שירה | כמה דיוק יש בקו הדק

שירים מאת יורם ניסינוביץ, דיתי רונן ואלון ארד

דוד ניפו, Over time, a Roman fresco, seems like a poem by Avigdor Hameiri (פרט), פסטל על נייר, 44X43 ס"מ, 2021

.

יורם ניסינוביץ'

*

בעקבות רוזה לוקסמבורג

.

מוּל הַחֶדֶר שֶׁלֶט יְצִיאָה
שְׁנֵי אַגָּסִים מֻנָּחִים לַפֶּתַח
וְעַל הַשֻּׁלְחָן עוֹרֵב
בַּנָּהָר רוֹחֵץ קָשִׁישׁ וּבְגָדָיו
מֻנָּחִים עַל הַגָּדָה
.

אֶת הַנָּהָר אֶבְחַר לְהַנִּיחַ לְרֹחַב
הַתְּמוּנָה
וְעָלָיו שָׁטָה דּוּגִית
.

עַל עֵץ בַּגָּדָה מְקַנְּנוֹת צִפּוֹרִים
בֵּיצִים גּוֹזָלִים וְצִיּוּץ
אֶבְחַר נַקָּר שֶׁיְּנַקֵּר בְּעֵץ

.

בְּהֶנֵּף עֵט
אֵצֵא לָרְחוֹב הַיָּפֶה הַבָּנוּי
בְּעִיר שֶׁאֵינֶנָּה אַנִּיחַ אֲרִיחִים
וְצֹהַר שֶׁמִּמֶּנּוּ
מַבִּיטִים שָׁמַיִם

.

*

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ תַּמּוּז
אֲנִי מַפְלִיג עַל הַדָּנוּבָּה הַמִּקְרָאִית
חוֹלֵף עַל פְּנֵי יַעֲקֹבִים
וּמַלְאָכִים נֶאֱבָקִים
בִּמְעַרְבֹּלֶת יוֹסֵף

.

בַּחֲשַׁאי מַלְאָכִים מְטַלְפְּנִים
בַּחֲשַׁאי יַעֲקֹב
בַּחֲשַׁאי רִבְקָה מְלַטֶּפֶת אֶת
יִצְחָק הַמְּלַטֵּף אֶת עֵשָׂו

.

אֲנִי מִצְטָרֵף שִׁירִים נְבִיאִים
הַמַּפְלִיגִים כִּכְתוּבִים

.

יורם ניסינוביץ' הוא משורר, מלווה מתמודדי נפש ומנחה קבוצות כתיבה. ממייסדי ועורכי כתב העת "משיב הרוח". ספריו: "השולחן הנמוך של הישועה" (אבן חושן, 2008) ו"חטבנו את החושך המוטל בתוכנו כחלום" (כרמל, 2022). שירים פרי עטו ראו אור בגיליון 84 של המוסך. השירים המתפרסמים כאן הם חלק מספר בכתובים.

.

.

דיתי רונן

כמה דיוק יש בקו הדק, כמה כוח בהשקה

בֵּין מַכְבְּשֵׁי מַתֶּכֶת שְׁחֹרִים, גְּדוֹלִים

מַגָּשִׁים שֶׁל אוֹתִיּוֹת עוֹפֶרֶת בְּפוֹנְטִים שׁוֹנִים

לוּחוֹת נְחֹשֶׁת, פַּחֵי צֶבַע בּוֹהֲקִים

אֲנִי אָלִיס

מְרַחֶפֶת בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת

סְבִיבִי תַּחְרִיטִים וּסְפָרִים

כְּבוּשִׁים בְּחִבָּה רַכָּה

כְּרוּכִים תַּכִּים תַּכִּים.

.

כַּמָּה דִּיּוּק יֵשׁ בַּקַּו הַדַּק

כַּמָּה כּוֹחַ בַּהַשָּׁקָה

שֶׁל הַצֶּבַע לַדַּף

בַּהַטְבָּעָה

שֶׁל הַיֵּשׁ בָּאֵין. שֶׁל הָאֵין בַּיֵּשׁ.

.

אִישׁ גָּדוֹל הֶנְדְרִיק.

יָדָיו חַמּוֹת. עֵינָיו טוֹבוֹת.

הַאִם רָאִיתִי זֹאת כְּשֶׁחָלַפְנוּ זֶה עַל פְּנֵי זוֹ בְּגֵאוֹרְגְּיָה?

בְּאַנְגְּלִית מִזְרַח בֶּרְלִינָאִית מְרֻגֶּשֶׁת הוּא מְסַפֵּר

עַל אוֹלִישָׁה מִקִּיֶב, שֶׁאִבְּדָה אֶת כָּל רְכוּשָׁהּ

וְעֵינָיו דּוֹמְעוֹת.

.

הוּא מְמֻקַּד מַטָּרָה. מְפַרְסֵם סְפָרִים

שֶׁל אָמָּנִים אוּקְרָאִינִים חַסְרֵי כֹּל

"שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָה לִמְכֹּר"

"שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָה לֶאֱכֹל"

וְאוֹרֵז חֲבִילָה שֶׁל עֲשָׂרָה מִשְׁטְחֵי לִינוֹלֵאוּם

גַּלְגֶּלֶת הֶדְפֵּס אַחַת, שִׁשָּׁה סַכִּינֵי גִּלּוּף וְאֶבֶן הַשְׁחָזָה

לְאָמָּנִית אוּקְרָאִינִית פְּלִיטָה.

.

בַּיְּצִיאָה מִבֵּית הַדְּפוּס הָאָמָּנוּתִי אֲנִי רוֹאָה

אֶבֶן נֶגֶף מֻטְבַּעַת בַּמִּדְרָכָה, מַזְהִיבָה.

אֲנִי עוֹצֶרֶת.

קַדָּה קִדָּה.

.

כַּמָּה דִּיּוּק יֵשׁ בַּקַּו הַדַּק

כַּמָּה כּוֹחַ בַּהַשָּׁקָה –

בַּהַטְבָּעָה

שֶׁל הַיֵּשׁ בָּאֵין.

שֶׁל הָאֵין בַּיֵּשׁ.

.

דיתי רונן היא משוררת ועורכת שירה. פרסמה חמישה ספרי שירה. חמישה מבחרים משירתה ראו אור בשפות שונות. כלת פרס קוגל לספרות יפה לשנת 2016, פרס טרה־פואטיקה (אוקראינה, 2014) ופרסים ספרותיים נוספים. ספר שירה חדש בעברית ומבחר מיצירתה באנגלית עתידים לראות אור. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 51 ו־80.

.

.

אלון ארד

תענית

הוֹרַדְתִּי אֶת גַּלְגַּלֵּי הָעֵזֶר מֵאוֹפַנֵּי הַשִּׁירָה

וְעַכְשָׁו אֵין לִי אֹמֶץ.

.

הַזְּמַן

דּוֹחֵק

.

וַאֲנִי

צוֹעֵד.

.

לְצַד מַסְלוּל הָאוֹפַנַּיִם, מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל

הָרֶגֶל מְעַט חוֹרֶגֶת וּפוֹלֶשֶׁת.

.

מִישֶׁהִי יָפָה חוֹלֶפֶת בִּיעָף

וְשִׁוּוּי מִשְׁקָלָהּ

מֵפֵר

אֶת שִׁוּוּי מִשְׁקָלִי.

.

זֶהוּ יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל שִׁירָתִי

וְהֵם מְחַכִּים לִי מִחוּץ לַדִּירָה,

לוֹבְשִׁים קַסְדָּה,

אוֹחֲזִים בְּעֵט.

.

אוּלַי אָשִׂים גַּלְגַּל אֶחָד.

קָטָן.

אוּלַי הֵם לֹא יָשִׂימוּ לֵב.

.

בעל מקצוע

נַגָּר עוֹמֵד מוּל בּוּל הָעֵץ

וְהוּא יוֹדֵעַ – זֶה אֹרֶן.

.

הוּא מַכִּיר אֶת הַיַּעַר מִמֶּנּוּ נִכְרַת,

אֶת הַמַּסּוֹר

וְאֶת הַצַּלֶּקֶת עַל יָדוֹ שֶׁל חוֹטֵב הָעֵצִים.

.

נַגָּר פּוֹרֵשׂ לְרַגְלָיו אֶת כְּלֵי עֲבוֹדָתוֹ

וְהוּא יוֹדֵעַ – זוֹ מַפְסֶלֶת קְעוּרָה שִׁשָּׁה מִילִימֶטֶר,

וְזוֹ מַפְסֶלֶת רְחָבָה. זוֹ אֶבֶן מַיִם וְזוֹ מַקְצוּעָה.

.

הוּא יוֹדֵעַ לִבְנוֹת כִּסֵּא

אוֹ לְגַלּוֹת בָּעֵץ פְּנֵי אֵלָה.

.

וְאַתָּה קוֹרֵא לְעַצְמְךָ מְשׁוֹרֵר.

.

אלון ארד הוא משורר, עורך ספרות ומורה לספרות ואזרחות. בעל תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון. ספר שיריו הראשון, "יתרון הביתיות", ראה אור השנה בהוצאת קתרזיס.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך, שהוקדש כולו לבעלי חיים: לקט שירים

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | על בדידות ושיבוש התודעה

"מתוך התודעה שלה מזומנת לנו האפשרות לראות כיצד מרחק מאנשים אחרים, ממבטים אחרים, גורם לנו לאבד את היכולת לראות את עצמנו". דפנה לוי על "ככל שאני ממהרת אני קטֵנה" מאת שֶרְסְטִי אָנֶסְדָטֶר סְקוּמְסְווֹלְד

אילונה אהרון, ללא כותרת, קולאז', 50X35 ס"מ, 1991

.

מאת דפנה לוי

.

מתיאה מרטינסן שוכבת במיטה ותוהה אם יש לה דרך לאגור את המעט שנותר מחייה, עד שתדע מה לעשות בהם. היא כמעט בת מאה, ואת מרבית חיה היא בילתה בבדידות, מיעטה לצאת מן הדירה ונרתעה מליצור קשרים עם בני אדם אחרים. בעלה, אפסילון, שהיה השותף היחיד בבועה שבתוכה חיה, הלך לעולמו והותיר אותה, כדבריה, עם לב שהיה פעם עינב ועתה הוא צימוק. היא מנסה לנחש מה ימית אותה בסופו של דבר: הידיים? הרגליים? האם חלק זה או אחר של גופה רדום? ואולי בסוף יהיו אלה השקדים, שאי אפשר לסמוך עליהם. ״כדאי אולי שאכבה את האור,״ היא חושבת. ״אבל זה לא באמת משנה, מלאך המוות יכול לראות גם בחושך.״

מתיאה, המתגוררת בפרוור של אוסלו, מבוהלת מן האפשרות שזמנה קצר והיא עתידה להסתלק מן העולם בלי להשאיר בו חותם. היא פותחת את הבוקר בקריאת מודעות האבל וחשה הקלה גדולה לגלות ששמה עדיין לא מופיע שם, אבל חרדה מהאפשרות שאיש לא ידע כשתמות ואיש לא יזכור אותה. השכנים מהדלת ליד, היא מספרת, הם היחידים המודעים לקיומה, אבל גם הם לא יחושו בהיעדרה ובוודאי לא יתגעגעו אליה. היא נחושה לומר או לעשות משהו משמעותי, אבל אין לה מושג מה, והניסיונות שלה – מוזרים, מגוחכים ובעיקר מכמירי לב – כושלים בזה אחר הזה.

ככל שאני ממהרת אני קטֵנה הוא סיפור על בדידות המציע מבט מזווית אחרת. סיפורה של מתיאה, הישישה המנותקת, הכמעט שקופה, אינו סיפור של הזנחה. אחרי הכול, היא חיה במדינה מתוקנת שבה קצבאות הזִקנה מתוקצבות וגם אלמנות המתגוררות בגפן מסוגלות לשלם את חשבון החימום בחורף. ההסתגרות של מתיאה החלה כבר בגיל צעיר, בחרדה חברתית שהלכה והתעצמה עם הזמן, וכעת ייתכן – הדבר לא נאמר במפורש – שנוספה לה התחלה של דמנציה, ומתוך התודעה שלה מזומנת לנו האפשרות לראות כיצד מרחק מאנשים אחרים, ממבטים אחרים, גורם לנו לאבד את היכולת לראות את עצמנו, וכיצד התודעה הולכת ומתעוותת ככל שאנחנו מתכנסים בתוכה, כשאנחנו מביטים בחיים מן הצד, בלי שיש לידינו מישהו שיכול לשקף את מחשבותינו או לתת להן קנה מידה.

בדידותה של מתיאה מופרת לעיתים כשהיא יוצאת אל הסופרמרקט – אחרי שהציצה בעינית ובדקה שאין איש בחדר המדרגות, ולכן אין סכנה שיתרחש מפגש מביך או אולי מפחיד עם הזולת – כשהיא רוכשת צנצנות ריבה וכשהיא חולפת על פניו של גבר תימהוני בפארק. גם אפסילון, בעלה המנוח, מופיע מדי פעם בזיכרונותיה, ואף שהוא מת נוכחותו מוחשית מאוד בריק של חייה. האנקדוטות הרבות מחייהם של מתיאה ואפסילון ארוגות אל תוך מחשבות ההווה ותוכניות העתיד שלה, וכמותן הן עגומות אבל גדושות רגעי קרבה מחממי לב. אפסילון, שהיה סטטיסטיקאי, דווקא הביט בעולם באופטימיות אף שהיה אקסצנטרי לא פחות מרעייתו. הוא מיעט במילים והעדיף לשקוע בחישובים שהעניקו סדר ומשמעות לדברים. גם בשיחות האישיות ביניהם הוא העדיף לתת דוגמאות מעולם הסטטיסטיקה והמתמטיקה, כולל דיאגרמות ומשוואות – הרגל שהוא אינו חורג ממנו גם כשהוא מספר לה על אישה שהוקסם ממנה. למעשה, הם חברו זה לזה בתיכון בזכות הסטטיסטיקה, או ליתר דיוק בזכות החריגה ממנה: מתיאה – הילדה שאיש מעולם לא מצא במשחקי מחבואים והבקבוק מעולם לא הצביע עליה במשחק ״אמת או חובה״ – הוכתה על ידי ברק פעמיים ברציפות. אפסילון, כמובן, לא יכול היה להתעלם מהנתון החריג והמרתק הזה.

מאחר שמתיאה אינה משוחחת עם אחרים, אינה עדה מקרוב לחוויות חיים שונות משלה ואינה חולקת את מחשבותיה או פחדיה עם איש, הרעיונות שהיא הוגה בניסיונה לא להישכח הם משונים, בלשון המעטה: היא שוקלת לתלות תמונה של עצמה ולהכריז על עצמה כעל נעדרת, היא יוצאת לרחוב כשהיא עונדת את השעון של בעלה בתקווה שמישהו ישאל אותה מה השעה, היא מצלצלת שוב ושוב למודיעין הטלפוני ומבקשת את המספר שלה עצמה כדי לשבור איזה שיא מדומיין של בקשות והיא קוברת כמוסת זמן בחצר. המעשים הללו, המינוריים וחסרי הסיכוי, מספקים את ההומור השחור והרגש שהספר מצטיין בהם, אבל חשוב מזה – הם עומדים בניגוד גמור לצו הפופולרי הקורא להגשמה עצמית ולמיצוי מלא של הרגע ובוודאי של החיים, ולכן מעלים את התהייה מה אנחנו באמת משאירים אחרינו ואם למטרות שאנחנו מציבים לעצמנו יש משמעות כלשהי, מלבד זו שאנחנו מעניקים להן.

מתיאה היא גיבורה נדירה בספרות. היא מוזרה, אבל לא באורח קיצוני שהופך את המוזרות לסקסית או ראויה לתצוגה בקרקס. היא נרעדת כעלה נידף (אפילו פתק שנכתב באותיות גדולות מבהיל אותה כל כך שאין לה אומץ להמשיך לקרוא), אבל היא אינה בלתי שפויה או אלימה ואף שלא ברור אם היא פוחדת יותר למות או להמשיך לחיות כך, אנחנו מלווים אותה במטבח כשהיא אופה מרנג ולא כשהיא שוקלת לקפוץ מהגג. היא לא הייתה מעולם יפהפייה או כוכבת, היא אינה מסתורית והיא אפילו לא מסוג הזקנים הסקנדינביים שקופצים מהחלון ויוצאים למסע סביב העולם, מארגנים מסיבות סמים או שודדים בנק.

אז מה היא כן? היא אמיתית מאוד. היא אישה שחיה בחברה מערבית נינוחה, שהמוסדות שלה יעילים והיא מספקת את צורכי המחייה של אזרחיה, אבל – כפי שהמתרגמת דנה כספי מסבירה באחרית הדבר של הספר – המארג החברתי שלה אינו הדוק כשהיה, העזרה ההדדית היא זיכרון רחוק להתרפק עליו והקפיטליזם הביא עימו, כמו לכל מקום אחר, מידה גדולה של ניכור.

הניכור הזה צורב, מעליב ומשבש את תפיסת המציאות – וסקומסוולד, שכתבה את הספר בגיל צעיר להפליא, בשנות העשרים המוקדמות שלה, מיטיבה להביט בו מתוך תודעתה המשתבשת של הקשישה. מתיאה, שבילתה שנים רבות בסריגה של מחממי אוזניים וניסיון להמציא פתגמים בחרוזים, נכבשת כולה על ידי צורך שמעולם קודם לא הטריד אותה, על ידי החרדה שמא תימחק. בעולם שלה סביר מאוד שכך יקרה, אבל בעולמם של קוראיה דווקא העיסוק האנושי הכן, הקודר אך המלא חיוּת בבדידות ובפחד מן המוות הופך אותה לדמות בלתי נשכחת.

.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, בעלת הפודקאסט "על החיים ועל המוות", חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ וחברת מערכת המוסך.

.

שֶרְסְטִי אָנֶסְדָטֶר סְקוּמְסְווֹלְד, "ככל שאני ממהרת אני קטֵנה", ספריית רות, מנורווגית: דנה כספי.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך, שהוקדש כולו לבעלי חיים: דפנה לוי על "הכלבה" מאת פילאר קינטנה ועל The Friend מאת סיגפריד נונז

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

סיפור ביכורים | סלמאן נפל מהגג

"אמא סרקה את שערי וקלעה אותו לשתי צמות הדוקות. לבשתי חולצה כחולה וחצאית ארוכה, גרבתי גרביים ונעלתי סנדלים. הורדתי מהמדף את מכשיר הקשר ולחצתי לחיצה ארוכה: 'מוקד, מוקד, האם שומע?'" סיפור קצר מאת צוף שגיא

לימור צרור, Infill, מיצב תלוי מקום, מתוך תערוכת הגמר במדרשה – בית ברל מכללה לאמנות, 2015 (אוצר: ברק רביץ)

.

סלמאן נפל מהגג

צוף שגיא

.

סלמאן נפל מהגג. היה לילה, המאבטח שהגיע להחליף אותו מצא אותו שרוע מחוסר הכרה על יציקת הבטון החדשה. אני עוד ישנתי.

סלמאן סבל מזעזוע מוח, שבר ברגל ימין ושתי צלעות סדוקות. ואני שכבתי במיטתי ולא ידעתי שגופו היפה מונח שבור מחוץ לחדרי.

אהבתי אותו, אהבתי אותו כל כך, כמו שרק ילדה בת עשר יכולה לאהוב מאבטח גבוה ושרירי בן עשרים ושתיים.

חלקתי חדר עם אחותי וחמשת אחיי, גם מתוך שינה חיכה כל אחד מאיתנו, נואשות, לרגע שבו יגיע אליו המאוורר וייתן משב קצרצר של אוויר. כשקמתי בבוקר סלמאן כבר שכב במיטת בית החולים ואני לא ידעתי.

אמא סרקה את שערי וקלעה אותו לשתי צמות הדוקות. לבשתי חולצה כחולה וחצאית ארוכה, גרבתי גרביים ונעלתי סנדלים. הורדתי מהמדף את מכשיר הקשר ולחצתי לחיצה ארוכה: "מוקד, מוקד, האם שומע?"

שחררתי. קול עלה מן המכשיר, "שומע". לא הקול של סלמאן.

לחצתי: "אני צריכה ליווי מהצופה לשער האשפות."

ישבנו על הגדר, אחיי ואני, וחיכינו לליווי. מהצד השני של העמק ראינו נקודה קטנה ובד גדול מתנפנף. היה זה מאהר שעבני, שעמד כבכל יום על גג ביתו והניף דגל זוהר בתנועות גדולות. מעליו עפה להקה קטנה ולבנה של יונים בסיבובים ופירואטים. הכרנו אותו, הוא סיפר שגידל זוג יונים ואלו הטילו ביצים שבקעו והיו לעוד ועוד יונים. כל יום הייתה משפחת היונים יוצאת לטיול שמיים וחוזרת הביתה לביתו של מאהר שעבני. אף פעם לא הבנתי למה הן חוזרות.

שני מאבטחים הגיעו, אף אחד מהם לא היה סלמאן. הם ליוו אותי ואת אחיי במעלה הכפר ועד לרובע היהודי, שם פנה כל אחד מאיתנו לבית הספר שלו.

כשחזרתי הביתה שלחה אותי אמא עם קנקן לימונדה קר אל גדי, המאבטח התורן שישב על הגג. טיפסתי בזהירות על הסולם כשאני מתאמצת לא לשפוך את הלימונדה ולשמור שרגליי לא ייחשפו תחת החצאית המתנפנפת. כשראשי הציץ מעל שפת הגג אל גדי, הוא מיהר לקום ולקחת את הקנקן מידיי, "שלא תיפלי כמו סלמאן, הדרוזי המסכן הזה," הוא אמר.

רצתי, רצתי בעיניים כמעט עצומות בשדה החרדל שהתפרע מאחורי ביתנו. בתוך ייסורי האהבה התפשט לו העונג, עונג של רגליים עפות על האדמה, עונג של דופק ונשימה נעתקת. פרשתי זרועות וכפות ידיי ריחפו על הפרחים הצהובים, ריח חזק ונעים של מרווה וזיעה מילא את אפי.

אחרי שנודע לי על הנפילה של סלמאן התקשיתי להירדם.

לילה אחר לילה התבוננתי דרך החלון בבנאים שהגיעו אחרי שפנסי הכפר כבו. ראיתי אותם מניחים מרצפות לחדר החדש בביתנו, מרצפות ברצפת הבטון שעליה נפל סלמאן. עקבתי אחרי אבי הלוחש הוראות לגברים השקטים הנושאים דליים כבדים של מלט, מדי פעם היו נעצרים מעבודתם בבהלה, עת נשמע רעש של מכונית קרבה או צהלת סוס, מוחים זיעה ממצחם או מיישרים כיפה גדולה על הראש ושבים לבנייה. לפנות בוקר היו מכסים את ערמת האבנים שתחת עץ התאנה בחצר בברזנט גדול. נאספים לתפילת שחרית, מתכבדים בכוס קפה שחור בעיניים עייפות ונוצצות.

בלילה שבו הגיע הטרקטור, מפלס דרכו באיטיות ללא אור, כמעט לא ישנתי כלל. לא יכולתי להוריד את עיניי מהבנאים, הן טיפסו במעלה הקירות החדשים ונפערו עם החלונות. נעטפתי בצלילי המואזין לפני הזריחה, שנשמעו כמו מאלפי מסגדים. רק אז נעצמו עיניי.

החדר החדש היה מוכן ביום שישי, הוריי גררו אליו את המיטות של אחותי ושלי. כמה שמחנו בחדר החדש, חדר הבנות! מיהרנו לפרוש מצעים נקיים ואני הנחתי את הספר שלי תחת הכרית. אבל לרגע הצטערתי שאם סלמאן ישוב אי פעם, כבר לא אישן מתחת לעמדת השמירה של המאבטח, והוא כבר לא ירד מן הסולם ליד החלון שלי.

ממש לפני השקיעה הטמנו, אחיי ואני, פתקים עם בקשות וברכות במלט הלח של שביל הגישה החדש.

השבת הגיעה, נקייה וריחנית, משפחת היונים הלבנה של מאהר רקדה באוויר לכבוד המלכה ואני לבשתי את השמלה התכלת שרציתי לשמור ליום שבו יגיע המשיח אבל היא כבר התחילה להיות קצרה.

שני מאבטחים הגיעו ללוות אותנו לבית הכנסת.

אחד מהם היה סלמאן,

הוא משך לי בצמה, "סלמאן!" אמרתי לו, "אני שומרת נגיעה."

הוא חייך.

.

צוף שגיא, בוגרת לימודי תסריטאות בסם שפיגל, מורה לעברית באולפן למבוגרים. פרסמה שירים בבמות שונות. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

.

» במדור ביכורים בגיליון קודם של המוסך: "שוקולד", סיפור מאת יעל אברך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | עיוור שרואה רוח רפאים

"ישנן תקופות בחיי הפרט והחברה שהמציאות מזמנת בהן התרחשויות נוראות מכדי לתופסן. מציאות שכזאת מחייבת הפניה של המבט אל מעבר לממשי." ענת צור מהלאל על שפת החלום של פרויד ועל חלום אחד של ולטר בנימין

טל אמיתי־לביא, ללא כותרת, מראה הצבה, חוטי ניילון, ברזל, פלטות MDF, קיר גבס, צבע, תאורה, 2014 (צילום: יובל חי)

.

שפת החלום והמבט ההיסטורי: עיון בחלום של ולטר בנימין

ענת צור מהלאל

.

על פי חשיבתו של פרויד, שפת החלום והלא־מודע מציעה תצורת חשיבה ופרשנות ייחודית, פראית ופלואידית, שארית נצחית לשפת הילדות המוקדמת, טרם כניסת הילד והילדה אל הסדר החברתי. מכיוון שהלא־מודע נסתר מהמודעות, אין לאדם הער גישה ישירה אליו; גישה כזו נוצרת באמצעות החלום. החלום אוחז בנו בעוצמה בעת שאנו ישנים, ומתמוסס עם ההתעוררות. ככל שאחיזתנו במציאות הערה מתבססת, החלום חומק אל תהום הנשייה, כאילו שני מצבי ההוויה האלה, הערוּת והחלימה, מוציאים זה את זה, סותרים זה את זה.

עם זאת, הלא־מודע אינו אזור נפשי נטול צורה, כי אם מרחב המציע אופנויות וצורות אחרות מאלו של המודע לחוות ולפרש אירועים. פרויד מַבְנה כמה היבטים מרכזיים של שפת החלום: תנועה חופשית בין זמנים, בין מרחבים ובין אובייקטים (עיבוי והתקה), התקיימות חופשית של דבר והיפוכו ללא סדר או משמעות, וההיבט המעניין ביותר לדידו – חשיבה בתמונות. חומרי נפש מסוימים אינם מקודדים אלא בשפת התמונות והגישה אליהם עוברת אפוא דרך הרגרסיה אל החשיבה הארכאית. יש חוויות הניתנות לשחזור רק באמצעות החייאה מחדש של תמונה. עקבות הזיכרון (Erinnerungsspur) הם בדלים מינוריים שנותרו מהזיכרונות הממשיים שהודחקו, ולמעשה הם המרכיבים את מה שאנו מכנים זיכרון. לשפה החזותית עוצמה רבה, והיא יכולה יותר מכל שפה אחרת למשוך את הרשמים והמחשבות המנותקים מהתודעה ונאבקים להתבטא: "בחלום גלגול המחשבות לתמונות חזותיות עשוי להיות תוצאה של המשיכה שהזיכרון החזותי – השואף להחייאה – מפעיל על המחשבות המנותקות מן התודעה והנאבקות להתבטא" (פרויד, פירוש החלום, עם עובד, 2007; מגרמנית: רות גינזבורג; עמ' 495). בכל חלום מצוי טבור החלום, מוקד ליבידינאלי שבו צפונה באופן נפתל וסמוי משאלתו הלא־מודעת של החולם. טבור החלום מופיע על פי רוב באמצעות תמונה המושכת את מרב תשומת הלב הרגשית והחושית ומשמשת מעין מפתח לתחילת החיפוש אחר זיכרונות אבודים.

את תהליך ההיזכרות, ועימו חילוץ הסיפור ההיסטורי, פרויד מדמה לעבודת הארכאולוג, וכוונתו בכך לעבודה המעמיקה של האסוציאציות החופשיות המביאה לחילוץ הקשרים ומשמעויות של אותו ממצא ארכאולוגי המגולם בתמונה שהנצה בחלום מבעד לשכבות החשיבה הבוגרת. לקראת סוף ימיו ועם התפשטות הכיבוש הנאצי, עמדותיו של פרויד על טבע האדם הופכות סקפטיות ופסימיות יותר, אולם אפילו אז, ב־1937, באחד מחיבוריו האחרונים, הוא כותב על דינמיקת ההיזכרות: "כל מה שהוא מהותי נשתמר, אפילו מה שלכאורה נשכח לחלוטין קיים בכל זאת בצורה כלשהי ובמקום כלשהו, והוא פשוט קבור הרחק מהישג ידו של הפרט" ("הבניות באנליזה", בתוך הטיפול הפסיכואנליטי, עם עובד, 2002; מגרמנית: ערן רולניק; עמ' 229).

גם ולטר בנימין, בדומה לפרויד, סבר שהתמונה הנראית בחלום אוצרת בתוכה פיסת היסטוריה חיה שאינה מתקיימת בצורות מבע אחרות. אולם לעומת פרויד, שהאמין כאמור ביכולת לשחזר לפחות דבר מה מהשלם ההיסטורי הממשי שנשתמר במלואו אי שם, בנימין סבר שההיסטוריה אובדת לבלי שוב אחרי התרחשותה, ולעיתים אף בעת התרחשותה. התמונה היא לא יותר מפרגמנט חמקמק ומסתורי של השלם ההיסטורי. עבור בנימין, ערכה של התמונה טמון באפשרות לחוות אותה בהווה כאירוע חדש:

אין לומר שהעבר שופך אור על ההווה, או שההווה שופך אור על העבר, אלא שתמונה היא הדבר שבו "מה שהיה" מתלכד בהבזק עם ה"עכשיו" לכדי מערך כלשהו. במילים אחרות: תמונה היא דיאלקטיקה שעומדת דום. כי בעוד היחס של ההווה לעבר הוא לגמרי זמני והמשכי, היחס של "מה שהיה" ל"עכשיו" הוא דיאלקטי: לא מהלך, אלא תמונה שצצה לפתע פתאום. רק תמונות דיאלקטיות הן תמונות אותנטיות (כלומר לא ארכאיות); והמקום שבו פוגשים בהן הוא השפה. התעוררות."

(בנימין, פרויקט הפסאז'ים, רסלינג, 2019; מגרמנית וצרפתית: ניר ורוני רצ'קובסקי; עמ' 208–209)

.

ההיסטוריה החיה כרוכה אצל פרויד ובנימין בחלימה. תמונה הנשלפת מהזיכרון היא, לפי בנימין, "הרגע שבו ההיסטוריון מקבל על עצמו, כלפי אותה תמונה, את מטלת פירוש החלומות" (שם, עמ' 213). לשם כך, הוא כותב, "צריך להטות אוזן, במשך הרבה שנים, לכל ציטוט מזדמן, לכל אזכור חולף של ספר" (עמ' 215).

מחשבת התמונה (das Denkbild) היא מאפיין מרכזי בכתיבתו של בנימין, והכוונה לפרגמנט בפרוזה המציג תמונה מהזיכרון, תוצר של התבוננות, המלווה במחשבה ספורדית כלשהי, שבמובחן מהפרשנות הפסיכואנליטית אינה מכוונת להקיף את מלוא משמעותה של התמונה והקשריה או להפקיע ממנה את מסתוריותה. היא מציעה אפשרות בתוך מרחב האי־ידיעה; הרהור, רפלקציה מינורית במבט לאחור. היא מרמזת על אפשרות להבין את התמונה בהקשרה ההיסטורי, הפילוסופי או החברתי. דוגמה יפה למחשבת התמונה אצל בנימין מופיעה בחיבורו "ילדות בברלין סמוך ל־1900" (בתוך מבחר כתבים א: המשוטט, הקיבוץ המאוחד, 1992; מגרמנית: דוד זינגר). מוצעת שם תמונת זיכרון של תיבת הקריאה אשר "הכילה, על גבי לוחות קטנים, את האותיות, אות אות לעצמה, בכתב גרמני". בנימין פותח את הפרגמנט במשפט: "לעולם לא נוכל להחזיר לעצמנו בשלמות את אשר נשכח" (עמ' 30), וחותם אותו בהרהור:

באמת אני מחפש רק אותה עצמה: הילדות כולה, כפי שנתגלמה בתנועה שבה השחילה היד את האותיות לתוך הפס כדי לסדרן בשורות של מילים. היד עוד יכולה לחלום על אחיזה זו, אך לעולם לא תתעורר עוד כדי לבצעה באמת. כך יכול אני לחלום כיצד למדתי פעם ללכת אך אין זה עוזר לי כלל. היום אני יודע ללכת; ללמוד ללכת שוב לא אוכל. (עמ' 31)

.

לדידו של בנימין אי אפשר אפוא לשחזר את העבר בהווה, שכן הוא קבור מחוץ להישג ידינו, אך הפניית המבט אל תמונות ופרגמנטים מהעבר מאפשרת הרחבה של הכאן ועכשיו אל מחוזות חלימה, אל אופק הזמן, אל דיאלקטיקת השבר השלם.

מילדות הטרידו את שלוותו של בנימין רוחות רפאים. באותו חיבור, "ילדות בברלין סמוך ל־1900", הוא מספר על רוחות רפאים שפקדו את עולם החלומות והדמיון של הילד הצעיר שהיה והטילו עליו אימה. רוח הרפאים היא יציר דמיון הנע על הסזורה האניגמטית שבין החיים למתים. תנועתה מכוונת אל החיים ותכליתה להעביר מסר, להשלים משימה, טרם תשקע במנוחה הנכונה והסופית. כתיבתו של פרויד משופעת גם היא ברוחות רפאים. עבורו, רוחות הרפאים מהעבר משמשות דימוי לחומרי הנפש המודחקים שהאדם אינו יכול להרשות לעצמו לזכור, אך גם לא לשכוח. רוחות הרפאים מהעבר נושאות מסר זר ומטיל אימה שלא ניתן להתעלם ממנו, אך גם לא לעכלו. זוהי עבור פרויד הדינמיקה העומדת בבסיס כפיית החזרה, שלפיה נכפה על האדם לשוב פעם אחר פעם על דפוס התנהגות מסוים ללא תובנה וללא התפתחות. פרויד מדגיש שלא ניתן להרוג רוח רפאים, וכי הדרך היחידה להיחלץ מרדיפתה היא לנסות לפענח את פשר בואה. זוהי עבורו מהותה העמוקה של הפסיכואנליזה, בשונה מההיפנוזה. בשעה שבהיפנוזה ההיזכרות מותירה רושם של ניסוי שבוצע במעבדה, החזרה, כשהיא מעוגנת במסגרת הטיפול הפסיכואנליטי, מעניקה הזדמנות לחלץ משאלות לא מודעות, "להעלות באוב פיסת חיים אמיתית" ("היזכרות, חזרה ועיבוד", בתוך הטיפול הפסיכואנליטי, עמ' 117).

באחד האוגדנים המרכיבים את פרויקט הפסאז'ים של בנימין – שבו הוא התחקה אחר טקסטים על אודות הפסאז'ים בפריז, שנבנו כסמל הקדמה והבורגנות במאה התשע־עשרה וירדו מגדולתם מקץ כמה עשורים – הוא משבץ חלום שחלם, כמוסה חידתית, מחשבת תמונה מכושפת:

כולם מכירים, מהחלומות, את הבעתה מפני דלתות שאינן נסגרות. ליתר דיוק: אלה דלתות שנראות סגורות, אך אינן. התוודעתי לתופעה הזאת באופן מועצם בחלום שבו טיילתי בלווית חבר. בבית שהיה מימיננו, בחלון של קומת הקרקע, הופיעה רוח רפאים (ein Gespenst). כשהמשכנו ללכת ליוותה אותנו הרוח בתוך הבתים. היא עברה דרך כל הקירות, ונשארה כל הזמן בגובה שלנו. ראיתי זאת אף שהייתי עיוור. המעבר שלנו בפסאז'ים גם הוא, ביסודו, מין הליכת־רוחות (ein Gespensterweg) כזו, שבה הדלתות נפתחות לפנינו והקירות נסוטים.  (עמ' 171)

.

דיאלקטיקה של משמעויות נפתחת עם פרישׂתו של החלום: הבעתה מהדלתות הנדמות סגורות בעודן פתוחות הופכת עם התקדמות החלום למרחב של דלתות נפתחות וקירות ניסוטים. רוח הרפאים, המייצגת על פי רוב את המאיים, הזר, נגלית בחלום מתוך המרחב הביתי דווקא, בעוד החולם וחברו הם העומדים בחוץ ומביטים עליה נעה ומלווה אותם מתוך הבתים שהיא משייטת בעדם, תמיד בגובה שלהם. טבור החלום מצוי לדעתי בסופו: "ראיתי זאת אף שהייתי עיוור". שפת החלום בעיקרה היא כאמור שפה בתמונות, והחלום אכן מתאר מראות, אך אנו מבינים כי החולם לא ראה אותם בממשות המידע החושי, אלא מבעד לעיוורונו.

על רקע הבנת החלום והחלימה כמבוססים על שפת התמונות, מהותו של העיוורון בחלומו של בנימין היא פרודקסלית. העיוורון מכוון כאן לסטייה מהממשי, לחסך חושי המזמן מבט אחר. הרשמים הנתפסים באמצעות החישה מכוונים אל הממשות, ומקבלים צורה ופרשנות אישית באמצעות הפנמתם. אני מבקשת לפרש את החלום של בנימין בתוך ההקשר ההיסטורי שבו הוא נחלם, של אירופה על סף השבר.

ישנן תקופות בחיי הפרט והחברה שהמציאות מזמנת בהן התרחשויות נוראות מכדי לתופסן. מציאות שכזאת מחייבת הפניה של המבט אל מעבר לממשי. פרויד היה מבוגר מבנימין בשנות דור וגדל לתוך התקווה של היהודי האירופאי החילוני החדש. בנימין החל את חייו הבוגרים במהלך עליית הנאציזם, בהתפכחות אכזרית שמנעה ממנו לבסס לעצמו בית ומולדת והובילה אותו לשנות גלות ארוכות, שבסופן התאבד בעיירת גבול נידחת, ובה גם נקבר. ממעמקי השבר של יהודי במרחב דובר הגרמנית באירופה על סף מלחמת העולם השנייה, האפשרות לאחוז באופק של משמעות או תקווה הלכה והיטשטשה. מתוך אימת הדלתות הנפתחות בעל כורחן, חייבת הייתה להיפתח דלת נוספת. מעניין לחשוב על כך שדווקא בשנים אלה של גירוש ונישול, הגותם של פרויד ובנימין עסקה במבני עבר נטושים, ספוגים במסתורין – האתר הארכאולוגי של פרויד והפסאז'ים הפריזאים של בנימין. ייתכן כי הרס המבנים הבטוחים שאפיין את השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ובכללם מושג המולדת (Heimat), המרכזי כל כך בתרבות הגרמנית, דחף את שני ההוגים לדַמוֹת מבנים היסטוריים למרחבי היזכרות.

בשנת חייו האחרונה, 1940, כתב בנימין את חיבורו האחרון, "על מושג ההיסטוריה", שבו הוא עוסק במלאך ההיסטוריה על פי דמותו של Angelus Novus של הצייר פאול קלה. מבטו של מלאך ההיסטוריה מופנה אל חורבות העבר והוא עיוור לעתיד, "בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן־העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמיים" ("על מושג ההיסטוריה", בתוך מבחר כתבים ב: הרהורים, הקיבוץ המאוחד, 1996; מגרמנית: דוד זיגנר; עמ' 313). המלאך נדחף אל העתיד על ידי כוח מטאפיזי, בניגוד לתודעתו, בניגוד לרצונו.

העיוורון הרואה של בנימין בחלום רוח הרפאים מספר על אותה תנועה עצמה המושכת אותו מהעבר הספוג בחוויות אובדן, בגעגוע, בדחף לתקן – אל הבאות. במרחב שהלך וסגר עליו, האם דימה בעיני רוחו באופק העתיד דלת נפתחת, ששם "נמצא בכל רגע ורגע השער הקט שדרכו עשוי המשיח להיכנס ולבוא" (עמ' 318)? מילים אלו, הנלחשות כתפילה, מהדהדות את תפילת נעילה, "פתח לנו שער בעת נעילת שער", ובהן חותם בנימין את חיבורו האחרון.

.

ד"ר ענת צור מהלאל, פסיכולוגית קלינית מומחית. עמיתת מחקר במכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת־זמננו באוניברסיטת חיפה. קנדידטית בחברה הפסיכואנליטית בישראל, מלמדת בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים" ראה אור בשנת 2021 בהוצאת רסלינג. רשימה פרי עטה על מרחב הזיכרון של ז'ורז' פרק התפרסמה בגיליון המוסך מיום 4.11.21.
מסה זו מבוססת על הרצאתה בכנס השנתי ללימודים גרמניים מטעם מכון ליאו בק בחודש יוני, 2022.

.

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם, שהוקדש כולו לבעלי חיים: טפת הכהן־ביק על הִתחַיוּת בחיים ובספרות

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן