתקשרים להגיד לי שהבת שלי עומדת באמצע המרכז המסחרי של רחוב הפלמ"ח מוקפת חתולי רחוב ומלטפת את כולם. אני עונה "אוי ואבוי", אך מחייכת בלב. היא עברה את גיל תשע, והיא מנצלת היטב את החופש לחצות את הכביש לבד וללטף חתולי רחוב הרחק ממבטי המודאג, החושש ממחלות שונות.
דרך החיות אני מבחינה שלבנות שלי יש טמפרמנט שונה: הגדולה מחושבת, ניגשת לחיות בשקט אך במומחיות. לומדת מגוגל כל פרט, יודעת כל מין וסוג, מה מאפיין אותו, מה היא אוהבת לאכול, ממה היא עלולה לסבול. מתי אפשר להבחין בציפור הזו, מתי בחיה אחרת. אני מסתכלת עליה "לוחשת לחיות", מהפנטת אותן. השנייה שלי גורה, מתגלגלת עם חתולים, משתעשעת איתם, לא מפחדת מדבר, מגזימה. החתולים מתעצבנים עליה כאילו הייתה אחותן ושורטים אותה. היא מעצבנת אותם ומקסימה אותם גם יחד, בדיוק כמו שהיא עושה לנו.
מה אני מוכנה ללמוד עבור הבנות שלי, ואיפה גבולות התשוקה שלי? האם תמיד אוכל לאהוב עבורן גם את מה שרחוק מליבי? אֶת טובה אני אוהבת. וגם אני מתחילה לדאוג כשהיא לפתע נעלמת. אבל זו עדיין אהבה מרחוק. אולי זה יגיע גם אליי בקרוב, כמו המרת דת, אולי אראה את האור, אפתח את הלב. אולי זו הסיבה שהספר מה זאת אהבה של ענת לויט (לוקוס, 2021) כל כך עניין אותי. האופן שבו אהבת החתולים הולכת וכובשת אותה, בלי שהיא מתכננת זאת. החתולים הרבים ההולכים ומתנחלים בביתה, תובעניים במחלותיהם ובצרכיהם. בשונה מהז'אנר הלקסיקאלי שהזכרתי, זו כתיבה ממוארית של התבוננות מסורה ושקטה העוקבת אחר חייהם של החתולים הללו, ולמרות זאת (או שמא בגלל זה?) היא מושכת את הלב. וכך, דרך השימוש הזה בז'אנר הממואר, שהוא כביכול הז'אנר העוסק בסובייקט האנושי יותר מכל ז'אנר אחר, היא מכריחה אותנו להרהר במקומן של החיות בכתיבה, ולחשוב אם וכיצד הן יכולות לתפוס את תשומת ליבה של הספרות. ממש כשם שמשכו את תשומת ליבה שלה.
.
טפת הכהן־ביק, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת בן־גוריון באילת ובמכללת אחווה. מחקריה עוסקים בממשק שבין תאולוגיה וספרות. בשנים האחרונות חוקרת גם ספרות העוסקת במשבר אקלים. פרסמה רשימות, שירים ופרוזה בבמות שונות. פתיחה של נובלה פרי עטה נבחרה ל"פרויקט ההתחלות של המוסך".
.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: יאיר ליפשיץ על רבי נחמן מברסלב, במלאת 250 שנה להולדתו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
