.
לאיית את הכישוף, spell the spell: קריאה בהַייבּוּן "מפל" מתוך ספרו של אלכס בן־ארי, "גשם שיורד לאט יותר"
עדנה גורני
.
מפל
התנועה המתפרצת, השוצפת, סימן ההיכר של המפל, היא רק אחת מתנועותיו, הגלויה שבהן.
המבט נח על מקטע. בגבולותיו המים חוזרים שוב ושוב על אותה תנועה. בכל מקטע תנועה אחרת. חלקן סוערות – זינוקים, הינתזויות, התרסקויות על משטחי סלע או התערבלויות מקציפות סביב קצה זרד המבצבץ מתוך הזרימה. אחרות מיושבות יותר – משטחים של זרימה אופקית נמרצת או קירות מים דקים, שקופים למחצה, רועדים מרוב מהירות.
בשולי המפל, תנועה נוספת. מים קטנים פורשים מן הנתיב המרכזי וזורמים בקילוח אטי, פרברי, בערוצוני צד זעירים. מלווים את המפל לכל אורכו כמו אִמרה שקטה, מפכפכת. נקווים פה ושם לבריכות זעירות בשקערוריות סלע. מפֶּרֶץ יחיד של תנועה המפל נעשה לביבר של תנועות מחזוריות.
וישנם במפל גם מים נוספים, שאינם דומים לאף אחד מן הקודמים. הם נולדים בנקודות השיא שלו, כאשר הוא ניתך בעוצמה במדרגת סלע ומזנק חזרה מעלה. בשיא גובהו של הזינוק הזה, בגלל משב רוח פתאומי או התאבכותם של עקרונות פיסיקליים שאין לחשבם, טיפה או שתיים ניתקות מן הדבוקה ומתעופפות הצידה בקשת רחבה עד שהן נוחתות על אחד הסלעים הרחוקים, מעמיקות בהדרגה את צבעו. כל קשת כזו היא מפל של טיפה אחת, תמצית של תנועת המפל הגדולה, כמו רישום דיו מהיר בקצה מכחול דק.
העין מוסיפה לעקוב אחרי המפל הרחק למטה, שם הוא הולך ומתמתן עד שהוא שב ולובש את צורת הנחל ונעלם מאחורי עיקול ההר. גם מפלי הטיפה משנים את צורתם. נספגים אל תוך הסלע. מותירים אחריהם רק שריד מופשט בדמות כתם כהה, הד של הד, שעל קרירותו הלחה אני מניח כעת את ידי.
.
בְּצַד הַמַּפָּל
מַכְהִים אֶת הַסֶּלַע
מַיִם שֶׁלֹּא הִמְשִׁיכוּ
.
ההַייבּוּן "מפל" מתאר הסתכלות דקדקנית ומפורטת במים שנופלים מגובה. הנפילה מורכבת מתנועות רבות יותר מהגלוי לעין בהסתכלות ראשונית: "התנועה המתפרצת, השוצפת, סימן ההיכר של המפל, היא רק אחת מתנועותיו." ישנם גם מים שפורשים מן הנתיב המרכזי ו"מלווים את המפל לכל אורכו כמו אמרה שקטה, מפכפכת." ישנם מים שמזנקים למעלה לאחר שניתכו בסלע, או בשל ההתערבלות, ומוסטים הצידה בגלל משב רוח פתאומי, או בשל "התאבכותם של עקרונות פיסיקליים שאין לחשבם."
בקריאה שנייה ושלישית של הטקסט עלה על דעתי שהמהלכים של המים מתארים גם תהליכי חשיבה וכתיבה: תנועות סוערות, זינוקים, הינתזויות, התערבלויות מקציפות ואפילו התרסקות על משטחי סלע, אבל גם תנועות מיושבות יותר ותנועות לא צפויות ותנועות שאין לחשבן – שאי אפשר לחשב אותן וגם אי אפשר לחשוב עליהן ולתכנן אותן מראש.
המפל מורכב מטיפות וכך טיפה אחת נופלת היא "תמצית של תנועת המפל הגדולה, כמו רישום דיו מהיר בקצה מכחול דק." כמו הייקו. טיפה נספגת אל תוך הסלע, מותירה אחריה "רק שריד מופשט בדמות כתם כהה, הד של הד, שעל קרירותו הלחה אני מניח כעת את ידי." הדובר מניח את ידו על הכתם הכהה שהותירה הטיפה על הסלע. הכותב מניח את ידו על הנייר שבו נספגו הכתמים הכהים של האותיות, אותם סימנים מופשטים שמורים לנו, כלומר לשפתיים, ללשון, למיתרי הקול, כיצד להגות את המילים שמתארות את המפל. כתם המים על הסלע הוא הד של הד ואף המילים הן הד של הד של הד.
מפל של טיפות. כל טיפה היא מפל. מפל של מילים. כל מילה היא דיבור. הטקסט מדבר. גם המפל מדבר. אני הקוראת נעה, כמו טיפה במפל, בכל הכיוונים, למעלה, למטה, לצדדים. והתנועה הזאת שאין לחשב אותה מראש, הזכירה לי את דבריו של דייוויד אברם (David Abram), אקולוג ופילוסוף אמריקני. הוא מתאר שפה ככישוף ומזכיר שבאנגלית משמעות המילה spell היא כישוף וגם איות.
בתיאור המפל אלכס בן־ארי מאיית את הכישוף של המפל והופך אותו לכישוף של שפה. אך טמונה כאן סכנה, מזהיר אברם. כאשר שפה כתובה מבוססת על אותיות שכבר אינן קשורות לעולם, אלא מורות על הצליל שמופק על ידי הקול האנושי, הדיבור הופך להיות משהו שמזוהה עם המין האנושי בלבד, ואילו המרחב שהוא יותר מהאנושי הופך מרעיש או רוחש, מרשרש, מזמזם או צורח – אבל לא מדבר. אילם.
הטקסט של בן־ארי מחזיר למפל את קולו הדיבורי. במילים אחרות, זה לא רק שמפל מים דומה למפל של מילים אלא גם להפך: מפל מילים דומה למפל מים שדומה – אני אוספת תמונות נוספות מהספר – למעוף ציפורים, לחספוס וחסינות סלע, לתנועת ענן או נדנדה, לאוושת עץ אורן, עלה מתהפך, לרטט גופם של תיקן, של נמלה, של דבור (מדבר?) שנובר בפרח, של גור חתולים משחק, צפרדעים, תנועת עיניה של יונה. כולם מדברים. מי שומע?
מעבר ליופייה של כתיבה כזאת ששומעת, שמקשיבה, היא נחוצה במיוחד בהקשר הישראלי שבו לסביבה ולטבע הוקצה מעמד שולי של אובייקט – שממה שיש להפריחה, תפאורה למעשיו של האדם, גן שעשועים או משאב צריכה. בספר רשימות על מקום (עם עובד, 2000) מתאר אריאל הירשפלד במסה "הגן" את פרדס־חנה, המושבה שבה נולד. במושבה הזאת הפריחו את השממה – עיבדו את השדות, נטעו עצי פרי ושתלו גינות נוי. אבל בחצר אחת, חצר שוואגר, נותרה שממה כי בני המשפחה, יוצאי גרמניה, "לא רצו לפגוע בשדה שהיה במקום לפני בוא המתיישבים הראשונים." החצר הזאת הייתה צהובה־אפורה בימי הקיץ אבל מוצפת בחורף בגלי פריחה, "מפל פלורה" של סביונים, ציפורני חתול, כלניות ואזוביון, וגולת הכותרת – צבעונים, פרחי בר שנעלמו משדות המושבה ומדרכיה. "היישוב חירש לאדמה שהוא יושב עליה. היא אינה נוכחת לגביו. היא אינה זולת." רק אותה חצר שוממה נותרה כ"אפרכסת לשמוע בעדה את המנגינה הזאת במלואה."
הקשבה למנגינה שונה מתוארת בטקסט אחר של הירשפלד, על כתיבתו של יהושע קנז, "המקשיב לתולעת העץ". בסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" ילד מאזין בלילה לתולעת העץ שמכרסמת ברהיטים. המנגינה של תולעת העץ, של פרחי השדה, של המפל, היא מנגינה שולית. התרבות כמעט שאינה שומעת אותה. ההקשבה הזאת, כך כותב הירשפלד, היא "ניתוק מכל אמות המידה של ערך ומשמעות – גורל המשפחה, ההורים, העם והמדינה, החשוב והשולי, הטוב והרע וכניסה אל תווך שכולו קשב לתנועות אחרות. לא זו בלבד שתולעת עץ היא דבר זעיר, נקלה ומזיק במושגי הבית והלשון, אלא שהיא מחוץ לכל דיאלוג עם התרבות." אם כך, מדוע ההקשבה הזאת חשובה? כיוון שהיא "שיעור בכוונון הקשב, בעידון המבט ובשינוי ובפתיחה של התודעה למציאויות שמעבר לנגלה הספרותי הראוי, השגור, המדיני, החשוב, המועיל, הסמלי. … המציאות הזאת אינה סוריאליסטית וגם לא חלומית, היא קרובה ושייכת, אלא שהיא מעבר לסף הנראות. המובן מאליו מסתיר אותה."
יש בדבריו של הירשפלד לא רק ביקורת כלפי העבר אלא גם הזמנה לבדוק למה ולמי אנחנו חירשים ועיוורים כיום, ואיך אפשר לחדור את מסך המובן מאליו. אחת הדרכים היא ההקשבה של אלכס בן־ארי למפל. הוא מרים את שולי המסך ומציץ פנימה. ואני הקוראת יחד איתו, נשארת בסיום הקריאה עם קולם של המים הרבים.
.
_______________
הַייבּוּן הוא סוגה ספרותית יפנית המשלבת קטע פרוזה קצר ושיר הייקו.
.
ד"ר עדנה גורני, משוררת, סופרת ואקולוגית. עורכת מדור "שירת הסביבה" בכתב העת אקולוגיה וסביבה. ארבעה ספרים פרי עטה יצאו עד כה לאור: "בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל" (עיון; פרדס, 2011), "גרר ועילוי" (שירה; עולם חדש, 2014), "דיוקן זואולוגי: לקסיקון" (פרוזה פואטית קצרה ומסות; פרדס, 2020), זוכה פרס קרן גולדברג לשנת 2021 לפרוזה ביכורים, ו"דברים שמצאתי במחסן המשפחתי" (פרוזה; אחוזת בית ספרים, 2020). קובץ שיריה "אמא" זכה במקום השלישי בפרס שירת המדע ע"ש עופר לידר לשנת 2021.
.
אלכס בן־ארי, "גשם שיורד לאט יותר", ירח חסר, 2021.
.
.
» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: ז'יל אמויאל קורא בפואמה "אלג'זאיר" מאת אבנר להב
.