הקרב שהתרחש בחצר תל חי, בי"א באדר תר"פ (1 במרץ 1920), בו נהרגו יוסף טרומפלדור ושבעה מחבריו נחקק בתודעה הציונית כאירוע מכונן, לא בשל מהלך הקרב ועובדותיו ההיסטוריות אלא בשל המשמעויות שיוחסו להן. תפקיד משמעותי בהבנייתו של המיתוס היה לשירי זמר, שחוברו בשנות העשרים והשלושים, שהעלו על נס את מורשתו של טרומפלדור ואת גודל אישיותו. אלא ששירי הזמר לא היו מקשה אחת – חלקם חוברו על רקע האתוס של תנועת העבודה, וחלקם על רקע האתוס של תנועת בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור). כל אחת מהתנועות ניסתה באמצעות השירים לגייס את מיתוס תל חי ואת דמותו של טרומפלדור, כגורם מעורר השראה, לפעולה פוליטית שמשקפת את ערכיה.

שירו של אברהם ברוידס, 'עלי גבעה', חובר בשנת 1935 ופורסם בגיליון החמישי של 'במעלה', ביטאונה של תנועת הנוער העובד. חלקו הראשון של השיר, המורכב מחמישה בתים (כל אחד בין שני טורים) מתאר שומר גלילי, שממקומו על הגבעה, מצליח בו-זמנית לשמור, להשגיח על הצאן ולחלֵל. באווירה פסטורלית ורוגעת, ללא כל סימן לפורענות עתידית, קורא השומר 'שלום', ומזמין את כולם להתקרב אליו. בדרכו ובפעולותיו, מייצג השומר את ערכיה של תנועת העבודה – הגנה עצמית יהודית, קשר לאדמה וקריאה לשלום. תמונת עולמו היא הגנתית ולא התקפית. הבית החמישי, משמש מעבר בין סיפורו של השומר המחלל לבין האגדות הגליליות שאותן בקש להפיץ: יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,/ יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל – החליל איננו רק מפיק צלילים, אלא גם משמש מוליך לסיפורי אגדות ולהפצת מיתוסים:

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק/ צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעֱתִיק.

בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת/ רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת

בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב/ מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.

הדמות המתוארת איננה מאופיינת בדרך ריאליסטית, אלא כדמות מיתית, קדמונית, שניחנה בעוצמות של כוח ותעוזה. הימצאותה בִּמערות ובנקרות צורים מעלָה אסוציאציות לקרבות שהתנהלו ביודפת הנצורה בתקופת המרד הגדול, בהנהגתו של יוסף בן מתתיהו. יודפת מסמלת ריבונות ישראלית שעמדה בסכנה, לנוכח הניסיונות האינטנסיביים של הרומאים להכניעה. המאבק העיקש להגנה על העיר, בנסיבות שלכתחילה היו בלתי אפשריות, הפך את יודפת סמל לגבורה יהודית ולהגנה עצמית. ברוידס יצר קשר ישיר ורציף בן סיפורו של יוסף בן מתתיהו, לסיפורו של יוסף טרומפלדור, באמצעות שיבוצם של מאפיינים קונקרטיים המייחדים את טרומפלדור, כמו ייחוס האמירה 'טוב למות בעד ארצנו' והיותו גדוע יד, כתוצאה מפציעתו במלחמת רוסיה-יפן ב-1905.

'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר/ בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,/ לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

האנלוגיה בין סיפורה ההיסטורי של יודפת, בהנהגת יוסף בן מתתיהו, לסיפור הגבורה של תל חי, בהנהגת יוסף טרומפלדור, דומָה לזו שיצר אורי צבי גרינברג בין טור מלכא לתל חי. במלאת שש שנים לנפילת תל חי, פרסם אצ"ג מאמר תחת הכותרת: 'טור מלכא: תל חי', ב'קונטרס' של 'אחדות העבודה', שראה אור בעריכתו של ברל כצנלסון. במאמר זה נתן פרשנות אקטואלית לחורבנה של טור מלכא באמצעות העתקת הסיפור ההיסטורי של נפילתה בידי הרומאים ושתילתו מחדש בסיפור הגבורה ההרואי של תל-חי. במאמר הוא מעלה על נס את מאבקם של לוחמי תל-חי לשחרור ולעצמאות ומציג אותם כגלגולם של לוחמי טור מלכא שמרדו ברומאים.

בשני המקרים נחרב המקום בקרב עקוב מדם. בשני המקרים הסתיימה המערכה בתבוסה קשה. אצ"ג איננו מתייחס לחורבנה של טור מלכא, ולעובדה שחורבנה סימן את תחילת נפילתה של ירושלים בידי רומי. באותה מידה, הוא איננו מתייחס כלל לכישלון הקרב שהתנהל בחצר תל חי ולתוצאותיו, אלא מתמקד ברוח הלחימה, בגאווה ובכבוד הלאומי שאפיינו את אנשי תל חי.

בשיר 'תל חי', שפורסם לראשונה ב'במעלה', במרץ 1936, ושלימים התאים לו לחן יהודה שרת, צייר דוד שמעוני את הקרב בתל חי כמימושו של חזון גבורת ישראל וכבשורת הגאולה, הנשזרת בסיפורי גבורת ישראל לדורותיהם:

כַּחֲזוֹן תּוֹחֶלֶת,

כִּבְשׂוֹרָה גּוֹאֶלֶת,

בִּנְגִינָה מַעְפֶּלֶת –

יוֹם תֵּל-חַי צַלְצֵל:

 כִּי לֹא פַּס עוֹד פֶּלֶא

גַּם בִּשְׁבִי וָכֶלֶא,

כִּי עוֹד עַז הַסֶּלַע

סֶלַע יִשְׂרָאֵל

זֶה הַיּוֹם יִזְכֹּר בְּרֶטֶט

עַם עוֹרֵג אֶל גְּאֻלָּה,

זֶה הַיּוֹם עֵדוּת לוֹהֶטֶת

כִּי כָּבוֹד עוֹד לֹא גָּלָה.

האתוס של תנועת העבודה קִשֵׁר בין קרב תל חי לבין הכבוד הלאומי, עבודת האדמה, ההגנה העצמית והרצון לשלום. לכך ניתן ביטוי מובהק בתפילת 'יזכור' שחיבר ברל כצנלסון לנופלי תל חי, שנדפסה בגיליון 'קונטרס', אחד עשר יום לאחר הקרב: "הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל". תפילה זו, אומצה בשינויים קלים על-ידי מערכת הביטחון וצה"ל, כתפלת יזכור לזכר הנופלים במערכות ישראל, וביססה את המיתוס של קרב תל חי כמופת של גבורה ומסירות נפש לכלל לוחמי מערכות ישראל. במלאת שנה לקרב תל חי כתב משה גליקסון [לימים עורך 'הארץ'] ב'הפועל הצעיר': "הנה עברה שנה אחת – ועל קִברות כפר גלעדי כבר צצים ציצי הפלאות של מיתוס לאומי, בעל השפעה רבה על הנוער היהודי בגולה. אנשי תל חי הולכים ונעשים מיתוס, מפני שמפעלם הולך ונעשה מציאות" ("יום הזכרון", הפועל הצעיר, 28 במרץ 1921). הראיה להתגשמות מפעלם, טען גליקסון, היא הקמת גדוד העבודה וההגנה על שמו של יוסף טרומפלדור.

עד מהרה הפכה חצר תל חי למרחב של פולחן. בשנת 1925, חמש שנים לאחר נפילתם בקרב, גמלה בלבו של הפסל אברהם מֶלְנִיקוב ההחלטה להקים מצבה על קברם. הסברה הרווחת היא כי הרעיון נהגה לראשונה ביוזמתו של הלורד אלפרד מונד. עדות אחרת עולה מארכיונו של המשורר אורי צבי גרינברג, שבשנות העשרים היה מיודד עם מֶלְנִיקוב, ועל פי עדותו הוא שהציע לו להנציח את גיבורי תל חי במצבה, בדמות אריה אדיר השולח את שאגתו לחלל. בשל העדר מימון נדחה ביצוע הרעיון במספר שנים, והאנדרטה הוצבה רק בשנת 1934. החזית הופנתה כלפי המזרח, והאריה – המסמל את מלכות יהודה, קִשר בין גבורת תל חי לגבורת הלוחמים הקדמונים בעם ישראל. שמותיהם של טרומפלדור וחבריו נחרטו על מצבת האריה השואג והעיר קריית שמונה נקראה לימים על שמם.

בכל י"א באדר, עלו לרגל חניכי תנועות הנוער, ובפרט חניכי 'הנוער העובד' אל האנדרטה. יום תל חי צוין כ'חג חילוני' המושתת על ערכים של עבודה, אומץ לב, אהבת הארץ והגנה עליה. חלק מהריטואליזציה של היום היה קאנון קבוע של טקסטים שהוקראו בו, בראש ובראשונה – תפילת 'יזכור' של ברל כצנלסון, ולצדה שירים שהולחנו ונפוצו ביישוב כולו, ביניהם 'בגליל' (עלי גבעה) שהזכרנו, שזכה עם הזמן לארבעה לחנים שונים, משל מנשה רבינא, שרה לוי, יואל וַלבֶּה, ונחום נרדי שהתאים לו לחן ערבי.

שיר נוסף שנכלל בקאנון הקבוע, היה 'בתל חי' שאת מילותיו כתב אבא חושי ללחן עממי אוקראיני. חושי, באותם הימים, אבא שנלר, היה מראשי 'השומר הצעיר' בעיר טוּרקא שבגליציה. באביב 1920 בוועידת 'השומר הצעיר' שנערכה בלבוב הקריא לראשונה את מילות השיר שחיבר בהשראת גבורתם של טרומפלדור וחבריו. מספר חודשים לאחר מכן, עלה לארץ, בראש קבוצת 'השומר הצעיר'.

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי,

טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.

בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל

דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת

רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,

לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם:

"לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי."

בְּכָל מָקוֹם

וּבְכָל רֶגַע

תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי

בְּעַד מוֹלַדְתִּי.

כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי

וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי

עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן."

ברוח האתוס של תנועת העבודה הדגיש גם שירו של אבא חושי את רוח הגבורה, הגאווה והכבוד הלאומי שאפיינו את אנשי תל חי. ההגנה על המקום מצטיירת כתמצית הווייתו של הכבוד הלאומי, שעה שהיא נשזרת בעבודת האדמה ובמלאכת החרישה.

אם נעיין בקובץ שירי בית"ר, שראה אור בשנת 1939 בהוצאת המחלקה לתרבות ולתעמולה שעל יד נציבות בית"ר, נופתע לגלות כי שירו של אבא חושי נכלל בו, בשינויים מסוימים (עמ' 14). השיר מופיע ללא ציון שם מחברו. הוא נדפס בסמוך ל'שיר תל חי' שכתב ז'בוטינסקי, ובשל כך רבים סברו כי גם שיר זה חובר בידי ז'בוטינסקי. כותרתו של השיר שונתה מ'בתל חי' ל"יוסף תרומפלדור" באות "ת". צורת כתיבה זו, הייתה מקובלת בתנועת בית"ר, ששמה נקשר מחד לעיר ביתר, שהייתה סמל לגבורה יהודית בעת מרד בר כוכבא, ומאידך השם שסומן בראשי תיבות של המלים ברית יוסף תרומפלדור (ב"ת"). שינוי עקרוני נוסף בשירו של אבא חושי מופיע בטור הפותח, במקום: "בגליל, בתל חי, טרומפלדור נפל" נכתב: "בתל חי, בגליל, תרומפלדור נלחם". גם כאן, מופיע תרומפלדור ב'ת'.

הקשרים בין זאב ז'בוטינסקי ליוסף טרומפלדור נטוו כבר בשנת 1915 עם הקמתו של 'גדוד מגני הפרידות', כיחידה יהודית לוחמת בצבא הבריטי, וגם בשנים שלאחר מכן שמרו השניים על קשרים אישיים. כשהתכנס הוועד הזמני של יהודי א"י ב-22 בפברואר 1920, לדון בשאלה אם צריך להגן בכל מחיר על נקודות מרוחקות כמו תל חי, טען ז'בוטינסקי בניגוד למנהיגי תנועות הפועלים, כי יש לסגת באופן זמני מישובי אצבע הגליל, כיוון שבמצב הקיים אין אפשרות להגן עליהם. דעתו לא התקבלה, ואף נטען כלפיו כי הוא חותר תחת האתוס הלאומי, שמחייב שלא להפקיר אף ישוב. ז'בוטינסקי לא השיב לתוקפיו בפומבי. עם היוודע הידיעות על שהתרחש בתל חי, הבליג ולא ביטא את זעמו ואת ביקורתו. הוא ספד לטרומפלדור, מעל דפי 'הארץ' ונאם בעצרת המונים שנערכה בחצר בית העם. רק במכתב פרטי, שכתב עשר שנים לאחר מכן, כתב: "דעתי היא שהרוצחים האמיתיים של טרומפלדור וחבריו היו אותם אנשים בלתי אחראיים שדחו את הצעתי ולא עשו דבר".

מתעוררת כמובן השאלה, במה שונה עיצובו של מיתוס גבורת תל חי בקורפוס שירי בית"ר מעיצובו בשירים שייצגו את האתוס הערכי והרוחני של תנועת העבודה? ההקשר ונסיבות הכתיבה הכתיבו את פעולתו הפוליטית של הטקסט השירי. את 'שיר אסירי עכו', כתבו ז'בוטינסקי וחבריו, מספר שבועות לאחר אירוע תל חי, שעה שישבו במאסר בכלא עכו. ביום הראשון של חול המועד פסח תר"ף, פרצו מאורעות דמים בירושלים, בהנהגתו של חג' אמין אל-חוסיני, שמונה יהודים נהרגו ולמעלה מ-200 נפצעו. 19 צעירים יהודיים שביקשו להגן על המותקפים נאסרו באותו יום. ז'בוטינסקי התייצב במשטרת ירושלים והודיע כי הוא המפקד האחראי עליהם. עוד באותו ערב נאסר ונידון ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך. כאמור בעת שִבתו בכלא כתב יחד עם חבריו למאסר את 'שיר אסירי עכו', שהולחן על ידי יוסף מילֶט, מראשוני המורים למוסיקה בתקופת היישוב.

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּך טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

במוקד השיר מצוי הדם העברי הנספג באדמה, מוטיב המקשר בין מקומות, תקופות ודורות. על רקע הקביעה המאפיינת את רצף ההיסטוריה היהודית, כי "אין אף שעל אדמתנו לא כופר בדם" מייחד ז'בוטינסקי את סיפור תל חי וקובע, "לא נשפך טהור מדם חורשי תל חי". ז'בוטינסקי לא אפיין את טרומפלדור וחבריו כלוחמים או כגיבורים אלא כ'חורשי תל חי' – קביעה שהודגשה באמצעות ההכפלה של הטור השירי. ז'בוטינסקי איננו מתכחש לשיוכם לאתוס של תנועת העבודה, אבל באותה עת ממקם אותם בהקשר התקפי, המדגיש את יסוד הדם כמפתח לזיקה אל הארץ. הוא מדגיש את היות תל חי מקור השראה לו ולחבריו בכלא (אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ/ אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן), כמו גם את השאיפה להרחיב את גבולות הארץ עד לכתר החרמון.

בשיר אחר, "חיילים אלמונים" שהפך להמנון האצ"ל, הציג אברהם (יאיר) שטרן, את הדם הנשפך בארץ ישראל כמפתח לעצמאות: "לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים/ כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ./

רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חֹרִין;/ חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ". הרצון להיות 'בן חורין' מתקיים הלכה למעשה במימוש הקריאה המיוחסת לטרומפלדור: 'טוב למות בעד ארצנו'. כלומר, החרות האמיתית היא היכולת למסור מתוך בחירה חופשית את הנפש על כיבוש הארץ.

קישור נוסף בין אתוס התקפי, מוטיב הדם הנשפך המאפשר את המשך החיים, גבורה, עבריות ותל חי – בא לידי ביטוי ב'שיר מעפילי בית"ר' שנכתב בשנת 1937 על ידי משה גלילי לעידוד העלייה הבלתי לגאלית, מטעם תנועת בית"ר. השיר מדרבן את העולים ליטוש את הגולה ולהסתכן בעלייתם לארץ, ולהיות חלק מדור חדש של חיילים וגיבורים, השואפים להידמות ללוחמי תל חי:

קָדִימָה!

לָאָרֶץ!

לַמְרוֹת הַמִּכְשׁוֹלִים

עַל אַף הַמַּחְסוֹמִים

קָדִימָה, קָדִימָה בֵּיתָ"רִים

לִגְאֹל אֶת מוֹלֶדֶת הָעִבְרִים

לְהִתְנַעֵר מֵרֶפֶשׁ הַגּוֹלָה

לִקְרֹעַ כַּבְלֵי מַאֲסָרֵנוּ

אָז בְּדָמֵנוּ, בִּמְחִיר חַיֵּינוּ

יָקוּם בָּאָרֶץ דּוֹר חָדָשׁ

דּוֹר חַיָּלִים וְגִבּוֹרִים

דּוֹר שֶׁל הָדָר, דּוֹר שֶׁל עִבְרִים

תֵּל חַי!

לסיכום, בתודעה ההיסטורית, הקרב שהתרחש בתל חי לא נשפט על-פי אמות מידה עובדתיות אלא על-פי פרשנותן ועל פי המשמעויות שיוחסו להן. בבנייתו של המיתוס נדחקו לשוליים ההיבטים הבעייתיים, באשר להתנהלותו של טרומפלדור עצמו, לאופן ניהול הקרב ולטעויות שנעשו בו. לעומת זאת, הודגשו הגבורה, הנכונות להקרבה עצמית, העקשנות, השילוב בין העבודה לבין ההגנה –בהטמעתם של הערכים הללו היה לשירי הזמר היה תפקיד מכריע, ובולטת ההבחנה בין דרכי עיצובו בטקסטים המזוהים עם האתוס של תנועת העבודה, לבין אלה המזוהים עם בית"ר: מודוס הזיכרון שעיצבו אנשי תנועת העבודה זוהה עם גבורה אזרחית ולא עם גבורה צבאית. במרכזו עמדה ההתיישבות, עבודת האדמה וההגנה עליה. אין התייחסות אמוציונאלית לאויב המתקיף, שנגדו התנהל הקרב, מפני שהיה רצון להנציח את היות טרומפלדור וחבריו כ'אנשי עבודה ושלום', שלכתחילה לא רצו להלחם. לעומת זאת, בטקסטים שזוהו עם האידיאולוגיה של בית"ר, מודוס הזיכרון עוצב מתוך הנצחת המאבק, קיומו של יסוד הנקמה באויב, ומרכזיותו של יסוד הדם וההקרבה, כתנאי להמשך החיים.

לקריאה נוספת

תמר וולף-מונזון, שירה ופוליטיקה בין יישוב למדינה, אוניברסיטה משודרת, משרד הבטחון ומודן, 2019, עמ' 72-49.