.

ירוקת העין

רונית רפ

.

בית הקולנוע, כמו לוויתן ורוד ומגושם, משתרע בין השיכונים הלבנים ובין הכיכר. אם עומדים ברחוב עם הגב לקולנוע אפשר לראות שעל המרפסות של הבניין תלויות הרבה תמונות של הנשיא הראשון והנשיא שעכשיו, ראש הממשלה הראשון וזאת שעכשיו. סמלים של המנורה, פרחים שמקשטים את התמונות ושרשראות של נורות צבעוניות. אחרי חופשת פסח גם היא ואמא כיסו בסדין לבן ורחב את המעקה של המרפסת. אל הסדין חיברו בסיכות שלט שעליו כתוב 25 לישראל, לידו את דגל ישראל ומתחתיו תמונות של הרמטכ"ל, הנשיא וראש הממשלה שקיבלו עם העיתון של החג בשנה שעברה. מסביב הדביקו מסגרת מעלי אספרגוס שהילה קטפה בחצר. להילה זה נראה מעט לעומת הקישוטים הצבעוניים של השכנים, ואמא אומרת, "אם את לא היית אז לא הייתי תולה כלום. אולי הייתי משאירה רק את דגל ישראל."

ליד שיחי האספרגוס בצד השמאלי של הדשא צומח עץ סיגלון וכשהוא פורח הכול מתחתיו הופך לשטיח של פרחים סגולים שיימעכו וייעלמו במשך הקיץ אל תוך הדשא.

מהחלון האחורי של הדירה רואים אופק נקי שנמשך לכל הרוחב, מפריד את הכחול של הים הרחוק מהתכלת של השמיים. בסוף כל יום אפשר לעמוד שם ולראות את השקיעה הוורודה־זהובה מתערבבת לאט־לאט עם התכלת של השמיים, צובעת את העננים באור צבעוני, ואפור שמתכהה עד שהחושך מכסה אותם ואת כל הזהב. היא עוצמת את העיניים וכשהיא פוקחת אותן, היא מחפשת את הירח, ורואה את העיניים שלה משתקפות בזגוגית החלון בין העצים ובין הפנסים שנדלקו ברחוב. המורה תקווה קוראת לה ירוקת העין כשהיא מפטפטת בזמן השיעור עם סיגל שיושבת בשולחן לפניה. לפעמים היא מדמיינת שסוף־סוף העין הירוקה משמאל והעין החומה מימין יתערבבו כמו בשקיעה. אמא מבטיחה לה שזה יקרה כשתגדל ושתי טבעות, טבעת ירוקה וטבעת חומה, יקיפו את האישונים בשתי העיניים.

בבוקר היא מתיישבת לשתות את הקקאו שאמא הרתיחה עם חלב. אמא אומרת שמהיום היא חייבת להתחיל לאכול את כל מה שהיא מכינה לה. ואת הקקאו היא מפסיקה לסנן, כדי שלא תצא מפונקת כמו חתולה. היא מתקרבת ואומרת לה שהן לא יוצאות מהבית עד שהיא גומרת לשתות. עד הסוף. הילה ממשיכה להתבונן בכוס ובקצוות של מפת הפלסטיק שהתגלגלו ומחכה שלאמא יחזרו קמטים רגילים, כי כשהיא כועסת יוצאים לה הקמטים המכוערים. אם הייתה יכולה הייתה מרימה את כל הקרום בבת אחת, אבל היא יודעת שאם תכניס את הכפית לכוס הזכוכית, הקרום ייהרס והכוס תתמלא בחתיכות קטנות ואז זה אבוד. היא מתכננת להשאיר אותו שלם ולשתות מהרווח שבינו לבין הכוס, בלי שהוא יתקרב לשפתיים שלה, אבל פוחדת שאם תקרב את הכוס אל הפה, הקרום יהיה הראשון שיגלוש לתוך הפה ואז היא תקיא. היא מסובבת את הכוס לאט־לאט. הקקאו החום, כמו בוץ, שוקע בתחתית הכוס וקו אופק קטן ועדין מפריד בינו ובין החלב הבהיר שעליו צף הקרום שהיום נראה כמו ירח מקומט.

אמא גומרת להסתדר ואומרת שמאוחר מדי וצריך לצאת, כי היא ממהרת לאוטובוס. הילה מגיעה לכיתה בדיוק בצלצול. בהפסקה סיגל אומרת לה שהיא לא הייתה מסכימה לזה שהמורה תקווה תקרא לה ירוקת העין עוד פעם ועוד פעם. אותה זה היה מעליב. הילה אומרת שהיא לא נעלבת, אבל מרגישה שזה מרגיז את סיגל. סיגל, שכבר לובשת מכנסיים קצרים ונועלת סנדלים למרות שעדיין לא קיץ, מציעה שהילה תבוא אליה אחרי בית ספר כדי להכין ביחד את שיעורי הבית. אחרי שהן מסיימות לכתוב הן יוצאות יחפות לחצר ורואות את הבנים המאומצים של השכנים בצד השני של הרחוב. כולם יודעים שהם מאומצים. שני כלבים מסתובבים בחצר שלהם על האדמה היבשה בין הגדרות. כשהאח הקטן מתקרב לגדר, הגדול, הגבוה והרזה נורא, מושך אותו משם. היא מכירה אותו מהקולנוע. אמא שלו מוכרת כרטיסים בקופה וכשהוא בא לעזור לה, כל מי שמתקרב לקופה כדי לקנות כרטיס רואה אותו יושב לידה. שני הכלבים לא מפסיקים לנבוח.

כשהיא יוצאת מהבית של סיגל גם הוא יוצא מהחצר של הבית שלו עם כדור והולך בעקבותיה. היא מרגישה שהוא מתקרב אליה ואז הוא שואל אותה אם היא רוצה לעשות סיבוב. זו הפעם הראשונה שהיא שומעת אותו מדבר. אם הוא יכיר אותה אולי יזמין אותה לראות את כל הסרטים, את כל אלה שהיא מפסידה. הרחוב ריק. אישה דוחפת עגלה ובתוכה תינוק. הם חוצים את תחנת האוטובוס, וממשיכים בשביל של הדשא הגדול מתחת לעצים. הוא מקפיץ את הכדור כמעט כל הדרך. אם הוא היה מספר לה איזה סרט הוא הכי אהב, היא הייתה אומרת לו שהסרט שהיא הכי אהבה היה לאסי שובי הביתה, אבל הם ממשיכים ללכת בשתיקה עד שהם מגיעים לבית־ספר. השער הגדול פתוח וחבורת ילדים שהתאמנה במגרש יוצאת ממנו ברעש. המנקות כבר גמרו מזמן לנקות את הכיתות והמסדרונות. אולם הספורט סגור אבל מתוכו נשמעים קולות הבנות מהחוג להתעמלות של כרמלה, שגם צועקת באותו הרגע על אחת מהן. הם מקיפים את האולם מהצד הימני ואז הוא נעצר, מפסיק להקפיץ את הכדור ומניח אותו על האדמה. הוא אומר לה שתעמוד עם הפנים צמודות לקיר של האולם ועם הגב אליו. היא מסתובבת, ושוב מסתובבת ושוב, המצח נצמד לקיר שרועד מהקפיצות של הבנות על הסוס מתוך האולם, בקצב אחיד, שתי קפיצות, אחת אחרי השנייה ושוב שתי קפיצות, ואז כרמלה אומרת משהו. הוא אומר לה בקול רציני ונמוך שלא תזוז. מישהי מתוך האולם מציעה להדליק את האורות.

פעם דני השכן שלה מכניסה שש כמעט הרביץ לה כי היא דרכה על הגולות שלו. מרוב בהלה היא נפלה, קמה וברחה הביתה, ומאז הוא לא מתייחס אליה והיא לא אליו. היא מדמיינת את עצמה מדלגת ללא הפסקה את כל הדרך עד הבית. השיער שלה נדבק לפנים ולשפתיים שנדבקות לבטון הקר. היא פוחדת לזוז מהקיר. הברכיים כואבות. היא פוחדת שהוא ירביץ לה אם תברח. הוא בן וגדול וחזק ואף פעם לא מחייך, גם כשהוא יושב ליד אמא שלו בקופה של הכרטיסים. הוא אף פעם לא מחייך. ואם הוא יהרוג אותי, היא חושבת ועוצרת את הנשימה. עוצמת את העיניים חזק. שומעת את תנועת הענפים בצמרות העצים הגבוהים עם הרוח. כמעט ערב, השקט מתחזק יותר ויותר. השקט שמאחוריה, מעל האדמה וזה שמעל הראש שלה, ואז הוא אומר לה להוריד את המכנסיים ומתקרב אליה.

היא ממשיכה לעמוד כמו פסל קפוא. מדמיינת את הסדין הלבן מתנתק מהמרפסת ומתעופף באוויר עם כל התמונות. התמונה של הרמטכ"ל עפה לשמיים, של הנשיא, של ראש הממשלה, מסתחררת ומסתחררת באוויר עם כל האספרגוס שמתפזר באוויר. האורות הצבעוניים של השכנים נדלקים ונכבים לסירוגין, אדום נדלק, ירוק נדלק, כחול נדלק, צהוב נדלק, ושוב אדום, והקצב מתגבר עד שכל האורות מתערבבים לה בראש והיא כבר לא מצליחה לעקוב אחריהם, והם ממשיכים להבהב עד שכולם כבים. בבת אחת האופק בולע את כל התמונות ונהיה חושך סמיך שאי אפשר לראות בו כלום.

צעדי ריצה מתקרבים אליהם וחוצים את השקט. היא שומעת שהוא זז ואת הכדור מתגלגל בחרישיות. הוא אומר לה בלחש תקיף: "לכי." היא מציצה ורואה שהוא לוקח את הכדור שלו ורץ מהר, כמו צל, לעבר השביל שעלה לכיוון הבית שלו. תוך כדי ריצה הוא עושה תנועות עם היד שלו, מסתובב לעברה, מתחיל לצחוק בקול רם, מתרחק ונבלע בחשכה. הילדות יוצאות מהאולם. כרמלה מבקשת שיכבו את האור. היא מתחילה ללכת מסביב הבניין שלא יראו אותה. מבקשת מהגוף שלה למהר לפני שאמא תגיע ותרצה לחפש אותה, הפנסים מאירים באור חלש על השביל. מישהו רץ לעברה וממשיך. כשהיא מגיעה לבניין היא סופרת את הכניסות, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש ולא מדליקה אור בחדר המדרגות. אמא עומדת מול הדלת ומחפשת את המפתח. היא בדיוק הגיעה הביתה, מדליקה את האור. שואלת אותה למה רצה. היא רוצה לספר לה שקרה משהו, אבל אמא ממשיכה לפשפש בתוך התיק, פותחת את הדלת ומדליקה את האור במסדרון. היא רוצה שוב לספר לה, אבל אמא פונה למטבח ופותחת את המקרר. היא אומרת שהיא הולכת להתרחץ, ואמא צועקת מהמטבח, "כבר?"

"כן, לבד." היא עונה. מתיישבת בתוך האמבטיה ומחכה שהמים יזרמו ויכסו את הרגליים ואחר כך את כל הגוף. היא מביטה בתקרה ואז על המים הזורמים ושוב אל התקרה. היא צועקת לאמא שאין לה מגבת ואמא עונה משהו שהיא לא מצליחה להבין ורק יודעת שהיא מתרגזת כי היא צריכה להפסיק את העבודה במטבח ולגשת אליה. היא סוגרת את הברז כדי שתצליח לשמוע, ובאותו הרגע אמא פותחת את הדלת בחבטה ואומרת, "הקקאו מחכה מהבוקר." ושואלת מהר "למה את בוכה"? והיא צועקת, "כלום, אל תיגעי בי."

אמא מתחילה לבכות בשקט, ומרימה את המשקפיים שלה כדי לנגב את הדמעות שלה עם המגבת. שזה סימן בשביל הילה שהיא בוכה על הצרות שהיו לה לפני שהילה נולדה, שהיא נזכרת בהן. היא מתיישבת על שפת האמבטיה ושואלת את הילה אם כבר כתבה את החיבור לשיעורי־בית לכבוד יום העצמאות עשרים וחמש למדינה. "כן," היא כתבה אצל סיגל, "על זה שזה טיפשי שיום העצמאות מתחיל בערב מיד אחרי יום הזיכרון. שזה ממש רעיון מטומטם." היא יודעת שאמא לא מקשיבה. אמא מלמלת לעצמה, "את עוד קטנה, רק בת תשע…. זה יעבור… את תשכחי מהכול."

"אני כבר בת תשע וחצי." היא רועדת מקור. אמא עוטפת אותה במגבת ומקרבת אותה אליה ומחבקת אותה. הריח מהלחיים של אמא נעים כמו ריח של טלק, והיא עוצמת את העיניים ורוצה להישאר ככה תמיד.

.

רונית רפ היא מרצה וחוקרת ספרות. ספרה, הרומן "גבולות", ראה אור ב־2016 בהוצאת עם עובד. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתב העת פטל. הסיפור "ירוקת העין" הוא חלק מרומן בכתובים.

.

 » במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מהספר "דמיונות שווא" מאת לורנס סנדרוביץ', בתרגומה של דורית שילה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

לאיית את הכישוף, spell the spell: קריאה בהַייבּוּן "מפל" מתוך ספרו של אלכס בן־ארי, "גשם שיורד לאט יותר"

עדנה גורני

.

מפל

התנועה המתפרצת, השוצפת, סימן ההיכר של המפל, היא רק אחת מתנועותיו, הגלויה שבהן.

המבט נח על מקטע. בגבולותיו המים חוזרים שוב ושוב על אותה תנועה. בכל מקטע תנועה אחרת. חלקן סוערות – זינוקים, הינתזויות, התרסקויות על משטחי סלע או התערבלויות מקציפות סביב קצה זרד המבצבץ מתוך הזרימה. אחרות מיושבות יותר – משטחים של זרימה אופקית נמרצת או קירות מים דקים, שקופים למחצה, רועדים מרוב מהירות.

בשולי המפל, תנועה נוספת. מים קטנים פורשים מן הנתיב המרכזי וזורמים בקילוח אטי, פרברי, בערוצוני צד זעירים. מלווים את המפל לכל אורכו כמו אִמרה שקטה, מפכפכת. נקווים פה ושם לבריכות זעירות בשקערוריות סלע. מפֶּרֶץ יחיד של תנועה המפל נעשה לביבר של תנועות מחזוריות.

וישנם במפל גם מים נוספים, שאינם דומים לאף אחד מן הקודמים. הם נולדים בנקודות השיא שלו, כאשר הוא ניתך בעוצמה במדרגת סלע ומזנק חזרה מעלה. בשיא גובהו של הזינוק הזה, בגלל משב רוח פתאומי או התאבכותם של עקרונות פיסיקליים שאין לחשבם, טיפה או שתיים ניתקות מן הדבוקה ומתעופפות הצידה בקשת רחבה עד שהן נוחתות על אחד הסלעים הרחוקים, מעמיקות בהדרגה את צבעו. כל קשת כזו היא מפל של טיפה אחת, תמצית של תנועת המפל הגדולה, כמו רישום דיו מהיר בקצה מכחול דק.

העין מוסיפה לעקוב אחרי המפל הרחק למטה, שם הוא הולך ומתמתן עד שהוא שב ולובש את צורת הנחל ונעלם מאחורי עיקול ההר. גם מפלי הטיפה משנים את צורתם. נספגים אל תוך הסלע. מותירים אחריהם רק שריד מופשט בדמות כתם כהה, הד של הד, שעל קרירותו הלחה אני מניח כעת את ידי.

.

בְּצַד הַמַּפָּל

מַכְהִים אֶת הַסֶּלַע

מַיִם שֶׁלֹּא הִמְשִׁיכוּ

.

ההַייבּוּן "מפל" מתאר הסתכלות דקדקנית ומפורטת במים שנופלים מגובה. הנפילה מורכבת מתנועות רבות יותר מהגלוי לעין בהסתכלות ראשונית: "התנועה המתפרצת, השוצפת, סימן ההיכר של המפל, היא רק אחת מתנועותיו." ישנם גם מים שפורשים מן הנתיב המרכזי ו"מלווים את המפל לכל אורכו כמו אמרה שקטה, מפכפכת." ישנם מים שמזנקים למעלה לאחר שניתכו בסלע, או בשל ההתערבלות, ומוסטים הצידה בגלל משב רוח פתאומי, או בשל "התאבכותם של עקרונות פיסיקליים שאין לחשבם."

בקריאה שנייה ושלישית של הטקסט עלה על דעתי שהמהלכים של המים מתארים גם תהליכי חשיבה וכתיבה: תנועות סוערות, זינוקים, הינתזויות, התערבלויות מקציפות ואפילו התרסקות על משטחי סלע, אבל גם תנועות מיושבות יותר ותנועות לא צפויות ותנועות שאין לחשבן – שאי אפשר לחשב אותן וגם אי אפשר לחשוב עליהן ולתכנן אותן מראש.

המפל מורכב מטיפות וכך טיפה אחת נופלת היא "תמצית של תנועת המפל הגדולה, כמו רישום דיו מהיר בקצה מכחול דק." כמו הייקו. טיפה נספגת אל תוך הסלע, מותירה אחריה "רק שריד מופשט בדמות כתם כהה, הד של הד, שעל קרירותו הלחה אני מניח כעת את ידי." הדובר מניח את ידו על הכתם הכהה שהותירה הטיפה על הסלע. הכותב מניח את ידו על הנייר שבו נספגו הכתמים הכהים של האותיות, אותם סימנים מופשטים שמורים לנו, כלומר לשפתיים, ללשון, למיתרי הקול, כיצד להגות את המילים שמתארות את המפל. כתם המים על הסלע הוא הד של הד ואף המילים הן הד של הד של הד.

מפל של טיפות. כל טיפה היא מפל. מפל של מילים. כל מילה היא דיבור. הטקסט מדבר. גם המפל מדבר. אני הקוראת נעה, כמו טיפה במפל, בכל הכיוונים, למעלה, למטה, לצדדים. והתנועה הזאת שאין לחשב אותה מראש, הזכירה לי את דבריו של דייוויד אברם (David Abram), אקולוג ופילוסוף אמריקני. הוא מתאר שפה ככישוף ומזכיר שבאנגלית משמעות המילה spell היא כישוף וגם איות.

בתיאור המפל אלכס בן־ארי מאיית את הכישוף של המפל והופך אותו לכישוף של שפה. אך טמונה כאן סכנה, מזהיר אברם. כאשר שפה כתובה מבוססת על אותיות שכבר אינן קשורות לעולם, אלא מורות על הצליל שמופק על ידי הקול האנושי, הדיבור הופך להיות משהו שמזוהה עם המין האנושי בלבד, ואילו המרחב שהוא יותר מהאנושי הופך מרעיש או רוחש, מרשרש, מזמזם או צורח – אבל לא מדבר. אילם.

הטקסט של בן־ארי מחזיר למפל את קולו הדיבורי. במילים אחרות, זה לא רק שמפל מים דומה למפל של מילים אלא גם להפך: מפל מילים דומה למפל מים שדומה – אני אוספת תמונות נוספות מהספר – למעוף ציפורים, לחספוס וחסינות סלע, לתנועת ענן או נדנדה, לאוושת עץ אורן, עלה מתהפך, לרטט גופם של תיקן, של נמלה, של דבור (מדבר?) שנובר בפרח, של גור חתולים משחק, צפרדעים, תנועת עיניה של יונה. כולם מדברים. מי שומע?

מעבר ליופייה של כתיבה כזאת ששומעת, שמקשיבה, היא נחוצה במיוחד בהקשר הישראלי שבו לסביבה ולטבע הוקצה מעמד שולי של אובייקט – שממה שיש להפריחה, תפאורה למעשיו של האדם, גן שעשועים או משאב צריכה. בספר רשימות על מקום (עם עובד, 2000) מתאר אריאל הירשפלד במסה "הגן" את פרדס־חנה, המושבה שבה נולד. במושבה הזאת הפריחו את השממה – עיבדו את השדות, נטעו עצי פרי ושתלו גינות נוי. אבל בחצר אחת, חצר שוואגר, נותרה שממה כי בני המשפחה, יוצאי גרמניה, "לא רצו לפגוע בשדה שהיה במקום לפני בוא המתיישבים הראשונים." החצר  הזאת הייתה צהובה־אפורה בימי הקיץ אבל מוצפת בחורף בגלי פריחה, "מפל פלורה" של סביונים, ציפורני חתול, כלניות ואזוביון, וגולת הכותרת – צבעונים, פרחי בר שנעלמו משדות המושבה ומדרכיה. "היישוב חירש לאדמה שהוא יושב עליה. היא אינה נוכחת לגביו. היא אינה זולת." רק אותה חצר שוממה נותרה כ"אפרכסת לשמוע בעדה את המנגינה הזאת במלואה."

הקשבה למנגינה שונה מתוארת בטקסט אחר של הירשפלד, על כתיבתו של יהושע קנז, "המקשיב לתולעת העץ". בסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" ילד מאזין בלילה לתולעת העץ שמכרסמת ברהיטים. המנגינה של תולעת העץ, של פרחי השדה, של המפל, היא מנגינה שולית. התרבות כמעט שאינה שומעת אותה. ההקשבה הזאת, כך כותב הירשפלד, היא "ניתוק מכל אמות המידה של ערך ומשמעות – גורל המשפחה, ההורים, העם והמדינה, החשוב והשולי, הטוב והרע וכניסה אל תווך שכולו קשב לתנועות אחרות. לא זו בלבד שתולעת עץ היא דבר זעיר, נקלה ומזיק במושגי הבית והלשון, אלא שהיא מחוץ לכל דיאלוג עם התרבות." אם כך, מדוע ההקשבה הזאת חשובה? כיוון שהיא "שיעור בכוונון הקשב, בעידון המבט ובשינוי ובפתיחה של התודעה למציאויות שמעבר לנגלה הספרותי הראוי, השגור, המדיני, החשוב, המועיל, הסמלי. … המציאות הזאת אינה סוריאליסטית וגם לא חלומית, היא קרובה ושייכת, אלא שהיא מעבר לסף הנראות. המובן מאליו מסתיר אותה."

יש בדבריו של הירשפלד לא רק ביקורת כלפי העבר אלא גם הזמנה לבדוק למה ולמי אנחנו חירשים ועיוורים כיום, ואיך אפשר לחדור את מסך המובן מאליו. אחת הדרכים היא ההקשבה של אלכס בן־ארי למפל. הוא מרים את שולי המסך ומציץ פנימה. ואני הקוראת יחד איתו, נשארת בסיום הקריאה עם קולם של המים הרבים.

.

_______________

הַייבּוּן הוא סוגה ספרותית יפנית המשלבת קטע פרוזה קצר ושיר הייקו.

.

ד"ר עדנה גורני, משוררת, סופרת ואקולוגית. עורכת מדור "שירת הסביבה" בכתב העת אקולוגיה וסביבה. ארבעה ספרים פרי עטה יצאו עד כה לאור: "בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל" (עיון; פרדס, 2011), "גרר ועילוי" (שירה; עולם חדש, 2014), "דיוקן זואולוגי: לקסיקון" (פרוזה פואטית קצרה ומסות; פרדס, 2020), זוכה פרס קרן גולדברג לשנת 2021 לפרוזה ביכורים, ו"דברים שמצאתי במחסן המשפחתי" (פרוזה; אחוזת בית ספרים, 2020). קובץ שיריה "אמא" זכה במקום השלישי בפרס שירת המדע ע"ש עופר לידר לשנת 2021.

.

אלכס בן־ארי, "גשם שיורד לאט יותר", ירח חסר, 2021.

.

.

 » במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: ז'יל אמויאל קורא בפואמה "אלג'זאיר" מאת אבנר להב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

על "חמתו של תמוז" מאת אילנה ברנשטיין

אורית נוימאיר פוטשניק

.

אני כותבת את הרשימה הזאת בעודי הודפת שוב ושוב את העדויות על סיפורי האונס המחרידים המתרחשים כל העת במלחמה באוקראינה. דוחה את המציאותי, מסיבה את עיניי מהממשי, לא רוצה לקרוא עוד עדות מהפכת קרביים, עוד סיפורי זוועות, מרחיקה מחלומותיי את האימה הרובצת תמיד ולעולם מעבר לפינה. האימה הזאת שאנחנו מכחישות, אבל בד בבד מצפות לה, כמו כוח טבע, כמו גשם זלעפות, כמו החמסין הכבד, המעיק.

חמתו של תמוז הוא סיפור על אונס. הוא מתרחש באחר־צהריים–ערב אחד. ביום חתונתם של דינה ויואל. דינה שרועה על הספה בחדר המגורים בבית הסגור, מתעוררת מעלפונה ושבה אליו לסירוגין. מסיבת החתונה צוהלת בחוץ. התאומים יואל ונתן ואביהם זאב פודולסקי חגים סביבה כטורפים, האווירה מאיימת. תוקפנותם של הגברים במשפחה תלויה באוויר. יואל, החתן המיועד, גם הוא גס וכוחני, אבל מבין שלושת הגברים הוא המעודן יחסית; מי שעזב את הכפר לטובת לימודי מכונאות והתערות בעיר. "הכפר" הוא מושב של ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל, משכנה של "אצולת העמק" שהילה חלוצית שורה עליו. בני המשפחה גאים מאוד בייחוסם. סב המשפחה הגיע ארצה על ה"רוּסלאן". אבל מושג האליטיזם הזה, שאיתו מגיעה הקוראת הישראלית אל הספר, מפורר מיד, הוא אינו משמש אפילו כסות דקה להתבהמות של בני משפחת פודולסקי, לכל היותר תירוץ נבוב (ברנשטיין לא מסתירה את עמדתה גם בתוך דפי הספר; ה"חלוציות", ה"ציונות" הן לא יותר מתירוץ ריק עבור כל החברה הישראלית הכוחנית, המילטריסטית, האלימה). אחרי מותה של האם, העזובה שולטת בבית ולמעשה בעמק כולו, שריקבון פושה בו. הגברים – החיים ב"בית הגברים" – עמלים על תדמית פראית, גסה, מנסים לכונן את שייכותם לאיזו גבריות בראשיתית קמאית ואדנותית. אבל המשק הולך מדחי אל דחי. החובות תופחים. שנאת הנשים של זאב האב ונתן בנו מוחצנת, האלימות הפגנתית, הם נצמדים אל בלהה, שעובדת במשק הבית, ומתחככים בה (בלהה, כזכור, הוא שם שפחתו של יעקב במקרא; דינה הוא שם בתו, שנאנסה בידי שכם בן חמור), לנשים אחרות הם מעירים הערות גסות ולגרושתו של נתן הם מייחסים תכונות מפלצתיות. גרושתו שמה רינה, והיא משמשת מראה שהם מציבים לדינה, לסמן לה את דמות האישה המדיחה, המורדת, הרעה.

דינה התייתמה משני הוריה וגדלה אצל אביה החורג. מיכל, חברת הילדות שלה, מכנה אותה "ילדת הפקר" (דינה דומה בזה לשורת גיבורות אחרות של ברנשטיין, נשים חלשות, משולי החברה, הנופלות קורבן לתוקפנות גברית). היא הכבשה החלשה בעדר, טרף קל לגברים מבית הגברים, אישה צעירה, תמימה, כמעט פתיה, וליואל יהיה קל לתמרן אותה ולשלוט בה, לכונן את גבריותו מולה. אבל האם היא באמת כזאת? כדי לשרוד בעולם הזה ולשמור על עצמה דינה חייבת להתפצל: "דינה החכמה ודינה הטיפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת … דינה שיודעת מאמינה לרינה, אבל דינה שלא יודעת מסכימה עם יואל". לדינה יש אהוב נעורים, שאול, והיא מזמינה אותו לחתונה נגד רצונו של יואל ארוסה ומנסה לשכנע אותו במין חלום ילדות, פנטזיה – להתחתן איתה במקום יואל, להחליף את חתנה. על כך היא נענשת באלימות, נאנסת – אבל מי משלושת הגברים עשה זאת? יואל? נתן? זאב אביהם המשחר לטרף? או שמא כולם?

כשדינה שרועה על הספה, בעודה עולה מעלפונה ושוקעת אליו שוב, שב וחוזר תיאור ספק מציאותי ספק פנטסטי שלה – הכלה הנמלטת בשמלת הכלולות. נמלטת מחתונתה או נמלטת מרודפיה – לא ברור. אבל היא נמלטת מהחתונה כמו בהצגת החובבים שהשתתפה בה בתיכון: הכלה וציד הפרפרים. אם היא הכלה, הרי אהוב נעוריה, שאול, הוא צייד הפרפרים, החולמני, האניגמטי (האימפוטנט?), לכאורה ניגודו של החתן האגרסיבי, הראוי בעיניו לבוז. אבל באניגמטיות שלו, בחוסר ההחלטיות שלו, בבוז שיש בו גם כלפי דינה והשבריריות שלה, בחוסר נקיטת העמדה שלו, הוא בעצם עומד מנגד, מאפשר את האלימות, לא באמת מתנגד לה, ולכן עולה השאלה כמה הגבריות שלו באמת "אחרת", או אם יש בכלל גבריות אחרת.

שלושת הגברים לבית פודולסקי מייצגים כאמור גבריות המאופיינת בגסות, אלימות ותוקפנות מינית מתמדת. אחד השעשועים הגסים של האחים הוא לנסות להתל בדינה – להתחלף ביניהם, לגרום לה לאבד את הביטחון ואת האמון בתפיסת המציאות שלה. וזה מה שהם עושים גם בערב החתונה, כדי שלא תזכור מי עשה לה מה, שתטיל ספק בשיפוט של עצמה, שלא תאמין לעצמה ולכן גם לא יאמינו לה. שלא תוכל לעשות בעיות.

הישגה הגדול של ברנשטיין בחמתו של תמוז הוא כתיבת הנפש הנאנסת מבפנים. הכנסת הקוראת ממש אל תוך התודעה המתפצלת, שיודעת מה נעשה בה, אבל לא רוצה לדעת, מרחפת מעל וסביב למעשה, חומקת קדימה ואחורה בזמן, ועם זאת משותקת בתוך הווה מתמשך שבו האונס מתרחש ומתרחש כל הזמן והתקיפות שבעבר ובעתיד מתמזגות להוויה אחת. זו כתיבה תזזיתית ופרגמנטרית. הקוראת מוטלת בתוך הערפול המשתבר של תודעת הגיבורה, התודעה הסובבת סחור־סחור סביב האונס, מצד אחד לא מעניקה לו מילים וקווי מתאר ממשיים (המילה אונס אינה נאמרת; התרחשותו של האונס הקונקרטי אינה מסופרת, אך עם זאת ברור במה מדובר) ומצד שני כבולה אליו בחזרתיות קלאוסטרופובית. אבל הפרגמנטריות והחזרתיות העיקשת והמסחררת של התיאורים – תיאורי הבית, תיאורי האחים, תיאורי הגוף המוטל על הספה – היא עבור הגיבורה ועבור הקוראת לא רק תגובה טראומטית, לא רק מסירה ספרותית של תוככי הנפש הפגועה. החזרות הכפייתיות בתוך הטקסט ובתוך התודעה מאפשרות לדינה, ועימה לקוראת, להתחקות אחר הפרטים שהאחים ואביהם מנסים לטשטש, הן מאפשרות לה לשוב ולהיטיב את אחיזתה בעוגנים של המציאות, בחפצים ובסדר הזמנים שישיבו להכרתה את סדר האירועים הלינארי והנאמן למציאות. הם ישיבו לה את הביטחון בידיעה מי באמת עשה את זה. נדמה שגם ברנשטיין עצמה זקוקה לביטחון הזה, ולכן היא נאחזת בעוגנים של כתיבה פמיניסטית, תאורטית ומחקרית: לאורך הספר מצוטטים מחקרים שונים: על תפיסת האונס אצל גברים שאנסו; על התגובה הרגשית והפיזית של הנאנסת; ציטוטים משל סוזן בראונמילר, מחברת הספר בניגוד לרצוננו: גברים, נשים ואונס, והסברים להגותה. מצאתי טעם מסוים בציטוטים האלה והם אינם מפריעים לדעתי לשטף הקריאה, אבל אינני חושבת שברנשטיין באמת זקוקה להם. היא מצליחה באופן מעורר הערכה והשתאות למסור באופן הסיפור בלבד את מה שהוא בדרך כלל עניינה של המשגה תאורטית.

את חמתו של תמוז קראתי שלוש פעמים. בפעם הראשונה עם "דינה שלא יודעת". זו לדעתי הדרך המיידית והטבעית לקרוא את הרומן הזה; להישאב אל תוך התודעה המבולבלת, המשתברת. אי אפשר להגזים בהישגה של ברנשטיין, הסוחפת אחריה את הקוראת לשמוע ולחוש את הקול הזה, לשהות בתודעה הזאת שמדובר בה כל כך הרבה בתקופה האחרונה, אבל כה מעטים התיאורים הספרותיים שלה, שהקול שלה, חרף כל השינויים והמהפכות, עדיין לא נשמע במלואו. הקריאה הזאת מותירה את הקוראת, יחד עם הגיבורה, מבולבלת, שטופה בדמיונות, אבל גם בהוויית האימה, מלאה בספק עצמי ובעיקר חסרת אונים.

בפעם השנייה קראתי עם "דינה שיודעת". זוהי קריאה שנאחזת בתיאורים החוזרים על עצמם, בתיאורים של הגברים שסובבים בחדר, של היושב בכורסה המתגלה בין ירכיו של אחיו, של שלל החפצים, פריטי הלבוש, השעון. זוהי קריאה שיש בה משהו מעין קריאה ברומן בלשי. ההתחקות אחר התיאורים מובילה באופן חד־משמעי, בניגוד גמור לקריאה הראשונה, להבנה הברורה מי אנס את דינה ומה היא בדיוק האסטרטגיה שנוקטת המשפחה בניסיון לטשטש את עקבות המעשה.

בקריאה השלישית שאלתי את עצמי אם באמת משנה מי עשה את זה. כן, כמובן, זה משנה. חשובה מאין כמותה היכולת לומר: כך וכך נעשה לי, כך וכך עשה לי פלוני. לקחת בעלות על העובדות והסיפור, לא להשאיר אותה לגברים הבועלים. אבל אני רוצה לטעון שהספר מציג הוויה נוספת ואמת נוספת, מהותית, חשובה ומכרעת. משחקי הזהות וההטעיות של האחים לבית פודולסקי ואביהם הם יותר מאסטרטגיה שנועדה לבלבל את דעתה של דינה. משחקי הזהות הללו הם חלק ממהותם וחלק ממהותו של העולם שבו אנחנו חיות. היכולת של האחים פודולסקי להתפצל ליואל העירוני לעומת נתן הכפרי, ליואל שיודע להציג עידון לעומת אחיו הפראי, היכולת להתפצל, להתאחד, להתחלף מאפיינת לא רק את האחים פודולסקי, אלא את התרבות כולה, ומכיוון שהתרבות היא גברית – את הגבריות כולה. העידון הוא רק פסאדה, ומה שמתחתיה יכול לחבור בכל רגע אל הפראי והאלים ולהתמזג בהם. גם העידון האותנטי והעקבי של שאול אינו אלטרנטיבה בת קיימא לאלימותו האינהרנטית של העולם הגברי. שאול, "הגבר האחר", "החדש", הוא צופה מן הצד ותו לא. גם דינה יודעת את זה: "כולם עשו את זה," היא אומרת, "כל אחד מהגברים ששמותיהם עלו כחשודים. וגם כל אלה שלא עלו כחשודים." האם חוסר היכולת להבדיל בהם בין האנס ובין מי שלא אנס הוא תכונה של ההכרה המעורפלת של דינה, של הקורבן, שבגינה יש לערער על אמינותה ולפסול את עדותה, או תכונה של העולם, תכונה שהגברים מעניקים לו? – כן, הגברים האונסים, התומכים, המחפים, המאפשרים והעומדים מנגד; הגברים האחראים על האימה המשחרת לפתחה של כל אישה בעולם, רוחשת תמיד תחת רגליה וסוגרת עליה; הגברים האחראים לעולם שבו, למרות השינויים הרבים והמהפכניים, זה עדיין קורה, כל הזמן. כמו שזה קורה עכשיו על אדמת אוקראינה.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים, הליקון והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. לאחרונה ראה אור בעריכתה הספר "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית", בהוצאת אפרסמון. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.

.

אילנה ברנשטיין, "חמתו של תמוז", כנרת זמורה־דביר, 2022.

.

.

 »במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נועה ברקת על ספרה של אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

נטע פתע

נולי עומר

.

היא התנהלה כמו רובוט על ספידים. לקחה את שני הספרים שלו, התחתונים, החולצות, כלי הרחצה ואת הבונבוניירה שהביא פעם כשהוזמן לארוחת ערב (מה פתאום בונבוניירה?), תחבה הכול לשקית וחיכתה. כששמעה דפיקה פתחה את הדלת. הוא הביט בה במבט מזוגג, היא דחפה לו את השקית ליד וכשהסתובב נתנה לו צ'פחה על הגב. זה לא היה מתוכנן והיא לא ידעה שיצא ממנה כוח כזה. הוא נפל, התגלגל במדרגות, צעק, נאנק ואז נהיה שקט.

הבטן התהפכה לה. הרגתי אותו? לא, בטח רק התעלף. מנשה! סליחה, לא התכוונתי, אבל הוא היה ללא הכרה. מים. מים! ולהתקשר לאמבולנס. הגיעו פרמדיקים, שאלו מה קרה, נטע גמגמה שהייתה לו כנראה נפילת סוכר, יש לו סוכרת, הוא מעד והתגלגל במדרגות. היא לא הצטרפה לנסיעה המהבהבת לבית החולים. לא, נכנסה להתקלח למרות שהתקלחה שעה לפני זה.

בבוקר קיבלה טלפון: ״נטע ירושלמי?״

״מדברת,״ ענתה ברעד.

״מדברים כאן מאיכילוב, רוצים לדבר איתך מהמשטרה. אני מעבירה אותך.״

 ״שלום, את מכירה אחד מנשה דינר?״

״כן.״

״הוא טוען שדחפת אותו במדרגות.״

הקלה ופחד הזדקרו בה. הוא ער. ״מה???״ ענתה נרעשת, ״לא דחפתי… הוא איבד שיווי משקל… הייתה לו נפילת סוכר! יש לו סוכרת…״

״נשברו לו חוליות בעמוד השדרה. זה לא נראה טוב, תגיעי היום למשטרה לתת עדות, מציע לך לבוא עם עורך דין.״

נטע הרימה את הזרוע שלה, הריחה את בית השחי ונחרדה. זה לא היה סירחון של זיעה או של גוף לא נקי. לא, ריח חומצתי ודמוני בקע ממנה והבעית אותה, כמו בסרט "תמונתו של דוריאן גריי" שצפתה בו עם הוריה כשהייתה ילדה. איך צרחה ברגע שהתמונה נחשפה (הוריה צחקו?). אבל נטע, שלא כמו דוריאן, שהבהיק ביופיו החיצוני, מעולם לא הייתה יפיפייה עוצרת נשימה ומפעימה לבבות. לא, היא נחמדה, סימפטית, אפשר תמיד לסמוך עליה והיא מורה מוערכת לפילאטיס. זהו. היא טסה למקלחת, קרצפה את עצמה, שטפה, התנגבה ומרחה על עצמה קרם גוף בריח לימון. אבל הריח הרע המשיך לבקוע מתאי גופה כמו מיליוני ראשי מפלצת קטנים הפורחים מצחקקים וצורחים בין עצי לימון בפרדס.

היא חיטטה בכרטיסי ביקור במגירה ונתקלה ב"אורית דינר, עורכת דין, מגשרת ובוררת." אשתו לשעבר, שהתאמנה אצלה פעם.

לפני ארבעה חודשים נטע רצתה לעשות שיפוץ קטן במטבח. היא חיפשה שיפוצניק אמין, והוא, מבין אלה שפגשה כדי לקבל הצעת מחיר, עשה את הרושם הטוב ביותר וגם, טוב, הוא נראה טוב. היא לא העלתה על דעתה לפלרטט איתו, אבל מצאה את עצמה עושה את זה, ואמרה לעצמה שהיא כמו עקרת בית בסרט פורנו שאוטוטו תעשה סקס עם השרברב. אבל אחרי רועי שמת (לאחר עשר שנים שבהן עשה לה את המוות) וכל השנים שבאו לאחר מכן, של מפגשי סרק, ואחרי הדובדבן שבקצפת החמוצה – נמרוד, שריסק את ליבה ברעידת אדמה שהרסה את כל חדריו – היא הייתה תלושה מרעב.

מנשה סיפר שלמד אדריכלות בפריז אבל בחר שלא לעסוק בזה, שהוא מעדיף לעבוד עם הידיים בשיפוצים, ובזמן ששהה בפריז, סיפר בעליזות, בחופשות מהלימודים, למרות הסוכרת (תראי מה זה כוח רצון) הוא נדד עם קרקס בכל צרפת. הליכה על חבל, סלטות מהמקפצה, מה לא. אלזה, מי שהייתה הפרטנרית שלו נפלה פעם אבל הוא תפס אותה בשנייה האחרונה. הוא שלף מהארנק תמונה והראה לה צילום של שוודית יפיפייה. היא הייתה לסבית, אלזה, הוא המשיך, אבל אחרי המקרה הם נהיו זוג. הם הוזמנו למסיבות וארוחות ערב בטירות וארמונות, כל שועי עולם היו שם, שחקנים, זמרים, אמנים, דוגמניות ופוליטיקאים. זו הייתה תקופה קסומה, עד שאלזה תפסה אותו על חם עם ביונסה כשהתארחו בשאטו בליון… פדיחה. סיכם בצחקוק שובה לב.

נטע התפעלה והתפעמה. איזה טיפוס מרהיב, גדול מהחיים! היא בת מזל מאין כמוה שאחד כמוהו, שראה עולם בכל צבעיו המרהיבים, חושק בה, בנטע ירושלמי מגבעתיים.

הוא שיפץ את חדרי ליבה במקצועיות וייצב אותו למקום בטוח ונעים. היה רק עניין אחד, קטן, שהטריד כמו זבוב: המבט שלו. כשהייתה מספרת לו משהו, כללי או אישי, היה מקשיב בנחת, מהנהן, אבל משהו בהבעה היה חלול ומזוגג.

אחרי חודשיים הלך הרוח המקצועי שלו התרופף: הפסיק להחמיא לה, לא אחת הבריז ולאחר מכן ניסח התנצלויות מפוארות שפורטו באירועים לא צפויים שקרו, וגם, התחמק מלתכנן או לקבוע משהו עתידי גם אם קרוב. ערב אחד שאלה אותו למה ויתר על עיסוק נאור ויצירתי כמו אדריכלות, הרי עשה תואר בחו"ל, למה בחר בשיפוצים. העיניים המזוגגות בהו בה וקול סמכותי ענה שלא רק באדריכלות יש לו תואר אלא גם בפילוסופיה ומנהל עסקים. טוב, חשבה נטע מבולבלת, מוזר, אבל כל אחד בוחר מה שמתאים לו. מי אני שֶ.

לקראת יום ההולדת שלה החליטה לעשות מעשה והזמינה להם צימר בצפון. פיו חייך ואמר "אחלה". היא חיכתה עם תיק ארוז ומסודר ולב פרוץ ומבולגן. הוא לא ענה לטלפון או להודעות ורק בערב התקשר להתנצל. הוא לא יכול היה ליצור קשר כי היה בבית החולים כל היום עם אמו שנפלה ושברה את האגן. ״מה?״ התפלאה. ״אבל אמרת לי שאמא שלך מתה״. הוא שתק שנייה, חייך מעבר לקו והסביר בנחת שזו לא האמא הביולוגית שלו אלא הדודה שגידלה אותו, הוא קורא לה אמא.

שבוע לפני כן, במקרה, ראתה נטע בבית קפה את אורית דינר יושבת ומתקתקת על הלפטופ. אחרי מספר שניות של התלבטות היא ניגשה אליה, התנצלה על ההפרעה ובקשה כמה דקות מזמנה. היא סיפרה לה שהיא בקשר עם האקס שלה ושהיא לא מבינה את ההתנהגות שלו. ״מה את לא מבינה?״ ענתה לה אורית מופתעת וסימנה לה לשבת. ״מנשה שקרן פתולוגי, המשיכה. הוא מיתומן. ממציא סיפורי מעשיות על עצמו. נזק האיש הזה. נ־זק! תיזהרי. אל תגידי לי שנתת לו כסף.״ ״לא,״ ענתה נטע חיוורת. ״יש לך מזל,״ המשיכה. ״אם משהו יקרה אל תהססי להתקשר אליי,״ הושיטה לנטע כרטיס ביקור.

נטע התקשרה אליה וסיפרה לה מה קרה. אחרי שעתיים נכנסה למאזדה הכסופה שלה וישבה מכווצת עד כמה שיכלה כדי לא להסריח את הרכב. היה לאשתו לשעבר, עורכת הדין, לק אדום נוצץ על ציפורניים ארוכות שנחו על ההגה, סיגריה ביד השנייה וחיוך קטן, ממוסגר. היא הייתה מטופחת. אודם, מסקרה, שׂער דבש, הכול טיפ טופ. מתוקתקת. תיק תוק תיק תוק. נטע העריכה אותה מאוד על הטקט שלה, על כך שפניה לא מסגירות שום רתיעה, עווית פה או תימהון נחיריים מהסירחון הברוטלי שהתפרץ לה למרחב הפרטי. שום דבר. אף לא מילה. היא אמרה לה רק שתהיה רגועה ותשאיר לה את הדיבורים. נסעו לתחנה. נטע ישבה שם צפופה, הצמידה ידיים ורגליים עד כמה שיכלה שלא ינדוף מאיבריה הריח. ישב מולן שוטר שמן מבוגר ועייף שהרים והוריד את הגבות שלו לאורך כל הפגישה. נטע הייתה אסירת תודה גם לו שלא אמר לה, ״גיברת לא הייתה מזיקה לך מקלחת.״ הוא רק אמר לה שזאת המילה שלה מול שלו, של מנשה דינר. הבן אדם נכה, רוב הסיכויים שיהיה על כיסא גלגלים כל החיים. אורית אמרה שהמילה שלו לא שווה כלום, כי הוא שקרן פתולוגי ושיש לה הוכחות מכאן ועד להודעה חדשה. היא ליוותה את נטע מפה לשם במהלך החקירה והדהימה אותה בכך שכמו בפעם הראשונה אצלה ברכב, היא לא הסגירה ולו בניואנס את העובדה שמרשתה מסריחה. נוסף לזה, אורית לא הייתה מוכנה לקחת ממנה כסף ובזכותה יצאה נטע מהפרשה זכה ונקייה מכל פשע.

כדי לא להרעיל את הוריה בנוכחותה הרת הריח היא התחמקה מהביקור השבועי אצלם. בטלפון השתמשה בתירוצים המצוינים ששמעה ממנשה כדי לא לפגוע בהם, אבל אמה נעלבה ואביה נזף בה: ״מה את מבלבלת לנו את המוח? אמא בוכה כאן בגללך, מה קורה לך?״

נטע, נכלמת, חשה כמו אז, בכיתה ה' – זחל בגולם. היו שתי ילדות בכיתה שלה, עדי ודניאלה. עדי הייתה פרא אדם עם פרצוף חמוד, דרוך לצחוקים ואדיש ללימודים. לדניאלה היו עיניים כחולות ענקיות והיא הייתה ההפך הגמור מעדי: תלמידה טובה, איטית משהו ורכה, משיית משהו. נטע, שלמדה אז פסנתר (אצל אירנה הרוסייה שלא חייכה אף פעם), כינתה אותן בינה לבינה אלגרו ואדג'יו. הן היו דבוקות זו לזו וצחקו המון. בעיקר עליה, על נטע, כי הייתה בוקית, חננה, תלמידה מצטיינת, וכשהמורה הייתה אומרת "היום בוחן פתע" היה מתפלק לה כל פעם "יש!". רובי קדם, ילד נמוך ומנומש שישב בכיסא האחרון היה אומר "קקה יבש", כולם צחקו ואז נולד לה הכינוי "נטע פתע".

נטע עשתה את עצמה כאילו היא לא שומעת ולא רואה. כלפי חוץ לא זז רטט, ורק בפְנים – זחל בגולם. היא הייתה מביאה להוריה פעם אחר פעם מנחת ציונים מצטיינים כדי שישמחו ויתגאו בה ולא סיפרה להם דבר ממה שמתרחש בבית הספר, כי למה שתאכזב אותם? הרי היו כל כך מרוצים ממנה. היא הלכה לצופים, לא התמרדה בגיל ההתבגרות, בצבא עשתה חיל ועזבה את הבית רק כשהחלה לעבוד כמורה להתעמלות, כשהייתה בת עשרים ושתיים.

הבעיה הכי אקוטית הייתה העבודה. כבר התקשרה וביקשה חופשת מחלה. אבל אם מחלת הצחנה תמשיך היא תפוטר מהסטודיו. היא לא מצאה תשובות באינטרנט לבעיה שלה. מדי פעם, כשהיה עליה לצאת מהבית, ללכת למכולת או להוריד את הזבל, השתוממה לגלות שכמו אורית דינר ושאר האנשים שנאלצו לפגוש אותה סביב ה"תאונה", איש אינו מנכיח לה את הריח המטריד שבוקע ממנה. בהתחלה חלפה בה מחשבה שכולם נהיו תתרנים, אך היא ביטלה את המחשבה ההזויה, ואז, יום אחד, הבינה משהו אחר גדול ונפלא מכל מה שניתן להעלות על הדעת: שכנראה, באופן לא מוסבר, מוזר מאוד – יש קונספירציה בעדה. מיום ליום הוכיחה לעצמה שאכן זה כך, כי לא היה כל הסבר אחר. רשת של אנשים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, מתעלים על עצמם בתעצומות נפש רק בשבילה, בשביל נטע ירושלמי, כדי שלא תרגיש דחויה. זה הדהים אותה. הרי מדובר באקט שהוא מעבר לעדינות, טוב לב והתחשבות! היא חזרה לעבודה, העבירה שיעורים בנחת הפילאטית השגורה, וגם שם – שום תגובה. אז החליטה לבדוק את העניין לעומקו על בשרה, תרתי משמע. היא תצא בערב לבר, תדוג גבר ותשכב איתו. היא תהיה עירומה, חשופה, נראה את הגבר שלא יידחה ממנה. אבל ירון, הניצוד, דווקא התפעל מגופה, נישק, הסניף וליקק אותה בתאבון רב. אחרי המבחן הזה חשה נטע מנצחת עד לאולימפוס. היא חשה נשגבת, נעלה וחשובה. מה יש לדבר, היא מקבלת יחס־על, כמו אלוהית!

בהדרגה למדה לחיות עם הריח שלה. להתעלם ממנו. כמו לעטות שריון על ליבת כאב וכך להתנתק מרחשיו. היא חזרה לבקר את הוריה בשמחה, וערב אחד החליטה לחגוג, מה יש? הזמינה חברות, קנתה כיבוד ואלכוהול, גם נר ריחני, כולן אכלו, שתו ודברו עד רגע אחד שבו קרן (רופאת הילדים הנשואה למלח הארץ פלוס שלושה ילדים) רחרחה את האוויר ושאלה ״מה זה הריח הזה?״ נטע קפאה  עד שהשאר ענו: ״זה מהנר, ריח מדהים.״ נעמי כגן, חברה של נטע מהצבא, סיפרה שישבה בבר עם חברה איזה ערב ולידן ישב אחד על כיסא גלגלים, פנים נאות, גברי כזה, שחייך אליהן, פתח בשיחה, סיפר שהוא צלם, תהיה לו תערוכה, יש כמה גלריות שמעוניינות, הוא עוד לא בחר סופית איפה, וכשהן ששאלו אותו מה סיבת הנכות סיפר שנפצע כשקפץ מבניין בוער בדרום אמריקה עם ילדה בת שלוש על הידיים. היא ניצלה, לא קרה לה כלום תודה לאל, אבל הוא, נו טוב, יושב… אוי איזה גבר מקסים, נאנחה נעמי והגבות שלה רטטו.

ברגע הראשון נטע חשה כמו גרגור בבטן שעולה במהירות מוגברת לפניה. מפיה נפלט צחקוק. האורחות לא הבינו מה מצחיק בסיפור ההרואי של הנכה הגיבור, ״לא יפה נטע, מה קורה לך?״ והיא ניסתה לבלום את עצמה : ״סליחה… לא… לא קשור… פשוט… נזכרתי ב… ב… משהו נורא… נורא… מצחי…״, אבל הצחוק התפרץ ממנה כמו מטרייה צהובה ענקית שנפתחה בבת אחת.

״מה, מה?״ ניסו להבין החברות המבולבלות.

נטע, אחוזת שד הצחוק, כבר דומעת, ניסתה לדבר, לתרץ, וניסיונות העיוועים שלה, המלועלעים, הנואשים, ההברות המפוררות – הצחיקו את הנוכחות בחדר, וסופת צחוק השתחררה כמו להקת פרפרים, ומשק כנפיהם שטף כל כאב.

למחרת נטע קמה, הלכה לחדר האמבטיה לצחצח שיניים ולא הריחה כלום. היא חשה הקלה מהולה במעט אכזבה. ״הה,״ חשבה, ״חזרתי להיות אנושית.״

.

נולי עומר היא שחקנית, קומיקאית, מוזיקאית ואמנית. שיחקה בין השאר ב״סיפורי תל אביב״, ״חיי אהבה״ ו״מתיר עגונות״. ההצגה פרי עטה ״אבירות מתעלפות״ הועלתה בתיאטרון קרוב. כתבה כמה ספרי ילדים, את המילון הקומי ״הקפריזה והזוגוש״ (הקיבוץ המאוחד, 2009) ואת רומן הרשת ״יקירנט״ (עם יעל ישראל).

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מה עשיתם לעדן", סיפור מאת גליה ברס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן