וַתִּקרא | לחש מפל המים

"מעבר ליופייה של כתיבה כזאת ששומעת, שמקשיבה, היא נחוצה במיוחד בהקשר הישראלי שבו לסביבה ולטבע הוקצה מעמד שולי של אובייקט – שממה שיש להפריחה, תפאורה למעשיו של האדם, גן שעשועים או משאב צריכה." עדנה גורני קוראת בהַייבּוּן "מפל" מאת אלכס בן־ארי

גלי לוצקי, למען אהבה, גואש, עפרונות ואקריליק על עץ, דיפטיך, 60X44 ס"מ כ"א, 2020

.

לאיית את הכישוף, spell the spell: קריאה בהַייבּוּן "מפל" מתוך ספרו של אלכס בן־ארי, "גשם שיורד לאט יותר"

עדנה גורני

.

מפל

התנועה המתפרצת, השוצפת, סימן ההיכר של המפל, היא רק אחת מתנועותיו, הגלויה שבהן.

המבט נח על מקטע. בגבולותיו המים חוזרים שוב ושוב על אותה תנועה. בכל מקטע תנועה אחרת. חלקן סוערות – זינוקים, הינתזויות, התרסקויות על משטחי סלע או התערבלויות מקציפות סביב קצה זרד המבצבץ מתוך הזרימה. אחרות מיושבות יותר – משטחים של זרימה אופקית נמרצת או קירות מים דקים, שקופים למחצה, רועדים מרוב מהירות.

בשולי המפל, תנועה נוספת. מים קטנים פורשים מן הנתיב המרכזי וזורמים בקילוח אטי, פרברי, בערוצוני צד זעירים. מלווים את המפל לכל אורכו כמו אִמרה שקטה, מפכפכת. נקווים פה ושם לבריכות זעירות בשקערוריות סלע. מפֶּרֶץ יחיד של תנועה המפל נעשה לביבר של תנועות מחזוריות.

וישנם במפל גם מים נוספים, שאינם דומים לאף אחד מן הקודמים. הם נולדים בנקודות השיא שלו, כאשר הוא ניתך בעוצמה במדרגת סלע ומזנק חזרה מעלה. בשיא גובהו של הזינוק הזה, בגלל משב רוח פתאומי או התאבכותם של עקרונות פיסיקליים שאין לחשבם, טיפה או שתיים ניתקות מן הדבוקה ומתעופפות הצידה בקשת רחבה עד שהן נוחתות על אחד הסלעים הרחוקים, מעמיקות בהדרגה את צבעו. כל קשת כזו היא מפל של טיפה אחת, תמצית של תנועת המפל הגדולה, כמו רישום דיו מהיר בקצה מכחול דק.

העין מוסיפה לעקוב אחרי המפל הרחק למטה, שם הוא הולך ומתמתן עד שהוא שב ולובש את צורת הנחל ונעלם מאחורי עיקול ההר. גם מפלי הטיפה משנים את צורתם. נספגים אל תוך הסלע. מותירים אחריהם רק שריד מופשט בדמות כתם כהה, הד של הד, שעל קרירותו הלחה אני מניח כעת את ידי.

.

בְּצַד הַמַּפָּל

מַכְהִים אֶת הַסֶּלַע

מַיִם שֶׁלֹּא הִמְשִׁיכוּ

.

ההַייבּוּן "מפל" מתאר הסתכלות דקדקנית ומפורטת במים שנופלים מגובה. הנפילה מורכבת מתנועות רבות יותר מהגלוי לעין בהסתכלות ראשונית: "התנועה המתפרצת, השוצפת, סימן ההיכר של המפל, היא רק אחת מתנועותיו." ישנם גם מים שפורשים מן הנתיב המרכזי ו"מלווים את המפל לכל אורכו כמו אמרה שקטה, מפכפכת." ישנם מים שמזנקים למעלה לאחר שניתכו בסלע, או בשל ההתערבלות, ומוסטים הצידה בגלל משב רוח פתאומי, או בשל "התאבכותם של עקרונות פיסיקליים שאין לחשבם."

בקריאה שנייה ושלישית של הטקסט עלה על דעתי שהמהלכים של המים מתארים גם תהליכי חשיבה וכתיבה: תנועות סוערות, זינוקים, הינתזויות, התערבלויות מקציפות ואפילו התרסקות על משטחי סלע, אבל גם תנועות מיושבות יותר ותנועות לא צפויות ותנועות שאין לחשבן – שאי אפשר לחשב אותן וגם אי אפשר לחשוב עליהן ולתכנן אותן מראש.

המפל מורכב מטיפות וכך טיפה אחת נופלת היא "תמצית של תנועת המפל הגדולה, כמו רישום דיו מהיר בקצה מכחול דק." כמו הייקו. טיפה נספגת אל תוך הסלע, מותירה אחריה "רק שריד מופשט בדמות כתם כהה, הד של הד, שעל קרירותו הלחה אני מניח כעת את ידי." הדובר מניח את ידו על הכתם הכהה שהותירה הטיפה על הסלע. הכותב מניח את ידו על הנייר שבו נספגו הכתמים הכהים של האותיות, אותם סימנים מופשטים שמורים לנו, כלומר לשפתיים, ללשון, למיתרי הקול, כיצד להגות את המילים שמתארות את המפל. כתם המים על הסלע הוא הד של הד ואף המילים הן הד של הד של הד.

מפל של טיפות. כל טיפה היא מפל. מפל של מילים. כל מילה היא דיבור. הטקסט מדבר. גם המפל מדבר. אני הקוראת נעה, כמו טיפה במפל, בכל הכיוונים, למעלה, למטה, לצדדים. והתנועה הזאת שאין לחשב אותה מראש, הזכירה לי את דבריו של דייוויד אברם (David Abram), אקולוג ופילוסוף אמריקני. הוא מתאר שפה ככישוף ומזכיר שבאנגלית משמעות המילה spell היא כישוף וגם איות.

בתיאור המפל אלכס בן־ארי מאיית את הכישוף של המפל והופך אותו לכישוף של שפה. אך טמונה כאן סכנה, מזהיר אברם. כאשר שפה כתובה מבוססת על אותיות שכבר אינן קשורות לעולם, אלא מורות על הצליל שמופק על ידי הקול האנושי, הדיבור הופך להיות משהו שמזוהה עם המין האנושי בלבד, ואילו המרחב שהוא יותר מהאנושי הופך מרעיש או רוחש, מרשרש, מזמזם או צורח – אבל לא מדבר. אילם.

הטקסט של בן־ארי מחזיר למפל את קולו הדיבורי. במילים אחרות, זה לא רק שמפל מים דומה למפל של מילים אלא גם להפך: מפל מילים דומה למפל מים שדומה – אני אוספת תמונות נוספות מהספר – למעוף ציפורים, לחספוס וחסינות סלע, לתנועת ענן או נדנדה, לאוושת עץ אורן, עלה מתהפך, לרטט גופם של תיקן, של נמלה, של דבור (מדבר?) שנובר בפרח, של גור חתולים משחק, צפרדעים, תנועת עיניה של יונה. כולם מדברים. מי שומע?

מעבר ליופייה של כתיבה כזאת ששומעת, שמקשיבה, היא נחוצה במיוחד בהקשר הישראלי שבו לסביבה ולטבע הוקצה מעמד שולי של אובייקט – שממה שיש להפריחה, תפאורה למעשיו של האדם, גן שעשועים או משאב צריכה. בספר רשימות על מקום (עם עובד, 2000) מתאר אריאל הירשפלד במסה "הגן" את פרדס־חנה, המושבה שבה נולד. במושבה הזאת הפריחו את השממה – עיבדו את השדות, נטעו עצי פרי ושתלו גינות נוי. אבל בחצר אחת, חצר שוואגר, נותרה שממה כי בני המשפחה, יוצאי גרמניה, "לא רצו לפגוע בשדה שהיה במקום לפני בוא המתיישבים הראשונים." החצר  הזאת הייתה צהובה־אפורה בימי הקיץ אבל מוצפת בחורף בגלי פריחה, "מפל פלורה" של סביונים, ציפורני חתול, כלניות ואזוביון, וגולת הכותרת – צבעונים, פרחי בר שנעלמו משדות המושבה ומדרכיה. "היישוב חירש לאדמה שהוא יושב עליה. היא אינה נוכחת לגביו. היא אינה זולת." רק אותה חצר שוממה נותרה כ"אפרכסת לשמוע בעדה את המנגינה הזאת במלואה."

הקשבה למנגינה שונה מתוארת בטקסט אחר של הירשפלד, על כתיבתו של יהושע קנז, "המקשיב לתולעת העץ". בסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" ילד מאזין בלילה לתולעת העץ שמכרסמת ברהיטים. המנגינה של תולעת העץ, של פרחי השדה, של המפל, היא מנגינה שולית. התרבות כמעט שאינה שומעת אותה. ההקשבה הזאת, כך כותב הירשפלד, היא "ניתוק מכל אמות המידה של ערך ומשמעות – גורל המשפחה, ההורים, העם והמדינה, החשוב והשולי, הטוב והרע וכניסה אל תווך שכולו קשב לתנועות אחרות. לא זו בלבד שתולעת עץ היא דבר זעיר, נקלה ומזיק במושגי הבית והלשון, אלא שהיא מחוץ לכל דיאלוג עם התרבות." אם כך, מדוע ההקשבה הזאת חשובה? כיוון שהיא "שיעור בכוונון הקשב, בעידון המבט ובשינוי ובפתיחה של התודעה למציאויות שמעבר לנגלה הספרותי הראוי, השגור, המדיני, החשוב, המועיל, הסמלי. … המציאות הזאת אינה סוריאליסטית וגם לא חלומית, היא קרובה ושייכת, אלא שהיא מעבר לסף הנראות. המובן מאליו מסתיר אותה."

יש בדבריו של הירשפלד לא רק ביקורת כלפי העבר אלא גם הזמנה לבדוק למה ולמי אנחנו חירשים ועיוורים כיום, ואיך אפשר לחדור את מסך המובן מאליו. אחת הדרכים היא ההקשבה של אלכס בן־ארי למפל. הוא מרים את שולי המסך ומציץ פנימה. ואני הקוראת יחד איתו, נשארת בסיום הקריאה עם קולם של המים הרבים.

.

_______________

הַייבּוּן הוא סוגה ספרותית יפנית המשלבת קטע פרוזה קצר ושיר הייקו.

.

ד"ר עדנה גורני, משוררת, סופרת ואקולוגית. עורכת מדור "שירת הסביבה" בכתב העת אקולוגיה וסביבה. ארבעה ספרים פרי עטה יצאו עד כה לאור: "בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל" (עיון; פרדס, 2011), "גרר ועילוי" (שירה; עולם חדש, 2014), "דיוקן זואולוגי: לקסיקון" (פרוזה פואטית קצרה ומסות; פרדס, 2020), זוכה פרס קרן גולדברג לשנת 2021 לפרוזה ביכורים, ו"דברים שמצאתי במחסן המשפחתי" (פרוזה; אחוזת בית ספרים, 2020). קובץ שיריה "אמא" זכה במקום השלישי בפרס שירת המדע ע"ש עופר לידר לשנת 2021.

.

אלכס בן־ארי, "גשם שיורד לאט יותר", ירח חסר, 2021.

.

.

 » במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: ז'יל אמויאל קורא בפואמה "אלג'זאיר" מאת אבנר להב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | נטע פתע

"הגיעו פרמדיקים, שאלו מה קרה, נטע גמגמה שהייתה לו כנראה נפילת סוכר, יש לו סוכרת, הוא מעד והתגלגל במדרגות." סיפור קצר מאת נולי עומר

ברכה גיא, תרועת ניצחון, טכניקה מעורבת, 30X30 ס"מ, 2017 (צילום: רן ארדה)

.

נטע פתע

נולי עומר

.

היא התנהלה כמו רובוט על ספידים. לקחה את שני הספרים שלו, התחתונים, החולצות, כלי הרחצה ואת הבונבוניירה שהביא פעם כשהוזמן לארוחת ערב (מה פתאום בונבוניירה?), תחבה הכול לשקית וחיכתה. כששמעה דפיקה פתחה את הדלת. הוא הביט בה במבט מזוגג, היא דחפה לו את השקית ליד וכשהסתובב נתנה לו צ'פחה על הגב. זה לא היה מתוכנן והיא לא ידעה שיצא ממנה כוח כזה. הוא נפל, התגלגל במדרגות, צעק, נאנק ואז נהיה שקט.

הבטן התהפכה לה. הרגתי אותו? לא, בטח רק התעלף. מנשה! סליחה, לא התכוונתי, אבל הוא היה ללא הכרה. מים. מים! ולהתקשר לאמבולנס. הגיעו פרמדיקים, שאלו מה קרה, נטע גמגמה שהייתה לו כנראה נפילת סוכר, יש לו סוכרת, הוא מעד והתגלגל במדרגות. היא לא הצטרפה לנסיעה המהבהבת לבית החולים. לא, נכנסה להתקלח למרות שהתקלחה שעה לפני זה.

בבוקר קיבלה טלפון: ״נטע ירושלמי?״

״מדברת,״ ענתה ברעד.

״מדברים כאן מאיכילוב, רוצים לדבר איתך מהמשטרה. אני מעבירה אותך.״

 ״שלום, את מכירה אחד מנשה דינר?״

״כן.״

״הוא טוען שדחפת אותו במדרגות.״

הקלה ופחד הזדקרו בה. הוא ער. ״מה???״ ענתה נרעשת, ״לא דחפתי… הוא איבד שיווי משקל… הייתה לו נפילת סוכר! יש לו סוכרת…״

״נשברו לו חוליות בעמוד השדרה. זה לא נראה טוב, תגיעי היום למשטרה לתת עדות, מציע לך לבוא עם עורך דין.״

נטע הרימה את הזרוע שלה, הריחה את בית השחי ונחרדה. זה לא היה סירחון של זיעה או של גוף לא נקי. לא, ריח חומצתי ודמוני בקע ממנה והבעית אותה, כמו בסרט "תמונתו של דוריאן גריי" שצפתה בו עם הוריה כשהייתה ילדה. איך צרחה ברגע שהתמונה נחשפה (הוריה צחקו?). אבל נטע, שלא כמו דוריאן, שהבהיק ביופיו החיצוני, מעולם לא הייתה יפיפייה עוצרת נשימה ומפעימה לבבות. לא, היא נחמדה, סימפטית, אפשר תמיד לסמוך עליה והיא מורה מוערכת לפילאטיס. זהו. היא טסה למקלחת, קרצפה את עצמה, שטפה, התנגבה ומרחה על עצמה קרם גוף בריח לימון. אבל הריח הרע המשיך לבקוע מתאי גופה כמו מיליוני ראשי מפלצת קטנים הפורחים מצחקקים וצורחים בין עצי לימון בפרדס.

היא חיטטה בכרטיסי ביקור במגירה ונתקלה ב"אורית דינר, עורכת דין, מגשרת ובוררת." אשתו לשעבר, שהתאמנה אצלה פעם.

לפני ארבעה חודשים נטע רצתה לעשות שיפוץ קטן במטבח. היא חיפשה שיפוצניק אמין, והוא, מבין אלה שפגשה כדי לקבל הצעת מחיר, עשה את הרושם הטוב ביותר וגם, טוב, הוא נראה טוב. היא לא העלתה על דעתה לפלרטט איתו, אבל מצאה את עצמה עושה את זה, ואמרה לעצמה שהיא כמו עקרת בית בסרט פורנו שאוטוטו תעשה סקס עם השרברב. אבל אחרי רועי שמת (לאחר עשר שנים שבהן עשה לה את המוות) וכל השנים שבאו לאחר מכן, של מפגשי סרק, ואחרי הדובדבן שבקצפת החמוצה – נמרוד, שריסק את ליבה ברעידת אדמה שהרסה את כל חדריו – היא הייתה תלושה מרעב.

מנשה סיפר שלמד אדריכלות בפריז אבל בחר שלא לעסוק בזה, שהוא מעדיף לעבוד עם הידיים בשיפוצים, ובזמן ששהה בפריז, סיפר בעליזות, בחופשות מהלימודים, למרות הסוכרת (תראי מה זה כוח רצון) הוא נדד עם קרקס בכל צרפת. הליכה על חבל, סלטות מהמקפצה, מה לא. אלזה, מי שהייתה הפרטנרית שלו נפלה פעם אבל הוא תפס אותה בשנייה האחרונה. הוא שלף מהארנק תמונה והראה לה צילום של שוודית יפיפייה. היא הייתה לסבית, אלזה, הוא המשיך, אבל אחרי המקרה הם נהיו זוג. הם הוזמנו למסיבות וארוחות ערב בטירות וארמונות, כל שועי עולם היו שם, שחקנים, זמרים, אמנים, דוגמניות ופוליטיקאים. זו הייתה תקופה קסומה, עד שאלזה תפסה אותו על חם עם ביונסה כשהתארחו בשאטו בליון… פדיחה. סיכם בצחקוק שובה לב.

נטע התפעלה והתפעמה. איזה טיפוס מרהיב, גדול מהחיים! היא בת מזל מאין כמוה שאחד כמוהו, שראה עולם בכל צבעיו המרהיבים, חושק בה, בנטע ירושלמי מגבעתיים.

הוא שיפץ את חדרי ליבה במקצועיות וייצב אותו למקום בטוח ונעים. היה רק עניין אחד, קטן, שהטריד כמו זבוב: המבט שלו. כשהייתה מספרת לו משהו, כללי או אישי, היה מקשיב בנחת, מהנהן, אבל משהו בהבעה היה חלול ומזוגג.

אחרי חודשיים הלך הרוח המקצועי שלו התרופף: הפסיק להחמיא לה, לא אחת הבריז ולאחר מכן ניסח התנצלויות מפוארות שפורטו באירועים לא צפויים שקרו, וגם, התחמק מלתכנן או לקבוע משהו עתידי גם אם קרוב. ערב אחד שאלה אותו למה ויתר על עיסוק נאור ויצירתי כמו אדריכלות, הרי עשה תואר בחו"ל, למה בחר בשיפוצים. העיניים המזוגגות בהו בה וקול סמכותי ענה שלא רק באדריכלות יש לו תואר אלא גם בפילוסופיה ומנהל עסקים. טוב, חשבה נטע מבולבלת, מוזר, אבל כל אחד בוחר מה שמתאים לו. מי אני שֶ.

לקראת יום ההולדת שלה החליטה לעשות מעשה והזמינה להם צימר בצפון. פיו חייך ואמר "אחלה". היא חיכתה עם תיק ארוז ומסודר ולב פרוץ ומבולגן. הוא לא ענה לטלפון או להודעות ורק בערב התקשר להתנצל. הוא לא יכול היה ליצור קשר כי היה בבית החולים כל היום עם אמו שנפלה ושברה את האגן. ״מה?״ התפלאה. ״אבל אמרת לי שאמא שלך מתה״. הוא שתק שנייה, חייך מעבר לקו והסביר בנחת שזו לא האמא הביולוגית שלו אלא הדודה שגידלה אותו, הוא קורא לה אמא.

שבוע לפני כן, במקרה, ראתה נטע בבית קפה את אורית דינר יושבת ומתקתקת על הלפטופ. אחרי מספר שניות של התלבטות היא ניגשה אליה, התנצלה על ההפרעה ובקשה כמה דקות מזמנה. היא סיפרה לה שהיא בקשר עם האקס שלה ושהיא לא מבינה את ההתנהגות שלו. ״מה את לא מבינה?״ ענתה לה אורית מופתעת וסימנה לה לשבת. ״מנשה שקרן פתולוגי, המשיכה. הוא מיתומן. ממציא סיפורי מעשיות על עצמו. נזק האיש הזה. נ־זק! תיזהרי. אל תגידי לי שנתת לו כסף.״ ״לא,״ ענתה נטע חיוורת. ״יש לך מזל,״ המשיכה. ״אם משהו יקרה אל תהססי להתקשר אליי,״ הושיטה לנטע כרטיס ביקור.

נטע התקשרה אליה וסיפרה לה מה קרה. אחרי שעתיים נכנסה למאזדה הכסופה שלה וישבה מכווצת עד כמה שיכלה כדי לא להסריח את הרכב. היה לאשתו לשעבר, עורכת הדין, לק אדום נוצץ על ציפורניים ארוכות שנחו על ההגה, סיגריה ביד השנייה וחיוך קטן, ממוסגר. היא הייתה מטופחת. אודם, מסקרה, שׂער דבש, הכול טיפ טופ. מתוקתקת. תיק תוק תיק תוק. נטע העריכה אותה מאוד על הטקט שלה, על כך שפניה לא מסגירות שום רתיעה, עווית פה או תימהון נחיריים מהסירחון הברוטלי שהתפרץ לה למרחב הפרטי. שום דבר. אף לא מילה. היא אמרה לה רק שתהיה רגועה ותשאיר לה את הדיבורים. נסעו לתחנה. נטע ישבה שם צפופה, הצמידה ידיים ורגליים עד כמה שיכלה שלא ינדוף מאיבריה הריח. ישב מולן שוטר שמן מבוגר ועייף שהרים והוריד את הגבות שלו לאורך כל הפגישה. נטע הייתה אסירת תודה גם לו שלא אמר לה, ״גיברת לא הייתה מזיקה לך מקלחת.״ הוא רק אמר לה שזאת המילה שלה מול שלו, של מנשה דינר. הבן אדם נכה, רוב הסיכויים שיהיה על כיסא גלגלים כל החיים. אורית אמרה שהמילה שלו לא שווה כלום, כי הוא שקרן פתולוגי ושיש לה הוכחות מכאן ועד להודעה חדשה. היא ליוותה את נטע מפה לשם במהלך החקירה והדהימה אותה בכך שכמו בפעם הראשונה אצלה ברכב, היא לא הסגירה ולו בניואנס את העובדה שמרשתה מסריחה. נוסף לזה, אורית לא הייתה מוכנה לקחת ממנה כסף ובזכותה יצאה נטע מהפרשה זכה ונקייה מכל פשע.

כדי לא להרעיל את הוריה בנוכחותה הרת הריח היא התחמקה מהביקור השבועי אצלם. בטלפון השתמשה בתירוצים המצוינים ששמעה ממנשה כדי לא לפגוע בהם, אבל אמה נעלבה ואביה נזף בה: ״מה את מבלבלת לנו את המוח? אמא בוכה כאן בגללך, מה קורה לך?״

נטע, נכלמת, חשה כמו אז, בכיתה ה' – זחל בגולם. היו שתי ילדות בכיתה שלה, עדי ודניאלה. עדי הייתה פרא אדם עם פרצוף חמוד, דרוך לצחוקים ואדיש ללימודים. לדניאלה היו עיניים כחולות ענקיות והיא הייתה ההפך הגמור מעדי: תלמידה טובה, איטית משהו ורכה, משיית משהו. נטע, שלמדה אז פסנתר (אצל אירנה הרוסייה שלא חייכה אף פעם), כינתה אותן בינה לבינה אלגרו ואדג'יו. הן היו דבוקות זו לזו וצחקו המון. בעיקר עליה, על נטע, כי הייתה בוקית, חננה, תלמידה מצטיינת, וכשהמורה הייתה אומרת "היום בוחן פתע" היה מתפלק לה כל פעם "יש!". רובי קדם, ילד נמוך ומנומש שישב בכיסא האחרון היה אומר "קקה יבש", כולם צחקו ואז נולד לה הכינוי "נטע פתע".

נטע עשתה את עצמה כאילו היא לא שומעת ולא רואה. כלפי חוץ לא זז רטט, ורק בפְנים – זחל בגולם. היא הייתה מביאה להוריה פעם אחר פעם מנחת ציונים מצטיינים כדי שישמחו ויתגאו בה ולא סיפרה להם דבר ממה שמתרחש בבית הספר, כי למה שתאכזב אותם? הרי היו כל כך מרוצים ממנה. היא הלכה לצופים, לא התמרדה בגיל ההתבגרות, בצבא עשתה חיל ועזבה את הבית רק כשהחלה לעבוד כמורה להתעמלות, כשהייתה בת עשרים ושתיים.

הבעיה הכי אקוטית הייתה העבודה. כבר התקשרה וביקשה חופשת מחלה. אבל אם מחלת הצחנה תמשיך היא תפוטר מהסטודיו. היא לא מצאה תשובות באינטרנט לבעיה שלה. מדי פעם, כשהיה עליה לצאת מהבית, ללכת למכולת או להוריד את הזבל, השתוממה לגלות שכמו אורית דינר ושאר האנשים שנאלצו לפגוש אותה סביב ה"תאונה", איש אינו מנכיח לה את הריח המטריד שבוקע ממנה. בהתחלה חלפה בה מחשבה שכולם נהיו תתרנים, אך היא ביטלה את המחשבה ההזויה, ואז, יום אחד, הבינה משהו אחר גדול ונפלא מכל מה שניתן להעלות על הדעת: שכנראה, באופן לא מוסבר, מוזר מאוד – יש קונספירציה בעדה. מיום ליום הוכיחה לעצמה שאכן זה כך, כי לא היה כל הסבר אחר. רשת של אנשים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, מתעלים על עצמם בתעצומות נפש רק בשבילה, בשביל נטע ירושלמי, כדי שלא תרגיש דחויה. זה הדהים אותה. הרי מדובר באקט שהוא מעבר לעדינות, טוב לב והתחשבות! היא חזרה לעבודה, העבירה שיעורים בנחת הפילאטית השגורה, וגם שם – שום תגובה. אז החליטה לבדוק את העניין לעומקו על בשרה, תרתי משמע. היא תצא בערב לבר, תדוג גבר ותשכב איתו. היא תהיה עירומה, חשופה, נראה את הגבר שלא יידחה ממנה. אבל ירון, הניצוד, דווקא התפעל מגופה, נישק, הסניף וליקק אותה בתאבון רב. אחרי המבחן הזה חשה נטע מנצחת עד לאולימפוס. היא חשה נשגבת, נעלה וחשובה. מה יש לדבר, היא מקבלת יחס־על, כמו אלוהית!

בהדרגה למדה לחיות עם הריח שלה. להתעלם ממנו. כמו לעטות שריון על ליבת כאב וכך להתנתק מרחשיו. היא חזרה לבקר את הוריה בשמחה, וערב אחד החליטה לחגוג, מה יש? הזמינה חברות, קנתה כיבוד ואלכוהול, גם נר ריחני, כולן אכלו, שתו ודברו עד רגע אחד שבו קרן (רופאת הילדים הנשואה למלח הארץ פלוס שלושה ילדים) רחרחה את האוויר ושאלה ״מה זה הריח הזה?״ נטע קפאה  עד שהשאר ענו: ״זה מהנר, ריח מדהים.״ נעמי כגן, חברה של נטע מהצבא, סיפרה שישבה בבר עם חברה איזה ערב ולידן ישב אחד על כיסא גלגלים, פנים נאות, גברי כזה, שחייך אליהן, פתח בשיחה, סיפר שהוא צלם, תהיה לו תערוכה, יש כמה גלריות שמעוניינות, הוא עוד לא בחר סופית איפה, וכשהן ששאלו אותו מה סיבת הנכות סיפר שנפצע כשקפץ מבניין בוער בדרום אמריקה עם ילדה בת שלוש על הידיים. היא ניצלה, לא קרה לה כלום תודה לאל, אבל הוא, נו טוב, יושב… אוי איזה גבר מקסים, נאנחה נעמי והגבות שלה רטטו.

ברגע הראשון נטע חשה כמו גרגור בבטן שעולה במהירות מוגברת לפניה. מפיה נפלט צחקוק. האורחות לא הבינו מה מצחיק בסיפור ההרואי של הנכה הגיבור, ״לא יפה נטע, מה קורה לך?״ והיא ניסתה לבלום את עצמה : ״סליחה… לא… לא קשור… פשוט… נזכרתי ב… ב… משהו נורא… נורא… מצחי…״, אבל הצחוק התפרץ ממנה כמו מטרייה צהובה ענקית שנפתחה בבת אחת.

״מה, מה?״ ניסו להבין החברות המבולבלות.

נטע, אחוזת שד הצחוק, כבר דומעת, ניסתה לדבר, לתרץ, וניסיונות העיוועים שלה, המלועלעים, הנואשים, ההברות המפוררות – הצחיקו את הנוכחות בחדר, וסופת צחוק השתחררה כמו להקת פרפרים, ומשק כנפיהם שטף כל כאב.

למחרת נטע קמה, הלכה לחדר האמבטיה לצחצח שיניים ולא הריחה כלום. היא חשה הקלה מהולה במעט אכזבה. ״הה,״ חשבה, ״חזרתי להיות אנושית.״

.

נולי עומר היא שחקנית, קומיקאית, מוזיקאית ואמנית. שיחקה בין השאר ב״סיפורי תל אביב״, ״חיי אהבה״ ו״מתיר עגונות״. ההצגה פרי עטה ״אבירות מתעלפות״ הועלתה בתיאטרון קרוב. כתבה כמה ספרי ילדים, את המילון הקומי ״הקפריזה והזוגוש״ (הקיבוץ המאוחד, 2009) ואת רומן הרשת ״יקירנט״ (עם יעל ישראל).

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מה עשיתם לעדן", סיפור מאת גליה ברס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2022 | המשורר שקרא גם אותי

"גינזברג כמו נשא את סבלו של הזולת. כמו ישוע, כמו סוקרטס, כמו הבודהה. מעת שהתייצבו האנשים האלה והכריזו את נוכחותם המתריסה ואדירת החסד, לא נותרה לָעולם ברירה: הוא היה אנוס להאזין להם ולפתוח את ליבו." פרק מתוך "שרב ראשון" מאת דורי מנור

אלן גינזברג, 1979 (צילום: Hans van Dijk / Anefo)

.

פרק מתוך "שרב ראשון: כרוניקה של התבגרות" / דורי מנור

.

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לניו יורק, בגיל 22, היה לגשת לחנות ספרים ולרכוש את ספר כל שיריו של אלן גינזברג. את יצירתו של משורר הביט הניו-יורקי הגדול הכיר לי חברִי ערן בשיטוטינו הליליים לאורך חוף תל אביב כשהיינו בני 18. היינו פוסעים יחד מחוף שרתון-מציצים בצפון ועד יפו, לאזור הנמל הישן שעדיין לא שופץ, ומשם בחזרה צפונה לאורך הטיילת. לפעמים, בשעות הלילה המאוחרות, היינו מטפסים במדרגות לגן העצמאות ומתיישבים על אנדרטת הטייסים המשקיפה אל הים. שנינו עדיין היינו בארון, גם זה כלפי זה. את בחירת המקום תירצנו בנוף היפה ובבריזה. ערן היה מצטט קטעים שלמים מ"קדיש" בתרגום העברי, ואני אמנם נדבקתי בדבקותו, אבל לא הצלחתי להתאהב במשורר המוזר הזה: יצירתו נראתה לי עמוסה ומרבת להג מדי, והמבנה שלה נדמה לי אקראי ורופף מדי.

ובכל זאת חשבתי שאם אני כבר בניו יורק, כדאי לי לקרוא גינזברג: מתוך אינטואיציה הרגשתי שהמשורר הזה – יהודי (כמוני), הומו (כמוני), בן לאם שמוצא משפחתה מהעיר ויטֶבְּסְק (כמוני), דור שני למהגרים (כמוני) – יוכל להורות לי את הדרך. צדקתי.

נטלתי איתי לחדר המלון את הספר ועד מהרה התמסרתי לקריאה. קראתי ונרעשתי. שורה אחר שורה ושיר אחר שיר נחשפה לעיניי עוצמתו הנועזת של המשורר, עוצמה דתית ממש, רחבוּת נפשית וסגנונית שלא נתקלתי בכמותה מאז הקריאה בספרי הנביאים מהתנ"ך. "קדיש" ו-Howl נדמו לי לא כשירים בלבד, אלא כפרקי נבואה ממש. במקום טורי-שיר היו בהם פסוקים ארוכים-ארוכים, ובמקום משקל קבוע קלאסי או חרוז חופשי, היה בהם משהו אחר לגמרי: סינקופות רתמיות שהזכירו לי ג'ז, פעמות שתדירותן המוזיקלית המשתנה נובעת מכוחו הפנימי של הווידוי, מבעירתה ההכרחית של הנבואה. דרך שיריו, אלן גינזברג כמו נשא את סבלו של הזולת. כמו ישוע, כמו סוקרטס, כמו הבודהה. מעת שהתייצבו האנשים האלה והכריזו את נוכחותם המתריסה ואדירת החסד, לא נותרה לָעולם ברירה: הוא היה אנוס להאזין להם ולפתוח את ליבו.

חירוף הנפש של המשורר הזה הסתער עליי מבין הסינקופות הפועמות של שיריו. הוא פקח את עיניי והִכלים אותי: שיר אחרי שיר נוכחתי לדעת עד כמה אני רחוק מהאומץ שאני מייחל לו, כמה חירוף נפש עליי עוד לאזור כדי שאוכל לשנות את עצמי ואת כתיבתי ולחולל תמורה בחיי. למקרא יצירותיו של גינזברג נזכרתי על כורחי בשורה שכתב המשורר הצרפתי בְּלֶז סַנְדְרָאר בשירו "פרוזה של הטרנס-סיבירית": "כבר הייתי אז משורר גרוע עד כדי כך, שלא ידעתי ללכת עד הסוף".

אחרי כמה שעות רצופות של קריאה הנחתי את הספר ליד המיטה. נכנסתי לאמבטיה. מרוב תשישות נרדמתי לקול זרימת המים. כשהתעוררתי גיליתי שחדר המלון הזעיר מוצף, ושהכרך עב הכרס של שירי גינזברג שוחה בתוך אגם. עד היום אני שומר אצלי את הספר האדום, הכרסתני, ספוג סימני מים.

רק מחשש סמליות יתר אמנע מלכתוב על הרגשת הייעוד שאחזה בי כשראיתי את הספר הרטוב. שאבתי את המים כמיטב יכולתי, סחטתי אותם בחזרה אל האמבטיה בסמרטוט רצפה ומיהרתי לצאת העירה. השעה הייתה תשע בערב. רגליי שבו ונשאו אותי אל חנות הספרים באיסט-וילג' שבה קניתי בצהרי אותו היום את ספרו של גינזברג. ידעתי שהיא פתוחה עד חצות. התהלכתי בין מדפי השירה בחנות, ובעודי שולף ספר אחרי ספר התגלה פתאום לעיניי חזיון תעתועים: מימיני ראיתי את דמותו של אלן גינזברג עצמו – איקונה על-זמנית של דור הביט, התגלמות בשר-ודם של רוח השירה, שלבשה מולי ממשות ממושקפת. גינזברג רכן שם אל אחד המדפים ועיין בשתיקה בספר.

לא דמיינתי: הוא היה שם, על משקפיו ועל זקנו. מובן שלא העזתי לגשת ולדבר איתו. עזבתי את החנות כל עוד נפשי בי, כמי שראה רוח רפאים קשישה. אחרי עצירה קצרה באחד המזנונים האוקראיניים באיסט-וילג' וגמיעה של בורשט אדמדם חזרתי לחדר המלון, נשכבתי על המיטה, ולפני שנרדמתי, הבנתי: היום השתנו חיי.

במרוצת השבועות הבאים כתבתי שירים כאחוז דיבוק. התנודדתי מבר לבר, מחדר חושך לחדר חושך, מתוודע אט-אט לסצנה ההומואית של ניו-יורק, ולא פחות מכך – לחדרי החושך של עצמי. בגריניץ' וילג' ראיתי בפעם הראשונה דגלי גאווה מתנופפים ברחובות ונכנסתי בפעם הראשונה לחנות ספרים להט"בית. משא כבד של הסתרה ירד ממני: בעיר הענקית הזאת לא חששתי שמישהו מוכר יראה אותי. אפילו מעצמי חששתי פחות. נכנסתי כאוות נפשי לחנויות סקס ולברים תת-קרקעיים, שוטטתי באזורי הקרוזינג של רציפי ההדסון ובסנטרל פארק, מצאתי פרטנרים לשעה או ללילה, וכתבתי וכתבתי וכתבתי.

בניו-יורק העזתי בראשונה, בזכות אלן גינזברג, לנקוב במילת ה-H, שעד אז לא הרהבתי עוז להגות לא בחיים ולא בשירה. בזכות גינזברג החלטתי שבשובי לישראל אצא מהארון. אספר לחברַי שאני הומו. אחדל לשקר לעצמי ולסובבים אותי.

מקץ שהות של כמה שבועות בעירו של גינזברג עליתי על טיסת אל על בדרך מזרחה. במטוס הרכבתי אוזניות והתחלתי להקשיב בווקמן לאחת מארבע הקַלטות של Holy Soul Jelly Roll, אוסף הקריאות הפומביות וביצועי השירה של גינזברג, שקניתי לקראת הטיסה. כשהתחיל המשורר לקרוא את "קדיש" אצרתי בקושי רב את דמעותיי. כשהגעתי לחלק שבו פונה גינזברג לאמו המתה ושואל אותה אם הוא שכח להזכיר משהו בשירו, נפרץ הסכר והדמעות התחילו לזלוג. וכשהגעתי לחלק הקרוי Hymnn, ובו החזרה העיקשת, ההיפנוטית, עלBlessed be He in Homosexuality  – ברוך הוא (ב-H גדולה!) בהומוסקסואליות – הפכו הדמעות לבכי של ממש.

ישבתי במושב הצר של המטוס הישראלי והאזנתי לקדיש הניו-יורקי הזה, היהודי עד אחרונת הברותיו – יהודי בעבורי יותר מכל מילה ישראלית-צברית ששמעתי אי-פעם. וכשהקשבתי אחר כך לשיר "אנא, אדון", שיר שהוא תיאור פורנוגרפי ופלסטי של סשן סדו-מזוכיסטי בין שני גברים, אך בה בעת גם שיר תפילה יהודי שכולו הכנעה בפני אדון עולם, התייפחתי בבכי תמרורים לא מרוסן ולא הצלחתי להירגע. דיילת אל על ניגשה אליי בבהלה ושאלה אותי אם קרה משהו. עניתי שהכל בסדר. עד הנחיתה בפאתי מזרח המשכתי להקשיב לגינזברג והתייפחתי מקצה האוקיינוס ועד קצהו. "עליך לשנות את חייך!" הורה רילקה לעצמו בשיר שכתב ב-1908 בפריז על הטורסו הארכאי של אפולו, פסל שאחרי שמתבוננים ביופיו הקטום אי אפשר להמשיך ולחיות כאילו דבר לא קרה. הטורסו הארכאי הפרטי שלי היה שירתו של גינזברג: אחרי הקריאה לא יכולתי להמשיך במסלול חיי כרגיל. צו קטגורי עתיק רדף אותי: הֱיה אמן, הֱיה איש אמת, שנה את חייך!  Du mußt dein Leben ändern.

כשנתיים אחר כך, כשכבר התגוררתי בפריז, שוב נתקלתי בגינזברג, אבל הפעם לא באקראי. אלן גינזברג התארח ביריד הספרים הפריזאי וערך שם קריאה פומבית של שיריו. הוא כבר לא היה במיטבו: זה היה ב-1996, כשנה לפני מותו. הוא היה גרום ומסורבל דיבור, וסימני המחלה ניכרו בו מאוד. רוב שיריו המאוחרים הרשימו אותי הרבה פחות מאשר קודמיהם משנות החמישים והשישים, אבל כאשר הוא שר בליווי גיטרה את Father Death Blues, שיר ההספד שלו לאביו, אחזה בי צמרמורת. בשירו הוא מתאר את עצמו טס מזרחה, אל הלווייתו של אביו, ושר לו בלוז של אבל מתוך בכי לא פוסק.

קריאת שירה בקול רם מפיהם של משוררים, יש בה משהו מתעתע. כששחקן (או קריין) קורא שירים הוא אמן מבצע: אם הוא עושה את מלאכתו בכישרון הוא נותן לשיר פרשנות משלו, מדגיש או מבליע מילים על פי הבנתו, מטעים הגאים מסוימים, מאיץ או מאט את קצב קריאתו, מתעלם מפסיחות ומדגיש את ההיגיון התחבירי והסמנטי של השיר, או להפך: מעמיק את הפסיחות ומכפיף את ההיגיון התחבירי והסמנטי להיגיון הרתמי של היצירה. הוא דומה בזה לזמר אינטליגנטי, שמהרהר במילות הפזמונים שהוא שר ומקפיד לצבוע אותן בצבע מובחן משלו.

לעומת זאת, כאשר משורר קורא שיר של עצמו בפומבי, מובן שאין הוא אמן מבצע בלבד. עם זאת, מול המיקרופון הוא גם אינו אמן יוצר בלבד, ולו משום שהשיר נכתב קודם לכן, ולא תוך כדי ביצועו. משורר שקורא שיר של עצמו בפומבי הוא בראש ובראשונה דמות, פרסונה שלמה המבקשת להתגשם בְּקול. לפעמים מגלמת הפרסונה הזאת את האופן שבו היה המשורר רוצה ששירתו תיתפס בעיני קוראיו, ולפעמים – במודע או שלא במודע – היא מבטאת את אישיותו יותר מאשר את מילות השיר המסוים.

קריאתו של ת"ס אליוט, למשל, אינה קרובה לליבי: הפרסונה הקוראת שלו מטעימה את הממד הרטורי והמושחז שביצירתו, ומכסה על העומק המטפיזי שלה במעטפת אירונית מדי, כמו מתנצלת, שאני משתדל לשכוח כשאני שב אחר כך וקורא את שירתו הנהדרת מן הדף. הקלטותיו המעטות של גיום אפולינר, שנעשו זמן קצר לפני מותו ב-1918, הנחילו לי אכזבה מסוג שונה: את הקלילות המלנכולית הנהדרת של "גשר מיראבו" או של "מארי" הוא מטביע בקריאתו בפתוס מהדהד ושמנוני. למזלי, לא הכרתי את ההקלטות הללו לפני שהתוודעתי לשיריו של אפולינר והתאהבתי בהם.

גם אצל דילן תומס, שרבים רואים בו רב-אמן של קריאת שירה, ניכר מאוד הניסיון לבטא פתוס. אלא שאצלו הנימה הזאת, המהולה במבטא וולשי כבד ובמשקעי אלכוהול, מתיישבת היטב עם אופי השירים עצמם: אין דין האהבה הפריזאית הנכזבת של אפולינר כדין המאבק המטפיזי המהדהד של Do not go gentle into that good night. הפרידה שהוא כותב עליה היא תמיד פרידה עולמית, והפתוס בקריאתו, כך אני תמיד מרגיש, הוא במקומו.

ויש מקרים אחרים לגמרי. קריאתה של סילביה פלאת, למשל, תמיד מעלה דמעות לעיניי בעדינותה המופלגת ובאיזה גרעין תהומי ונשי בקולה. היא נשמעת הרבה יותר בוגרת מעשרים ומשהו שנותיה בזמן ההקלטה, אבל יש בקולה גם משהו ילדי, שברירי עד כדי בהלה. הפרסונה הקוראת שלה דומה מאוד לאישיותה. בקריאתה היא מזכירה קצת את דליה רביקוביץ: אותו צירוף מפתיע של שבריריות ושל נחישות, אותו השילוב הייחודי של ילדותיות ושל בשלוּת. מדהים להיווכח כמה רב הדמיון בין האופן שבו קוראת רביקוביץ את סוף השיר "הבגד" ("הרי זאת אני הבוערת"), ובין סילביה פלאת הקוראת את סוף השיר Lady Lazarus (Out of the ash I rise with my red hair / And I eat men like air).

אלן גינזברג נותר בעינַיי קורא השירה הפומבי האידאלי. במיטבו כקורא, גינזברג הוא אמן מבצע מופתי, אך המקצוענות והרהיטות של ביצועיו אינן מאפילות על האותנטיות העמוקה של הפרסונה הקוראת שלו. המוזיקליות שלו כובשת, חוש הקצב שלו הוא שיעור ברתמוס פואטי, והעוצמה הפנימית האדירה שבוקעת ברגעים מסוימים מגרונו ולובשת צורה של גלי קול פיזיקליים, היא קולו המהדהד, העל-זמני, של משורר-נביא. כשקוראים את שיריו של גינזברג אחרי האזנה לקריאתו תמיד מרגישים שגינזברג עצמו קורא לנו אותם בקולו.

לאותה הקריאה הפומבית בפריז, ב-1996, הגעתי עם שני חברים ישראלים. כשהסתיימה ההופעה אזרנו אומץ וניגשנו אליו. נשבעתי לעצמי שלא אחמיץ בשנית את ההזדמנות לשוחח איתו. הצגתי את עצמי כמשורר וכמתרגם ישראלי תושב פריז ושאלתי אם הוא יסכים שנקיים איתו ראיון קצר. גינזברג נענה ברצון וחייך אלינו חיוך בודהיסטי רחב.

מכיוון שלא התכוננתי מראש לקיים עם גינזברג ריאיון לא הבאתי איתי מכשיר הקלטה, ובלית ברירה כתבתי את תשובותיו בכתב יד בפנקס השירים שלי. עד מהרה הבנתי שאין שום סיכוי שאצליח להדביק את קצב דיבורו הקדחתני, וכפתרון-דחק רשמתי את תשובותיו בעברית אחרי שתרגמתי אותן לעצמי בראש מאנגלית. גינזברג השיב לשאלותיי בחביבות ובהרחבה. אני זוכר את עיניו המאירות ואת עורו הצהבהב והצמוק. שום דבר בו לא הזכיר את העלם היהודי היפה ועב השפתיים שדהר באוטו ירוק בכבישי ארצות הברית והקהיל ליגיון של משוררים ומאהבים. רק זיק קטן מן הכריזמה הקורנת שלו עוד נשאר בזוויות עיניו, דחוק מתחת לכאב המחלה ולמשקפי הקרן העבים.

גינזברג ישב על כיסא ליד אחד הדוכנים. אני התיישבתי על רצפת בניין הירידים ונשאתי אליו עיניים. זאת הייתה הפעם היחידה בחיי שנשאתי עיניים מעריצות למשורר חי. שאלתי אותו שאלות מתבקשות למדי: על יחסו לישראל וליהדות, ועל פוליטיקה, ועל "קדיש", ועל דור הביט. מסוג השאלות שהוא ודאי נשאל כבר אינספור פעמים. לא קל להישיר מבט אל המשורר ולהפנות אליו שאלות שיאפשרו לו להרהר. ייתכן שאילו היינו מנהלים שיחה אינטימית, ולא ריאיון כמו-עיתונאי מאולתר, היו נאמרים דברים הרבה יותר משמעותיים. ואולי בעצם לא: פער השנים היה גדול מדי, פער הלשונות היה רחב מדי, ופתיל הזמן של המשורר היה קרוב מדי אל קִצו.

לפני שנפרדנו הקדיש לי גינזברג את "קדיש" במהדורה צרפתית שקניתי ביריד הספרים. להקדשה הוא צירף עיטור קטן ומנטרה בודהיסטית, והגיש לי את הספר בחיוך מאיר.  כשחזרתי לדירתי הקלדתי את הריאיון על מחשב ישן. כמה ימים אחר כך התקלקל המחשב ולא שוקם מעולם. גם הפנקס שבו רשמתיאת הריאיון נעלם, כמוהו כרוב פנקסי השירים שלי, שרק כעבור שנים גברתי על היצר שגרם לי לאבד אותם בזה אחר זה והתחלתי לשמור עליהם בחמלה רבה יותר. כך או כך, הריאיון נקבר במעמקי זיכרוני ובמעמקי מחשב לא שמיש.

כשנה אחרי המפגש ביריד הספרים, כמטחווי אוקיינוס מעירי החדשה, הלך אלן גינזברג לעולמו. אני זוכר את עצמי מתהלך באותו הערב ברחובות המארֶה – הרובע ההומואי של פריז שהוא גם הרובע היהודי שלה – ומפזם לעצמי את Father Death Blues. בעצם, התייתמתי מאב.

 

» האזינו: אלן גינזברג קורא את שירו "קדיש" ואת שירו "Howl"

.

דורי מנור, "שרב ראשון: כרוניקה של התבגרות", תשע נשמות, 2022

.

.

»  במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך "המועדים", ממואר מאת בני מר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"תעשה עם השפתיים": כשבלהקת הנח"ל אמרו ליוסי בנאי לא לשיר

בלהקת הנח"ל אסרו עליו לשיר. המורה המיתולוגית לתיאטרון אמרה שכדאי שיוותר על החלום לשחק. חזרנו לימיו הראשונים של יוסי בנאי, בדרן בלהקת הנח"ל, לפני שהפך לבכיר שושלת האומנים המוכשרת במדינה

יוסי בנאי החייל, שנות ה-50 המוקדמות

בשנת 1998 קיבל יוסי בנאי את פרס ישראל. נימוקי השופטים פירטו את תרומתו של בנאי לתרבות הישראלית וניסו לסכם את פועלו של השחקן והיוצר שכל כך אהבנו לאהוב: "יוסי בנאי מבטא בכישרונותיו, באישיותו ובעולמו היצירתי את השילוב המיוחד של שחקן, במאי וכותב ואיש הבימה הקלה…". בארכיון יוסי בנאי שנמסר לספרייה הלאומית נמצא תיק ארכיון המוקדש לאותה זכייה, יחד עם המלצות כמה ממוקיריו של בנאי. אולם בכתבה זאת נתמקד בתיק אחר המייצג תקופה קדומה בהרבה – ההתחלה של יוסי בנאי בעולם התרבות והבידור הישראלי. השנים הראשונות בלהקת הנח"ל שהוקמה לא מכבר.

את החלום הברור והמוגדר להיות שחקן פיתח הנער הירושלמי יוסי בנאי בהשפעת הסביבה שבה נולד וגדל כבן למשפחה ענייה ומרובת ילדים ברחוב האגס 1. הייתה זו משפחה שבה, כפי שהעיד לימים, אמא מגדלת את הילדים בין כביסה לכביסה ואבא עובד כירקן בשוק מחנה יהודה. יוסי בינתיים מתפלח עם כמה חברים להצגות תיאטרון באזור, אבל בעיקר מושפע ומוקסם מאחיו הגדול, השחקן יעקב בנאי, שהצטרף לתאטרון המטאטא המיתולוגי כבר בשנת 1942.

בשנת 1951 התגייס בנאי אל צה"ל, שהתקשה אז להחליט כיצד תיראה המשך הפעילות הבידורית שיפיק לחיילים, או אפילו על שם הקצין שיהיה אחראי לפעילות הזאת. עד אוקטובר 1950 סיימו כל הלהקות הצבאיות מתקופת מלחמת העצמאות את פעילותן. צה"ל ניסה שני כיוונים אפשריים להמשך פעילות הבידור הצה"לית: תחילה הפיק צה"ל מופעים שבוצעו בידי אמנים אזרחים, רבים מהם הופיעו כסוג של שירות מילואים אלטרנטיבי. אך אלו היו מופעים לא קבועים, והצמא של החיילים לבידור קבוע הוא שהוליד את הדור הבא של הלהקות הצבאיות ואיתן את הידועה שבהן – להקת הנח"ל.

בסוף שנת 1950 התקבצו במחנה האימונים של הנח"ל בפרדס חנה (שכונה "מחנה 80" על שם המחנה הבריטי ששהה שם קודם) מספר הכשרות של גרעיני נח"ל. בין המקובצים היה טוראי יוסי בנאי, חייל טרי וסטנדרטי למדי. במקרה היה שייך להכשרת חצרים. כל שידע בנאי היה שהוא – כמו כל חבריו וחברותיו – עתיד לעבור הכשרה בת שלושה חודשים המורכבת מאימונים ומסעות, ובסופה יועבר לאחד הקיבוצים. שם יעבוד בשדות הקיבוץ וימשיך באימונים הצבאיים ובפעילות המבצעית המתבקשת. מה שבנאי לא ידע הוא שמסלול חייו השתנה במסיבת הסיום של ההכשרה.

מסיבת הסיום נערכה באולם של מחנה 80. בנאי הציג מערכון קצר שלמד מאחיו השחקן, המתאר "חדר" בנוסח יהודי ספרד בו המלמד משנן עם התלמידים כשהשוט בידו. ההופעה המאולתרת של בנאי הייתה כה מוצלחת עד שבתום ההופעה ניגש אליו – ואל חבריו להכשרה גאולה גיל, דובי זלצר ושמואל שי – סמל צבאי שהציג את עצמו כגיורא מנור, איש משמר העמק עם ניסיון משחק בקאמרי. לארבעה סיפר מנור שהוא מתכוון להקים להקה צבאית בסגנון הצי'זבטרון עליה השלום ושכבר הספיק לגייס כמה כשרונות מבטיחים. האם יסכימו להצטרף אליו?

לא רק שהסכימו. הם, החברים החדשים, יחד עם אותם כשרונות מבטיחים שגויסו זה מכבר, עזרו לעצב את מי שתהיה הלהקה הצבאית היוקרתית והמצליחה ביותר של צה"ל.

כל התמונות מתוך ארכיון יוסי בנאי בספרייה הלאומית

בלהקה קיבל בנאי הוראה מפורשת. הוא הרי התקבל כבדרן, ולכן נאמר לו שבקטעי השירה "אתה תעמוד בשורה השלישית ורק תעשה תנועות עם הפה". מנור, בימאי ומפקד הלהקה בשנותיה הראשונות, דחף להעלאת הצגות של ממש. התוכנית הראשונה של הלהקה הייתה "מיריק מסתדרת". בהצגה השנייה, "האגדה על המ"כ הרע", כבר שיחק בנאי תפקיד משמעותי יותר – את העט הנובע של המ"כ (את המ"כ הרע שיחק שמואל שי). העט של המ"כ הלך על הבמה וביטא את מחשבותיו הכמוסות של הגיבור. אבל שחקני הלהקה, וביניהם בנאי, הרגישו שהקו המנחה שהכתיב מנור לא עונה על צורכי החיילים, וכבר במהלך שתי התוכניות הראשונות התארגנו לחוליית בידור. ההצלחה האדירה של מסיבת הסיום במחנה 80 הייתה עוד טרייה בזיכרונם. וחוץ מזה, אם השילוב של שירים וקטעי מערכונים עבד לצ'יזבטרון – המודל שלהם ללהקה צבאית אחרי הכל – מדוע שלא יעבוד גם להם?

עט נובע ושמו יוסף עפרוני/ יוסי בנאי

וכך נכתבה ונהגתה תוכנית ג' – תכנית מצומצמת יותר, אך כזאת ששמה את להקת הנח"ל על מפת הבידור הישראלי. יונה עטרי הייתה הסולנית, דובי זלצר המלחין, ובנאי שלנו – הוא חזר אל מערכון "החדר", שאותו שכלל ופיתח.

התפקיד הראשי הראשון שזכה לו, ומה שיהיה גם תפקידו האחרון בלהקה לפני השחרור, הגיע בתוכנית הרביעית של להקת הנח"ל, גם היא מחזה ראשי פרי עטו של הבמאי מנור. היה זה המחזה "טעות לעולם חוזרת" המספר את סיפור אהבתם של חייל וחיילת – יוסי בנאי ויונה עטרי. מה שמפתיע במיוחד בבחירה בבנאי לתפקיד לא היה האיסור לשיר בזמן ההופעות. אומנם ההוראה הזאת הדהדה שנים בראשו, ומאז ומעולם לא התווכח או התנגד לטענות על זיופים.

יוסי בנאי ויונה עטרי בהצגה 'טעות לעולם חוזרת'

הבחירה בו מפתיעה מכיוון אחר לגמרי. במהלך שירותו הצבאי למד בנאי בסטודיו למשחק של פאני לוביץ' ואף חתם שנתיים קבע בשביל להמשיך ללמוד אצלה. היה זה בהצעת גיורא מנור, שדחף את חברי הלהקה ללמוד משחק כדי להתמקצע. אך למרות השקעתו, והעובדה שכבר זכה לתפקידים הולכים וגדלים בלהקה, לוביץ' אמרה לו בסוף לימודיו: "יוסף, חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שאין לך מה לחפש בתיאטרון". מזל, מזל גדול שלא הקשיב למורתו. ואולי בכלל לא יכול היה אחרת? הרי כבר נדבק בחיידק הבמה ללא שום סיכוי או יכולת להחלים.

היו שכינו את היצירה של כל הלהקות הצבאיות ולהקת הנח"ל בפרט בכינוי הלא מחמיא "אומנות מגויסת". אך העובדה שצורפו ללהקה בדרנים דוגמת יוסי בנאי, שתמיד דאגו לשמור על נימה של הומור ושעשוע, ולא פעם אפילו לפזר על ההופעות קמצוץ של סאטירה, היא שמרחיקה את להקת הנח"ל הרחק הרחק מסגנון האומנות המגויסת של הגוש הסובייטי. האם בברית המועצות יעזו להעלות הצגה צבאית בשם "האגדה על המ"כ הרע"?

האגדה על המ"כ הרע מתוך "במחנה הנח"ל"

למרות הדברים הקשים של מורתו, בנאי גמר אומר בלבו להיות שחקן תיאטרון. לאחר שירותו הצבאי התקבל ללימודים בבית הספר למשחק של "הבימה" והצטרף כשחקן לתיאטרון, בהתחלה כניצב ולאחר מכן בתפקידי אופי גדולים. בו בעת הוכיח שכוחו וכישרונו אינם רק במשחק. בשנות החמישים והשישים חזר בנאי לעבוד עם להקת הנח"ל וביים גם מספר תוכניות עבורה. בהמשך עבר בנאי גם על האיסור לשיר, וביצועיו לשירים שתורגמו מצרפתית או נכתבו עבורו או על ידו הפכו לחלק מהפסקול הישראלי. "אני לא זמר, אני מגיש פזמונים", נהג לומר על עצמו. מביני דבר הבינו היטב שאומנם לא מדובר בזמר, אלא – כמו שקוראים לזה בצרפתית – שנסונייר.

בשנת 2022, תרמה אביבה בנאי, אלמנתו של יוסי בנאי, את ארכיונו לספרייה הלאומית.

 

לקריאה נוספת

שמואל שי גולדברג: סיפור אישי מתוך אתר הלהקות הצבאיות

שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות (הוצאת יד בן-צבי, 2007)