"אמא סרקה את שערי וקלעה אותו לשתי צמות הדוקות. לבשתי חולצה כחולה וחצאית ארוכה, גרבתי גרביים ונעלתי סנדלים. הורדתי מהמדף את מכשיר הקשר ולחצתי לחיצה ארוכה: 'מוקד, מוקד, האם שומע?'" סיפור קצר מאת צוף שגיא
.
סלמאן נפל מהגג. היה לילה, המאבטח שהגיע להחליף אותו מצא אותו שרוע מחוסר הכרה על יציקת הבטון החדשה. אני עוד ישנתי.
סלמאן סבל מזעזוע מוח, שבר ברגל ימין ושתי צלעות סדוקות. ואני שכבתי במיטתי ולא ידעתי שגופו היפה מונח שבור מחוץ לחדרי.
אהבתי אותו, אהבתי אותו כל כך, כמו שרק ילדה בת עשר יכולה לאהוב מאבטח גבוה ושרירי בן עשרים ושתיים.
חלקתי חדר עם אחותי וחמשת אחיי, גם מתוך שינה חיכה כל אחד מאיתנו, נואשות, לרגע שבו יגיע אליו המאוורר וייתן משב קצרצר של אוויר. כשקמתי בבוקר סלמאן כבר שכב במיטת בית החולים ואני לא ידעתי.
אמא סרקה את שערי וקלעה אותו לשתי צמות הדוקות. לבשתי חולצה כחולה וחצאית ארוכה, גרבתי גרביים ונעלתי סנדלים. הורדתי מהמדף את מכשיר הקשר ולחצתי לחיצה ארוכה: "מוקד, מוקד, האם שומע?"
שחררתי. קול עלה מן המכשיר, "שומע". לא הקול של סלמאן.
לחצתי: "אני צריכה ליווי מהצופה לשער האשפות."
ישבנו על הגדר, אחיי ואני, וחיכינו לליווי. מהצד השני של העמק ראינו נקודה קטנה ובד גדול מתנפנף. היה זה מאהר שעבני, שעמד כבכל יום על גג ביתו והניף דגל זוהר בתנועות גדולות. מעליו עפה להקה קטנה ולבנה של יונים בסיבובים ופירואטים. הכרנו אותו, הוא סיפר שגידל זוג יונים ואלו הטילו ביצים שבקעו והיו לעוד ועוד יונים. כל יום הייתה משפחת היונים יוצאת לטיול שמיים וחוזרת הביתה לביתו של מאהר שעבני. אף פעם לא הבנתי למה הן חוזרות.
שני מאבטחים הגיעו, אף אחד מהם לא היה סלמאן. הם ליוו אותי ואת אחיי במעלה הכפר ועד לרובע היהודי, שם פנה כל אחד מאיתנו לבית הספר שלו.
כשחזרתי הביתה שלחה אותי אמא עם קנקן לימונדה קר אל גדי, המאבטח התורן שישב על הגג. טיפסתי בזהירות על הסולם כשאני מתאמצת לא לשפוך את הלימונדה ולשמור שרגליי לא ייחשפו תחת החצאית המתנפנפת. כשראשי הציץ מעל שפת הגג אל גדי, הוא מיהר לקום ולקחת את הקנקן מידיי, "שלא תיפלי כמו סלמאן, הדרוזי המסכן הזה," הוא אמר.
רצתי, רצתי בעיניים כמעט עצומות בשדה החרדל שהתפרע מאחורי ביתנו. בתוך ייסורי האהבה התפשט לו העונג, עונג של רגליים עפות על האדמה, עונג של דופק ונשימה נעתקת. פרשתי זרועות וכפות ידיי ריחפו על הפרחים הצהובים, ריח חזק ונעים של מרווה וזיעה מילא את אפי.
אחרי שנודע לי על הנפילה של סלמאן התקשיתי להירדם.
לילה אחר לילה התבוננתי דרך החלון בבנאים שהגיעו אחרי שפנסי הכפר כבו. ראיתי אותם מניחים מרצפות לחדר החדש בביתנו, מרצפות ברצפת הבטון שעליה נפל סלמאן. עקבתי אחרי אבי הלוחש הוראות לגברים השקטים הנושאים דליים כבדים של מלט, מדי פעם היו נעצרים מעבודתם בבהלה, עת נשמע רעש של מכונית קרבה או צהלת סוס, מוחים זיעה ממצחם או מיישרים כיפה גדולה על הראש ושבים לבנייה. לפנות בוקר היו מכסים את ערמת האבנים שתחת עץ התאנה בחצר בברזנט גדול. נאספים לתפילת שחרית, מתכבדים בכוס קפה שחור בעיניים עייפות ונוצצות.
בלילה שבו הגיע הטרקטור, מפלס דרכו באיטיות ללא אור, כמעט לא ישנתי כלל. לא יכולתי להוריד את עיניי מהבנאים, הן טיפסו במעלה הקירות החדשים ונפערו עם החלונות. נעטפתי בצלילי המואזין לפני הזריחה, שנשמעו כמו מאלפי מסגדים. רק אז נעצמו עיניי.
החדר החדש היה מוכן ביום שישי, הוריי גררו אליו את המיטות של אחותי ושלי. כמה שמחנו בחדר החדש, חדר הבנות! מיהרנו לפרוש מצעים נקיים ואני הנחתי את הספר שלי תחת הכרית. אבל לרגע הצטערתי שאם סלמאן ישוב אי פעם, כבר לא אישן מתחת לעמדת השמירה של המאבטח, והוא כבר לא ירד מן הסולם ליד החלון שלי.
ממש לפני השקיעה הטמנו, אחיי ואני, פתקים עם בקשות וברכות במלט הלח של שביל הגישה החדש.
השבת הגיעה, נקייה וריחנית, משפחת היונים הלבנה של מאהר רקדה באוויר לכבוד המלכה ואני לבשתי את השמלה התכלת שרציתי לשמור ליום שבו יגיע המשיח אבל היא כבר התחילה להיות קצרה.
שני מאבטחים הגיעו ללוות אותנו לבית הכנסת.
אחד מהם היה סלמאן,
הוא משך לי בצמה, "סלמאן!" אמרתי לו, "אני שומרת נגיעה."
הוא חייך.
.
.
» במדור ביכורים בגיליון קודם של המוסך: "שוקולד", סיפור מאת יעל אברך
תגובות על כתבה זו