.
שפת החלום והמבט ההיסטורי: עיון בחלום של ולטר בנימין
ענת צור מהלאל
.
על פי חשיבתו של פרויד, שפת החלום והלא־מודע מציעה תצורת חשיבה ופרשנות ייחודית, פראית ופלואידית, שארית נצחית לשפת הילדות המוקדמת, טרם כניסת הילד והילדה אל הסדר החברתי. מכיוון שהלא־מודע נסתר מהמודעות, אין לאדם הער גישה ישירה אליו; גישה כזו נוצרת באמצעות החלום. החלום אוחז בנו בעוצמה בעת שאנו ישנים, ומתמוסס עם ההתעוררות. ככל שאחיזתנו במציאות הערה מתבססת, החלום חומק אל תהום הנשייה, כאילו שני מצבי ההוויה האלה, הערוּת והחלימה, מוציאים זה את זה, סותרים זה את זה.
עם זאת, הלא־מודע אינו אזור נפשי נטול צורה, כי אם מרחב המציע אופנויות וצורות אחרות מאלו של המודע לחוות ולפרש אירועים. פרויד מַבְנה כמה היבטים מרכזיים של שפת החלום: תנועה חופשית בין זמנים, בין מרחבים ובין אובייקטים (עיבוי והתקה), התקיימות חופשית של דבר והיפוכו ללא סדר או משמעות, וההיבט המעניין ביותר לדידו – חשיבה בתמונות. חומרי נפש מסוימים אינם מקודדים אלא בשפת התמונות והגישה אליהם עוברת אפוא דרך הרגרסיה אל החשיבה הארכאית. יש חוויות הניתנות לשחזור רק באמצעות החייאה מחדש של תמונה. עקבות הזיכרון (Erinnerungsspur) הם בדלים מינוריים שנותרו מהזיכרונות הממשיים שהודחקו, ולמעשה הם המרכיבים את מה שאנו מכנים זיכרון. לשפה החזותית עוצמה רבה, והיא יכולה יותר מכל שפה אחרת למשוך את הרשמים והמחשבות המנותקים מהתודעה ונאבקים להתבטא: "בחלום גלגול המחשבות לתמונות חזותיות עשוי להיות תוצאה של המשיכה שהזיכרון החזותי – השואף להחייאה – מפעיל על המחשבות המנותקות מן התודעה והנאבקות להתבטא" (פרויד, פירוש החלום, עם עובד, 2007; מגרמנית: רות גינזבורג; עמ' 495). בכל חלום מצוי טבור החלום, מוקד ליבידינאלי שבו צפונה באופן נפתל וסמוי משאלתו הלא־מודעת של החולם. טבור החלום מופיע על פי רוב באמצעות תמונה המושכת את מרב תשומת הלב הרגשית והחושית ומשמשת מעין מפתח לתחילת החיפוש אחר זיכרונות אבודים.
את תהליך ההיזכרות, ועימו חילוץ הסיפור ההיסטורי, פרויד מדמה לעבודת הארכאולוג, וכוונתו בכך לעבודה המעמיקה של האסוציאציות החופשיות המביאה לחילוץ הקשרים ומשמעויות של אותו ממצא ארכאולוגי המגולם בתמונה שהנצה בחלום מבעד לשכבות החשיבה הבוגרת. לקראת סוף ימיו ועם התפשטות הכיבוש הנאצי, עמדותיו של פרויד על טבע האדם הופכות סקפטיות ופסימיות יותר, אולם אפילו אז, ב־1937, באחד מחיבוריו האחרונים, הוא כותב על דינמיקת ההיזכרות: "כל מה שהוא מהותי נשתמר, אפילו מה שלכאורה נשכח לחלוטין קיים בכל זאת בצורה כלשהי ובמקום כלשהו, והוא פשוט קבור הרחק מהישג ידו של הפרט" ("הבניות באנליזה", בתוך הטיפול הפסיכואנליטי, עם עובד, 2002; מגרמנית: ערן רולניק; עמ' 229).
גם ולטר בנימין, בדומה לפרויד, סבר שהתמונה הנראית בחלום אוצרת בתוכה פיסת היסטוריה חיה שאינה מתקיימת בצורות מבע אחרות. אולם לעומת פרויד, שהאמין כאמור ביכולת לשחזר לפחות דבר מה מהשלם ההיסטורי הממשי שנשתמר במלואו אי שם, בנימין סבר שההיסטוריה אובדת לבלי שוב אחרי התרחשותה, ולעיתים אף בעת התרחשותה. התמונה היא לא יותר מפרגמנט חמקמק ומסתורי של השלם ההיסטורי. עבור בנימין, ערכה של התמונה טמון באפשרות לחוות אותה בהווה כאירוע חדש:
אין לומר שהעבר שופך אור על ההווה, או שההווה שופך אור על העבר, אלא שתמונה היא הדבר שבו "מה שהיה" מתלכד בהבזק עם ה"עכשיו" לכדי מערך כלשהו. במילים אחרות: תמונה היא דיאלקטיקה שעומדת דום. כי בעוד היחס של ההווה לעבר הוא לגמרי זמני והמשכי, היחס של "מה שהיה" ל"עכשיו" הוא דיאלקטי: לא מהלך, אלא תמונה שצצה לפתע פתאום. רק תמונות דיאלקטיות הן תמונות אותנטיות (כלומר לא ארכאיות); והמקום שבו פוגשים בהן הוא השפה. התעוררות."
(בנימין, פרויקט הפסאז'ים, רסלינג, 2019; מגרמנית וצרפתית: ניר ורוני רצ'קובסקי; עמ' 208–209)
.
ההיסטוריה החיה כרוכה אצל פרויד ובנימין בחלימה. תמונה הנשלפת מהזיכרון היא, לפי בנימין, "הרגע שבו ההיסטוריון מקבל על עצמו, כלפי אותה תמונה, את מטלת פירוש החלומות" (שם, עמ' 213). לשם כך, הוא כותב, "צריך להטות אוזן, במשך הרבה שנים, לכל ציטוט מזדמן, לכל אזכור חולף של ספר" (עמ' 215).
מחשבת התמונה (das Denkbild) היא מאפיין מרכזי בכתיבתו של בנימין, והכוונה לפרגמנט בפרוזה המציג תמונה מהזיכרון, תוצר של התבוננות, המלווה במחשבה ספורדית כלשהי, שבמובחן מהפרשנות הפסיכואנליטית אינה מכוונת להקיף את מלוא משמעותה של התמונה והקשריה או להפקיע ממנה את מסתוריותה. היא מציעה אפשרות בתוך מרחב האי־ידיעה; הרהור, רפלקציה מינורית במבט לאחור. היא מרמזת על אפשרות להבין את התמונה בהקשרה ההיסטורי, הפילוסופי או החברתי. דוגמה יפה למחשבת התמונה אצל בנימין מופיעה בחיבורו "ילדות בברלין סמוך ל־1900" (בתוך מבחר כתבים א: המשוטט, הקיבוץ המאוחד, 1992; מגרמנית: דוד זינגר). מוצעת שם תמונת זיכרון של תיבת הקריאה אשר "הכילה, על גבי לוחות קטנים, את האותיות, אות אות לעצמה, בכתב גרמני". בנימין פותח את הפרגמנט במשפט: "לעולם לא נוכל להחזיר לעצמנו בשלמות את אשר נשכח" (עמ' 30), וחותם אותו בהרהור:
באמת אני מחפש רק אותה עצמה: הילדות כולה, כפי שנתגלמה בתנועה שבה השחילה היד את האותיות לתוך הפס כדי לסדרן בשורות של מילים. היד עוד יכולה לחלום על אחיזה זו, אך לעולם לא תתעורר עוד כדי לבצעה באמת. כך יכול אני לחלום כיצד למדתי פעם ללכת אך אין זה עוזר לי כלל. היום אני יודע ללכת; ללמוד ללכת שוב לא אוכל. (עמ' 31)
.
לדידו של בנימין אי אפשר אפוא לשחזר את העבר בהווה, שכן הוא קבור מחוץ להישג ידינו, אך הפניית המבט אל תמונות ופרגמנטים מהעבר מאפשרת הרחבה של הכאן ועכשיו אל מחוזות חלימה, אל אופק הזמן, אל דיאלקטיקת השבר השלם.
מילדות הטרידו את שלוותו של בנימין רוחות רפאים. באותו חיבור, "ילדות בברלין סמוך ל־1900", הוא מספר על רוחות רפאים שפקדו את עולם החלומות והדמיון של הילד הצעיר שהיה והטילו עליו אימה. רוח הרפאים היא יציר דמיון הנע על הסזורה האניגמטית שבין החיים למתים. תנועתה מכוונת אל החיים ותכליתה להעביר מסר, להשלים משימה, טרם תשקע במנוחה הנכונה והסופית. כתיבתו של פרויד משופעת גם היא ברוחות רפאים. עבורו, רוחות הרפאים מהעבר משמשות דימוי לחומרי הנפש המודחקים שהאדם אינו יכול להרשות לעצמו לזכור, אך גם לא לשכוח. רוחות הרפאים מהעבר נושאות מסר זר ומטיל אימה שלא ניתן להתעלם ממנו, אך גם לא לעכלו. זוהי עבור פרויד הדינמיקה העומדת בבסיס כפיית החזרה, שלפיה נכפה על האדם לשוב פעם אחר פעם על דפוס התנהגות מסוים ללא תובנה וללא התפתחות. פרויד מדגיש שלא ניתן להרוג רוח רפאים, וכי הדרך היחידה להיחלץ מרדיפתה היא לנסות לפענח את פשר בואה. זוהי עבורו מהותה העמוקה של הפסיכואנליזה, בשונה מההיפנוזה. בשעה שבהיפנוזה ההיזכרות מותירה רושם של ניסוי שבוצע במעבדה, החזרה, כשהיא מעוגנת במסגרת הטיפול הפסיכואנליטי, מעניקה הזדמנות לחלץ משאלות לא מודעות, "להעלות באוב פיסת חיים אמיתית" ("היזכרות, חזרה ועיבוד", בתוך הטיפול הפסיכואנליטי, עמ' 117).
באחד האוגדנים המרכיבים את פרויקט הפסאז'ים של בנימין – שבו הוא התחקה אחר טקסטים על אודות הפסאז'ים בפריז, שנבנו כסמל הקדמה והבורגנות במאה התשע־עשרה וירדו מגדולתם מקץ כמה עשורים – הוא משבץ חלום שחלם, כמוסה חידתית, מחשבת תמונה מכושפת:
כולם מכירים, מהחלומות, את הבעתה מפני דלתות שאינן נסגרות. ליתר דיוק: אלה דלתות שנראות סגורות, אך אינן. התוודעתי לתופעה הזאת באופן מועצם בחלום שבו טיילתי בלווית חבר. בבית שהיה מימיננו, בחלון של קומת הקרקע, הופיעה רוח רפאים (ein Gespenst). כשהמשכנו ללכת ליוותה אותנו הרוח בתוך הבתים. היא עברה דרך כל הקירות, ונשארה כל הזמן בגובה שלנו. ראיתי זאת אף שהייתי עיוור. המעבר שלנו בפסאז'ים גם הוא, ביסודו, מין הליכת־רוחות (ein Gespensterweg) כזו, שבה הדלתות נפתחות לפנינו והקירות נסוטים. (עמ' 171)
.
דיאלקטיקה של משמעויות נפתחת עם פרישׂתו של החלום: הבעתה מהדלתות הנדמות סגורות בעודן פתוחות הופכת עם התקדמות החלום למרחב של דלתות נפתחות וקירות ניסוטים. רוח הרפאים, המייצגת על פי רוב את המאיים, הזר, נגלית בחלום מתוך המרחב הביתי דווקא, בעוד החולם וחברו הם העומדים בחוץ ומביטים עליה נעה ומלווה אותם מתוך הבתים שהיא משייטת בעדם, תמיד בגובה שלהם. טבור החלום מצוי לדעתי בסופו: "ראיתי זאת אף שהייתי עיוור". שפת החלום בעיקרה היא כאמור שפה בתמונות, והחלום אכן מתאר מראות, אך אנו מבינים כי החולם לא ראה אותם בממשות המידע החושי, אלא מבעד לעיוורונו.
על רקע הבנת החלום והחלימה כמבוססים על שפת התמונות, מהותו של העיוורון בחלומו של בנימין היא פרודקסלית. העיוורון מכוון כאן לסטייה מהממשי, לחסך חושי המזמן מבט אחר. הרשמים הנתפסים באמצעות החישה מכוונים אל הממשות, ומקבלים צורה ופרשנות אישית באמצעות הפנמתם. אני מבקשת לפרש את החלום של בנימין בתוך ההקשר ההיסטורי שבו הוא נחלם, של אירופה על סף השבר.
ישנן תקופות בחיי הפרט והחברה שהמציאות מזמנת בהן התרחשויות נוראות מכדי לתופסן. מציאות שכזאת מחייבת הפניה של המבט אל מעבר לממשי. פרויד היה מבוגר מבנימין בשנות דור וגדל לתוך התקווה של היהודי האירופאי החילוני החדש. בנימין החל את חייו הבוגרים במהלך עליית הנאציזם, בהתפכחות אכזרית שמנעה ממנו לבסס לעצמו בית ומולדת והובילה אותו לשנות גלות ארוכות, שבסופן התאבד בעיירת גבול נידחת, ובה גם נקבר. ממעמקי השבר של יהודי במרחב דובר הגרמנית באירופה על סף מלחמת העולם השנייה, האפשרות לאחוז באופק של משמעות או תקווה הלכה והיטשטשה. מתוך אימת הדלתות הנפתחות בעל כורחן, חייבת הייתה להיפתח דלת נוספת. מעניין לחשוב על כך שדווקא בשנים אלה של גירוש ונישול, הגותם של פרויד ובנימין עסקה במבני עבר נטושים, ספוגים במסתורין – האתר הארכאולוגי של פרויד והפסאז'ים הפריזאים של בנימין. ייתכן כי הרס המבנים הבטוחים שאפיין את השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ובכללם מושג המולדת (Heimat), המרכזי כל כך בתרבות הגרמנית, דחף את שני ההוגים לדַמוֹת מבנים היסטוריים למרחבי היזכרות.
בשנת חייו האחרונה, 1940, כתב בנימין את חיבורו האחרון, "על מושג ההיסטוריה", שבו הוא עוסק במלאך ההיסטוריה על פי דמותו של Angelus Novus של הצייר פאול קלה. מבטו של מלאך ההיסטוריה מופנה אל חורבות העבר והוא עיוור לעתיד, "בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן־העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמיים" ("על מושג ההיסטוריה", בתוך מבחר כתבים ב: הרהורים, הקיבוץ המאוחד, 1996; מגרמנית: דוד זיגנר; עמ' 313). המלאך נדחף אל העתיד על ידי כוח מטאפיזי, בניגוד לתודעתו, בניגוד לרצונו.
העיוורון הרואה של בנימין בחלום רוח הרפאים מספר על אותה תנועה עצמה המושכת אותו מהעבר הספוג בחוויות אובדן, בגעגוע, בדחף לתקן – אל הבאות. במרחב שהלך וסגר עליו, האם דימה בעיני רוחו באופק העתיד דלת נפתחת, ששם "נמצא בכל רגע ורגע השער הקט שדרכו עשוי המשיח להיכנס ולבוא" (עמ' 318)? מילים אלו, הנלחשות כתפילה, מהדהדות את תפילת נעילה, "פתח לנו שער בעת נעילת שער", ובהן חותם בנימין את חיבורו האחרון.
.
ד"ר ענת צור מהלאל, פסיכולוגית קלינית מומחית. עמיתת מחקר במכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת־זמננו באוניברסיטת חיפה. קנדידטית בחברה הפסיכואנליטית בישראל, מלמדת בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים" ראה אור בשנת 2021 בהוצאת רסלינג. רשימה פרי עטה על מרחב הזיכרון של ז'ורז' פרק התפרסמה בגיליון המוסך מיום 4.11.21.
מסה זו מבוססת על הרצאתה בכנס השנתי ללימודים גרמניים מטעם מכון ליאו בק בחודש יוני, 2022.
.
» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם, שהוקדש כולו לבעלי חיים: טפת הכהן־ביק על הִתחַיוּת בחיים ובספרות
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן