פרוזה | חתול הכיסופים

"אמי אינה נלאית מלהלל את יוז'יק שלה, על דרכו האגבית, המשועממת כמעט, להשליט את מרותו שאינה יודעת סייג. האמת היא שהחתול הזה פשוט יהיר מכדי להתרברב במעמדו או בהישגיו". סיפור קצר מאת אמיר פלג

נעמי בריקמן, חתול עייף במיוחד (פרט), מונוטייפ, 27X23 ס"מ, 2010

.

יוז'יק

אמיר פלג

.

1.

ככל הנראה וו המתכת שניסוט בנקישה שחק והגדיל במשך הזמן את החור הקבוע במשקוף שקולט אותו, ייתכן גם שהצירים עקומים, או רופפים, ומכל מקום די במשב קל בלבד, בלתי מורגש לחלוטין, כדי שהדלת הנעולה תנוע במקומה ותנקוש בלי הרף, כאילו מעצמה.

אני יושב על קצה המיטה, לפניי דלת החדר פתוחה לרווחה, וקצת מעבר לה, בפתח המבואה, נסתרת מעיניי דלת הכניסה לדירה. הרגעים שחלפו מאז נקשה בפעם האחרונה מתארכים עכשיו כל כך, עד שאני מתפתה להתמתח לימיני, לחזור ולוודא שהדלת עודנה עומדת סגורה. ואולם בטרם אספיק להטות את גופי, תשוב ותלפות אותי אותה נאקת סבל מרה: מעט מאחוריי, מתחת לחלון המוגף, שוכבת אמי הגוססת, זה עתה חזרה ונרדמה; רחש הרדיו וזמזום התאורה העמומה מכאן, ומשקל גופי על המזרן מכאן, מחזיקים את שנתה כנראה בשיווי משקל. איני מזיז איבר אפוא, אלא עוצם את עיניי בלבד: לפניי, מעבר לחדר, מעבר למבואת הכניסה, בתוך חדר האורחים החשוך, השרוי בדממה גמורה – מן הסתם אפשר היה לשמוע משם את הזעיר מכול, את החרישי מכול, אפשר היה, אילולא אותה דממה אטומה עצמה, הניזונה מכל מה שרוחש חיים סביבה – שם, על השטיח הקטן, רובץ לו יוז'יק: די לו במשב קל בלבד, בלתי מורגש לחלוטין, וכבר זוקף הוא את אוזניו.

אם אתמהמה עוד רגע בטרם אפקח את עיניי, אם אניח להמתנה לאותה נקישה מתאחרת לחזור ולהפיל תנומה על חושיי, מיד יופיע יוז'יק ויקפוץ לאמי על בטנה: רק עליה, כמדומה, הוא מסוגל לישון שינה של ממש. ואולם כיוון שהמחלה התפשטה כבר בכל איבריה כמעט, הרי כל תנועה קלה – שלא לומר לחיצות כפותיו של חתול המיטיב את רבצו – מסיבה לה כאב כזה, שלא פעם אני נאלץ להתאמץ ממש כדי להתנער מן המחשבה שאולי היא בכל זאת קצת מגזימה.

ואף על פי כן אני מוכרח, לכל הפחות, לאפשר ליוז'יק תנועה חופשית בדירה, אחרת הוא יתחיל ליילל, ואל היללה הזו תחבור מיד גם אמי בקול קינה נורא. שעל כן למעט דלת הכניסה, עומדות פתוחות דלתות הדירה כולן. מפעם לפעם מתנער יוז'יק מרבצו וחוצה את המסדרון בכיוון המטבח; בדרכו חזרה הוא עוצר רגע ומשתהה על סיפו של החדר: נועץ בי מבט אדיש והופך את פניו, מחכך את ראשו כנגד המשקוף, ופונה בחזרה אל חדר האורחים. אמי אינה נלאית מלהלל את יוז'יק שלה, על דרכו האגבית, המשועממת כמעט, להשליט את מרותו שאינה יודעת סייג. האמת היא שהחתול הזה פשוט יהיר מכדי להתרברב במעמדו או בהישגיו; ובעצם גם יוז'יק, כמוהו כיתר בני מינו, אינו אלא ענוותן ממש: עושה את הכרתו בערך עצמו לחידה אפופת סוד כל כך, עד שנדמה כי רק הוא לבדו ניצב איתן כנגד כוח הפיתוי של מקסמיו.

.

2.

מתוך שנתה הטרופה שבה אמי וממלמלת את שמו של משוש חייה, שנעשה לאויבה המר. קודם התחננה שאסלקו, עכשיו שוב מייחלת לשובו. דומה כי טינתה רק גדלה בכל פעם שאני מגרשו מעליה, ובכל פעם ששב יוז'יק וקופץ על בטנה מעמיקים מכאוביה את טינתה עוד ועוד.

אני שומר על מיטת אמי אפוא, איני מצפה להכרת טובה, כמובן, שעל כן אין לי אלא להמשיך ולהזין את נחישותי בייסוריה. עד מתי אחזיק מעמד? הדעת נותנת כי לא אוכל להמשיך כך זמן רב, כבר עכשיו הצטמצמה הווייתי כל כך, עד ששוב איני יכול לחשוב בבהירות על דבר מחוץ למאבקי האבוד ביוז'יק. ואף על פי כן, דומה כי ככל שמותה הוודאי של אמי מתאחר, בכל זאת הולך כוחי וגדל. עד מתי תחזיק היא מעמד? הדעת נותנת כי לא הרבה, אך כל המצוי מחוץ לגסיסתה נראה לי ממשי פחות ופחות.

.

3.

ערב. יוז'יק מיילל, הגיעה שעת הטונה שלו. אמי פוקחת עיניים זרות, צופנות רעה; עם רדת החשכה עולה חום גופה ועינויי הזיה אוחזים בה ומסכסכים את שנתה. אני ממהר אל המטבח אבל יוז'יק משיג אותי, הוא מתפתל בין רגליי, דוחק בי ומכשיל את צעדיי. אני שולף את קופסת הטונה מן המזווה והיללות נעשות עמוקות יותר, מקוטעות ונמרצות יותר.  – מים! אפשר מים? – זועקת אמי בגרון ניחר –  חייבת מים… מים קרים… – היא מייבבת חסרת נחמה כמו ילדה עזובה, ובכייה הגואה שוטף וממרק את קולה. אני פותח את קופסת הטונה, יוז'יק אינו יודע את נפשו. יללותיו המיוסרות משתברות אל תוך בכייה של אמי במזמור בלול ייאוש וחמדה. אני ממהר ונותן לו את הטונה וקוטע את שירת הצמד הנוראה; אני לוקח את בקבוק המים מן המקרר ופונה בחזרה אל החדר. ואולם בטרם אצא מן המטבח אני מוכרח לחטוף עוד מבט קצר בבעל החיים הזה – איך הוא זולל את המנה בעונג שאינו יודע שובעה. זעקת עלבון מרה נדחקת חיש ועוקרת את מבטי מן החיה העלובה.

.

4.

כשאני מתיישב לצידה היא שוב שקטה; עיניה עצומות; אני מקרב את הכוס אל שפתיה, אך היא מעווה את פיה בסלידה; אני מרחיק מעט את הכוס ותוחב קשית אל בין שפתותיה – היא מתחילה לשתות. גרונה, שנצפד ונתדלדל כל כך, נרשת ערוצים דקים המפכים בעוז בזמן שהיא יונקת את הנוזל בבהילות, בחמדה נואשת, ואילו כפות ידיה הגרומות נכרכות סביב ידי האוחזת בכוס ומתנועעות על גביה כשני עכבישים – לוחצות ומרפות בתנועות יניקה, כפי שנוהג יוז'יק להתנהל עם כפותיו על בטנה. כעבור רגע היא נאנחת ומושכת את ראשה לאחור. – זה טוב, כן, זה טוב… – היא ממלמלת בסיפוק כמעט, וממלטת יפחה רפה – לישון, רוצה לישון… למה לא נותנים לישון… – אני מרחיק לאט את הכוס מפיה, אבל אצבעות ידיה השלדיות המגוידות ממשיכות לאחוז בידי ולעסותה. אני מושיט את ידי השנייה ומלטף את צמד העכבישים העלובים האלה, המתבוססים בלא תוחלת בתאוותם הטמומה.

נשמע קול מצריד, קטוע, דומה יותר לקרקור של צפרדע מאשר ליללה; אני הופך את פניי: יוז'יק עומד על מפתן הדלת, עיניו נעוצות בי. אמי אינה נלאית מלהלל את החתול הזה על דברנותו, על שלל הקולות שהוא יודע להפיק מגרונו, ואולם את צליל המיאוס המיוחד הזה נוהג יוז'יק להשמיע רק כתגובה לאיזה חיזור עיקש, ולאחר שהיה אילם שעה ארוכה. יוז'יק – אני לוחש, אך הוא בוהה בי בשתיקה. יוז'יק – אני חוזר פעם נוספת. אין תגובה. יוזי'ק – אני לוחש בתחינה כמעט, ואמנם הפעם הוא מנופף קלות בזנבו, כפי שיעשה לא פעם אם למראה גרגרנותו המתוקה יקראו בשמו פתאום, והוא עודנו שקוע כולו בזלילה.

אני מחזיר את מבטי אל אמי, שנסוגה בינתיים בחזרה אל שנתה הרופפת, שניכרים בה לאות ורפיון אך לא הקלה. חרחור עמוק מחריד את חזה, עיניה נפקחות אך לרגע ומיד נעצמות. עווית של תמיהה, או של חדווה סתומה, חולפת בזוויות עיניה ומרעידה את קצות שפתיה, כמקבילה פני זיכרון רחוק או שכחה קרובה.

.

5.

יוז'יק נכרך סביבי; הוא מתפתל בשמיניות בין רגליי – מחכך ראשו כנגד האחת ומתלפף בזנבו סביב האחרת; עיניו מצטמצמות כדי סדק צר ולחלוחי, ולחייו הגרויות נגרדות־נקלפות מעל הלסתות הוורודות, המהודקות בחוזקה; מין רטט עמום פועם באיבריו, ואי שם, בעומק גרגורי העונג המרעידים את גופו, ניעורה כמדומה גם איזו אי־נחת, איזו בהלה לנוכח רעב אחר המתגנב בחשאי אל בשרו. הוא נושך נשיכה רפה ברגלי, הופך את פניו ומתיישב בגבו אליי. אני מושיט את ידי ללטפו, אך הוא הודפה בראשו ואצבעותיי נחשקות לטבעת סביבו; הוא משרבב פנימה את ראשו עד קצה צווארו המתעגל כלפי מעלה, ומושכו לאחור, חוזר ותוחבו, ושב ומחלצו; כך זה חוזר פעמים מספר, ודומה כי ככל שמתהדקת הטבעת סביב ראשו וגרגוריו מעמיקים, כן הולך אותו רעב סתום וממלא את נפשו.

אמי אינה נלאית מלהלל את החתול הזה, שכל הווייתו הומה כיסופים אין־קץ ואף על פי כן אינו יודע לאהוב. בלב נכמר היא מהללת אותו, על כך שדווקא בשל כיסופיו הנואשים לעולם לא יוכל הוא לאהוב – אלא מתוך ריחוק וזרות. לבסוף נושך יוז'יק נשיכה רפה את ידי, אני מושיט את גב כף ידי השנייה ומניחה ברכות על לחיו; הוא מתחכך בה נוגע־לא־נוגע מלוא גופו המתעגל, מתיישב על מקומו, זוקף את ראשו ומלקק פעם ועוד פעם את צווארו המתארך. מבטו נפנה אל בטנה של אמי ואיבריו נדרכים לקראת זינוק; אני פושט את זרועי לחסום את דרכו וגופו מתרפה באחת. הוא הופך את פניו, ובצעד קליל ושאנן, יוצא מן החדר.

.

6.

לילה. נשימותיה הכבדות של אמי מכאן, ואוזניו הכרויות האורבות של יוז'יק מכאן, מחזיקים את ערותי כנראה בשיווי משקל. הבטן הכבדה עולה ויורדת. הדלת נוקשת פעם ועוד פעם, וחדלה. אני עוצם את עיניי: לפניי, מעבר לדלת החדר, מעבר למבואת הכניסה, בתוך חדר האורחים החשוך, השרוי בדממה גמורה – מן הסתם אפשר היה לשמוע משם את החרישי מכול, את הזעיר מכול, אפשר היה אילולא אותה דממה אטומה עצמה, הניזונה מכל מה שרוחש חיים סביבה – שם, על השטיח הקטן, רובץ לו יוז'יק: די לו בהרף עין בטל, בלתי מורגש כמעט, וכבר מתעטף הוא בשינה. הדלת נוקשת פעם ועוד פעם, וחדלה. אמי אינה נלאית מלהלל את יוז'יק שלה, המוציא את כל ימיו בשינה ואף על פי כן לעולם ממתין לשוב ולעלות על משכבה.

.

אמיר פלג, מתגורר בתל אביב, מורה לספרות בתיכון. לאחרונה ראה אור בהוצאת פרדס תרגום שלו ושל מימון קרל מאור לנובלה "לנץ" מאת גאורג ביכנר.

.

 » במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מי הרעיל את עץ השקמה?", סיפור מאת גולי דולב־השילוני

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כאוס בנתב"ג: מה עבר על נמל התעופה שלנו במלחמת העצמאות?

מאבדים מזוודות? ב-1948 המכס הפסיק לשמור על סחורות. קשה לטוס לחו"ל? ב-1948 שותק נמל התעופה למשך חודשים. כך נפתחה ההיסטוריה התעופתית של מדינת ישראל הצעירה…

עולים חדשים נוחתים בישראל עם פתיחתו מחדש של נמל התעופה בלוד. צילום: בנו רותנברג

"אי-סדר, רעש והיעדר כשירות", היו המילים שנבחרו לתאר את נמל חיפה בכתבה בעיתון "Palestine Post" בשנת 1947. "מודרני, אך כבר לא הולם את הצרכים", נכתב על אחד מ"שערי הים התיכון שמנצל ולא משרת את התעבורה שעליה הוא מתבסס". לעומתו, נמל התעופה בלוד (היום נמל התעופה בן גוריון), אז כבן עשר שנים, תואר כמקום של "סדר, אדיבות ויעילות".

אבל אז תקופת המנדט הבריטי התקרבה לסופה, מלחמת העצמאות צברה תאוצה, והאנדרלמוסיה השתלטה על המרחב הציבורי – וגם על נמל התעופה החשוב באזור. רק קצת יותר משנה אחרי אותה כתבה בעיתון, הסדר והארגון של נמל התעופה נשכחו כלא היו.

סר אלן קנינגהאם, הנציב העליון האחרון בארץ ישראל, בנמל התעופה בלוד

בבוקר שאחרי קבלת החלטת החלוקה בעצרת האו"ם בנובמבר 1947, חמישה נוסעים באוטובוס של "אגד" נהרגו אחרי שהותקף על ידי ערבים, לא רחוק מנמל התעופה. אלו היו, ככל הנראה, הקורבנות הראשונים של המלחמה.

נמל התעופה, שאויש על ידי עובדים יהודים, ערבים ובריטים, המשיך לפעול פחות או יותר כרגיל. למרות זאת, ועל אף שסוף המנדט התקרב, גורלו העתידי של נמל התעופה לא הוכרע סופית – מה שיצר קרקע מושלמת לתוהו ובוהו.

והבלאגן אכן הגיע. איך ומתי בדיוק פרצו הכאוס והבלבול? מקורות התקופה לא מספקים תשובה נחרצת. הדיווחים מאותם ימים משתנים תדיר ולעיתים אף סותרים אחד את השני.

כך למשל, ב-21 באפריל 1948, מנהל המכס בנמל התעופה שחרר "הודעה פתאומית" בשם השלטונות הבריטיים, לפיה "כי מעתה אילך פורקת מעל עצמה מחלקת במכס כל אחראיות עבור סחורות שיוחסנו במשרדי המכס". סחורות שנשמרו בנמל התעופה ננטשו לגורלן, אפילו אם לא יועדו להיכנס כלל לארץ ישראל המנדטורית, אלא אוחסנו שם בדרכן ליעדים אחרים כמו המזרח הרחוק. בהודעתו המליץ מנהל המכס לכל בעלי הסחורות להוציא "ללא דיחוי" את חבילותיהם מהמחסנים ב"אווירודרום לוד", כפי שנקרא אז המקום לפעמים, אך הדגיש גם ש"לפני הוצאת הסחורה חייבים הבעלים לשלם את דמי המכס" ומי שלא "ישא בעצמו את האחריות".

הבלבול נמשך גם לתוך השבוע שלאחר מכן. נמל התעופה הפסיק לפעול לחלוטין. באופן מפתיע, בתקשורת דווח על כמה וכמה טיסות "אחרונות" שהמריאו מלוד באותם ימים סוערים.

סוכנות הידיעות איי.פי. דיווחה ב-26 באפריל 1948 שהטיסה האחרונה, של חברת אייר פראנס, יצאה בבוקר שלפני. אף על פי כן, יומיים לאחר מכן התפרסמה באחד העיתונים ידיעה בלשון זו: "פינוי האזרחים הבריטים מפלשתינה יושלם היום כמעט לחלוטין, כשכל הבריטים מלבד 20 פקידים בכירים ימריאו לממלכה המאוחדת. טיסתם שתצא מלוד תהיה האחרונה מאותו נמל תעופה תחת הממשל הבריטי".

אי הבהירות, הסתירות והמלחמה המשתוללת (שלא לדבר על קשיי התקשורת והטכנולוגיה באותה תקופה) תרמו לערפל השמועות שסבבו סביב נמל התעופה.

באותו שבוע נשמעו טענות שהבריטים מסרו את הנמל לכוחות הלגיון הערבי, אם כי מהר מאוד התברר שהבריטים עצמם המשיכו להחזיק בו – לפחות לעוד זמן קצר – ואף הרגו כמה ערבים שניסו לפלוש לאתר ולבזוז אותו.

מימין לשמאל: סר ג'ון באגוט גלאב, מפקד הלגיון הערבי; מלך ירדן עבדאללה הראשון; סר אוולין בארקר, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל ובעבר הירדן, 1947. מתוך אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גם הנסיבות שהובילו לכך שנמל התעופה הפסיק לפעול לא היו ברורות כלל וכלל. מהצד הציוני דיווחו שעובדים יהודים של הנמל נטשו את עמדותיהם לאחר שהבריטים סירבו להתחייב להגן עליהם. תיאור דומה מופיע גם בספר "בשערי מדינה", אלבום לתולדותיו של נתב"ג. שם מוסיפים ששלושה עובדים יהודים סירבו להתפנות, אך כל השאר עזבו עוד ב-23 באפריל ולקחו עמם ציוד רב. בין העובדים שעזבו היו חברי היחידה הסודית של "ההגנה", "ציפורה", שהוקמה זמן קצר לאחר פרוץ הקרבות כדי להגן על יהודים בנמל התעופה ובסביבתו.

הבריטים מצידם סיפרו שנמל התעופה "הפסיק לפעול סדיר בשל מספר עובדים יהודים שחיבלו בפעולתו וגנבו 18 משדרים". 

למשבר התחבורתי הזה היו השלכות רבות. שירותי דואר האוויר, למשל, הופסקו לחלוטין. השירות היה אז אמצעי תקשורת חיוני ליצירת קשר עם העולם הרחב. באפריל דיווחו העיתונים ששירות הדואר יופסק ב-10 במאי, ימים בודדים לפני סוף המנדט. אולם מרגע שנמל התעופה הפסיק לעבוד כליל בסוף אפריל, פסק גם משלוח המכתבים והחבילות באופן פתאומי. המכתבים נערמו, ורבים מהם ככל הנראה לא הגיעו לעולם ליעדם.

כשעזבו לבסוף הבריטים את הארץ, אכן השתלטו הכוחות הערביים על נמל התעופה. הם שלטו בו במשך מספר חודשים, עד שנכבש על ידי צה"ל ביולי 1948, במהלך אחד המבצעים המשמעותיים והחשובים ביותר במלחמה: מבצע "דני", עליו פיקד יגאל אלון.

נמל התעופה בלוד לאחר שנכבש על ידי צה"ל, יולי 1948. מתוך אוסף מיתר, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
טנקים וחיילים בנמל התעופה בלוד במהלך מבצע "דני", יולי 1948. נדב מן, ביתמונה. מאוסף חטיבה 8 במלחמת העצמאות. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בספר "בשערי מדינה" מתואר הקרב על נמל התעופה בלוד ממקור ראשון: "…דרך פרדסים, גדרות, תעלות, מתקני שדה התעופה מתקרבים. לפתע נפתחה עלינו אש תותחים ומכונות ירייה. אנו מתקדמים לאט לאט. פתאום והתנגדות האויב פוסקת. אנו נמצאים כבר על מסלולי ההמראה. מרחוק נראות מכוניות הלגיון נסות לעבר לוד העיר…האלחוטאי מודיע: שדה התעופה בידינו! שדה התעופה בידינו!".

רק כמה חודשים מאוחר יותר, ביום רביעי, 24 בנובמבר 1948, חזר נמל התעופה לפעילות.

"מכתב מספר אחת בשירות דואר האוויר הישראלי שנחנך מחדש נשלח לשר התקשורת, מר דוד רמז… כשנמל התעופה נפתח מחדש לטיסות אזרחיות תחת שלטון ישראל", נכתב בעיתון.

לא הייתה נציגות בריטית בנמל התעופה המחודש. בין דלפקי הכרטיסים אפשר היה למצוא חברות תעופה כמו אייר פראנס, צ'כיה איירליינס ו-TWA. הנמל התגאה גם בציוד רדיו ותקשורת חדיש. לצד החברות הזרות, לא אחת, אלא שתי חברות תעופה ישראליות חתמו הסכמים עם נמל התעופה: "אל על" והחברה שכבר פורקה מאז, "אווירון". 

מטוס של חברת "אווירון", שנות ה-40. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

מימין לשמאל: עמנואל צור, הטייס הראשי של חברת "אווירון"; טייס אלמוני; אורי מיכאלי, מנהל החברה, 1946. צור יהפוך לאחר מכן למנכ"ל הישראלי הראשון של נמל התעופה בלוד ומיכאלי יהיה מנהל מחלקת התעופה האזרחית במשרד התחבורה. צילום: פול גולדמן. התמונה היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית

בחודשים ובשנים שיבואו יקבל נמל התעופה בלוד את פניהם של אלפי ניצולי השואה, עולים חדשים מקצווי תבל ותיירים רבים. הוא נקרא במשך שנים "נמל התעופה לוד", עד שקיבל את שמו של ראש הממשלה הראשון לאחר מותו ב-1973.

כמה חודשים אחרי הפתיחה המחודשת בסוף 1948, הכריז אורי מיכאלי, אז מנהל מחלקת התעופה האזרחית במשרד התחבורה: 

"ונקווה שלא רחוק היום, כאשר תיגמר המלחמה, ונראה תעופה מסועפת גם בתוך הארץ עצמה, מדן ועד אילת ומן הארץ לארצות השכנות. לא תהיה הארץ יותר לשדה ניצול על-ידי חברות-תעופה זרות בלבד… אנו רשאים לצפות לימים טובים, כאשר מפעל התעופה של מדינת ישראל יביא את בשורת ישראל לעם ישראל באשר הוא שם ויהיה לברכה ולתפארת למדינתנו".

 

 

שירה | רעל בטעם פטל

שירים מאת יעל סטטמן, ריטה קוגן ואורית נוימאיר פוטשניק

מרב קמל וחליל בלבין, כלה, בד, 57X32X20 ס"מ, 2018

.

יעל סטטמן

*

"שלהי דקייטא קשיא מן קייטא"

 

הַכֹּל הָיָה בָּרוּר בַּמִּדָּה הַמְּצֻפָּה,

יָשַׁבְנוּ עַל הַסַּפָּה,

הַדְּבָרִים הָיוּ יְדוּעִים בַּהַתְחָלָה

.

הַשִּׁלְהוּב שֶׁשֻּׁלְהַבְתִּי, הַחֹם שֶׁהִשְׁתַּגַּעְתִּי

וְכָל הַשֻּׁלְחָן אֶקְסְטָזָה מִבַּעַד לְעֵינַי

.

הַמַּיִם שֶׁשָּׁתִיתִי לֹא עָזְרוּ

לַלֶּהָבָה, לַמּוּכָנוּת שֶׁהָיִיתִי מוּכָנָה

.

לָבַשְׁתִּי שִׂמְלָה. וְהָיוּ רַגְלַי, הַמַּיִם,

הָרַעַד שֶׁרָעַדְתִּי יֶתֶר עַל הַמִּדָּה

.

הַכֹּל הָיָה לֹא בָּרוּר כְּמוֹ שֶׁהָיָה

אֶפְשָׁר לְצַפּוֹת, לַמַּיִם הָיָה טַעַם

שֶׁל מַיִם, כָּאן יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה הַסּוֹף.

.

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת, זֶה בִּלְתִּי נִתָּן

לְתֵאוּר, בַּקַּיִץ לָבַשְׁתִּי שִׂמְלָה

לָגַמְתִּי מַיִם, נִצַּת חַשְׁמַל עָדִין

.

בְּרֵאשִׁית הַקַּיִץ, כְּשֶׁיָּדַעְתִּי מָה אֲנִי רוֹצָה

וּמָה שֶׁרָצִיתִי הָיָה זָמִין.

.

עכשיו אתה תשמע אותי

עַכְשָׁו אַתָּה תִּשְׁמַע אוֹתִי. מֵהַמְּבוּכָה לֹא תֵּדַע

לְאָן לְהִסְתַּכֵּל, כִּי אַתָּה תִּשְׁמַע מָה שֶׁלֹּא שָׁמַעְתָּ מִמֶּנִּי

מֵעוֹלָם, זֶה יְטַפֵּס עָלֶיךָ מִלְּמַטָּה, מַהֵר כְּמוֹ עַקְרַבִּים

וּתְנַסֶּה לְהָזִיז אֶת הָרַגְלַיִם אֲבָל לֹא

תָּזוּז, בַּמֶּרְחָק תִּצְרַח דַּיָּה וְהַשָּׁמַיִם יִתְכַּעֲרוּ

אַיָּלוֹת רַכּוֹת יְשַׁנּוּ אֶת פְּנֵיהֶן

וְיַחְשְׂפוּ שִׁנַּיִם, אַתָּה לֹא תֵּדַע לְאָן

לְהִסְתַּכֵּל, חַיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁלֹּא חָשַׁבְתָּ שֶׁיָּרֵעוּ לְךָ

אֲדֻמּוֹת עֵינַיִם, יִפְּלוּ מוּלְךָ עַל פְּנֵיהֶן מֵרֹב צְחוֹק

אָבָק יְמַלֵּא אֶת פִּיךָ, אֶת הַשָּׁמַיִם,

רֹאשְׁךָ, הַשֵּׂעָר יִפָּרַע, עִקְבוֹת הָעַקְרַבִּים

יַאֲדִימוּ בִּבְשָׂרְךָ, צִוְחַת הַצִּפּוֹר תִּתְעַרְבֵּב

בְּצַעֲקָתְךָ, בִּשְׂפַת הַסֵּבֶל, בִּשְׂפַת הַחֲרָטָה,

אֲנִי רוֹצָה לְהָכִין אוֹתְךָ כִּי כָּכָה זֶה יִהְיֶה,

עַכְשָׁו אַתָּה תִּשְׁמַע.

.

יעל סטטמן היא פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית. ספר השירים שלה, "בעניין הבערה", ראה אור בינואר 2021 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 35 ו-63.

.

.

ריטה קוגן

רצח אפל

הַקּוֹד בִּשְׂפַת סִי לֹא מַכְתִּים יָדַיִם.

אֲנִי, לֶיְדִּי מֶקְבֵּת מִמְּחוֹז מֵצְנְסְק,

טוֹמֶנֶת אוֹלָר בְּמִקְלַעַת שָׁדַיִם,

שׁוֹלַחַת רַגְלַיִם בְּדֵנְס-דֵנְס-דֵנְס.

.

בְּחַנְיוֹן מַרְתְּפִי אֶלְכֹּד בְּכִיר אֶפֶּל,

אֲרַתֵּק צַוָּארוֹ בְּקוֹלָר שֶׁל כְּלָבִים,

וְאַשְׁקֶה אוֹתוֹ רַעַל בְּטַעַם פֶּטֶל —

וְאֶקְרָא לוֹ בְּקוֹל שִׁיר אֲהָבִים.

.

לחש

אֶבְצַע כְּאֵב וֶסֶת

בְּלַהַב נְחֹשֶׁת,

בְּיָד מְהֻסֶּסֶת

אַנִּיחַ תַּחְבֹּשֶׁת,

תּוֹכָהּ יַאֲדִים,

חוּצָהּ יִמָּחֵץ,

בְּעַד הַבַּדִּים

תַּבְלִיחַ כְּחֵץ

טִפָּה מְחֻצֶּפֶת,

תִּנְשֹׁר עַל מִרְצֶפֶת,

תִּפְשֹׁט צוּרָתָהּ,

תִּתְפַּשֵּׁט לְאִטָּהּ.

הַכְּאֵב יִכָּבֵשׁ

בִּנְחֹשֶׁת וּבַד,

בְּכַדּוּר מְאַלְחֵשׁ,

בְּחָרוּז מְקֻדָּד:

דָּם, דֹּם —

דֹּם, דָּם —

Redrum,

Redrum.

.

אַשְׁרֵי

אַשְׁרֵי הַבְּטוּחִים בְּעוֹלָמָם

וּבִמְקוֹמָם אֲשֶׁר בְּעוֹלָמָם.

אַשְׁרֵי הַמִּתְהַלְּכִים בְּרֹב אַדְנוּת

בְּעוֹלָמָם הַמְּבֻטָּח מְאוֹד,

בְּעוֹלָמָם הַמְּבֹרָךְ מְאוֹד,

עוֹלַם הַבְּטוּחִים בְּעוֹלָמָם,

וּבִמְקוֹמָם אֲשֶׁר בְּעוֹלָמָם.

.

ריטה קוגן נולדה בסנט פטרבורג וגרה בתל אביב. הוציאה לאור שני ספרי שירה: "רישיון לשגיאות כתיב" (אלרום, 2015) ו"סוס בחצאית" (עיתון 77, 2018), וכן ארבעה ספרי תרגום מן הקלאסיקה הרוסית, בהוצאת קדימה. ספר הפרוזה הראשון שלה, "ארץ־סלע", ראה אור בשנת 2021 בהוצאת כנרת זמורה דביר. השירים שכאן לקוחים מתוך כתב יד לספר "מחלת יבשה", העתיד לראות אור השנה בהוצאת עיתון 77.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

מאז'ור 

גְּבָרִים כְּבֵדִים בָּאִים בַּלַּיְלָה,

הוֹלְמִים בִּי כְּמוֹ מַקְדֵּחַ,

נוֹבְרִים בְּלִי לַעֲצֹר.

מִישֶׁהוּ דּוֹפֵק עַל הַפְּסַנְתֵּר,

אָקוֹרְד נָמוּךְ חוֹדֵר

לַבֶּטֶן, הָעֵינַיִם נִפְקָחוֹת

פִּתְאוֹם. מֻקְדָּם מִדַּי.

הִתְעוֹרַרְתִּי בְּלִי לִגְמֹר.

הָרִצְפָּה קָרָה אֲבָל אֲנִי

חַיֶּבֶת לְהַשְׁתִּין.

תָּמִיד מֻקְדָּם, תָּמִיד דָּחוּף

וְשׁוּב יֵשׁ דָּם עַל הַסָּדִין.

הַבֹּקֶר בָּא לְלֹא תּוֹחֶלֶת,

עוֹד יוֹם תָּפֵל, עוֹד יוֹם אָפֹר.

אֲנִי חַיָּה רַק בַּלַּיְלָה

בַּחֲלוֹם חוֹזֵר, הוֹלֵם בִּי

בְּמָאז'וֹר.

.

מלחמת אזרחים מאי 2021

זֶה עֶלְבּוֹן שֶׁזּוֹרֵם וְגוֹעֵשׁ בַּוְּרִידִים.

זוֹ בּוּשָׁה שֶׁשּׁוֹצֶפֶת בְּכָל הָרְחוֹבוֹת

בְּזֵעָה מַבְהִיקָה עַל שְׁרִירִים מִשְׂתָּרְגִים

וּבְנֶתֶז הָרֹק הֵם יָבוֹאוּ לִגְבּוֹת

.

אֶת אֲשֶׁר לֹא הִבְטַחְתִּי לָהֶם מֵעוֹלָם.

מִי הֶחְדִּיר אֶת הָרַעַל הַמְּפַעְפֵּעַ?

בְּיָד עֲדִינָה אֶל תּוֹךְ כְּלֵי הַדָּם,

לַנָּתִיב הֶעָלוּם הַסּוֹדִי שֶׁל הַזֶּרַע?

.

זֶה עֶלְבּוֹן שֶׁזּוֹרֵם וְגוֹעֵשׁ בַּוְּרִידִים,

מְחַזֵּר אַחֲרֵי אַשְׁמָתִי הַשְּׁתוּקָה,

אַחַר רֶטֶט מֵבִישׁ תַּחַת עוֹר מַאֲדִים.

הִמָּלְטוּ אִם תּוּכְלוּ. אֲנִי מְחַכָּה.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה התפרסמו במוסך, בין היתר בגיליון 88 ובגיליון מיום 16.12.21.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צביה ליטבסקי ועדנה גורני

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מי הרעיל את השִקמה?

"בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות, כאילו חסרים כאן דברים משונים. אך יואל־שכן־שפוי, שביקוריו התכופים שואבים מהמשרד זמן עבודה יקר ובפלות זולות, יצא בהודעה מרעישה: העורך־דינים הרגו את העץ." סיפור מאת גולי דולב־השילוני

רעי רביב, פה (עיגול אדום), פסטל יבש על נייר, 40X30 ס"מ, 2021

.

מי הרעיל את עץ השקמה?

גולי דולב־השילוני

.

בפינת הרחובות ז' וט' שוכן מבנה גדול בצורת ח', שבבלוג אחד של אדריכלות קראו לו יצירת מופת. בימים החצר שלו משמשת כחניון לא חוקי, בחגים כאולם שמחות לפליטים ובלילות כמתחם זנות שוקק. למבנה יש כמה כניסות, שממוספרות כבניינים עצמאיים. באחד הבניינים האלה, מאחורי תערוכה על פולחן אנימיסטי ושדים, עומד שולחן העבודה שלי, מלא בפתקאות דביקות.

בחצר המבנה גדלו עד לא מזמן שני עצים שמימיים: הראשון הוא קיקיון צעיר, שלמרגלותיו מניצים מדי בוקר מזרקים. השני הוא עץ שקמה מפואר, שבטח ניטע עם קום השכונה. בכוכי גזעו גרו עד לא מזמן אמא־חתולה מפחידה ושני גורים מתוקים, אבל לפני כמה שבועות הוא חלה במחלה משונה שהצהיבה את עליו והקלישה את הענפים. בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות, כאילו חסרים כאן דברים משונים. אך יואל־שכן־שפוי, שביקוריו התכופים שואבים מהמשרד זמן עבודה יקר ובפלות זולות, יצא בהודעה מרעישה: העורך־דינים הרגו את העץ.

צריך לסייג – ליואל יש חולשה לתאוריות קשר, במיוחד כאלה שכוללות פגיעה בו. כשנפתחה במבנה מסעדה סודנית שמיקמה את בלוני הגז שלה ליד הסדנה שלו, יואל השתכנע שהאפריקאים נשלחו להרוג אותו, והניחו את הבלונים ככה שיום אחד, כשהמסעדה שלהם תתפוצץ, יתפוצץ אף הוא עימם. הפרשה כמעט פירקה את הברית בינו לבין הבניין שלנו, שכן כחלק ממאמצינו לתמוך בפליטים, מיד הזמנו מהמסעדה אוכל, מעשה שיואל היקר המשיל לבגידה של ואנונו, שגם בה, בגדול, האמנים מהבניין שלי תומכים.

התחלתי לחשוב בעצמי על העניין. בכל זאת, אני אוהב את העץ העבות. עדן, נפקנית אתיופית מכורה ומקסימה, התחבאה בתוכו מהגבר שלה, שרצה לדפוק לה מכות כשגילה שהיא הרה. הבאתי לה מים ועזרתי לה לנעול סנדלים. במתחם האותיות למדתי להפסיק לחייך כשמצליבים מבטים, כי כמו חב"דניקים בדוכן תפילין, הזונות תמיד מנסות להצליב מבט עם גברים, ותמיד אומרות אחרי החיוך "סקס?" או "חמישים שקל". אבל אחרי המקרה ההוא בעץ אני יכול לחייך לעדן בשמחה – אני מחייך, עדן שואלת לשלומי, ושנינו מקללים יחד שוטרים. בקיצור, חברים.

"העורך־דינים" הוא שמם הלא־רשמי של שני משרדי עורכי דין וטייקון מרושע אחד, שאחראי באופן אישי לקריסת מדינה במערב־אפריקה. הם רכשו בשנים האחרונות את מרבית הבניינים במתחם, והשכירו את הדירות לארגוני פשע ומנהלי בורדלים ששולטים בהן ביד רמה. העורך־דינים גם העלימו עין משתי מעדניות לא חוקיות הפועלות במבנה – האחת ללבנים, שחוסמת את המעבר מרחוב ז' לחצר, והשנייה לשחורים, שחולשת על הגישה לגג. ולמרות שהוא קצת פרנואיד, התאוריה של יואל־שכן־שפוי באמת הולמת את האינטרסים שלהם.

בעוד שנה מתחם האותיות ייהרס, ובמקומו יבנו מגדלי משרדים, כמה דקות הליכה מלב העיר, שיניבו רווחים שבע או שמונה ספרתיים לעורך־דינים. אף אחד לא יודע מה יקרה אז עם הבּנות של המתחם – רק הסרסורים, שנותנים להן מכות ואופיאטים, מתעניינים בהן לפעמים. אך מצבו של עץ השקמה אחר: לפי חוקי השימור העירוניים, אין לכרות עצים ותיקים. לכן, השקמה מפריעה לעורך־דינים לחלוב עוד קצת כסף: הם צריכים לוותר על אחוזי בנייה בחצר, ולחלופין לשלם רבבות שקלים עבור העתקתה הבטוחה למקום אחר. באמת הרבה יותר משתלם לחסל את העץ באמצעות הזרקה פשוטה של רעל לגזע.

הייתי רוצה לסגור שם את העניין, אבל העניין הוא שהשקמה היא לא היחידה שמזריקה אצלנו רעל. היררכיית האתנו־פשע במתחם מסובכת מאוד: הדילרים הרוסים מספקים את הסמים, השומרים הסודנים בקצה הרחוב מתריעים עם בוא המשטרה, משת"פים פלסטינים מנהלים את מכבסות הכספים, וסרסורים צברים עומדים מחוץ לבתי הבושת. בין כל הקבוצות מתקיימים קשרים עסקיים לצד מתיחות מאופקת, ורק בחדרי המיטות מתקיימת אחוות עמים אמיתית: נכים, חרדים בלי כיפה, פליטים, טחונים בלקסוס ובדואים בטנדר, כולם משלמים אתנן בעבור פרוצות מולדובניות, אתיופיות, ישראליות וערביות, שחלקן בהיריון וחלקן עם אשכים, שיושבות ומריצות קריסטל ביחד בלי הבדל דת, גזע ומין.

הקשר בין הפשיעה המאורגנת לעץ החולה אולי לא מובן, אבל אין לשלול אותו. גם הקשר בין בתי הזונות לסתימות הנשנות לא היה ברור לי, עד שהמגדנאי השחור סיפר לי שהמבנה כולו חולק מערכת ביוב אחת. בגלל שבבתי הזונות מורידים כל יום שפע מגבונים וקונדומים באסלה, הצינור הראשי נסתם. גם אם לעבריינים אין מניע לחסל את העץ הגאה, יכול להיות שרועֵי הנשים דפקו את הבאר שממנה הוא שתה, וגרמו למותו.

חשבתי ללכת למעדנייה לרחרח קצת, אבל לפני שהספקתי כבר שמעתי את הפועלים מנסרים. יחסו של יואל־שכן־שפוי לרשויות החוק הוא שילוב בין ההוא שצעק זאב זאב לסיזיפוס המאושר. בכל פעם שמשהו נחרב במבנה – וזה קורה לא מעט – חרש המתכת מציף את העירייה בתלונות, מגיח מהסדנה חמוש בכלי ברזל, ויוצא בעצמו לתקן את המפגע. את תהילתו קונה יואל במעשה פרספונה: מדי חודשיים־שלושה הוא יורד לביוב המצחין, ממוגן כולו נגד מחלות מין, ומפנה בגבורה, עם רשתות ופומפות, את הקונדומים שהעירייה לא טורחת לדלות. נראה שאגף הגינון העירוני מהיר יותר ממחלקת התברואה, משום שכאמור, כמה ימים אחרי שיואל ואני דיברנו, הגיעה חברת קבלן ובמשך יום שלם, בשאון רב, כרתה את האילן האיתן. שאלתי את יואל למה הוא ביקש מהפועלים להוריד הכול; במפתיע, יואל הכחיש.

לילה אחד, בפתיחה של התערוכה על השדים, נשארתי לאפטר־פארטי בבניין, הפרזתי בלגימת שיכר ומצאתי את עצמי מפזם בקריוקי שירים של גלי עטרי. זוגתי לזִמרה הייתה תקווה, זונה בלי שיניים ועם פצעי הזרקה, שמופיעה כניצבת בכל סרט ישראלי מהניינטיז. בסוף השיר יצאתי לחניון והקאתי על השקמה האצילית, מנגב את הפה עם גב כף היד כמו שתיין מדופלם, ומיהרתי חזרה לתקווה, לשיר קצת עפרה חזה.

יום אחרי הגיזום, תקווה ואני התאבלנו ליד הגדם, מעלים זיכרונות מרים־מתוקים. גם אגרונום של העירייה הגיע, ואחריו גם יואל־שכן־שפוי. אחרי התבוננות ארוכה האגרונום אמר שנדמה לו שהשקמה הורעלה. אך כשיואל צהל, וצעק שהוא כל הזמן אמר שזה העורך־דינים שרוצים בצע כסף, וכשתקווה הזמינה לחגיגה לעוד כמה בנות שהתיישבו והוציאו מבחנות, האגרונום נמלט בבעתה, דרך מוצגי הגלריה, בלי לתת הסברים.

בתחילת השבוע ישבתי אצל נטלי בהפסקת קפה. בתוך המתחם, בדמי מפתח, יושבת חנות המפתחות שלה, שסבא שלה הסלוניקאי פתח. היא מרבה להתקוטט עם העירייה, אומרת שזה שחיתות שהדילרים אף פעם לא משלמים מס הכנסה, ובכל זאת הפקחים המאנייקים רושמים קנסות ודו"חות רק לה. ראיתי שהיא רוצה לדבר על זה, אבל בכוונה לא הזכרתי מולה את העץ. אני יודע מה היא תגיד, זה תמיד אותו דבר: זו העירייה המושחתים האלה, הם עשו את זה בעצמם כדי להעיף את כולנו, וזה למה הם באו כל כך מהר להוריד את העץ, וגם אם יכרתו לי את הרגל אני לא מפנה ת'חנות. אולי היא צודקת.

במבנה יש גם דירת סיוע לבנות, שבה הן יכולות להתנקות ולהחליף מזרקים. שלשום ראיתי שהיא פועלת: הבנות ישבו ברחוב מאופרות ועם צלחות פלסטיק מלאות בכוסמת ופולקעלך, ועם רדידי כסף בשיער, שהצטרפו לרדידים שעליהן הן מריצות את הגבישים והפֶנְטָה. במסגרת החקירה, ניגשתי לדבר עם המבשלת שם, והיא סיפרה לי שהמעדנייה השחורה בדיוק נסגרה בצו בית משפט – העורך־דינים הצליחו להעיף אותה בטענה שניקזו משם פסולת בניגוד לחוק. התייעצתי עם אחד שלמד חקלאות באריתריאה, והוא אישר שאם באמת שפכו משם משהו מטונף, יכול להיות שדווקא המתוקים הם אלו שהרעילו את השקמה.

חשבתי כבר לוותר כשאתמול במשרד שמעתי נקישות על השער האחורי. מאחורי הסורגים שוב עמד יואל־שכן־שפוי, מלוכלך וזועם מהרגיל. גיזום העץ, כך אמר, החריב את הביוב, שרק לפני חודש טוהר על ידו מכובעונים. הענפים ריסקו את בור הניקוז, והגזם חסם את הצינורות.

אנחנו הבניין היחיד במבנה בלי קרימינלים: רק גלריה ניסיונית, סטודיואים של אמנים וארגון זכויות אדם קטן עם פנטזיות הצלה גדולות, ששוב הלין לי שכר. לכן, יואל רואה בנו את השכנים השפויים שלו. הוא דרש מכולנו להטביע את העירייה בתלונות על האסון שהיא גרמה, ולקח את האמנים לחזות בנזק שנגרם לביוב. אבל אפילו שמילאתי תלונה באתר לא יצאתי לסיור המודרך והפסקתי להאמין ליואל. כשהשתנתי, גיליתי שיש משהו חשוד בו, בעיקר כי למרות האיומים, המים באסלה ירדו יופי.

לא ברור לי מדוע נדרשת התערבות דחופה של העירייה, מה זה בור ניקוז, ולמה ליואל כל כך אכפת מהביוב. כששאלתי הוא התחמק, וכאמור, ולמרות שתלונותיו הן גאוותו, הוא אפילו לא הודה שהוא זה שהלשין על העץ והזמין גיזום. אני לא חושב, חס וחלילה, שיש ליואל־שכן־שפוי יד בקמילת השקמה. אבל נראה לי שהוא יודע על איזו יד שהוא בוחר להותיר נעלמה.

ישבתי בגלריה עם תומר, אחד האמנים, שהדליק סיגריה מהנר שדלק מתחת לפסל מכונף של בבון־מלאך־חבלה. הוא צחק עליי, קרא לי פוארו וקלוזו, אבל הציע לי חשוד נוסף: מפעיל החניון. מאז שהגעתי למתחם אני מקפיד שלא ליצור איתו קשר, כי הוא משתין על הקיר עם תחתונים מופשלים כך שכולם רואים לו את כל החריץ, וזו כמובן ברבריות. השטח של החצר כמובן לא שלו, אלא של העורך־דינים, אבל הוא השתלט עליו כל כך מזמן שכבר יש לו חזקה על הקרקע. כשהגיע אתמול פקיד עירייה לשכנע את יואל שלא הם אשמים בבור הניקוז הבלוּם, למפעיל החניון נמאס מההתקהלות היומית, והוא גירש בצעקות את הבירוקרט. גם לו יש מניע ברור להתנקשות – מכונית חדשה עם ארבעה מאפיונרים שריריים חנתה היום בשטח שהתפנה עם כריתת השקמה.

האפשרות האחרונה, שקשה לי אפילו לכתוב, היא שאנחנו אשמים. הבניין היחיד ברחוב כ' שאינו בית זונות נשלט על ידי כת מוזרה של יפנים נוצרים ציונים, שמחלקים בגדים לזונות אם הן מודות שהן אוהבות את ישו היהודי. בשיחה עם תומר, נזכרתי שלפני חודש־חודשיים הוא דילג מעל המכוּרוֹת וקפץ לקיוסק. עם חזרתו לתערוכה הדיאבולית שלו הוא מצא את חברי הכת ממלמלים בכמה שפות שזה מקדש של כת השטן, ושאנחנו כופרים שנידונו להיצרב בגיהינום.

בסרטונים שהוא הראה לי מהתפילה המרגשת הם אמרו בבירור שנביא מוות על המקום. הדחקתי את העניין, מחקתי את הסרטונים, ובכל זאת, ולמרות שאני טובע בעבודה, אני לא מפסיק לחשוב על השקמה המחורבנת הזו. אחרי שהיפנים קיללו את תומר, אמרתי מיד להיילָמיקאל, ניצול עינויים פוסט־טראומטי וטרה־לה־לה־לה ששורץ אצלנו במשרד כמעט כל יום, שאם אני נדרס בימים הקרובים – שלא ייקח סיכון, ויצטרף מיד ליפנים. אני עדיין כאן, אבל אם לעצים יש נשמה, ברור לי שהנבואה עבדה, ושדווקא אנחנו, מלאים בכוונות טובות, הכרתנו את המתחם.

.

גולי דולב־השילוני, סטודנט להיסטוריה גלובלית בברלין, מבקר קולנוע בכתב העת "אוף סקרין" ומגיש בפודקאסט "גל חד"ש". בעל תואר ראשון במדע המדינה ותואר שני בפוליטיקה של המזרח התיכון. עבד שנתיים בארגוני סיוע למבקשי מקלט. בשנת 2021 יצא לאור (בהוצאה עצמית) הרומן הניסיוני "מן הפח אל הפחת", שכתב עם המשורר עמנואל יצחק לוי.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "לימונים מתוקים", סיפור קצר מאת שרית גורן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן