.
על "חמתו של תמוז" מאת אילנה ברנשטיין
אורית נוימאיר פוטשניק
.
אני כותבת את הרשימה הזאת בעודי הודפת שוב ושוב את העדויות על סיפורי האונס המחרידים המתרחשים כל העת במלחמה באוקראינה. דוחה את המציאותי, מסיבה את עיניי מהממשי, לא רוצה לקרוא עוד עדות מהפכת קרביים, עוד סיפורי זוועות, מרחיקה מחלומותיי את האימה הרובצת תמיד ולעולם מעבר לפינה. האימה הזאת שאנחנו מכחישות, אבל בד בבד מצפות לה, כמו כוח טבע, כמו גשם זלעפות, כמו החמסין הכבד, המעיק.
חמתו של תמוז הוא סיפור על אונס. הוא מתרחש באחר־צהריים–ערב אחד. ביום חתונתם של דינה ויואל. דינה שרועה על הספה בחדר המגורים בבית הסגור, מתעוררת מעלפונה ושבה אליו לסירוגין. מסיבת החתונה צוהלת בחוץ. התאומים יואל ונתן ואביהם זאב פודולסקי חגים סביבה כטורפים, האווירה מאיימת. תוקפנותם של הגברים במשפחה תלויה באוויר. יואל, החתן המיועד, גם הוא גס וכוחני, אבל מבין שלושת הגברים הוא המעודן יחסית; מי שעזב את הכפר לטובת לימודי מכונאות והתערות בעיר. "הכפר" הוא מושב של ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל, משכנה של "אצולת העמק" שהילה חלוצית שורה עליו. בני המשפחה גאים מאוד בייחוסם. סב המשפחה הגיע ארצה על ה"רוּסלאן". אבל מושג האליטיזם הזה, שאיתו מגיעה הקוראת הישראלית אל הספר, מפורר מיד, הוא אינו משמש אפילו כסות דקה להתבהמות של בני משפחת פודולסקי, לכל היותר תירוץ נבוב (ברנשטיין לא מסתירה את עמדתה גם בתוך דפי הספר; ה"חלוציות", ה"ציונות" הן לא יותר מתירוץ ריק עבור כל החברה הישראלית הכוחנית, המילטריסטית, האלימה). אחרי מותה של האם, העזובה שולטת בבית ולמעשה בעמק כולו, שריקבון פושה בו. הגברים – החיים ב"בית הגברים" – עמלים על תדמית פראית, גסה, מנסים לכונן את שייכותם לאיזו גבריות בראשיתית קמאית ואדנותית. אבל המשק הולך מדחי אל דחי. החובות תופחים. שנאת הנשים של זאב האב ונתן בנו מוחצנת, האלימות הפגנתית, הם נצמדים אל בלהה, שעובדת במשק הבית, ומתחככים בה (בלהה, כזכור, הוא שם שפחתו של יעקב במקרא; דינה הוא שם בתו, שנאנסה בידי שכם בן חמור), לנשים אחרות הם מעירים הערות גסות ולגרושתו של נתן הם מייחסים תכונות מפלצתיות. גרושתו שמה רינה, והיא משמשת מראה שהם מציבים לדינה, לסמן לה את דמות האישה המדיחה, המורדת, הרעה.
דינה התייתמה משני הוריה וגדלה אצל אביה החורג. מיכל, חברת הילדות שלה, מכנה אותה "ילדת הפקר" (דינה דומה בזה לשורת גיבורות אחרות של ברנשטיין, נשים חלשות, משולי החברה, הנופלות קורבן לתוקפנות גברית). היא הכבשה החלשה בעדר, טרף קל לגברים מבית הגברים, אישה צעירה, תמימה, כמעט פתיה, וליואל יהיה קל לתמרן אותה ולשלוט בה, לכונן את גבריותו מולה. אבל האם היא באמת כזאת? כדי לשרוד בעולם הזה ולשמור על עצמה דינה חייבת להתפצל: "דינה החכמה ודינה הטיפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת … דינה שיודעת מאמינה לרינה, אבל דינה שלא יודעת מסכימה עם יואל". לדינה יש אהוב נעורים, שאול, והיא מזמינה אותו לחתונה נגד רצונו של יואל ארוסה ומנסה לשכנע אותו במין חלום ילדות, פנטזיה – להתחתן איתה במקום יואל, להחליף את חתנה. על כך היא נענשת באלימות, נאנסת – אבל מי משלושת הגברים עשה זאת? יואל? נתן? זאב אביהם המשחר לטרף? או שמא כולם?
כשדינה שרועה על הספה, בעודה עולה מעלפונה ושוקעת אליו שוב, שב וחוזר תיאור ספק מציאותי ספק פנטסטי שלה – הכלה הנמלטת בשמלת הכלולות. נמלטת מחתונתה או נמלטת מרודפיה – לא ברור. אבל היא נמלטת מהחתונה כמו בהצגת החובבים שהשתתפה בה בתיכון: הכלה וציד הפרפרים. אם היא הכלה, הרי אהוב נעוריה, שאול, הוא צייד הפרפרים, החולמני, האניגמטי (האימפוטנט?), לכאורה ניגודו של החתן האגרסיבי, הראוי בעיניו לבוז. אבל באניגמטיות שלו, בחוסר ההחלטיות שלו, בבוז שיש בו גם כלפי דינה והשבריריות שלה, בחוסר נקיטת העמדה שלו, הוא בעצם עומד מנגד, מאפשר את האלימות, לא באמת מתנגד לה, ולכן עולה השאלה כמה הגבריות שלו באמת "אחרת", או אם יש בכלל גבריות אחרת.
שלושת הגברים לבית פודולסקי מייצגים כאמור גבריות המאופיינת בגסות, אלימות ותוקפנות מינית מתמדת. אחד השעשועים הגסים של האחים הוא לנסות להתל בדינה – להתחלף ביניהם, לגרום לה לאבד את הביטחון ואת האמון בתפיסת המציאות שלה. וזה מה שהם עושים גם בערב החתונה, כדי שלא תזכור מי עשה לה מה, שתטיל ספק בשיפוט של עצמה, שלא תאמין לעצמה ולכן גם לא יאמינו לה. שלא תוכל לעשות בעיות.
הישגה הגדול של ברנשטיין בחמתו של תמוז הוא כתיבת הנפש הנאנסת מבפנים. הכנסת הקוראת ממש אל תוך התודעה המתפצלת, שיודעת מה נעשה בה, אבל לא רוצה לדעת, מרחפת מעל וסביב למעשה, חומקת קדימה ואחורה בזמן, ועם זאת משותקת בתוך הווה מתמשך שבו האונס מתרחש ומתרחש כל הזמן והתקיפות שבעבר ובעתיד מתמזגות להוויה אחת. זו כתיבה תזזיתית ופרגמנטרית. הקוראת מוטלת בתוך הערפול המשתבר של תודעת הגיבורה, התודעה הסובבת סחור־סחור סביב האונס, מצד אחד לא מעניקה לו מילים וקווי מתאר ממשיים (המילה אונס אינה נאמרת; התרחשותו של האונס הקונקרטי אינה מסופרת, אך עם זאת ברור במה מדובר) ומצד שני כבולה אליו בחזרתיות קלאוסטרופובית. אבל הפרגמנטריות והחזרתיות העיקשת והמסחררת של התיאורים – תיאורי הבית, תיאורי האחים, תיאורי הגוף המוטל על הספה – היא עבור הגיבורה ועבור הקוראת לא רק תגובה טראומטית, לא רק מסירה ספרותית של תוככי הנפש הפגועה. החזרות הכפייתיות בתוך הטקסט ובתוך התודעה מאפשרות לדינה, ועימה לקוראת, להתחקות אחר הפרטים שהאחים ואביהם מנסים לטשטש, הן מאפשרות לה לשוב ולהיטיב את אחיזתה בעוגנים של המציאות, בחפצים ובסדר הזמנים שישיבו להכרתה את סדר האירועים הלינארי והנאמן למציאות. הם ישיבו לה את הביטחון בידיעה מי באמת עשה את זה. נדמה שגם ברנשטיין עצמה זקוקה לביטחון הזה, ולכן היא נאחזת בעוגנים של כתיבה פמיניסטית, תאורטית ומחקרית: לאורך הספר מצוטטים מחקרים שונים: על תפיסת האונס אצל גברים שאנסו; על התגובה הרגשית והפיזית של הנאנסת; ציטוטים משל סוזן בראונמילר, מחברת הספר בניגוד לרצוננו: גברים, נשים ואונס, והסברים להגותה. מצאתי טעם מסוים בציטוטים האלה והם אינם מפריעים לדעתי לשטף הקריאה, אבל אינני חושבת שברנשטיין באמת זקוקה להם. היא מצליחה באופן מעורר הערכה והשתאות למסור באופן הסיפור בלבד את מה שהוא בדרך כלל עניינה של המשגה תאורטית.
את חמתו של תמוז קראתי שלוש פעמים. בפעם הראשונה עם "דינה שלא יודעת". זו לדעתי הדרך המיידית והטבעית לקרוא את הרומן הזה; להישאב אל תוך התודעה המבולבלת, המשתברת. אי אפשר להגזים בהישגה של ברנשטיין, הסוחפת אחריה את הקוראת לשמוע ולחוש את הקול הזה, לשהות בתודעה הזאת שמדובר בה כל כך הרבה בתקופה האחרונה, אבל כה מעטים התיאורים הספרותיים שלה, שהקול שלה, חרף כל השינויים והמהפכות, עדיין לא נשמע במלואו. הקריאה הזאת מותירה את הקוראת, יחד עם הגיבורה, מבולבלת, שטופה בדמיונות, אבל גם בהוויית האימה, מלאה בספק עצמי ובעיקר חסרת אונים.
בפעם השנייה קראתי עם "דינה שיודעת". זוהי קריאה שנאחזת בתיאורים החוזרים על עצמם, בתיאורים של הגברים שסובבים בחדר, של היושב בכורסה המתגלה בין ירכיו של אחיו, של שלל החפצים, פריטי הלבוש, השעון. זוהי קריאה שיש בה משהו מעין קריאה ברומן בלשי. ההתחקות אחר התיאורים מובילה באופן חד־משמעי, בניגוד גמור לקריאה הראשונה, להבנה הברורה מי אנס את דינה ומה היא בדיוק האסטרטגיה שנוקטת המשפחה בניסיון לטשטש את עקבות המעשה.
בקריאה השלישית שאלתי את עצמי אם באמת משנה מי עשה את זה. כן, כמובן, זה משנה. חשובה מאין כמותה היכולת לומר: כך וכך נעשה לי, כך וכך עשה לי פלוני. לקחת בעלות על העובדות והסיפור, לא להשאיר אותה לגברים הבועלים. אבל אני רוצה לטעון שהספר מציג הוויה נוספת ואמת נוספת, מהותית, חשובה ומכרעת. משחקי הזהות וההטעיות של האחים לבית פודולסקי ואביהם הם יותר מאסטרטגיה שנועדה לבלבל את דעתה של דינה. משחקי הזהות הללו הם חלק ממהותם וחלק ממהותו של העולם שבו אנחנו חיות. היכולת של האחים פודולסקי להתפצל ליואל העירוני לעומת נתן הכפרי, ליואל שיודע להציג עידון לעומת אחיו הפראי, היכולת להתפצל, להתאחד, להתחלף מאפיינת לא רק את האחים פודולסקי, אלא את התרבות כולה, ומכיוון שהתרבות היא גברית – את הגבריות כולה. העידון הוא רק פסאדה, ומה שמתחתיה יכול לחבור בכל רגע אל הפראי והאלים ולהתמזג בהם. גם העידון האותנטי והעקבי של שאול אינו אלטרנטיבה בת קיימא לאלימותו האינהרנטית של העולם הגברי. שאול, "הגבר האחר", "החדש", הוא צופה מן הצד ותו לא. גם דינה יודעת את זה: "כולם עשו את זה," היא אומרת, "כל אחד מהגברים ששמותיהם עלו כחשודים. וגם כל אלה שלא עלו כחשודים." האם חוסר היכולת להבדיל בהם בין האנס ובין מי שלא אנס הוא תכונה של ההכרה המעורפלת של דינה, של הקורבן, שבגינה יש לערער על אמינותה ולפסול את עדותה, או תכונה של העולם, תכונה שהגברים מעניקים לו? – כן, הגברים האונסים, התומכים, המחפים, המאפשרים והעומדים מנגד; הגברים האחראים על האימה המשחרת לפתחה של כל אישה בעולם, רוחשת תמיד תחת רגליה וסוגרת עליה; הגברים האחראים לעולם שבו, למרות השינויים הרבים והמהפכניים, זה עדיין קורה, כל הזמן. כמו שזה קורה עכשיו על אדמת אוקראינה.
.
אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים, הליקון והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. לאחרונה ראה אור בעריכתה הספר "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית", בהוצאת אפרסמון. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.
.
אילנה ברנשטיין, "חמתו של תמוז", כנרת זמורה־דביר, 2022.
.
.
»במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נועה ברקת על ספרה של אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
